רקע –

יש אנשים,שבשלב מסוים הם שואלים ת'צמם שאלות שקשה לענות עליהם,הם שואלים ת'צמם מאיפה אני? מי ומה אני? מה זאת המציאות הזאת? לשם מה אני פה?, כיצד אני תופס את קיומי וחש ת'צמי קיים? מה קיים בתוכי? מה קיים בעולם? מהם הדברים האלו? מהם השורשים,הסיבות כיצד זה מתפתח לתוך תוצאה? מה הטעם בחיי? מה הטעם בלעשות דברים? למה דברים הם דווקא ככה ולא אחרת? מהי האישיות? אני נשמה או גוף? מה יקרה לי אחרי שאמות? מה אני צריך לעשות פה? אני לא מוצא את עצמי מה אני אמור לעשות? אני אבוד או איבדתי/מאבד את עצמי כיצד אמצא? לאן אני הולך? איפה הייתי קודם? מהי משמעות החיים, האם אני בחברה אגואיסטית? כיצד ניתן לתקן את האגואיזם? איך ארחיב את התודעה ואתקן אותה? מה קיים מעבר לעדשות,מידות האגו.

מה יקרה בסביבה הלטרואיסטית? האם יש אפשרות לנאוספיר,כיצד אפשר לקיים תודעה פלנטארית של אהבה וחיבור בין כולם? כיצד ניתן לקיים אחדות באנושות, האם הרדוקציה של עצמנו משפיעה לנו למובן לא נכון? מדוע גלגלי הדיון מסתובבים תמיד? מדוע קיימת ביקורת? מדוע יש אנשים שדנים זה את זה? מדוע לכל אחד יש את "האמת" מהצד שלו? הם שואלים את עצמם מלא שאלות מסוג זה,והם עוברים לחפש את התשובות לשאלות במכלולי הדת,הקבלה,אדיאולוגיות,פילוסופיות,המדע,וכדומה,הם רוצים לחקור,להבין,לשם מה כל זה? ומי הם. והשאלה נוספת שנשאלת היא מה הסיבה שגרמה לשאול את זה-מהי הסיבה שלהם? מה הוביל,מוביל אליה,ואל השאלות האלו? וכיצד זה משפיע עבורם? ידוע כי הרצון של האדם בטבע הוא להנות, ויש את השאיפה לדעת הכל לפעמים, ולמלא את מה שחסר.הם רוצים לקבלת תועלת מתוך החכמה, אך כדי לקבל תועלת צריך לדעת ליישם דברים ולהפנים אותם. ולמרות כל השאלות האלו אולי לפעמים עדיף להיות במסתורין מאשר לדעת.כעת אתם הולכים להכנס לעולם של זויות,פרספקטיבות,הסתכלויות, עולם של מראות,עולם של השלכות,עולם הנפש, ועולם התודעה אז היכונו למסע עמוק לתוך מאורת הארנבת:

המשך

התודעה,פסיכולוגיה – מאת סמי

מאמרים בנושא:

http://consc.net/online1.html#general

שינוי

המוות

כנות

תכונות – אישיות/אופי

הרחבה – פסיכולוגיה מאת סמי

הצעת חוקי טיפול ב"חולי נפש"

שאלון A – רמה 1 מתוך 10 רמות

Self

מה את/ה?

כשאתה מביט במראה אתה מזהה ת'צמך, כאשר אתה לא תזהה שזה אתה אתה תראה שזה מישהו אחר. כדי להתחיל עליך לשאול את עצמך כמה שאלות כמו: מה אני? איך אוכל להגדיר את האני שלי?, מהו הקיום שלי? מדוע אני חש ת'צמי מופרד משאר האנשים? כיצד יתכן שהם תופסים ככה את המציאות. כיצד אני תופס את המציאות? מהי מציאות? מהו חומר? כשאתה חווה את הקיום שלך בתוך גוף ותופס את העולם בחמישה חושים + הפנימיות.אתה מזהה אותך כאתה כעצמך.אתה כמראה לעצמך, המוח הוא פונקציה מן חלון מראה שעוזרת לך לזהות ת'צמך, וברגע שאתה מזהה איפה אתה ומי אתה, ומה אתה צריך לעשות,נולדת הפונקציה של הזהות העצמית והשליטה.אתה אומר שאתה זה אתה. הגוף שמחובר,קליטת המציאות מסביב,ועצמך, והבנה, מאפשרת זהות עצמית. כאשר ננתק את הזהות העצמית.נחווה ת'צמנו אולי כרואים את העולם מסביב, אך אנחנו לא נהיה אנחנו. אנחנו נראה את זה כצופים,מהצד של מישהו אחר. אך מכיוון שתפיסת המציאות היא כל כך חדה ומקיפה, וההבנה היא חדה ומקיפה, קשה לנו לשנות את הזהות העצמית שלנו, הבנת האני שלנו, כתופסים אותו שזה אנחנו כאנחנו. ברגע שהזהות העצמית מפוצלת, נחווה ת'צמנו כמפוצלים. כאישויות שונות בתוכנו. אז מי הוא המזהה? ניתן לומר שהתודעה המקיפה,ניתן לומר כי קיימת אסכמתא בין אנשי רוח שאנחנו כנשמה שמזהה הכל.פה כבר נעים מכלולי גלגלי הדיון,ודיונים ציבוריים בעלי אופי במציאות האנושית. בין אנשי מדע הגיגים ואנשי רוח,בין המטריאליזם והאדיאליזם. חשוב להבין כי כל אדם וסקאלת הרצונות שלו,והאמונות שלו,והדרך שלו להביע תשובות. לדעתי אנחנו רק נדע את התשובה לכך באמת רק אחרי שנתנסה במוות,או בסוג של חוויה אישית, או למידה מהניסיון האישי שלנו תמיד התנשאה לאמונות,קונצפטים חדשים,דרך חשיבה,דרך הסתכלות חדשה. עלינו לצאת מגדר חמשת החושים שלנו, כי נראה כי התודעה שלנו תפקידה להסתיר את מה שרואה עין התודעה מחוץ לגופנו. כי יש מציאות שלמה שאיננו מסוגלים לראות אלא רק חלק קטן ביותר ממנה, מציאות מוסתרת בלתי נראית לנו. ותפקידנו רק לעשות ניתוב של קליטה, לפתח חוש חדש בתוכנו כדי לקלוט אותה. נראה כי יש שינויים בתודעה מאחורי סף קליטת המודעות שלנו שמביאה את פני המודעות והתודעה שלנו למצב כזה שאנחנו תופסים את המציאות ככלואים בתוך גוף ורואים את העולם במסך דרך העיניים שלנו ומרגישים מופרדים זה מזה. ונראה את האחר בתוך גוף מופרד מאיתנו ולא נקלוט את מה שהוא קולט. זאת השתלשלות של עולמות מאחורי תוצאת התודעה שלה אנחנו קוראים מציאות, חיים ואת האני שלנו. ניתן לומר שאנחנו רק מוח. אבל סביר להניח או נשגב להניח שגם המוח הוא רק כלי דימיון של עזר שנועד להשלות ת'צמנו.פה גם מסתתרת תמיהה,כי כנראה אין העין רואה את עצמה אסור לה לראות את עצמה. אנחנו לכודים במודעות שלנו, איננו יכולים דרך חמשת החושים לראות מה יש מעבר, ומה מאחורי המציאות.מהם גדרות ההפרדה? במה אנחנו בעצם בכלל צופים? וחווים את הקיום שלנו בו. מה הוא הקיום של עצמנו? מהי תחושת הקיום? של התודעה. מה המבנה שלה? מה הם היסודות ועקרונתיה, מהם עקרונות הבסיס שלה? ממה מורכבת ההפרדה? ממה מורכבת תחושת החוסר תחושת חיבור? ההפרדה בין האני לעצמים שאיני מרגיש? מה מצב הדברים שאיננו יכולים לקלוט? כלפי התודעה שלנו,איכן הם? כל השאלות האלו מכניסות אותנו, להסתכלויות חדשות על המציאות שלנו. המודעות לעצמה - יש מבחן פשוט בו מציבים ראי מול בעל-חיים ובוחנים את תגובתו.אם בעל החיים מזהה את השתקפותו כשייכת לו, סביר להניח כי הוא מודע לגופו ולעצמו.אם בעל החיים מזהה את השתקפותו כבעל חיים אחר, סביר להניח כי הוא אינו מודע לגופו ולעצמו.יש לסייג את האמור לעיל בכך, שכל בעל חיים חייב להיות מודע לסביבתו ולהשפעתה על גופו, על מנת לשרוד ולהתפתח, אך אין הדבר מחייב העמקת מודעות זו מעבר לצרכי שרידה בסיסיים.לבעלי חיים המפגינים מודעות עצמית מעבר לצרכי שרידה בסיסיים, אנו אומרים כי יש להם מודעות עצמית המתבטאת ביכולת להיות מודעים להיותם מודעים לעצמם.יש כאן מעין מודל של השתקפות המודעת לעצמה (כמו ראי בתוך ראי בתוך ראי ... לאינסוף) ומודעות זו מאפשרת מרחב קיום מופשט אשר אינו קשור רק לגירויים חיצוניים אלא מאפשר את התפתחותה של המודעות לעצמה תוך העמקת והעשרת מגוון קשריה בין המרחב המופשט למרחב המוחשי הסובב אותה.יצורים בעלי תודעה מפותחת נהנים ממגוון אפשרויות קיום גדולות לאין ערוך מיצורים שתודעתם עוסקת בצרכי שרידה בסיסית בלבד, אך יצורים בעלי תודעה מפותחת חייבים ליזום ולפתח שיטות אשר יאפשרו להם לקיים את המורכבות ההולכת וגדלה שלהם, בדומה לכלי נגינה מורכב ביותר אשר חייב לעבור כיוונון לעיתים מזומנות כדי לא לזייף, כאשר המשמעות של זיוף במקרה זה היא סיכון קיומי למערכת מורכבת בעלת מודעות עצמית.אם נדמה את עצמנו למערכת מחשב, הריי שניתן לומר עלינו ועל מערכות בעלות מודעות עצמית אחרות, כי הן יותר תוכנה מאשר חומרה, ולכן גמישותן (ומבאן אי יציבותן) גדולה יותר ממערכות, שהן יותר חומרה מתוכנה.אנחנו מחפשים להבין גם את שורש הדבר, ברגע שמבינים שורש מסוים,יודעים כיצד לשנות או לפחות לבנות תוכנית של שינוי כדי לשנות או חלק ממהלך הדברים באותו דבר. בנוסף הרי האדם נבנה בצורה כזאת שלקחת משהו כאוטי ולעשות ממנו לוגיקה אקראית.זה המוטיב הדוגל להיגיון להבנה ולמעבד הנתונים שלו, הנע לגבי מישורים של קבלה,מדע וכדומה.האדם על מנת להבין דבר מה, האדם הנע על אותם תנועות של משפטים ומילים ורעיונות גם מחפש באופן מובהק עבור היגיון, ועבור לוגיקה,ועבור אמת.ולפעמים הוא מחפש לעשות דברים באופן רדוקצי. נתחיל להבין קודם כל מה מתרחש במוח - המוח- המוח מתי שהוא יורה את המחשבות שלו השטח הוא ענן של ברקים הוא השמים בין הסערות והמרווח הסנפטי הוא השמים בין הסערה לארץ מהצד ואתה רואה את הענן השחור הזה בוער בשמים ואתה רואה את האימפולסיבים החשמליים זזים דרך אדים של אור אלקטרוני ואז רואים את האדמה המוח נראה כמו ענן סערות כשהוא מציג את המחשבה אז אף אחד לא יכול לראות את המחשבה אבל מה שהם רואים בפיזיקה הנוירונית הם רואים את הסערה עולה על התהוויות שונות של המוח אלו איזורים שהם לא בגוף ושהבנאדם מגיב להם תמונה הולגרמית זעם רצח שנאה אהבה גאווה המוח אינו יודע בין מה שהוא רואה לסביבה לבין מה שהוא זוכר כי אותה מערכת נוירונית יורה המוח עשוי ממערכת עצבית קטנה שנקראת נוירונים והנוירונים האלו יש להם ענפים קטנים שמגיעים להתחבר לנוירונים אחרים ועושים רשת נוירונית כל מקום שהם מתחברים אליו מתורגם למחשבה או זיכרון המוח בונה את הקונצפטים שלו על ידי כמות זיכרון תת מודעי גירויית למשל רעיונות מחשבות וזיכרונות הם כולם בקונסטרוקציה במערכת נוירונית מחוברת סינרגטית וישלהם מערכת יחסים זה עם זה הקונצפט למשל של הרגשת אהבה מאוחסן במאגר ערכת עצבית נוירונית אבל אנחנו בונים את הקונצפט של אהבה מהמון רעיונות שונים יש אנשים שאהבה מחוברת להם לאכזבה כשהם חושבים על אהבה הם מרגישים זיכרון של כאב עצב כעס וזעם הוא מחובר למי שהיה בינינו אהבה ומחובר לקונצפט הזה אנחנו בונים את המודלים איך אנחנו רואים את העולם מחוץ לנו וכמה ידע שישלנו ככה אנחנו בודקים את המודל כמה שיותר בדרך זאת האחרת ובדרך האולטימטיבית אנחנו מספרים לעצמנו סיפור מה הוא העולם החיצון כל מידע שאנחנו מעבדים כל מידע שלקחנו בפנים מהסביבה זה תמיד נצבע מהחוויות שהיו לנו,מההסטוריה שלנו והתגובות הרגשיות שישלנו למה שאנחנו מביאים. בין אם חוויה פריים לפריים נקלט ומעובד בהתאם לפריימים הקודמים,למידע הפנימי כבר. ואיזה קשרים הפרמיים עושים בינהם. הבונים או המשפיעים על האישיות שלנו ומי שאנחנו,והחוויות הסובייקטיביות והאובייקטיביות, ההתנהגות שלנו לבין המודעות,לבין תפיסת העצמי שלי לעולם,ויחס השליטה שלי,לבין האופי המולד,והחיבורים בתת המודע,הזיכרונות,דימיונות-מחשבות-רגשות- תחושות-תכונות אופי-התנהגות,מצבים,מצבי האגו,הרגלים חדשים,וקונפליקטים חדשים. בין אם זה רצף היסטורי של חוויות הבנה הסתכלות אל חוויה חדשה ופירוש מחשבתי חדש אליה, מתוך דפוסים מולדים. לבין הדפוסים הקודמים. במישורים ההתנהגותיים קוגנטיביים,מכלולי המחשבתיים,דפוסי האני,התודעה,ותפיסתה,וההבנה,והיצרים לבין יחסי הגובלין של האישיות וחלקיה,המהווים תוצאה של חיבור בינהם כולם,בין התת מודע,קדם מודע,למודע. מאפייני החיבור,תוצאות וסיבות חיבור,סוגי קשרי החיבור,בין כל החוויות ותצורת הצבעים. בחוויות,והסביבה הנקלטה בהתאם,ודרך הפעולה הפנימי,אל דרך הפעולה החיצוני,ביחס לעבר,הווה,עתיד. אנחנו בונים קשרים נוירונים המספקים זאת.האינטגרציה בין כל החלקים המולדים,הנרכשים,ההבנות,הרגלים,עמדות כלפי עצמי ולעולם,אמונות,הסתכלויות,לעצמי ולעולם-סביבה. תפיסת האני שלי,במצבים,התנהגותיים,ביחס לתכונות אופי,אישיות,דפוסי חשיבה חדשים. להתאם הקשר הפיזיולוגי. חוויות קודמות אכן משפיעות על קבלת אופן קבלת חוויה עכשוית בין אם היא נראית אבסטרקטית או קונקרטית. ביחס עצמנו והעולם. אופן חיבור וההקשרים בחוויות הוא חשוב גם. ואופן ההתפתחות והפסיכופתלוגיה בהקשר החוויות חשובה גם כן. הכל באופן רבדים,המסתייגים לתוך קטגוריות זיכרוניות. ומבנה הקטגוריות, לבין הקטגוריות הראשוניות, של זהות,רע,טוב,ולמצבי האני האגו,האיד,הליבידו,לבין תפיסת האני,והתודעה שלי. היא אכן יכולה להסתתר תחת עומס. ולהיות מושפעת מקשרים נוירונים. במוח, אך התודעה במקורה תשאר אותה תודעה. רגשות - גירוי אמוציונלי (למשל מישהו אומר לי משהו מעליב) הכולל גם תשומת לב אל הגירוי (הגירוי חייב להקלט). גירוי זה מגיע אל התלמוס הסנסורי, ובו-זמנית נשלחים מהתלמוס מסרים אל שני אזורים מרכזיים אחרים: הקורטקס והאמיגדלה. אם המסר חזק מאוד, האמיגדלה תגיב מהר יותר מאשר הקורטקס ולכן  תהיה הרגשה מהירה יותר ללא פיענוח קוגנטיבי. לכן, לפעמים אנו מרגישים משהו לפני שהקורטקס משווה ומבין מה קרה. דבר זה חשוב מאוד ברמה ההשרדותית. מהאמיגדלה נשלח מסר אל ההיפותלמוס, וההיפותלמוס מתחיל שרשרת של פעולות שסופה עוררות של מערכת העצבים האוטונומית וכניסה למצב הלחם או ברח. במקביל, קיים גם מעבר עצבי שהוא יותר קוגניטיבי. התלמוס הסנסורי שולח מסרים אל הקורטקס הסנסורי הפרונטלי (שאחראי על עכבה של התנהגות ושיפוט. במידת הצורך, הוא יוכל אם "ירצה" לעכב את התגובה של האמיגדלה ולבטל את פעילותה. מצד שני, הוא יוכל גם לעורר יותר את האמיגלדה אם "יחליט" שהאירוע מפחיד הרבה יותר ממה שהיה נראה בתחילה). הקורטקס שולח מסר אל ההיפוקמפוס, המסייע בפרשנות של הגירוי האמוציונאלי. הוא מתמחה בתפיסה מרחבית, הוא יודע למקם את הגירוי הנקלט בזמן או במרחב, והוא מכניס את האירוע המפחיד הזה להקשר הנכון ועוזר לפרשנות. דבר זה נעשה בעזרת זיכרונות שונים הקיימים בזיכרון. האמיגדלה יכולה ללמוד דברים. היא מרחיבה את הידע שלה, היא מסוגלת ללמוד (על ידי יצירה של שבילים עצביים מסוימים) ולהגיב בהתאם.איך הגיעו למודל הזה?  * הבדלים בין בע"ח  * כאשר בחנו מוחות של אנשים בעלי בעיות רגשיות חמורות ראו פגיעה במערכת הזו, הנקראת המערכת הלימבית. * כאשר מסירים קורטקס של כלב, הכלב נעשה כעסן, מפחיד וזועם. לפי מודל זה יש לכלב רגשות אך הם אינם מונחים על ידי הקורטקס, שאמור למקדם.לפעילות באמיגדלה מיוחסת כיום חשיבות גדולה בתחושה של בתחושה של פחד. היא פועלת על פי הוראה מהקורטקס אולם פועלת גם על ידי מסרים עוקפים.כאשר היא תעבוד ללא עזרה של ההיפוקמפוס הפחד יהיה לא ברור, לא נדע מהו הפחד הזה. הקורטקס עוזר להבין ולשלוט על הפחד, ההיפוקמפוס מכניס את הפחד לקונטקסט. האמיגדלה יוצרת פחד ברמה הרגשית, אך אנחנו לא יכולים לפרש אותו ללא מרכזים תומכים, ההיפוקמפוס והקורטקס. כאשר מסירים את האמיגדלה החיה אינה מפחדת. היא תוקפת "בלי חשבון". אצל במחקרים שבוצעו בארצות הברית נמצא כי בקרב רוצחים סדרתיים האמיגדלה נוטה להיות קטנה מאוד, ואכן הם אינם מביעים פחד מענישה ומסנקציות חברתיות שיעשו עליהם. האם רגשות הם רעים? לא הם מעוצבים שהם באופן כימיקלי משהו לזכור לטווח ארוך כל הרגשות הם הולגרפיה של כימיקלים יש חלק שנקרא ההיפותלמוס הוא מפעל כימיקלים שמייצר כימיקלים מתאימים לרגשות שאנחנו חווים הוא מקום שמתאים כימיקלים רגשות למצב שאנחנו אותו חווים  מסמן אותם הם נקראים פפטיביים הם שרשרת קטנה של רצפי חומצות אמינו הגוף הגוף יחידה ליצירה הוא מייצר מלא חומצות אמינו הגוף משתמש ב20 סוגי חומצות אמינו סטנדרטיות כולם בשביל מבנה פיזיולוגי הגוף מכונה לייצור חלבון בהיפותלמוס לוקחים שרשרת חלבון שנקראת פפטיד  ואנחנו מסייגים אותם לסוג של של פפטידים של  ניירוני הורמונים המתאימים למיצוג הרגשי המתאים לחוויה שלנו, כמו כימיקלים לאכזבה כעס עצב לכל מצב רגשי שאנחנו חווים ומתי שאנחנו חווים את המצב הזה בגוף שלנו במוח שלנו ההיפותלמוס מיד מתאים את הפפטיד ואז משחרר אותו למחזור הדם ברגע שזה מגיע זה מגיע למקומות באיזורי הגוף וכל איזור בגוף כל תא בגוף יש לו אלפי רספטים (קולטנים) שנפתחים לעולם החיצוני ומתי שפפטיד נוחת על התא הוא כמו מפתח יושב עליו ומזיז אותו כמו דלת נפתחת ושולח איתות לתא.כשאנחנו נביט במשהו אותה מערכת נוירונית תפעל, כשנסגור את העיניים ונחשוב על מה שראינו אותה מערכת נוירונית תפעל. מי הוא היושב במושב הנהיגה? כשאנחנו שולטים על הרגשות מושפעים מהרגשות ומגיבים להם אנחנו יודעים פיזיולוגית שתאי נוירונים עצביים שיורים ביחד מחוברים ביחד אם מפנימים משהו שוב ושוב התאים האלו יהיו עם טווח ארוך של יחסים אם אנחנו כועסים כל הזמן מדי יום מאוכזבים כל הזמן מתוסכלים כל היום אם סובלים יום יום אם ישלנו סיבות לארגון בחיים אנחנו מחברים ועושים בינהם אינטיגרציה של הרשת העצבית הזאת לשימוש יום יום וישלהם מערכת יחסים ארוכה עם כל תאי העצביים שנקראים זהות אנחנו יודעים שתאים נוירונים שלא יורים ביחד הם לא מחוברים ביחד הם מפסידים את המערכת היחסית שלנו כי כל פעם שאנחנו מפריעים למהלך החשיבה המייצר תגובה כימית של הגוף כל פעם שאנחנו מפריעים לזה תאי הנוירונים שמחוברים זה לזה מתחילים לפרק את המערכת היחסית הארוכה הזאת כשאנחנו מתחילים להפריע ולהיות הצופים לא בעזרת תגובה של גירוי של התגובה האוטומטית שלנו אלא צופים את האפקט הדרוש אז אנחנו כבר לא המוח הגופי המודע הכרתי התודעתי הרגשי האנושי שמגיב לסביבה שלו כאילו זה אוטומט.

 

OBSERVER -  הרואה – הרואה הכל, -האני הרואה הכל את העולם מסביב, היושב במושב הנהיגה, הצופה המשקיף, החוויה העצמית המבודדת.יש אינטגרציה של כל מסלולי העיבוד לחוויה תפיסתית אחת – המחשבה היום היא שאין אזור אחד שעושה אינטגרציה של הכל, אלא הפעילות המשולבת של כל האזורים היא שגורמת לדבר האחד. – הרמונית האקורד – התוצאה.

 

 

כשאנחנו נביט במשהו אותה מערכת נוירונית תפעל, כשנסגור את העיניים ונחשוב על מה שראינו אותה מערכת נוירונית תפעל.

 

החומר אותו אנחנו תופסים אנחנו תופסים וחוקרים וחושבים בעזרת אותו מוח-שלנו. לכן כנביט בצורה פיזיולוגית על המוח השני, נוכל להגיע למבוי סתום.מלא מחקרים מעידים על כך שהתודעה אינה מיוצרת מהשכל. כגון גם מחקרי המוות קליני. כשאנחנו חולמים חלום לא צלול איננו שולטים על עצמנו בחלום ורואים את זה כסרט זאתי כמחווה האמיתית למערכת אלקטרונית חומרית יוצאת מגדר שליטה הפועלת לבד ומייצרת לבד סרט אוטומט מערכת של כימיות וחיבורים נוירונים היוצרים סדר אשר בה אנחנו מאבדים ת'צמנו ואין לנו זהות ושליטה על עצמנו אך אנחנו בכל זאת מבינים את החלום, אבל חשוב מכל כמה שהחלום צלול יותר, הידיעה עצמה שהרגע אנחנו חולמים ועם מה שקורה איתנו, מפעילה את מערכת השליטה שלנו על עצמנו ואת הזהות שלנו עם מי שאנחנו ומה שקורה לנו ואיפה אנחנו נמצאים.השאלה הנשאלת כיצד עדיין אנחנו מודעים לחלום הזה וחווים אותו כחוויה ומבינים מה שקורה, ויש עדיין עיבודים רגשיים בהקשר לחלום, בין אם צלולים או לא צלולים,וכיצד הידיעה נגרמת. התפיסה העצמית החוויתית החזקה הזאת. היא שילוב של הידיעה, ועם המודעות עצמה.ניתן אולי להגדיר שרמת המודעות מקנה לנו את תחושת השליטה אבל אנחנו מערכת אוטומטית.שמגיבה יותר טוב ברמה המודעת, לכן תחושת השליטה קיימת, ואז אנחנו חושבים ולא מסוגלים להבין את התפיסה העצמית שלנו. ואת "הרצון" השליטה שלנו. החלום נובע מן המערכת התת מודעית. יש להבין שהתחושות הרגשות הקיום העצמי בחלום, נראה כאל מערכת כימית מוחית, אלקטרונים שנעים בלי שליטה ובוחרים לנו מה אנחנו נראה כמו סרט. יש הבנה, שגדלה כמה שרמת ההבנה העצמית, והמודעות, גדלה בחלום. מודעות למה שקורה איתי ואיפה אני ומה אני בזמן החלום. אך עדיין אנחנו רואים את החלום ולא ניתן להבין כיצד המערכת הנוירונית מן האלקטרונים הבלתי שליטיים יוצרת את התפיסות.  או האם היא תוצאה של פעילות משולבת של כל האיזורים. הכיצד חומר מבין את מה שהוא בונה? הכיצד חומר יודע לבנות מה שצריך, מאיכן הוא ידע לבנות את ההוראות האם הוא יכול לעשות זאת בטעות מעצמו, האם המים יצרו אותו, ואם כן האם מערכת המים הם תודעה? האם החומר הוא תודעה? ומי הצופה שתמיד איתנו ודואג לנו שאנחנו חולמים,או מודעים באופן למציאות הממשית הריאלית, וחווים תפיסה עצמית עם מה שקורה איתנו, ושליטה עצמית. ומי פוקד על החלום להיות,ועל ההבנה עצמית, ולצפות.

חומר , המוח האנושי – רואה מוח אנושי, מה ההבדל בין הסביבה לבין אנחנו? לבין הרואה הכל, וכיצד נקבעת הזהות העצמית בנקודה קבועה. שיוצרת מודעות לסביבה וקיומה.

ולמה אנחנו מרגישים מופרדים משאר התודעות? מדוע אנחנו חווים את קיומנו שאנחנו זה בתוך עצמנו מופרדים מן הסביבה? מה עושה את הצופה? מה עושה אותו מרגיש מופרד מהסביבה? מה עושה את הזהות והתפיסה העצמית והחוויה הקיומית בנקודה אחת של נקודה קבועה שבה אני תופס את הסביבה מחוצה לי ויש אנשים שהם אותם נקודות של זהות עצמית בהפרדה לסביבה שחווים את החוויה הקיומית והנקודה הקבועה כמוני? מה הם גדרות ההפרדה? מהו המירכוז שיוצר אותי? ההתמקדות וההתלכדות שעושה את ההפרדה הזאת בנקודה אחת?  כיצד היא פועלת? וכיצד יתכנו שאר נקודות? והאם יש חיבור בין כולם ואם כן למה אנחנו לא חווים את זה? וכיצד אנחנו חווים ת'כול את תודעתינו וכיצד היא פועלת ומהם מאפייניה,תכניה? ומהי אישיות וכיצד היא נוצרת מהתלכדות בנקודה אחת, כיצד הסביבה מתוקשרת איתה? כיצד תכניה, וחלקיה מובנים? מדוע היא זאת שקיימת? מדוע התוכנית של הקיום של החיים הייתה דווקא בכיוון הזה? הרגשי התודעתי המופרד, התופס ת'צמו, החווה בתוך עצמו, כלא חווה כמישהו אחר,החושב,המסיק,הזוכר,הדמיין,החש,הפועל מתוך רמות מודעות שונות. כיצד רקעי האישיות יודעים להיבנות מן הסביבה? מדוע המבנים של האישיות פועלת אחרת והם לא כמו הסביבה? מדוע העיבודים באים לצורה כזאת? כיצד התפיסה הזאת מתקבלת, וכיצד תפיסת האישיות ביחס למרחב ומה יוצר את המרחב התודעתי? כיצד זה משפיע ליחס התנהגותינו? מדוע מצבים שונים של מיקום תודעה ויחסיות, בין האישיות לבין עצמנו משפיעים על התנהגותינו, וכיצד היא באה לידי ביטוי? מדוע אנחנו חיים? מה קורה אחרי המוות? מדוע יש אישויות ומערכת הסתכלויות שונות? מדוע יש הפרדות? מחיצות? בין דברים, למה אנחנו חווים את זה ככה? למה בצורה הזאת דווקא? מדוע הסביבה בנויה דווקא כך? מדוע החוקיות היא ככה? האם יש עוד סביבות שאיננו יכולים לתפוס? האם יש חוקים אחרים להם? האם יש עוד סביבות בסביבה שלנו? האם הן בתוכנו? מה היא משמעות חיינו? למה אנחנו פה? למה אנחנו מופרדים ותופסים ת'צמנו בנקודה זהות קבועה שאומרת זה אני? מה קדם לזה? כיצד החוויות הסובבות השפיעות על כך ואנחנו פעלנו בחוויות עצמן? ומדוע דווקא ככה? וכיצד זה מתקשר לאישיות? מהם אובייקטים? מדוע אנחנו אובייקט מופרד? מה קודם לכל המערכת הזאת? מה קודם לפני התודעה הזאת?

עלינו קודם להבין מה היא תודעה -  תודעה היא אחת מתכונות הנפש, ובדרך כלל מייחסים אליה תכונות כמו סובייקטיביות, הכרה-עצמית, כושר חישה והבנה, והאפשרות לקלוט את היחס בין הזהות האישית לסביבה. לפעמים משתמשים גם במילה הכרה לאותן משמעויות, אף שלמילה זו יש גם משמעויות נוספות – מצב של ערנות בניגוד למצב של שינה או של תרדמת.קשה מאוד להגדיר או להצביע על התודעה. תרבויות ודתות רבות חושבות כי התודעה נמצאת בנשמה, שנפרדת מהגוף. לחילופין, מדענים ופילוסופים רבים רואים את התודעה כקשורה באופן הדוק לתפקוד הניורוני של המוח. הבנה של התנאים הנחוצים לתודעה במוח האנושי תאפשר לנו לענות על שאלות אתיות חשובות. לדוגמה, עד מה היא מידת התודעה של בעלי חיים לא אנושיים? באיזה שלב בהתפתחות העובר מתחילה להופיע תודעה? האם מכונות יכולות להגיע למצב של תודעה? נושאים אלה הינם בעלי עניין רב לאלה שמתעניינים ביחס האתי כלפי יצורים אחרים: בעלי חיים, עוברים, או, בעתיד –מכונות.תודעה מוגדרת במרבית ספרי הלימוד בפסיכולוגיה, כמונח המציין מודעות לאני ולסביבה. זהו מאפיין קוגניטיבי המאפשר לנו להיות מודעים לגירויים מן הסביבה ולגירויים פנימיים כמו מחשבות, רגשות ותחושות פיסיות. אולם, הגדרה זו מזהה אספקט אחד בלבד של התודעה ומתעלמת מהעובדה שאנו מודעים גם כאשר אנו מנסים לפתור בעיה או בוחרים בכוונה צורת התמודדות מסוימת עם בעיה במקום צורה אחרת, כתגובה לנסיבות סביבתיות ומטרות אישיות. אנו מודעים לא רק כאשר אנו צופים על סביבתנו (הפנימית והחיצונית), אלא גם כאשר אנו מנסים לשלוט בעצמנו ובסביבתנו.שינוי במצב התודעה קיים כאשר ישנו שינוי מתבנית רגילה של תפקוד מנטלי, למצב אשר נראה שונה לאדם אשר חווה את השינוי. תודעה ושפה - מכיוון שבני אדם מבטאים את מצבי התודעה שלהם בעזרת שפה, מפתה להקביל בין יכולות שפה לבין תודעה. אולם ישנם בני אדם חסרי-שפה (תינוקות, ילדי פרא, או אנשים מוגבלים שכלית), שאנו מחשיבים אותם כבעלי תודעה למרות שאין להם יכולות שפה. יצורים אינטליגנטים רבים עושים שימוש במערכות תקשורת מורכבות שאינן נהירות לבני אדם כמו שהצביע מחקר המוח של פרימטים לא-אנושיים, ובמיוחד קופי מקק ,ממורכבות התקשורת ניתן להסיק על מורכבות המסר ,אך לא בהכרח על מודעות המוסר.גישות קוגנטיביות ניורולוגיות - מספר מחקרים מצביעים על מנגנונים דומים במצבים קליניים שונים שמובילים לאיבוד תודעה. מצב של "צמח", הוא מצב שבו אדם מאבד את היכולות הגבוהות של המוח, אך הוא עדיין מחזיק במחזורי שינה וערנות, עם פעילות אוטומטית מלאה או חלקית. מחקרים שמשווים בין אנשים במצב צמח לבין אנשים בריאים וערים, מראים כי אצל הצמחים יש בעיה בקישורים בין המוח העמוק או התחתון יותר (גזע המוח והמוח התלמי) והחלק העליון (הקורטקס) של המוח. בנוסף, מוסכם כי פעילות המוח הכללית בקורטקס היא נמוכה יותר במצב צמח. יש אסכולות בנוירואלקטרוניקה שרואות את איבוד התודעה הזה כאיבוד היכולת למדוד זמן כראוי (בדומה לאפקט של תקליט המנגן לאט מאוד או מהר מאד), דבר שמוביל בתחילה לחוסר קשב, ממשיך לשינה ומגיע לתרדמת ומוות.איבוד הכרה מתרחש גם במקרים אחרים, כגון התקפים אפילפטיים כלליים, בהרדמה כללית, ואולי אף בשינה עמוקה. ההיפותזות העיקריות כיום לגבי מקרים כאלה של איבוד ההכרה (או איבוד תחושת זמן), מתמקדות על הצורך של ההכרה ב־1. רשת נרחבת בקליפת המוח, הכוללת בעיקר את החלקים הקדמיים, הפריטאליים והטמפורליים, ו־2. שיתוף פעולה בין החלקים העמוקים של המוח, בעיקר התלמוס, והחלקים העליונים – הקורטקס. היפותיזות אלה מכונות "תאוריות גלובליות" של התודעה, שכן הן טוענות כי יש צורך ברשת רחבה וגלובלית על מנת לקיים את המצב התודעתי.הכימיה של המוח גם היא משפיעה על התודעה. סמי הרדמה (כגון מידזולם=דורמיקום) יכולים להביא את המוח ממצב של ערנות (הכרה) למצב של שינה (חוסר הכרה). תרופות מעוררות כמו אנקסייט או אף קפאין המשפיעים על מערכת העצבים המרכזית יכולות לצור מצבים של ערנות ותודעה מוגברת.לסמים רבים אחרים (כמו הרואין, קוקאין, LSD, MDMA) יש השפעה על מצב התודעה של האדם.הסרתו של הגרעין הצנטרומדי (חלק מהגרעין האינטרה-למינרי של התלמוס) כנראה מפסיקה את התודעה, וגורמת לתרדמת, מצב "צמח", חוסר אפשרות לדבר ומאפיינים אחרים של "מוות מוחי". הגרעין הצנטרומדי הוא גם אחד מהאתרים העיקריים שעליהם פועלים הרדמות כלליות ותרופות אנטי-פסיכוטיות. גישות פילוסופיות - פילוסופים מבחינים בין "תודעה פנומנלית" לבין "תודעה פסיכולוגית". יש שטוענים, כי לא ניתן להגדיר את התודעה. ישנן עמדות פילוסופיות רבות לגבי התודעה, הכוללות: ביהביוריזם, קוגנטיביזם, דואליזם, אידאליזם, פונקציונליזם, פנומנליזם, פיזיקליזם, פסודו-נומנליזם, אמרגנטיזם, אינטגרליזם ומיסטיקה.הכרה פנומנלית - לדעת פילוסופים רבים, יש פונקציה מנטלית אחת שמלווה את רוב, ואולי כל האירועים המנטליים, והיא ההכרה. בקונטקסט פילוסופי, משמעות המילה "תודעה" היא מודעות, או "שהמוח מופנה כלפי משהו" (בדומה למונח הפילוסופי "כוונתיות" (intentionality)). כך, שכאשר אנו חשים, אנו מודעים לכך שאנו חשים. כאשר אנו חושבים, אנו מודעים לכך שאנו חושבים, כאשר אנו זוכרים אנו מודעים למשהו שקרה בעבר, או לפיסת מידע כלשהי, וכן הלאה. במובן פילוסופי זה של המילה "תודעה", אנו מודעים גם כאשר אנו חולמים; אנו מודעים למה שקורה בחלום. אולם, למרות שכיום רוב הדעות הן כי בכל מצב של שינה יש גם אירועים מוחיים, יש חוקרי שינה הטוענים כי יש שלב בשינה, הנקרא "שינה עמוקה", שבו אנו לא מודעים לשום דבר בשום מובן. אין כל אירועים מוחיים שמערבים תודעה במושגים הפילוסופיים או הרגילים שמתרחשים. לפיכך, שינה ללא חלום לפעמים מוצגת כמקרה שבו האדם חי ומוחו פועל, אך אין אירועים מוחיים שיש בהם אלמנט של תודעה.מחקרים מודרניים וגילויים לגבי התודעה מבוססים על מחקרים סטטיסטיים פסיכולוגיים, ועל מחקרים של מצבי תודעה והגרעונות שנוצרו על ידי פגעים פיזיים שונים במוח, כגון שבץ או ניתוח, שהפריעו לפעולתן הרגילה של הקוגניציה והחישה. גילויים אלה מציעים כי המוח הוא מבנה מורכב של פונקציות מקומיות שמוחזקות יחד על ידי תודעה אחדותית.יש מחלוקת מסוימת לגבי השאלה הבאה: האם חייבים להיות בהכרה, במובן הפילוסופי, כאשר מתרחש אירוע מוחי? לדוגמה, האם אפשרי שיהיה לך כאב שאתה לא מרגיש? יש שחושבים שלא; הם טוענים, כי כדי שיהיה כאב, צריך להרגישו ולכן להיות בהכרה. פילוסופים קוראים לזה "אי השתנות" (incorrigibility) של מצבים מנטליים מסוימים. כמו כן, על מנת שמשהו יהיה מחשבה, יש צורך להיות מודע לכך שאתה חושב; אם אין הכרה, אין חשיבה (למעשה, זו כמעט טאוטולוגיה). דבר זה מעלה שאלות אלה: האם אירועים מנטליים מחייבים תודעה? מה לגבי הפעילות של המוח שאנו לא מודעים לה? אם אנו עונים לא, אנו אומרים כי יש אירועים שמתרחשים ללא אלמנט של תודעה. במלים אחרות, חלק מהמוח הוא "ללא הכרה". מדענים קוגנטיביים אומרים, כי תהליכים קוגנטיביים רבים הם ללא הכרה במובן זה; אנו מודעים רק ל"חלק" מהאירועים שמתרחשים במוחנו.יש שרואים את התודעה כתופעה "צומחת" (emergent behaviour), שעולה מהיררכיה של תהליכים לא-מודעים. אלה הם דעות חדשות למדי, שנעשו פופולריות רק לאחר פרויד.התיאור והמיקום של ההכרה - למרות שידוע כי קשה מאוד להגדיר את ההכרה, פילוסופים ניסו לעשות זאת במשך מאות שנים. רנה דקארט כתב את "הגיונות" במאה ה-17, ספר זה מכיל תיאורים נרחבים של משמעות התודעה. דקארט תיאר את התודעה כדברים שנמצאים בזמן ובמרחב, ושמביטים בהם מנקודת ראות מסוימת. לכל אחד מהדברים האלה יש איכות מסוימת כמו צבע, ריח וכו'. פילוסופים אחרים כמו ניקולאס מלברנך, ג'ון לוק, דייוויד יום ועמנואל קאנט הסכימו גם הם על התיאור הזה באופן כללי. ההמצאות של הדברים בזמן נידונה בהרחבה רבה יותר בידי ויליאם ג'יימס ועמנואל קאנט. קאנט כתב כי "רק אם אנו מניחים את הזמן, אנו יכולים להציג לעצמנו כי דברים קיימים יחד באותו הזמן, או בזמנים שונים". ויליאם ג'יימס הדגיש את ההמצאות של החוייה בזמן, ואמר כי זמן הוא "המשך הקצר שאנו חשים באופן מיידי". פילוסופים אלה גם מתארים את החלומות, המחשבות, הרגשות וכו'.פילוסופים אלו תיארו את התודעה כפי שאנו חווים אותה. כאשר אנו מסתכלים על חדר או שאנו חולמים, הדברים נמצאים בזמן ובמרחב, ונראים כאילו הם נחזים מנקודה מסוימת. אולם, כשפילוסופים ומדענים עוסקים בשאלת התוכן של ההכרה, ישנן מחלוקות קשות. יש שטוענים כי לא לכל אירוע מנטלי יש גם אירוע פיזי מקביל. לדוגמה, דקרט טען כי התוכן של ההכרה הוא תמונות במוח, וכי נקודת הראיה היא נקודה מיוחדת, שאינה פיזית ואינה בעלת ממדים (הRes Cognitans). רעיון זה ידוע כ"דואליזם קרטיזיאני". דוגמה אחרת מצויה בחיבוריו של תומאס רייד, שחשב כי תוכנה של התודעה הוא העולם עצמו שנעשה לחוייה מודעת בשרשרת כלשהי של גורם ונגרם. רעיון זה של שרשרת סיבתית מהעולם הממשי לחוויה, מצוי גם בפוסט-מודרניזם ובסוגים מסוימים של ביהביוריזם. יש מספר מדענים ופילוסופים שאומרים כי אירועים מנטליים הם כולם אירועים פיזיים במוח. אלה התומכים בהיפותזה זו, אומרים לרוב כי אנו רק חושבים שהמאפיינים של התודעה מתרחשים (לדוגמה: דניאל דנט) אם כי כמה מהתומכים של תאוריית המוח הקוונטי, תאוריות זמן-מרחב של התודעה, ותאוריות אלקטרומגנטיות של התודעה, מציעים כי יש התאמה ישירה בין פעילות המוח לחוייה המורגשת.בודהיזם - בבודהיזם, תודעה-בלבד היא תאוריה שלפיה הקיום הוא רק תודעה, ולכן אין כל דבר שקיים מחוץ לשכל. פירושו של דבר זה הוא שכל החוויה המודעת היא רק דמיון שקרי; לפיכך, הרעיון של תודעה-בלבד הוא בעצם התנגדות לכל התופעות הארציות והחוויות שלנו.יוגים שהשיגו הארה דרך מדיטציה טרנסדנטלית (אלו נקראים כקולקטיב בודהה), מספרים על ניתוק "האני המודע" מהמתרחש והקניית יכולות חדשות לחווית החיים שנובעות מהעצמת אותה המודעות, כמו היכולת להפעיל את האני המודע לפי בחירה לסינון הקלט החושי של המציאות "החיצונית". תודעה כתכונה של עיבוד מידע - תוצאות מעניינות שעלו מפיתוחן של דיספלינות חדשות יחסית כמו תורת הכאוס ושפות טבעיות בהקשר לבינה מלאכותית שפכו אור חדש על הנסיון המתמשך להגדרה מדעית מדוייקת יותר של מודעות עצמית, לכל מערכת שמורידה את כמות האנטרופיה בסביבתה (מערכת חושבת).כל מערכת מורכבת המסננת קלט חושי ופועלת על פיו (כמו מערכות חישה ומעקב אוטומטיות, מחרקים ועד בני אדם) נוטה לייצר מעגלים לוגיים מקומיים המתמחים בפונקציות מסוימות (כמו מנגנוני עיבוד הראייה במח האנושי). במערכות עיבוד אורגניות מדובר בחיווט מחדש של הקשרים הבין-סינפאסיים של רשתות הנוירונים המרכיבות את המח, ובמערכות אלקטרוניות בסידור מחדש של טבלאות ההפנייה לכתובות של תאי זכרון. מנגנונים אלו משתכללים אוטונומית בעיבוד הקלט ומתקשרים עם החלקים האוטונומיים האחרים במח דרך אפיקי זרימת מידע בעלי קצב שינוי עצמי נמוך, בעת עיבוד קלט סטנדרטי. לדוגמה: פעולת המערכת הפאראסימפטטית של המח אצל יונקים, אשר מכווצת את אישון העין או מקפיצה את הברך באופן בלתי רצוני, ללא העברת ההחלטה או התוצאה למח עצמו; או סנכרון התנועה של כל רגל בנפרד אצל חרקים המאפשרת להם ללכת בקו קבוע, גם לאחר הסרת הראש. תחת קלט חושי חדש או קיצוני (כמו בעת למידה של נושא מסובך ולא מוכר) עולה צורך לייצר סדר (הורדת האנטרופיה) של המידע הנכנס, שלא עובד כהלכה על ידי אפיקי הזרימה הקיימים. אינטגרציה זו של מספר רב של חלקים אורגניים, כל אחד מומחה בתחומו, מייצרת אפיק מידע נוסף - מודעות עצמית של המערכת לתהליך הסידור מחדש.תכונה זו, שצומחת מתוך הקישוריות המסועפת שנוצרה, למרות שלא הייתה קיימת בכל חלק בנפרד (Emergent behaviour) נצפתה במגוון של מערכות, החל מקיני נמלים הבונים מבנים מורכבים ועד מערכות מחשב מרובות סוכנים הפותרות בעיות, ללא הכלת הפתרון בשום פרט (נמלה, סוכן או נוירון). יש הטוענים שמודעות זו של הרשת הנוירונית לעצמה היא תכונה שנובעת מרף-תקורה מסוים של יכולת העיבוד של הרשת, בעת שהרשת נאלצת תחת מצבים של בחירה קשה או לימוד מסובך לארגן עצמה בקנה מידה גדול מספיק, עד שהיא נאצלת לנתח גם את צורת הארגון העצמית של עצמה. יש המשערים, שמטא-ניתוח זה הוא שיוצר תודעה עצמית אצל מערכות עיבוד מידע גדולות דיין.מגישה זו עולה שאין סיבה מהותית, בעתיד הרחוק, שמערכות בינה מלאכותית "מתוחכמות דיין" יגיעו לסף התקורה הנחוץ ויפתחו סוג כלשהו של מודעות עצמית. מבקריה של גישת עיבוד המידע טוענים כי היא מתעלמת מאופייה הפנומולוגי (תופעתי) של התודעה. הפילוסוף ג'ון סרל ניסח ניסוי מחשבתי בשם "החדר הסיני", שלטענתו מראה כי ראיית התודעה כתהליך חישובי גרידא היא בעייתית.גישות קוונטיות - הפיזיקאי רוג'ר פנרוז, בספרו "צללים של המוח", מחזיק בגישה קוונטית, ומציע כי ההשפעות של מכניקת הקוונטים בתוך המבנים התת-נוירוניים מביאים למצבים תודעתיים. הוא טוען כי יש צורך בפיזיקה שונה באופן מהותי על מנת להסביר את התודעה, אותה הוא מגדיר כברת חליפין: כל חלק מהתודעה יכול להחליף את החלקים האחרים. ("צללים" הוא בעצם הוצאה מחודשת של ספרו הישן, "מוחו החדש של הקיסר" (The Emperor's New Mind). פנרוז מדגיש כי החיבור החדש מחליף את הקודם).יש הטוענים כי גישתו של פנרוז אינה מתאימה לחוויה האנושית של התודעה, שהיא לטענתם חוויה של מצב קבוע ומיוחד. פנרוז לא היה הראשון להציע קשר בין התודעה לבין מכניקת הקוונטים; מיכאל לוקווד והנרי סטאפ עשו זאת קודם, וכן בריאן פלנגאן. לפניהם היה בוהר, אביה של מכניקת הקוונטים, שדוד בוהם מספר כי הוא אמר כי "מחשבה כוללת כמויות כל כך קטנות של אנרגיה, שבוודאי יש למכניקת הקוונטים תפקיד חשוב בהסברה".למעשה, לא נמצאה כל הוכחה לקיום של קשר בין מכניקת הקוונטים לבין חוויית התודעה.פונקציות של התודעה רוב הפילוסופים והחוקרים מסכימים באופן כללי כי בני אדם מודעים ואילו צורות חיים פשוטות כמו חיידקים אינן מודעות. הויכוח ניטש על בעלי החיים המפותחים יחסית כגון דולפינים וקופים. המצדדים מחזיקים בהיפותזה כי התודעה התפתחה יחד עם צורות החיים, ופירושו של הדבר כי יש לה ערך אבולוציוני כלשהו. לפיכך, היו שחיפשו את התועלת שעולה מהתודעה. ברנרד באארס, לדוגמה, אומר כי התודעה היא דבר מועיל מאוד מבחינה אבולוציונית, ומציע פונקציות שונות: החלטה לגבי אלטרנטיבות עתידיות, פתרון בעיות בצורה לא אמפירית, החלטות, שליטה על פעולות, גילוי טעויות, תכנון, למידה, התאמה לסביבה, יצירת קונטקסט וגישה למידע. אנטוניו דאמאסיו (1999) רואה את התודעה כאחד מכלי השרידה של האורגניזם, שכן היא מאפשרת תגובות מתוכננות ולא אינסטינקטואליות. הוא גם מצביע על כך שתודעה עצמית מובילה לדאגה לעצמך, שמגדיל את הרצון לשרוד. אולם המקום של התודעה בהתנהגות הוא שאלה לא פשוטה. פסיכולוגים רבים, כמו ביהביוריסטים רדיקליים, ופילוסופים רבים, חושבים כי אפשר להסביר את ההתנהגות באופן לא תודעתי, בדומה לבינה מלאכותית, וגישות אלה יחשבו על התודעה כדבר שאינו קשור לפונקציה וליעילות.מבדקים של תודעה - מכיוון שאין הגדרה ברורה של תודעה, גם אין מבחנים אמפיריים על מנת לבדוק אותה. יש אף שטענו כי מבחנים כאלה הם בלתי אפשריים. אולם, יש חוקרים שהרכיבו מבחנים על מנת לחקור היבטים מסוימים של התודעה. ברומן "האם אנדרואידים חולמים על כבשים אלקטרוניות" נעשה מבחן הדומה לאלה, על מנת לבדוק אם ישות כלשהי היא רובוט או אדם. בסרט "בלייד ראנר", שקיבל השראה מהספר הזה, המבחן הזה ידוע כמבחן "ווויט-קמפף" ובודק את היכולת לאמפתיה. אחד מהמבחנים הקונצנזואליים יורת לאבחון מודעות עצמית כולל פתרון בעיות בצורה לא אמפירית ,על ידי חשיבה מופשטת גרידא שכוללת בתוכה את הפותר. לדוגמה: עורב צעיר אשר יצפה בציפור נאבקת באגוז קשיח ופותרת את הבעייה דרך נסיון וטעייה על ידי שמיטת האגוז מגובה רב ,יבין את חוסר היכולת העתידית שלו ואת הליך הפיצוח על ידי דמיון של עצמו העומד בפני בעייה דומה. כשהעורב עומד לראשונה בפני בעיות מסוג זה הוא פותרן ללא טעויות על הנסיון הראשון. יש הרואים יכולת זו של עורבים כסוג מוגבל של תודעה.מבחן טיורינג - המתמטיקאי אלן טיורינג הציע את מה שהיום ידוע כמבחן טיורינג, שבו בודקים האם מחשב יכול להטעות בוחן אנושי לחשוב שהוא משוחח עם אדם אמיתי,באמצעות שיחת טקסט דרך מסך. מבחן זה מצוטט רבות בדיונים על בינה מלאכותית. הקשר לתודעה הוא מתבקש, אך אינו ברור לחלוטין. הדבר מזכיר את אמרתו של אדסחר דייקסטרה, ש"השאלה האם מחשב יכול לחשוב היא לא יותר מעניינת מהשאלה האם צוללת יכולה לשחות".מבחן המראה במבחן המראה, שהומצא בידי גורדון גאלופ בשנות השבעים, השאלה היא האם בעלי חיים יכולים לזהות את עצמם במראה. זיהוי עצמי כזה נחשב לסמן של תודעה. בני אדם המבוגרים משמונה עשרה חודשים, הקופים הגדולים (חוץ מגורילות) ודולפינים מסוימים כולם עברו את המבחן בהצלחה.תאוריית הנשמה ומדוע היא מושכת כל-כך המוות הוא ודאי מוחלט וגם תעלומה מוחלטת. האדם, שהוא לדברי הפילוסוף היווני אריסטו "היצור היחיד המודע לעובדת היותו בן-תמותה", מבקש תשובה על התופעה הגורפת והמפחידה הזו, רצוי תשובה מנחמת. כדי לענות על שאלות עמוקות כגון שאלת המוות ושאלת המודעות העצמית (איך זה שאני מסוגל להזיז את ידיי להרים חפץ מסוים וכדומה) נוסחה תאוריית הנשמה: התאורייה שלפיה ה-"אני" הוא ישות נפרדת מהגוף, שולטת בו, היא רצונו האמיתי והיא קיימת גם אחרי המוות. זוהי תאוריה על-טבעית: הנשמה היא יסוד אלוהי, בן אלמוות, שאינו מציית לחוקי טבע כמו התפרקות. יתרונה של תאוריית הנשמה הוא שגורלה של הנשמה הוא כחומר ביד הדמיון האנושי היוצר. מכיוון שמדובר בישות על-טבעית, ממש כמו אלוהים, יש ביכולתנו להגיד כל שאנו רוצים עליה ואין עוררין. אפשר להגיד שהנשמה עומדת למשפט אחרי יציאתה מהגוף, ושהיא נצלית בגיהנום אם לא עמדה באמות-מידה מסוימות, שגם הן פרי דימיונו של "בעל הידע". אפשר להגיד שהנשמה זוכה להנאות בל-ישוערו אחרי המוות, וכדי לזכות בהנאות אלה עליה לעשות מעשים מסוימים, כגון להימנע מהדלקת אור בשבת או להטיס מטוסי נוסעים אל תוך מגדלים. מי יפריך כל אלה? תאוריית הנשמה, אפוא, מביאה לאדם את הבשורה המנחמת כי המוות אינו סוף הדרך, ובידי פוליטיקאים מניפולטיביים היא משמשת נשק רב-עוצמה. בואן של תאוריות חומריות אחד מסממניה המובהקים של ההתקדמות המדעית במאות השנים האחרונות היא מציאת הסבר טבעי, מטריאליסטי (חומרי) לכל תופעה. אייזיק ניוטון החל בכך כשנתן הסבר טבעי, הוא כוח המשיכה, לגבי תופעה שהוסברה קודם-לכן על-ידי התייחסות להשגחה האלוהית. השיא של תהליך זה כנראה היה ב-1859, כאשר צ'ארלס דארווין הציג תאוריה טבעית, חומרית לחלוטין על היווצרות היצורים החיים, בלי להיזקק להיפותזת הבורא או שאר מעשי קסם וכישוף. התגלית כי שינויים כימיים וביולוגיים בלבד הם שגרמו לכל הגיוון הרב שאנו רואים ביצורים החיים על-פני כדור הארץ, הטביעה את התפיסה כי אין ביקום שום שמץ של דבר על-טבעי, כי הוא טבעי לחלוטין, וסללה את הדרך להתקדמות המדע הטבעי, החומרי. לא מן הנמנע שתהליך יתנגש התנגשות כואבת בתאוריות המקודשות של הדתות, ויפלוש בסופו של דבר אף לתוך קודש-הקודשים: הנשמה. השפעת המוח על האישיות תחילתו של מחקר על השפעת המוח על האישיות היא ב-1848, כאשר קרתה תאונה לפועל בשם פיניאס גייג' (Gage). הוא שיגר בטעות חתיכת ברזל עבה בשעת עבודתו. הברזל חדר דרך פניו, גולגלתו ומוחו ועף השמיימה. גייג' סבל מזעזוע למשך כמה רגעים אך התאושש לגמרי. ואולם, אישיותו השתנתה לחלוטין: הוא הפך מאדם אחראי ומנומס לאדם גחמני וחסר-נימוס. הוא לא כיבד מוסכמות חברתיות כפי שכיבדן לפני התאונה. הוא היה לאדם אחר לגמרי. המקרה של גייג' לא היה מקרה מבודד. היו עוד מקרים דומים שבהם תאונה שפגעה במוח שינתה את אישיות הנפגע. מכאן החלה לצמוח התאוריה שלפיה הנפש אינה נפרדת מהגוף. השפעתו של המוח על אישיות האדם ברורה ממקרים פשוטים יותר, כגון שתיית אלכוהול במידה מוגזמת. דבר זה גורם לשינוי מבני במוח אשר מצדו גורם לשינוי האישיות. כמו-כן מחלות כגון אלצהיימר ופארקינסון הן דוגמאות שבהן שינוי חומרי במוח (הריסה או עיוות של תאי מוח) מביא לשינויים באישיות וביכולות השכליות. אם הנשמה היא האישיות האמיתית של האדם, לא ברור כיצד האישיות הזו נפגעת על-ידי פגיעות חומריות במוח. אבל אם, לעומת זאת, אין הנפש נפרדת מהגוף, אז ברורה השפעת שינויים כאלה. וכן, אם הנשמה היא האישיות האמיתית היחידה של האדם, לא ברור כיצד בעיות אישיותיות כגון דיכאון קליני נפתרות על-ידי נטילת התרופות - החומרים - הנכונות. ממצאי המוות הקליני והפרכתם - בשנות ה-70 של המאה הקודמת חקר ד"ר ריימונד מודי (Moody) תופעה שבה אנשים שהיו קרובים למוות דיווחו על חוויה נעימה של יציאה מהגוף, כניסה אל תוך מנהרה, פגישה עם יישות אור אוהבת ופגישה עם קרובים שנפטרו. ד"ר מודי סבר כי חוויות אלה מוכיחות את קיומה של הנשמה ושל חיים לאחר המוות וליקט מקרים שתאמו את התאוריה הזו - כלומר, מקרים רבים שבהן דיווח בן-אדם על חוויה נעימה כזו. אף כי לא כל הקרובים למוות, אלא בערך רק כ-10 אחוזים, חוו חוויה כזו, וחלק חוו חוויה לא נעימה של אחר-המוות, מיהרו להודיע על כך כהוכחה לקיומה של הנשמה. מטיפים כגון אמנון יצחק מיהרו לאחוז בחדשות אלה כמוצאי שלל רב ולבשר עליהן כהוכחת אמיתות דתותיהם (כל אחד לגבי דתו הוא). חוקרת אחת שעברה בעצמה חוויה של מוות קליני, סוזן בלקמור (Blackmore), החליטה לחקור האם יש הסבר טבעי, חומרי לתופעת חווית המוות הקליני. היא מצאה שאפשר לעורר את חוויית המוות הקליני על-ידי יריית נוירונים לתוך המוח הקטן. עומס הנוירונים היה גורם לתופעת המנהרה ולתופעת האור. כמו-כן הצליח ד"ר קארל ינסן (Jansen) ליצור חוויית מוות קליני על-ידי שימוש בסם-הזיה ושמו קטאמין (ketamine). אף כי עדיין קיימים היבטים מסוימים של חוויית המוות הקליני המעוררים תמיהה, אין סיבה לקבוע כי החוויה מוכיחה את קיום הנשמה. ההסברים החומריים של תופעת חוויית המוות הקליני מתיישבים יפה עם מה שידוע לנו על המוח, וגם תואמים את הממצאים על השפעת המוח על האישיות. הטיעון הפילוסופי נגד קיומה של נשמה - מלבד זה שהיא נועדה לשמש אמונת-נוחם לאדם מפני המוות, הנשמה באה מנקודת מבט עתיקה שבה האדם הוא במרכז התעניינותו של היקום. אם כדור הארץ הוא מרכז ענייניו של אלוהים, והאדם הוא תכלית הבריאה, אז מכאן אך טבעי לשער שיש לאדם המשך קיום. כפי שאמר אמנון יצחק: "אם באנו לעולם כדי לחיות, למה אנחנו מתים?" אבל המילה הזו "כדי" היא שורשה של הנחה נושנה. אנחנו יודעים כי כדור הארץ אינו מרכז היקום, וכי האדם הוא רק אחד מהרבה יצורים אחרים שהטבע לא חולק לו שום כבוד מיוחד. האדם נספה בהמוניו באסונות טבעיים ממש כמו דגי הים. אנחנו לא מאמינים שלחיידקים ולחרקים יש נשמה וקיום מעבר לחיים אלה; אז למה שהאדם, שהוא כמוהם מבחינתו של הטבע, כן יהיה לו?  עוד בעיה שיוצרת תאוריית הנשמה היא היווצרותה של אישיות חדשה. הרי כל תינוק שנולד הוא אישיות חדשה. האם נוצרת נשמה חדשה עם לידת כל תינוק? אם נוצרת נשמה חדשה כל פעם, וכל נשמה חיה לעד, תארו לכם כמה נשמות ישנן! איך אפשר לתחזק מספר כזה של נשמות? למה הן משמשות, אם אין הן בתוך גופים? ככל הנראה, התאוריה העל-טבעית של הנשמה, כמו תאוריית אלוהים ושאר תאוריות על-טבעיות, סופה להידחות מפני תאוריה טבעית, חומרית: הנפש אינה נפרדת מהגוף; עם מות הגוף מתה הנפש, ואין לנו חיים מלבד אלה כאן על פני האדמה. מכאן ברור כי החיים יקרים עד מאוד וחובה לשמור עליהם ככל האפשר, ולא להקריב אותם (ואת חיי אחרים!) על מזבח הבטחות העולם הבא. חומר הוא המסביב לOBERVER המסביב – מוח – חומר – או ישות רוחנית יוצר את הOBSERVER – הצופה הOBSERVER מייצר מסביב מה שמתקבל ששני דברים יוצרים זה את זה הסביבה הפנימית או החיצונית יוצרת מודעות – OBSERVER סביבה = הרואה הכל מסקנה = הסביבה רואה ת'צמה, ויש קו הפרדה אל חוץ סביבה בראיה האנושית. יש קו הפרדה בין תפיסות מציאות מקומות מציאות (לכן כרגע אינכם רואים אותי) לכן כשאתה ניצב ומביט בחדר יישב אדם ממרחק 10 ק"מ נגיד ובלי דרך תיקשור, אינך רואה אותו. הוא לא שייך למציאות שלך. וכנ"ל לגבי אותו אדם. אתה לא במציאות שלו. אם היה בינכם תקשורת, הוא יכול להיות במחשבה-זיכרון,דימיון שלך. וכנ"ל הוא יכול לחשוב עליך. זהו מצב הצבירה של חומר רוחני של אותה מהות, שנראה כי הוא במחיצות הפרדה. אך כשתיפגש עם האדם, יהיו חיבור בין שני התודעות,יהיה חיבור בשדה הראיה. הוא יהפוך לחלק מהמציאות שלך. אז כעת ננסה להבין את התפיסה העצמית ואז את ההפרדה: קו ההפרדה נוצר מן הסביבה עצמה. היא אינה רואה ת'עיניים של עצמה. היא רק יכולה לראות דרך מראה. הכיצד הסביבה רואה ת'צמה? המראה – היא אינה מראה של סביבה. אפקט המראה התפיסה העצמית. – התמקדות.הכיצד החומר מייצר את המראה – תודעה.מי היא המראה, מהי האלוהות אשר יוצרת את החוקים לסביבה הזאת. מראה = דרך בה החלק מתפצל לשני חלקים. וחלק אחד הוא המתבונן. חלק אחד חסר, לכן איננו רואים את עצמנו, אלא רק דרך סביבה,חומר. סביבה, הצד השני של המראה = אנחנו אותה תודעה. המציאות כלואה בתוך אותו מאגר, למאגר אין מרחב. המרחב הוא כמות הסביבה שאנחנו רואים. המאגר = אי קיום= הקיום נעשה מן האי קיום. כאשר המראה עובדת. מדוע הרואה הכל אינו רואה דרך ההשתקפות של עצמו? התשובה שהקיום הוא מחוץ לגדר הבנת חוקי הפיזיקה והתפיסה האנושית. מדוע יש שינוי בתפיסות הראיה? המייצרת את המרחב. ומייצרת הבנה כי יש תודעות אחרות משלנו, אך היא האשליה של עצמה. מחשבה היא הסביבה, המחשבה אינה מסוגלת לתפוס ת'צמה, הסביבה אינה מסוגלת להבין ת'צמה, היא יכולה לתפוס ת'צמה מעצמה. היא הסביבה. וכדי להבין את הרואה צריך לתפוס מחשבות מעבר לקיום שבו אנחנו רואים והורגלנו והגדרנו אותו מילדות. סביבה רואה ת'צמה אך איננה יכול להבין מדוע היא רואה ת'צמה, כי זאת היא ומחשבותיה היא סביבה ופה המעגל חוזר על עצמו, אם המחשבה היא סביבה , סביבה אינה יכולה להבין ת'צמה. המחשבות צריכות להיות מחוץ להגדרות התפיסה הסביבתית – מחשבה אנושית. היא תדע כשהיא תצא מגדר התפיסה הרגילה שלה. ותקבל סביבה שהיא מחוץ לגדר הסביבה הרגילה. הדימיון שהוא מחשבה יכול לקחת אותנו ליצור דברים חדשים, אך אותם דברים בחיים האלו, יהיו דברים שכבר יש בחיים – צבעים,צורות אינסופיות,השתקפות,מחשבה שקופה היא חושך, אך החושך הוא מחשבה. חוסר מחשבות הוא חושך, אך חושך הוא מחשבה. ולכן כשנמצאים במתודה אחרת. המחשבה נראית אינה קיימת,אבל היא כן קיימת אבל מודעות אחרת, עושה אשליה של אי קיום.למשל כשמדברים. ומוציאים מילים. עכשיו בחלומות ומחשבה דימיונות וזיכרונות כולם מבוססים על הסביבה. אך הרגש והתחושה ניתן להגדיר כמשהו מחוץ לסביבה, אך הוא מיוצר מן התת מודע, מן המחשבה,לכן הוא נוצר מן הסביבה. רגש הוא סוג של תחושה. אנחנו תופסים את קיומנו מחמשת החושים, ומן תחושות פנימיות. מן מחשבה. לכן ניתן לומר כי הסביבה היא עצמה. חמשת החושים היא הסביבה, מחשבות הן עיבודים של הסביבה.אנחנו הסביבה. אנחנו החומר ממנה מורכבת הסביבה, הסביבה עצמה היא מחשבה מופרדת. איננו יכולים לתפוס. החומר ממנה בנוי היקום הוא מחשבה.המחשבה יכולה לנוע בטרנספורמציה,במהירות על אורית. היא מעבר לחוקי הפיזיקה. המחשבה היא חיבור של חלקיקים. החלקיקים הם אבני היסוד הם החומר המחשבתי, הם אנרגיה, האנרגיה בנויה מיתרים הם תודעה, תודעה נוצרת מן חמשת החושים ביחד עם המחשבה. התודעה היא חומר מחשבה שנקלטת בחמשת החושים ברמה מאוספת גבוהה מאוד. חלקיקים קטנים מן המחשבה נכנסים אלינו דרך הסביבה. מחשבה היא החלקיקים הנעים, היא רצף תודעתי. הרשום בתוכנו,בתוך חומר המחשבה עצמה. לכן כשנאבד זיכרון נחשוב כי הרגע נולדנו מחדש. במוח המחשבה היא במידה קטנה. היא כה קטנה אשר היא מורגשת כדבר שאיננו רואים. אך כשאנחנו מכבים את חמשת החושים, נקלוט כי החלומות שהם מחשבה. יוצרים לנו מציאות. תודעה בחלום. מחשבה היא מצב צבירה אחר של הסביבה שלנו. מתצורת ההתנהגות של החלקיקים ומידתם במוח. שהם יוצרים מחשבה. והם יוצרים את המחשבה התופסת מחשבות אחרות מקדימה. במצב צבירה אחר, אך מספיק במידה כה גבוהה, אשר יוצרת לנו את הסביבה. המחשבה היא אוסף של חיבורים קטנים מאוד של מחשבה. בצורה אחרת. הם החלקיקים הנעים. באיזור המופשט של כל המוח. והם יכולים לצאת ממנו. ולהעלם, ליקום אחר. מחשבה על עצם שנשאר בעצם היא הקרנה של אותה צורה ורצף שיוצר אותה מחשבה. החלקיקים האלו הם מחשבה. אנחנו היא התשובה אנחנו החלק הרוחני הוא החומר, הכוונה שהכל רוחני. הכוונה היא שפשוט בתוכנו קיים מצב צבירה אחר של הסביבה. אך אנחנו הסביבה עצמה המחשבה עצמה. הכל שייך לאותה מהות רוחנית. לחלקיקים שממנה בנויה המחשבה, הכל מחשבה. המחשבה בראש היא בנייה וכמות וסדר אחר פשוט מאותה מהות. הסביבה, היא המחשבה. הסביבה ישלה חוקיות טבע ישלו חוקיות להכנס למוח להפוך למצב צבירה אחר דרך חמשת החושים.הידיעה היא דרך חמשת החושים לכן לא מצאנו את התשובה, אבל אם נבין שהכל זה מעצמנו והמחשבה היא הכל. אז נדע את האמת. מחשבה בראש היא "חומר רוחני" וגם  הסביבה עצמה הכל אותה מהות.הכל זה מחשבה. אותה מהות בצורות שונות. אחדות.מחשבה בראש היא נולדת מן הסביבה, אשר מורכבת מן הסכימות שהם מחשבה. ההפרדות היא הרכב וכמות וסדר המחשבה. למחשבה שבראש אין מספיק כוח להשפיע על המחשבות שבחוץ, לפעמים היא קשורה למחשבות בחוץ. היא נבנית מהם. כי המחשבות בראש היא אותה מהות בסדר מצב צבירה אחרת כמות אחרת מופשטת יותר. לכן אין לה כוח, ויש להשתמש במחשבה שמבחוץ – ידיים רגליים, המחשבות האלו. הנקלטות במחשבה של חמשת החושים. המחשבה תופסת ת'צמה כי היא המחשבה. המחשבה הרואה ת'צמה חמשת החושים מושפעים מן המחשבות שבחוץ, כדי להשפיע על המחשבות של העולם החיצון שהוא מחשבות, יש צורך להשתמש במחשבות שנקלטות בחמשת החושים. שהם מצב צבירה אחר. החוקיות נוצרת מן המחשבה עצמה.היא אינטליגנציה אחדותית של הטבע היא אלוקות. הטבע אור אינסופי.הלא מודע הוא סוג של מחשבות. סכימות שנוצרו כבר של מחשבות.שהקשרים שהם גם מחשבות שונים. אותה מהות, או חומר יוצרת את התודעה העצמית, אך יש להבין שגם זה מאותה מהות, לכן היא יכולה ליצור ת'צמה, פשוט בסדר אחר. היא אותה עקרון, הכל אותו עקרון.מצבי צבירות אחרות תודעה משתנה. וזה הסיום והתשובה הסופית להכל,וכיצד המוח מייצר ת'תפיסה העצמית ויש להבין שהתפיסה העצמית היא זה.חמשת החושים מעבדים את מצב הצבירה הזה. להפרדות. של אותה מהות.העולם הפנימי היא הסביבה והסביבה היא העולם הפנימי.ואם לא ברור נוכל לומר על זה משהו אחר, - חומר רוחני. תודעתי. מחשבתי. אותה מהות אחדותית שהמוח שהוא אותה מהות שמארגן ככה שהיא תבוא אלינו בצורה מקבלת ככה. ותתאחסן ותפעיל ת'צמו. כלפי חוץ וחוץ לבפנים. אך הוא אותה מהות, תודעה היא אותה מהות, מחשבות היא אותה מהות, זיכרונות דימיונות שהן מחשבות הן אותה מהות, תחושות רגשות היא אותה מהות, חמשת החושים תת המודע קדם מודע והמודע היא אותה מהות. החומר היא אותה מהות. אותה אחדות הכל אותו דבר. אותם חלקיקים שינויים של מבנה, חלקיקים שהם מחשבות תודעות שהם מחוץ לנו, אשר נתפסות בחמשת החושים שהם אותה מהות התופסת את עצמה בצורה אחרת.אותה מהות הנתפסת היא אותה מהות. אותה מהות היא אותה מהות, היא אחדותית, אלו אותם חלקיקים רוחנים = חומריים = מחשבות,זיכרונות דימיונות אטומים אלקטרונים אנרגיה גרעין וההפרדות וחמשת החושים התפיסה עצמה היא אותה מהות, הכל אותה מהות שתופסת את אותה מהות. מסביבה. וסביבה היא אותה מהות. אותה עצמה. שתופסת דרכה ת'צמה. ואותה מהות תופסת ת'פנימיות שלה הנבנית מן אותה מהות, פנימית חיצונית, חלומות – מודעות הכרה, רוחניות, חומר, הכל אותה מהות פנימי = חיצוני. לכן הפנימי תופס ת'חיצוני והחיצוני ת'פנימי דרך החיצוני במצב צבירה אחר של אותה מהות, שהוא נתפס מהפנימי. והחיצוני תופס רק חיצוני, פנימי תופס את הפנימי שהוא חיצוני. והפנימי תופס ת'חיצוני. וחיצוני תופס ת'חיצוני שהוא פנימי, לכן החיצוני תמיד יתפוס חיצוני. ת'צמו. וזאת הלוגיקה הטבעית.הכל אותה מהות, הכל קשור זה לזה בלוגיקה מושלמת. גם הכאוטית. הכל מייצר את ההנעה המפעילה את הקיום ואת הזמן ואת המרחב, ואת המימדים. הטעות שעשינו היא הפרדות, ההפרדות בילבלו אותנו וריחקו אותה מהמהות. בין אם נכנס למבנה האטומים של הכל ונגלה שהכל בנוי מאותם חלקיקים ונגלה שגם הם מאותם חלקיקים והכל ריק כמעט, ונגלה שכמה נכנס נגלה שהכל ריק, ונגיע למיתר ונגלה שהוא גם ריק, והוא מחשבה. הרי המחשבה שהיא תופסת ת'צמה. התודעה הזאתי היא הקיום עצמו. לכן הקיום נבע ממנה, והקיום הוא היא. והקיום הוא הקיום עצמו. מטריאליזם = אדיאליזם ולהפך. אנחנו הטבע הטבע אוהב אותנו הוא בשבילנו אנחנו צריכים לאהוב ת'טבע הכל אהבה אחדות נתינה זה לזה הכל קיים זה בשביל זה הכל לוגיקה גם בכאוס היא קיימת הכל בלי לוגיקה אין קיום אין הבנה אין היגיון, הכל בנוי קשור זה לזה הכל נוצר מקשרים זה לזה. הכל מתאים ת'צמו זה לזה הכל אחדותי אבולציוני אחיד תודעה פלנטרית מקיפה את הכל סובבת ת'כול היא אנחנו אנחנו הטבע הטבע העניק לנו אנחנו הענקנו לטבע, גם הכאב הסבל הקארמה הכל תוכנית אחדותית מושלמת של הטבע. הכל קשור זה לזה, יצירת סדר בלוגיקה יוצרת סדר אחר. הטבע הוא לוגיקת המראה המשקיפה ת'צמה. עלינו לאהוב ת'טבע את הסביבה, הסביבה בנתה אותנו היא בשבילנו, גם הרע שחשבנו שהיא נולד מכיוון שהפרדנו היינו עיוורים. נפגענו מאדם עיוור. יש להבין כי הכל אחדות שלמה עליונה. שנועדה בשביל זה לזה, גם הרע בחיים. גם היסורים. הכל נועד למטרה, הכאב נולד כי הוא אוהב אותנו הוא האמצעי שלנו לדעת מתי אנחנו יוצרים סדר לוגי אחרת במערכת הגופית שלנו מתי אנחנו צריכים לפעול הוא נועד על מנת להגן עלינו לאותת לנו. הכל אהבה מושלמת גם הסבל. גם שיש רע, יש להבין שהכל אהבה. אך אהבה נוספת היא מביאה קיום. גם שאנחנו לבד אנחנו באהבה עם הטבע. עם עצמנו. הכל נאוספיר. אני אוהב את אלוקים שהוא הטבע שהוא האני שהוא אותה מהות רוחנית מושלמת להכל. וכשאני מביט על זה הכל מושלם.ואנחנו צריכים להפסיק להיות עיוורים, ולאהוב זה את זה. כי זה אנחנו עצמנו. אנחנו מייצרים ת'סביבה והסביבה מייצרת אותנו, אנחנו הסביבה. הסביבה היא אנחנו. אותה מהות. בין אם תקראו לזה אותה נשמה אותה תודעה אותה מחשבה אותו חומר אותה מהות רוחנית. והפחד מן המוות איתות על שינוי לוגי חוסר ידיעה. הכל נועד זה לזה, הכל תוכנית מושלמת להכל, ידע אינטלגינציה. חומר בא לפני המחשבה והמחשבה בא לפני החומר. כי החומר הוא המחשבה. הוא רק חומר דרך חמשת החושים במבנה החיצוני שהוא מחשבה. ועל מנת להבין גוף מסוים למבנה הפנימי צריך לדעת את המבנה הסביבתי ואת קליטת העולם שהוא תמיד איתה חי. אני אוהב את העולם, והעולם נועד בשבילי.וגם שאמות הוא יהיה בשבילי. ואני אהיה בשביל העולם. עלינו לכבד את העולם ולהבין שהוא אנחנו. ועלינו לעבוד ולפעול עבור העולם עבור ההשרדות שלנו בעולם, עבור סוגיית התת מודע והמודעות לצורת חיים זאתי. עלינו להבין ולשמוח על זה שהוא נתן לנו שינה,נתן לנו להתעורר. וזה הדבר הכי טוב אי פעם שקרה לעצמו לנו. ואין יותר טוב מזה. כי הטוב הזה מביא לנו את הטוב מהכל, וגם אולי את הרע,הרע בא מעצמנו. עלינו לתקן את התודעה להבין שהיא אחדותית. מודעות אחדותית. להפסיק עם האגואיזם. לצמצם בכמותו על מנת לשרוד יותר בעתיד. יש גבול מידה להלטרואיזם, צריך להיות באיזון, בהגנה על עצמנו. אך תמיד להבין כי הכל זה אנחנו ואנחנו אותה מהות. אותה מהות מסכנה שרצתה לחיות, שקמה בשביל עצמה בשבילנו. אנחנו חייבים לה תודה יותר מכל דבר אחר. תודה לגוף שלנו תודה לעצמנו לנשמה שלנו לתפיסה שלנו לתודעה שלנו. לכל אחד ואחד מאיתנו. שגם אם הוא נראה רחוק והוא לא מבין, לשמוח ולהבין שהוא אנחנו, שהוא רק צריך ללמוד. אין כוונות רעות. כל אחד בא לכוונה טובה לעצמו,והמטרה היא להפוך הכל לשלום אחדותי. ועל מנת להעריך את המהות עלינו קודם כל להעריך ת'צמנו ואת האחרים. ורק ככה ננצח בחיים. גם שעשו לנו רע. להבין שהרע הזה הוא אחדותי ואהבתי. הוא פה בשבילנו,הטוב בשבילנו ההגדרות ההפרדות המחיצות בשבילנו. אל תוותר על העולם הזה. אל תאשים אחרים. אל תאשים ת'צמך.ותאמר אני אוהב את כולכם. כמו שאני אוהב ת'צמי כי כולכם והכל עשיתם ת'צמי. ובזכותכם אני חי.המסר שלי של הטבע של הכל – אהבה גם השנאה היא אהבה. אבל התרחקות מהגדרה מתפיסה של רגש. שוני, הפועל באותה אהבה אחדותית.אני עצמך עצמך הוא אני, אני אוהב אותך, בין אם את/ה שונא או אוהב/ת  אותי. אי הסכמה שלך, מוכיחה שעוד את/ה נתפס/ת במחשבות ישנות. אבל בסופו של דבר את/ה צריך/ה  להבין שהכל אותה מהות אחדותית. אני הוא את/ה אנחנו הכל. הכל זה אנחנו. וככה כולם.מצבי צבירה שונים של אותה מהות,שינויים פנימיים, מאותה מהות. קליטות שונות של מצבי צבירה אחרים, ידע, סביבה. אמונות דעות.קנאה היא הסתכלות צרה, נושא אגואיזם, קנאה היא התרחקות מאהבה. היא חסרון של אהבה, היא חסרון של משהו שאנחנו רוצים,אנחנו רוצים אהבה נולדנו לקבל הנאה ואהבה גם בין אם במזוכיסיטיות או לא. וככה אפשר להגיד על כל סוג של רגש אחר. הם אותה תוצרים של אותה מהות, של אותו עקרון, אהבה היא המכלול המשלים. האחדות, היא מעבר לרגש. כי הרגש זה חלק מהכל. הכל זה זה. הכל אחד.הכל קסום בחיים, כל הרגעים בשבילנו קסומים. אנחנו קסם אחד גדול, קסם שאנחנו פה. קסם מדהים,קסם שמקסים ת'צמנו קסם שאנחנו מוקסמים ממנו ושואפים לחקור. לחקור את מה קיים באותה מהות שלנו. אנחנו עושים אהבה עם הטבע, הטבע עושה אהבה איתנו אנחנו אחדות מושלמת שילוב מדהים. הליבידו האחדותי. עינוג, בין אם כאב או לא. שנזירי שאולין יכולים להתרחק ממנו במחשבה ודרך אהבת הכאב הוא נפסק. אנחנו מקור האושר של עצמנו, את האושר נמצא בעצמנו,בתוך המהות של עצמנו. עלינו רק לדעת את מטרת המהות, והיא אהבה. נתינה – ואנחנו המקבלים. הכל הוא המקבל. אנחנו צריכים לדעת כי אין לנו לפחד כי גם הכאב הגדול, כי גם הסבל, גם המוות והמחלה נועד והוא חלק מהתוכנית חלק מן אותה מהות, בין אם עשינו את זה לעצמנו או לא. בין אם אנחנו שולטים בזה או לא. הכל מתחבר ביחד, מתחבר לכולם, האחדותיים. אין לנו כבר במה לקנא, כי הדבר הכי טוב שאי פעם קיבלנו הוא את עצמנו את החיים האלו,את המהות הזאת, שהיא זה. שהיא אנחנו, וזה הדבר והמתנה הכי גדולה מעל הכל. הכל פשוט עניין של הסתכלות. כי הדרך היחידה לחמוק היא להפסיק להיות קיימים. אבל למה להפסיק אם בתוך הקיום הזה יש מגוון אפשרויות אינסופיות, שלפעמים אנחנו מגבילים אותם בעצמנו, למה להפסיק כאשר הכל לא אבוד, למה להפסיק כאשר הדבר הכי גרוע זה אי קיום, אבל יש מוות, ואם יש חיים אחרי המוות? זאת גם תהיה מתנה מופלאה.בין אם נשנא או לא. הטבע מטרתו לתקן ת'צמו ליצור אהבה אחדותית. ולפעמים סבל כרוך בכך. אנחנו צריכים קודם לאהוב ת'צמנו וגם את הבדידות שלנו ואז להיות עם מישהו. כי ברגע שהוא יעלם, יכאב לנו. והמטרה היא להיות במהות הזאתי ולא להתרחק ממנה. והתחושה היא חיבור אל הכל, כי מבינים שהיא עצמנו. שאנחנו זה היא. תודה על התודעה על המחשבה. ועל זה צריך תודה יותר מהכל. כי זה תודה להכל.בין אם נרגיש ריקנות או לא. נדע שהכל נועד בשבילנו ולצורכינו. ולכל מהות קיומית של חיים. והחיים עבורנו. ופרטים הבאים מהמהות עבורנו. מהות אורית אינסופית אהבתית אחדותית. כי אם אנחנו שונאים ת'מהות אנחנו שונאים ת'צמנו. לכן אנחנו רוצים להרוג ת'צמנו.גם אם נחשוב שאנחנו אוהבים ת'צמנו. הסבל והכאב נועדו לעשות אותנו יותר טובים, כדי להגיע לאהבה להיות חזקים, היא המהות האוהבת ת'צמה המחזקת ת'צמה, המהות המתקנת ת'צמה, כדי להגיע למכלול האהבה שלה. אנחנו בוחנים ת'צמנו בה = בוחנת אותנו = אנחנו בוחנים ת'צמנו. והמטרה שלנו היא אהבה, תיקון לאהבה, וכשהגענו לכך הסבל נפסק. כי כשאנחנו אוהבים את הסבל  הוא נעלם. אלינו להפוך לנותנים. האוהבים. אהבה האחדותית אז אנחנו שייכים לכולה. וזה המקור של האושר. לתקן ת'תודעה של עצמנו ושל כולם. להבין שהיא אנחנו, שאנחנו הטבע מסביב, שאנחנו והכל זה אותה מהות אחדותית נאוספירית, אהבה אוניברסלית. שאנחנו זה היא. והיא זה אנחנו. היא יצרה אותנו אנחנו יצרנו אותה. היא האמא שלנו ואנחנו זה ההורים שלה. היא הילד/ה שלנו, ואנחנו זה הילדים שלה. וזאת אהבה מעבר למושלמות. ללא תנאים.ואנחנו בשבילה והיא בשבילנו. ולכן איננו בודדים. אלא אנחנו באהבה אינסופית שלא ניתן לתאר, ניצחון אמיתי. עלינו להיות מאוהבים! כמו שהיא מאוהבת בנו. היא זה אנחנו. אנחנו זה היא. אנחנו זה אנחנו= היא. אנחנו זה אני, מהות אחדותית. סינרגיזם מושלם למטרה משותפת = אהבה אחדותית. לכן כשאתה פוגע במהות אתה פוגע בעצמך, ולפעמים היא תנסה להחזיר לך אותו מצב צבירה שגרמת. אלא עם כן היא נהנית מהסבל הזה. היא גם תנסה לידע את הסבל שגרמת לה, או שלא תדע אפילו. אלימות היא לא התשובה, וזאת התשובה להפסיק אלימות, התשובה להפסיק אלימות היא להפסיק אלימות. לקבל הסתכלות אחרת על הכל. אבל האלימות הקיימת כנראה נועדה לסוג של מטרה בתוך המהות האחדותית. אולי כנראה לתקן ת'צמה עם הזמן. בין אם בעולם הבא אם הוא קיים, לבין אם בעולם שלנו. לשנות פאזות בתוכה. כל המהות היא תנועה, התנועה היא המהות. היא נקלטת מהמהות. החוקים הפזיקליים ככה נקלטים עבורה. להבין שהיא אנחנו ואנחנו זה היא. יש לאהוב אותה כשם עצמנו כי היא עצמנו. בין מה שבתוכנו ובין מה שבחוץ ומי שאנחנו עצמנו. הסבל נוצר מן חוסר הבנת המהות וחוסר אהבת המהות = עצמנו, גם שאנחנו חושבים שאנחנו אוהבים ת'צמנו אז אנחנו מחסירים חלק, והיא המהות בחוץ שהיא אנחנו. יש לאהוב אותה עצמנו ואת כל מה שנכלל בה כשם עצמנו. ואין להאשים אותה,אנחנו זה היא וזה הצעד הראשון לאושר. היא גם מגיבה בהתאם למהות של עצמה. וזה מועבר בשרשרת. אחדותית מסרים מושלמים של מסר אחד, תיקון => אהבה. התחזקות עצמית. הסבל נועד מתוכנית המהות על מנת לדחוף אותנו לאהבת המהות. להבנת המהות. להתחבר לעצמנו – למהות. להבין שמסביבנו היא אנחנו אותה מהות. על מנת להיות מהות היא צריכה לראות ת'צמה כמהות, לתפוס ת'צמה משלים ת'מעגל ויוצר קיום. קיום אחדותי שנועד בשבילנו, ואנחנו בשבילו. אנחנו קורצנו ממנה היא קירצה אותנו, אנחנו זה היא. A=B = 1 וזאת המושלמות. כמו שרע יוצר טוב וטוב יוצר רע הבדלים, כמו הבדלים בין אור לחושך. הם משלימים זה את זה מקושרים זה לזה. כמו כוח כבידה לחוסר כוח כבידה. כמו אלקטרון לגרעין והגרעין לאטום כמו המינוס לפלוס וזאת מושלמות אחדותית זה אלוהות היא אינה טעות. ולא הייתה טעות. אנחנו לא טעות, וכל מה שקורה איתנו. אנחנו מגדירים טעות במחשבה. אבל מהי אותה מחשבה? אותה מהות. הסיבה לריקנות – דפוס חשיבה הנבנה ביחס העולם המשתלב למערכת זיכרונית-  מילוי הרצון מנטרל את הרצון לכן יש חיפוש לעוד מילוי וחיפוש תמידי זה של החוסר והרצון לקבל, יוצרת ריקנות ועלינו להתחיל לתת ולהפסיק לרצות את החסר להפסיק להרגיש שחסר לנו וככה לא תהיה לנו ריקנות, רק שזה קשה להגיע לנטרול הריקנות.אבל אותה ריקנות היא במוחנו היא חלק מאותה מהות, לכן זה חלק מתוכניתה.חוסר מושלמות היא מושלמות החוסר עצמו הוא החצי השני במעגל המשלים. זאת מחשבה לוגית, אך ניתן להבין מיד בעזרת הלוגיות את האנלוגיה הזאת. ויש להבין שעלינו להתחבר למהות, לעצמנו לעולם, כדי להרגיש שלמים. קודם מעצמנו ואז מפה זה יבוא לעולם. על ידי הבנת העולם. הבנת עצמנו. הבנת המטרות של כל זה ושל עצמנו ושלנו בעולם. ומדוע לנו זה קורה ככה, ולהבין ולהביט בשאיפות החיובית של הכל. אנחנו כלים הפוכים, שצריכים להפוך את רצוננו.אם נקח את היד שלנו ונשים מול המראה, ונשנה את המחשבות – "נמחק את המחשבות" שלנו שהיד הזאת היא שלנו ונתפוס אותה שהיא לא שלנו, ונעשה הפרדה בין התזוזה ונחשוב שהתזוזה לא שלנו. והיד שאנחנו רואים במראה היא לא שלנו. היד תהפך להיות של מישהו אחר. –שאנחנו רואים מהצד. הזהות, הזהות הראשונית של עצמה. לכן הכל תשובת המחשבה. במצב צבירה. ת'צמה. כי היא חושבת על עצמה. כאל עצמה. ואין אפשרות לברוח מזה. וכשנברח באמת, נראה את גופנו מהצד. כי היא תתפוס מרחב אחר, או למקרה הגרוע תעלם.סבל הוא חוסר אהבה למשהו.  למצב שקורה לנו ועלינו להבין ולקבל ולאהוב את המצב הזה. ההפרדה כיצד היא נגרמת? הפרדה יוצרת אשלית מרחב,הפרדה בין אנשים, אדם שאינך רואה כעת, והוא לא עכשיו אותך, או אדם שאתה כעת רואה והוא אותך כשאתה מסתכל, החלקיקים נעשים אחד,איפה שאין את העיניים שלך אינך יכול לתפוס ת'עולם אותו חלק שממנו אינך תופס את העולם הם הרוחני (מחשבה,תודעה,וכדומה) שהיא במצב צבירה אחר. אתה מביט ברגליים זה חלק מהמצב צבירה השני אך מאחורי ראשך אינך יכול לראות את המסביב,החוש פועל מסביב לראש. אך חוש הראיה אינו פועל,חוש הראיה הראיה עצמה הוא אותו מרכיב אשר תופס ת'צמו במצב צבירה אחר ממוקד. יציב, ואתה נמצא בים אינסופי של אפשרויות. בנקודה X נניח כי נקודה X היא מה שאתה רואה. אז מה שאתה לא רואה,המקומות שמהם אתה לא רואה הם נקודה B נקודה B כאשר היא נפגשת עם שדה הראיה שלך היא תהפוך לC אז ישלנו B C X נקודה X נוצרת מהתמקדות, וסדר ורצף בנייתי של החומר הרוחני הזה התופס ת'צמו במוח האנושי הלוכד אותו ולכן הופך להיות קיום.אז כדי להבין זאת יש צורך הבנת המבוא: הבנת המבוא - הפנימיות והחיצוניות, הן תפיסות, אנחנו אומרים שהמוח הוא התופס את התפיסות.זוהי אינטרקציה עם העולם, זה עושה את הקיום של עצמנו, זאת התודעה.נגיד ונוכל לקחת את המוח שלנו, ולהשאיר אותו חי במיכל.ונקח מחשב, ונחבר למוח אלקטרודות, ונביא למחשב סצנה חוויה, אינפורמציה של תפיסות המוח עצמו יתפוס את זה כמציאות. המוח מעבד את זה כמציאות. המוח הוא התרמית של עצמו.אנחנו מחוייבים להבין כי כאשר אנחנו רואים מוח של אחר, אנחנו חווים אותו כתפיסה.ואותה תפיסה היא תרמית, והדרך בה אנחנו רואים את החומר היא תרמית הגורמת לנו לא להבין בעצם כיצד אנחנו חיים ומה המציאות האמיתית. כי הכל נובע מהמוח.כאשר נקח עצב של המוח, ונוציא אותו, נגלה כי אנחנו חווים את המוח של עצמנו כתפיסה.כאשר אנחנו נכניס אותו לתוך הפנים של המוח, נתפוס ונראה את כל המערכת העצבית שלנו וכשנכניס אותו לקורטקס הויזואלי ממנו מתקבלת התמונה באחורי הראש נראה אותו כתפיסה.כאשר נקח את העצב החווה הכל כתפיסה. או אפילו את עינינו ונצמיד עין מול עין.נראה 2 חלקים, אחד מראה את העין שלנו הימינית, החלק השני מראה את העין השמאלית.אנחנו נחווה את העיניים שאנחנו רואים כמשהו שאנחנו רואים במראה.מדוע אנחנו מרגישים מופרדים זה מזה? התשובה היחידה שניתן להעניק מבחינת הקבלה, הוא שאנחנו ישות שלמה,חלק מאותה הוויה, שכאשר היא עוברת בעולמות תודעתיים,עליונים,כל פרט ממנה תופס את עצמו כיחידה עצמאית נפרדת,ומרגיש באופן חופשי עצמאי. משבר אמצע החיים אמצע החיים הוא שלב התפתחותי נורמטיבי. למרות שלא מספיק נחקר, קיימת הסכמה לגבי הקונפליקטים העיקריים, השינויים והמטלות האופייניות לשלב זה בחיים, במיוחד קיימת תורה מגובשת לגבי אופי המעבר למחצית השנייה של החיים או מה שנהוג לקרוא "משבר אמצע החיים". הגישה הפסיכותרפאוטית הדינמית למטופל באמצע החיים אינה שונה מהותית לזו המאומצת כלפי מתבגר או אדם קשיש. הצעת המחבר היא כי התמקדות בנושאים קיומיים וגישה פסיכותרפאותית קיומית, על בסיס גישה דינמית, תואמים במיוחד פסיכותרפיה של אנשים במעבר למחצית השנייה של החיים. בחיבור שלהלן יוצגו הנושאים המרכזיים של הפסיכולוגיה של אמצע החיים. בהמשך תידון הרלוונטיות של הגישה הפסיכותרפאוטית הקיומית סביב ארבעה נושאים יסודיים של ה"שיח הקיומי": מוות, בדידות, חרות ומשמעת."אני פתאום חושש כי הסוף יגיע ואני אשאר לבד ואצטרך להחליט מה לעשות עם עצמי, איך הכל הסתדר עד עכשיו?" או הרלוונטיות של נושאים קיומיים לגבי הטיפול באנשים במעבר למחצית השנייה של החיים תקציר - אמצע החיים הוא שלב התפתחותי נורמטיבי. למרות שלא מספיק נחקר, קיימת הסכמה לגבי הקונפליקטים העיקריים, השינויים והמטלות האופייניות לשלב זה בחיים, במיוחד קיימת תורה מגובשת לגבי אופי המעבר למחצית השנייה של החיים או מה שנהוג לקרוא "משבר אמצע החיים". הגישה הפסיכותרפאוטית הדינמית למטופל באמצע החיים אינה שונה מהותית לזו המאומצת כלפי מתבגר או אדם קשיש. הצעת המחבר היא כי התמקדות בנושאים קיומיים וגישה פסיכותרפאותית קיומית, על בסיס גישה דינמית, תואמים במיוחד פסיכותרפיה של אנשים במעבר למחצית השנייה של החיים. בחיבור שלהלן יוצגו הנושאים המרכזיים של הפסיכולוגיה של אמצע החיים. בהמשך תידון הרלוונטיות של הגישה הפסיכותרפאוטית הקיומית סביב ארבעה נושאים יסודיים של ה"שיח הקיומי": מוות, בדידות, חרות ומשמעת. המטפלת מאחרת ב10 דקות לשעה הטיפולית, המטופל (גבר בן 42 בעל מאפייני אישיות נרציסטית במצב מאניפורמי) נראה כועס בעליל. אין זו הפעם הראשונה שהמטפלת מאחרת ותמיד תגובתו נזעמת ומפורשת על ידי המטפלת כביטוי להרגשה שמטופלים אחרים במחלקה יותר חשובים ממנו וגם כי זה מחזיר אותו לחווית ילדות של דחייה מצד משפחתו. לרוב המטופל נרגע מהאינטראקציה עם המטפלת. המטפלת המביאה את תוכן השיחה להדרכה ומדווחת כי הפעם האיש מסרב להירגע, ונעשה מרגע זה אינקוהרנטי באוזני המטפלת (כבת 30), הממשיכה להתייחס בצורה אמפטית לכאורה לעלבונות של המטופל. המטופל מדבר על כך שב10 דקות הללו היה יכול להספיק המון (המטופל צייר והוא נתון לאחרונה בבולמוס של ציור ללא הפסקה כולל במהלך כל הלילה). מצטט את סאלבדור דאלי אשר לטענת המטופל אמר שאנשים כמוהו (דאלי והמטופל) לא היו צריכים למות. ממשיך ושואל את המטפלת אם יש לה מושג מה זה לא לקרוא ספרים ישנים בשביל להספיק לקרוא את החדשים. המטפלת חוזרת ומפרשת את התגובה לאיחור במושגים של פגיעה נרציסטית והמטופל אינו מתייחס וממשיך לדבר על "הזמן האבוד".המעבר למחצית השנייה של החיים מספר תאורתיקנים תרמו להכרה וללימוד של אמצע החיים כשלב התפתחותי נפרד אשר במהלכו שינויים, מטלות ומטרות אופייניים לו. נראה לי חשוב לצורך הדיון להביא את תמציתם. יונג היה אחד החלוצים של הקונצפטואליזציה של המתרחש בעולמו הנפשי של האדם במחצית השנייה של החיים. על פי תורתו בתקופה זו מתרחשים שינויים מאוד משמעותיים אשר הנם אוניברסליים ומתהווים מתוך כוחות פנימיים. לטענתו לגברים ונשים במעבר לאמצע החיים יש נטייה להשתנות תוך הרחבת תחומי המגדר לזה שכנגד. נשים נהיות יותר מחוברות לחלק הגברי בעצמי (אנימוס): רציונליות, תחרותיות, ומושקעות במטרות שמחוץ למעגל המשפחתי בעוד הגברים מתחברים ליסודות הנקביים בעצמי (אנימה): אמוציונליות, אינטואיטיביות והתייחסות יתר לקשרים בין אישיים. תהליך זה יכול להיות חיובי עבור מי שמשכיל להטמיע את השינוי בצורה של הרחבת האישיות, לעומת זאת המעבר הוא קשה ואף מוביל לצמצום האישיות או פסיכופתולוגיה עבור מי שמתקשה להתחבר או להכיר באותם חלקים נקביים/זכריים עימם מתעמת במעבר לאמצע החיים. תהליך נוסף אשר יונג(1) תיאר בתהליך ההתפתחות במחצית השנייה של החיים הוא קשור לארכיטיף ה"צל". ה"צל" הוא אותו מבנה בנפש אשר כולל בתוכו את כל אותן האיכויות של האישיות אשר נחוות כלא רצויות, לא מוסריות עבור האיש וכל כן לא מתקבלות וראויות לעונש. עפ"י תורתו של יונג במעבר לאמצע החיים התכנים של ה"צל" אשר היו מודחקים עד עתה הולכים ונעשים מודעים. שוב עומדת בפני האדם בשלב זה של החיים לשלב בתוך העצמי אספקטים אלה של ה"צל" או להצטמצם באישיותו ולנקוט במנגנונים כפייתיים על מנת להתכחש לחלקים היצריים המאיימים הללו. כל התהליכים הללו ואחרים מסייעים למשימה העיקרית של המעבר למחצית השנייה של החיים היא האינדיבידואציה, המשמעות של אינדיבידואציה בשלב זה של החיים היא בעיני יונג המעבר מעשייה ואידיאולוגיה קולקטיבית ל"מימוש עצמי" בתהליך פעיל ומודע שבו האדם מחויב למימוש איכויותיו הבלעדיות והייחודיות לו.תהליך זה קורה במעבר למחצית השנייה של החיים לא רק בגלל שהאדם הוא יותר חופשי ממחויבותו כלפי משפחה וקריירה כאופייני לבגרות המוקדמת, אלא שזהו חלק מתהליך תוך נפשי המוטבע מראש בעצמי ואפשר שוב להתחבר אליו או להתנגד לו. האידיבידואציה היא בסיכומו של דבר הדרך להתמודד עם החרדה מפני המוות האישי.אליוט זאק נחשב כמי שטבע את המושג "משבר אמצע החיים"(2), הוא הציע כי הנושא המרכזי של משבר זה הנו ההתמודדות עם מודעות למוות כנושא אישי. הוא ביסס את השערותיו על מחקר ביוגרפי של 310 אומנים, ז'אק(2) הבחין בשינוי ביצירתם מתוכן "לירי ותאורי" בסגנון של יצירתיות אימפולסיבית שכינה "ישר מהתנור", ליצירות בעלות תוכן "טרגי ופילוסופי" בסגנון הרבה יותר רפלקטיבי כאשר היצירה "מפוסלת" קודם בראשו של היותר. הוא הסביר מעבר זה במושגים של התיאוריה של מ. קליין, כאשר המשבר של אמצע החיים הוא עבוד חוזר של הפוזיציה הדכאונית. ניתן לתרגם את המושג של התמודדות עם רעיון המוות בהתמודדות עם כל מה שמסמל "אין": מגבלות, אי צדק, מחלות.לוינסון(3) סקר ארבע קבוצות של גברים במעבר למחצית השנייה של החיים משכבות סוציו-אקונומיות שונות. בסיכום עבודתו גם הוא סבר כי תקופה זו של החיים מאופיינת במשא ומתן עם רעיון המוות והסופיות. על פי ממצאיו ומסקנותיו של לוינסון במעבר לאמצע החיים יש שלוש מטלות עיקריות: א) סקירה של החיים בבגרות המוקדמת והערכה מחודשת לגבי מה שנעשה בה. ב) נקיטה בצעדים הראשונים לקראת חייו במחצית השנייה של החיים. הדגש עובר בהדרגה מהעבר אל העתיד. ג) לוינסון מיקד את ההתמודדויות העיקריות בשלב המעבר למחצית השנייה של החיים סביב ארבעה צמדי קוטביויות והן: צעיר/זקן, הרס/יצירה, זכרי/נקבי והצמדות/נפרדות. כל הקוטביויות הנ"ל אינם שוללות זו את זו הדדית אלא שבמחצית הראשונה של החיים הם פחות באינטגרציה ביניהם כי הפיצול במיוחד מסייע לתפקוד טוב יותר ("אני גברי", "אני צעיר לנצח", אני רק יוצר, לא הורס" וכיו"ב). המודעות לקונפליקט שקוטביויות אלה מעורר את ההתפתחות לקראת המחצית השנייה של החיים, מתוך הצורך בעיקר לחיות עם העדר הפתרון שבדילמות אלה.וואילנט(4) ערך מחקר לונגיטודינלי בקבוצה של בוגרי מכללה לאורך כ35 שנה, הוא התרשם כי בתקופה שסביב גיל 40 הנחקרים חשו כי זו הזדמנות לפרוץ מכבלי המוסכמות של הבגרות המוקדמת. בתקופה זו של חיי הנחקרים הודגש ההיבט הבין דורי של תקופת אמצע החיים (בין מתבגרים להורים מזדקנים). ניתן לאמור כי ההשלכה של "מפגש כפול" זה היא ההתעוררות של אידיאלים, ערכים, יצרים אשר לכאורה ננטשו או הודחקו, ביחד עם עימות במציאות של חולי, זקנה וסופיות.גולד(5) חקרה את ההתפתחות בבגרות על ידי עריכת קבוצות בחתכי גילים שונים, דרכם למדה על הנושאים העיקריים אשר מעסיקים כל קבוצת גיל. הממצאים נוסחו כ"הנחות שווא" (misconceptions), אשר מאפיינות כל קבוצת גיל, הנחות אלו מאותגרות ומופרכות בכל שלב בחיים. לגבי אמצע החיים "הנחות השווא" השכיחות המופרכות אז היו: "אשליית הנצחיות תשמר לתמיד", "מוות לא יגע בי או באלה היקרים לי", אין חיים אחרים מעבר לאלה שאני חי/ה", ובמיוחד לגבי נשים "אין קיום בלעדי נותן חסות ומגן". בתמצית ניתן לאמור כי במעבר לאמצע החיים מתמודדים עם היפרדות (הפעם אולי מרעיונות וערכים שטופחו בבגרות המוקדמת) ועם רעיון הסופיות.נויגרטן(6) תרמה רבות למחשבה על האדם המחצית השנייה של החיים, בין השאר היא תיארה תהליך של העמקת הפנימיות Interiority, לא רק במשמעות של Introversion, כפי שגם יונג(1) תיאר, הכוונה היא שהחיים הרגשיים נהיים יותר מושקעים בעולם הפנימי ופחות תלויים בציפיות החיצוניות תוך התמקדות באובייקטים, ובתהליכים המתרחשים במציאות הפנימית, בצורה יותר רפלקטיבית.לא ניתן לסיים דיון על ההתפתחות של המבוגר בלי לציין את זווית הראייה של אריקסון(7) לגבי תקופת הבגרות. המטלה ההתפתחותית הנראית לי תואמת המעבר למחצית השנייה של החיים היא Generativity vs Stagnation. Generativity בתרגומו העברי לפוריינות, משמעותה היכולת ליטול אחריות על העתיד בהנחיית דור חדש, לא במובן האינסטרומנטלי, אלא ברמה הרעיונית והרגשית של לאפשר אידיבידואציה הדדית תוך נטילת האחריות למטען של ערכים שכל אחד נושא עמו ואשר יש להם משמעות טרנסנדנטלית. בכך מטלה זו היא שונה מהמימוש העצמי של הבגרות המוקדמת, באחריות שהיא מעבר לאישי לעבר המשפחתי, החברתי, הקהילתי. הגישה הקיומית - אין זה קל לנסות להגדיר גישה קיומית מהי, ואנסה רק לתמצת את עיקריה לצורך הדיון שבהמשך. ההגדרות שלהלן לגבי הפסיכותרפיה הקיומית לקוחות בעיקר מספרו של יאלום “Existential Psychotherapy”(8), על פי יאלום הפסיכותרפיה הקיומית משתייכת לפסיכותרפיות הדינמיות במשמעות שהיא מכירה בכך שכל התהליכים המנטליים, החשיבה, האמוציות וההתנהגות הן האדפטיביות והן החולניות מקורן בכוחות נפש והאינטראקציה ביניהם, אשר מתרחשת בדרגות שונות של מודעות. הכלים של הפסיכותרפיה הקיומית לברר את מהותם של כוחות אלו הם, כמו בגישות דינמיות אחרות, ההתבוננות העמוקה, חלומות, חוויות פסיכוטיות או התנהגות של ילדים.המהות של קונפליקט נפשי על פי הגישה הקיומית הנו בין המודעות לנתוני הסיטואציה הקיומית לבין הניסיון להימנע ממודעות זאת, כי המודעות מעוררת חרדה. במקומה באים מנגנוני ההגנה למנוע את המודעות הכואבת ממה שמכונה Ultimate Concern. נתוני הסיטואציה הקיומית אינם מוגדרים בקטגוריות, אך אלה שמקובל לראותם כמרכזיים מבחינת ארגון האישיות וברלוונטיות קלינית הנם: מוות, משמעות, בדידות וחרות/אחריות (שוב לפי יאלום). העימות עם נתוני המציאות מתרחש בעיקר, אבל לא רק, ב"מצבים גבוליים" (border situations), הכוונה למצבים כגון מחלה שמפגישים אותנו עם רעיון המוות והבדידות ואמורים להביא אותנו להתלבט לגבי שאלות של משמעות ושל חרות ואחריות כלפי עתידנו. בהמשך אציג בקצרה את ארבעת המוקדים של התיאוריה והטיפול הקיומי, אשרטט את מנגנוני ההגנה כנגד החרדה שמעוררים נושאים אלו, היכן הנושאים הקיומיים פוגשים את נושאי המחצית השנייה של החיים והמעבר אליה ולבסוף אנסה להראות בכל נושא את הרלוונטיות של התיאוריה הקיומית בחדר הטיפולי במיוחד לגבי האיש הבוגר לעומת המטופל הצעיר. מוות (סופיות) "סאלבדור דאלי היה אומר כי אנשים כמוהו וכמוני לא היו צריכים למות. יש לך מושג מה זה לא לקרוא ספרים ישנים בשביל להספיק לקרוא את החדשים?". המוות נושא מרכזי בתיאוריה הקיומית, מחולל ומכונן הכל. המודעות למוות איננה במובן המצומצם שכולנו בני תמותה ושיום אחד עלינו להיפרד מעולם זה. הכוונה מה שמסמל והמהווה סופיות, חלקיות ומוגבלות. מול סופיות זו מתהווים האלמנטים הקיומיים האחרים כמו בדידות, משמעות ואחריות-חרות. מחסום שמכתיב בחירות או כהגדרתו של יאספרס(10) reassessment of priorities. משימה אשר מתקיימת מול מצבים גבוליים, שבמהותה מזכירה את ממצאיו של לוינסון לגבי המטלות המעבר למחצית השנייה של החיים. המצב בו אדם נהייה מודע בצורה כואבת לכך ש"ב10 דקות איחור לתחילת הטיפול הייתי יכול להספיק לצייר לפחות חלק מציור" כדברי המטופל בדוגמה בראשית המאמר, הרגע הזה (למרות הבנאליות לכאורה שבו) הוא "מצב גבולי" כאשר מעבר לביטוי לרצון ליעילות או להדגשת החשיבות של הזמן שלו לעומת הזמן של המטפל, אדם מתעמת עם רעיון הסופיות, במצב כזה אכן מתרחש reassessment of priorities כפי שמתואר על ידי לוינסון במחקריו. על פי יאלום הדרך להתמודד עם המוות הנה על ידי שני מנגנונים עיקריים הפוכים לכאורה: הראשון הוא I’m inviolable דהיינו מעין תפיסה נרציסטית, אומניפוטנטית וגרנדיוזית שאני מעל הכל ויש בי personal specialness ומשום כך "שום דבר לא יכול לקרות לי" וגם "הכל מגיע לי". המנגנון השני בנוי על הפנטזיה של ה ultimate rescuer, סוג של קשר תלותי כמעט סימביוטי עם אובייקט הכל יכול (בעל, מנהל, מוסד, אמת) ועל כן יש תמיד משהו שאפשר להישען עליו ולסמוך עליו ו"גם אם אני חסר אונים יש מי שיושיע אותי בכל מצב". (משפטים דומים מצאנו אצל גולד כהנחות שווא שמופרכות במעבר לחצי השני של החיים). שני המנגנונים הללו שהזכרנו לרוב מאבדים מיעילותם במחצית השנייה של החיים. זאת, בשל האירועים החיצוניים האופייניים לגיל זה, כגון שינויים גופניים, מחלות של האיש או של בני גילו, הזדקנות ומוות ההורים, צורך ליטול תפקידים אחראיים (במקרה של התלוי במושיע האולטימטיבי). חייבים אז להתייחס לקושי שבעימות עם הסופיות בין השאר למען בחירות מחודשות שאמורות להיות טובות יותר, בשל היותן אדפטיביות ובעיקר אישיות-אוטנטיות מאלו שבעבר.נושא הסופיות "מככב" לא רק בתיאוריה הקיומית, הוא מרכזי בתיאוריה ההתפתחותית של המחצית השנייה של החיים: עצם המודעות שחולף הזמן ו"הנה אני מזדקן" קשורה בעיקר, כפי שהוכיחה נויגרטן, לתפיסת המוות כמשהו אישי. א.ז'אק כאמור טובע לראשונה את המושג משבר אמצע החיים כקשור למפגש עם רעיון הסופיות, מה שמחייב עיבוד מחדש של הפוזיציה הדכאונית עפ"י מ. קליין, גם וואילנט ו לוינסון אשר ערכו מחקרים לונגיטודינליים באנשים בוגרים עד שנו ה60 שלהם מצטטים מפיהם כי הגורם המאיץ מבחינה התפתחותית הייתה הידיעה בשנות הארבעים שלהם כי הסופיות הנו עניין שנוגע גם להם באופן אישי.המודעות למעבר למחצית השנייה של החיים, או במילים אחרות לחלוף הזמן, הוא יסוד חשוב בטיפול באיש הבוגר אשר כאמור נהייה מודע לו בעיקר בזכות העימות עם רעיון הסופיות. המוות נוכח גם בטיפול באיש הצעיר במחצית הראשונה של החיים. אך זה לא מהווה נושא מרכזי משום ההכחשות הכבדות והאשליות שטרם נופצו ש"אני ויקירי נחייה לנצח", המוות קיים אך לא כנושא אישי-אינטימי. לאיש הצעיר השמיים הם הגבול, אין מגבלות (סובייקטיבית), אין חלקיות ואין מוגבלות לכאורה. די שנזכור את הביטוי השגור לגבי איש באמצע החיים "זה מתחיל להיות גיל שבני הכיתה מתחילים לחלות ואף למות וזה מפחיד", "מתחיל?", הרי אצל כל איש המגיע למחצית חייו היו בני כיתה אשר עוד בתיכון חלו בלוקמיה, נהרגו בתאונת דרכים או במציאות העגומה של ישראל נפלו בעת השרות הצבאי. מסתבר לכאורה כי ה"מתחיל" מתייחס לא לעולם האובייקטיבי אלא להתעוררות המודעות שהמוות והסופיות הנם מושגים אינטימיים ואישיים. מכאן השוני בהדגשים בטיפול באיש המצוי במעבר למחצית השנייה של החיים.משמעות - "כן זו השקיעה... שמיים אלו הם בצבע כחול מוכתם בירוק נוטים ללבן אפרורי, ובצד שמאל... רוכן, צפוף, ערפל ערמוני בצבע ורוד מת. יש שלווה גדולה שאינה שלי,... אני סובל מכך שאין לי ההנאה המעורפלת להניח שהיא קיימת. אך למעשה אין שלווה ואין חוסר שלווה: רק שמיים, שמיים בכל הצבעים המעלפים..." מתוך "ספר האי נחת, פרננדו פסואה, עמ' 182.קטע זה ממחיש את אשר קאמי(10) דיבר על האבסורד והמתח שבין הניסיון ליצור מערכת ערכים בעלי משמעות לבין האדישות של היקום אשר לכאורה הוא נעדר משמעות אימננטית. חיפוש משמעות הוא חלק בלתי נפרד מהקיום, מההתבגרות (אם לא לפני כן) עד הזקנה, דרך למצוא הגיון בעולם אשר הוא חסר משמעות במהותו. מצבים גבוליים אשר מתרבים במעבר למחצית השנייה של החיים מביאים בהכרח להביא לעימות עם שאלות של משמעות.מנגנוני הגנה שמאפשרים לנו להתמודד עם הריקנות המאיימת מאחורי העדר המשמעות, הם משני סוגים: פולחן של העדר המשמעות ע"י גישה צינית וניהיליסטית לכל נושא או פולחן נוקשה של משמעות מסוימת (דת, אידיאולוגיה, מוסד) שהופך את החיים לאלטרויסטים לכאורה ורבי עשייה (מה שגם עוזר להתמודד עם תחושת הריקנות). מאפייני המעבר למחצית השנייה של החיים מעמידים במבחן מנגנוני הגנה אלו. הציניות והניהיליזם מאותגרים על ידי הבידוד החברתי והמשפחתי שנוצר. האלטרויסט רב המעש רואה במחצית חייו שהאלים מאכזבים בין אם זה הורים, משטר או אידיאולוגיה, מה שמקשה על המשך המירוץ אחר העשייה, בשל הירידה במוטיבציה ואולי לא פחות בשל הירידה בכוחות בכלל. כל התהליכים הללו מותירים את הפרט במעבר למחצית חייו מול אימת הריקנות והעדר משמעות ללא אפשרות להפעיל את מנגנוני ההגנה המוכרים לו. ויקטור פרנקל(11) דיבר על ה existential vacuum הנוצר במצבים של disidentification בין השאר במקום בו אין לכאורה דרישות וציפיות ברורות מהסביבה וה role של האדם לא ברור לו לעצמו (תופעה מוכרת בסופי שבוע). מצב זה הוא מקור לחרדה כי הוא מחייב הכרעות אשר פתרונם חייב לבוא מהעצמי ומהעולם הפנימי של האיש. המחצית השנייה של החיים אשר באה אחרי תקופה של בניה והתיישבות בבגרות המוקדמת, מהווה ואקום קיומי אשר מחייב מציאת משמעות אישית קיומית שלא בהקשר לציפיות או לדרישות של הסביבה, בין אם הן רבות מנשוא או שחדלו מלהתקיים כמו במקרה של ה"הקן המתרוקן".לכאן מתקשר הנושא של תהליך ה Interiority (נויגרטן) אשר כאמור מתפתח במחצית השנייה של החיים, והוא מהווה התמקדות בעולם המציאות הפנימית כולל פתרונות מתוכם. יש שוני באיכות התכנים של משמעות בהתבגרות (קומוניזם, פיתוח מחשב חדש...)לבין זו של הבגרות המאוחרת (עצמי, משפחתי...). תכנה של המשמעות בהתבגרות הנו בעל ממד קוסמי, עם תיאוריות מאחוריה ועקרונות שמנמקים אותה. למשמעות במחצית השנייה של החיים גם אם היא נשענת על אלמנטים אידיאולוגיים ומוסריים יש לה פן אישי שבא לבטא את התנסויותיו של הפרט ואלמנטים של תובנה פרטית, אסתטיקה והרמוניה אשר קשורים לבחירות מאד פרטיקולריות. התיאוריה הקיומית שמה במרכז את ההוויה האישית ולא כללים ועקרונות קולקטיבים. מכן שהיא תואמת יותר מבחינה התפתחותית את העולם הרגשי של האיש במחצית השנייה של החיים בחפשו אחר משמעות. מכאן השוני באופי העבודה הטיפולית עם המבוגר הצעיר. דרושה מידה של בגרות ושל התנסות במצבים גבוליים של אובדן ומצוקה על מנת להביא לחיפוש תשובות אישיות אודות למשמעות. קשה אצל איש צעיר להעלות שאלות או ספקות לגבי סיבות לקיום כאשר הוא בטוח כי "אני קם בבקר וטורח קשה ומקריב את עצמי כי אני אמור לפרנס, לתמוך, לעזור, לסייע כי כך עשו הורי, אבותי, ואמונתי, חינוכי, עקרונותיי מכתיבים זאת" או "טובת האנושות, המדינה, הצבא, המשפחה, עמדו לנגד עיני". לרוב זה מבלבל ומעורר התנגדות לדבר עם המבוגר במחצית הראשונה של חייו בלשון קיומית של משמעות אישית מנותקת מהקונטקסט הסביבתי, לא בעד ולא נגד, במיוחד אם יש במשמעות הזאת אלמנטים של אסתטיקה, הרמוניה או צדק פיוטי.חרות ש. רופאה בת 46 מגיעה לטיפול בשל מצב דכאוני ברמת חומרה קשה המחייב את אשפוזה. היא משמשת שנים רבות כסגנית מנהלת מחלקה פנימית, אהודה ובעלת מוניטין. עם פרישת מנהל המחלקה, רק טבעי שמוצע לה התפקיד. לאחר הרבה התלבטויות שמפתיעות את כולם, מקבלת את התפקיד וכעבור חודשיים כאמור מתאשפזת. בעיבוד מאוחר של החוויה, אומרת ש: "לא יכולתי לפטר אנשים, גם לא יכולתי לקבל רופאים חדשים לעבודה בשביל לא לדחות אחרים, זה היה סיוט, פתאום הבנתי שכל חיי עד כה אשר חשבתי בנויים על יצירה ועשיית רק טוב, יש בהם בעצם מחדלים, הרס ואכזבת אחרים, לא יכולתי לשאת זאת".שאלת החרות האישית מרכזי לגבי הפילוסופיה והפסיכותרפיה הקיומית, הוא גם מיתרגם גם במושגים של אחריות וחופש בחירה. החרדה שמתעוררת מול החופש נפתרת על ידי הדחקתה בדרכים שונות. הבנאליות ביניהן הם הבריחה מאחריות על המעשים ועל החולשות, "המנוס מהחופש" במושגים של א.פרום(12) או העתקת האחריות לכל גורם אחר אם במשפחה ואם מחוץ לה תוך הדגשת ההיבט של הקורבן אשר איבד את השליטה על חייו. מנגנון דומה הנו ה compulsivity אשר הוא כביכול מצב שבו הפרט חסר אונים לחזור על התנהגויות כמו רומן מחוץ לנישואים או הפרה של המסגרת מתוך תחושה שהיה רוצה לעשות אחרת אך לא יכול. המנגנון הכי מתוחכם בעיני הוא המרת התלות באחרים הסוף ההתבגרות בתלות של אחרים בו, אז נשמעות הטענות על כך כי אין שום אפשרות לממש את הזהות וליטול אחריות על החיים כי הרי "ההורים, המשפחה, העובדים תלויים בי ואיני יכול לנטוש אותם ולהפר את אמונתם". טענות אלה גם משכנעות את הפרט והסביבה כי הן נשמעות אלטרויסטיות ויש בהן לכאורה דווקא נטילת הרבה אחריות. במיוחד מנגנון זה כשל במעבר למחצית השנייה של החיים עם גדילתם והתפתחותם של האחרים אשר כבר לא תלויים כבעבר. מכאן הצורך להתמודד עם נושא האחריות והבחירה החופשית. ובכלל התרפיה הקיומית שמה דגש על נושא הבחירה החופשית בכל צומת דרכים בחיים ובעיקר בעתות מצוקה (adversities), למול מצוקות אלה יש צורך בבחירות מחודשות, בהם תובנה לכך כי "אין ללכת בין הטיפות", כי בכל אופציה יש תמיד מהמחדל ומין הרוע, אם לנו ואם לזולת. המעבר למחצית השנייה של החיים טומן בו שפע של מצוקות (שינויים בגוף, מחלות, הזדקנות ההורים, חסימה בקריירה וכיו"ב), מה שמחייב להתמודד עם משמעות הבחירות ורגשי האשמה ותחושת ההרס הכרוכים בהן, והרי זאת המשמעות של אחריות וחרות. פריצת ה"צל" לתודעה עפ"י תורתו של יונג מתרחש בשלב הזה של החיים, כרוך לבטח במאבק סביב נטילת החרות ולקיחת האחריות על ה"צל" בשל היותו חלק מהעצמי (האוטנטיות), גם אם זה מנוגד לרוח הסביבה, ציפיותיה והערכים עליהם גדלנו, כשתחושת האשמה בלתי נמנעת. לנושא ה"צל" יש גוון של אזוטריות, אך נמצא לו סימוכין אפילו בתאורטיקן מה"זרם המרכזי" כמו קרנברג (13) אשר בשני מאמרים על נרציסיזם נורמלי ופתולוגי של אמצע החיים מתאר תופעות דומות ומדבר שם בין השאר על ה"גילוי" המחודש שיש רוע ורשע באדם ובעולם. גם א.ז'אק מדבר בעצם על תופעה דומה לזו של המודעות ל"צל", כאשר מתאר את העיבוד המחודש של הפוזיציה הדכאונית במעבר למחצית השנייה של החיים. המכנה המשותף של כל התאורטיקנים הללו הוא התפיסה שחלק מההתפתחות הנורמטיבית הוא המודעות הכואבת באמצע החיים שקיים הרוע בעולם ובנו ושמודעות זו מחייבת הכרעות חדשות ונטילת אחריות. כל הנושאים הללו קיימים בחדר הטיפולי במחצית הראשונה של החיים. ההבדל העיקרי בין הבגרות המוקדמת למחצית השנייה של החיים בנושא הרוע נעוץ לדעתי בפתרונות. הפתרונות של הבגרות המוקדמת נובעים בראיה בפיצול של הרוע והטוב מה שמאפשר לאמץ את ה"טוב", בד"כ בעקרונות סביב המשפחה, העבודה והחברה שהן לכאורה אמיתות מוחלטות שאין עליהם עוררין ואין בהם מתום ומזדון. נושא הקוטביות הרס-בניה כפי שמועלה ע"י לוינסון ותפיסת הטרגיות שבקיום, מכתיב במחצית השנייה של החיים בחירות אשר יותר דומות לאלו המתוארות במודל הקיומי, בשל הצורך לקחת דרכן אחריות לא רק על החיובי שבהן אלא על המחדל, על הרוע שבנו אשר בא לידי ביטוי ועל הרוע שייגרם לסביבתנו כתוצאה מהבחירה. בסיטואציה הטיפולית ניסיון להביא איש צעיר למודעות של ה"צל" ולנטילת האחריות עליו יביא לרוב לתחושה של ביקורת ועוינות מצד המטפל ויעורר רגשי אשמה שיביאו לבחירות פחות תואמות את מאוויי העצמי, בחירות לא אוטנטיות במושגים קיומיים.זווית ראיה אחרת של אותו נושא היא דרך הצורך ברוויזיה של הקודים המוסריים לאחר שהתלות והלחצים של המציאות החיצונית משתנים באופיים (התהוות עצמאות כלכלית, קבלת עמדת אחריות וניהול, נישואי הצאצאים ועזיבתם, התהוות תלות ההורים, וכו...). שינויים אלה, לקראת המחצית השנייה של החיים, מחייבים אותנו לבדיקת הערכים והקודים המוסריים על פיהם חיינו עד כה. על פי ניסיוני מבוגר צעיר מאד מתקשה לקבל שיש מקום לבירור ושינוי הקודים המוסריים, הנראים בעיניו כאלמנטים נצחיים ולא משתנים תחת נסיבות או שינויים בעולם הפנימי, מעין כוכב לכת, אשר אין לערער על קיומם. גם במקרה זה הנאום הקיומי יותר תואם דו שיח עם האיש במחצית השנייה של חייו בנושאים של חרות הבחירה ואחריות על הרוע, וגם אודות השינוי העיצוב מחדש של קודים מוסריים.הבדידות - על אחד הקירות הצדיים בחדר הקליניקה תלויה כרזה ממוסגרת עליה כתוב באותיות גדולות “Je me sens seul” (אני מרגיש לבד). המטופלים מתחלקים לשלוש קבוצות, אלה שמיד בהתיישבם פולטים באנחה כבדה: "כמה שזה נכון", אלה שרק כעבור שנתיים-שלוש בטיפול מתייחסים לכרזה במגוון התייחסויות, ואלה שלא מתייחסים אליה כלל. באופן עקבי ובלא יוצא מן הכלל גילם של המתייחסים מיד מעל שבעים, אלה מתמהמהים גילם בין ארבעים לשבעים, אלה שלא מתייחסים גילם מתחת לארבעים.התיאוריה הקיומית מדברת על בדידות לא במובן הפיזי ואף לא לניכור המתקיים בין חלקים שונים בנפש. הכוונה היא לבדידות בה אין בריחה מכאב ומרעיון הסופיות. בדידות בה הקרבה היא מוגבלת באופייה, וכל תמיכה, הבנה, עזרה יש בהם מין המוגבלות. מנגנוני ההגנה שמאפשרים להתמודד עם בדידות ניתן לאפיין אותם ברמה הקונקרטית בצורות שונות של התחברות לזולת וברמה המופשטת בהצמדות לקולקטיב מבחינת הזדהות רעיונית או רגשית. בדרך נורמטיבית כבר בתחילת המחצית השנייה של החיים מסתמנים אובדנים החל מהזדקנות ומות ההורים ועד עזיבת הילדים את הבית או נישואיהם, אובדנים חלקיים ושלמים אשר מפגישים את האיש עם הבדידות הקונקרטית. מחלות אשר מתחילות לפקוד אותנו בתקופה זו של החיים חושפות אותנו לשברירותינו ועד כמה גם אם אנחנו מוקפים בסביבה אוהבת ההתמודדות עם הכאב והפחד שכרוכים במחלה הנה נחלתנו הבלעדית. כפי שהיטיב לתאר טולסטוי(14) ב"מותו של איבן איליץ".אריקסון מגדיר את שלה הבגרות המוקדמת כנע בין אינטימיות לאיזולציה, ברור כי עד שנות השלושים לומדים ליהנות מהאינטימיות, אך אט, אט לקראת המחצית השנייה של החיים חודרת ההכרה, כי גם לאינטימיות יש גבולות, ולומדים מה אי אפשר לקבל מהאחר ואז בשלה המודעות לגבולות האינטימיות. תהליך זה מחזיר אותנו, חלקית לפחות, לאיזולציה. ההתפתחות וההתפכחות האישית בחיים הבוגרים מביאה בהכרח לעימות מחודש עם הבדידות גם ברמה של הזדהות רגשית או רעיונית עם הקולקטיב. ראוי לציין כי מושגים התפתחותיים של המחצית השנייה של החיים יש בהם יסוד אימננטי של תחושת בדידות. די אם נזכיר את מושג ה interiority של נויגרטן, individuation של יונג ו becoming one's own man של לוינסון, או בניסוח אחר The loneliness of being one's own parent. למעשה כל הבחירות מחודשות מתוך מגמה של אידיבידואציה מהקולקטיב, הטמעת המגדר הנגדי, או קבלת אחריות על הרוע חושפות אותנו בכל החלטה לתחושת בדידות, אימננטית לכל התקשרות עם העצמי. כמו שאר הנושאים שתוארו (מוות, משמעות, חרות) גם נושא הבדידות קיים בחדר הטיפולי בטיפולו של האיש הצעיר, אבל בטיפול בו אנו "משתפים פעולה" עם ההגנות המאניות שמביאות לעודד ולקדם את תהליך הסוציאליזציה או להעמיד את נושא היכולת לאינטימיות כמטרה טיפולית. כתוצאה מכך יוצרים אנו את האשליה כי יש פתרון לבדידות וזה המשמעות של צמיחה וגדילה. באופן פרדוכסלי הטיפול באיש במחצית השנייה של החיים אמור להביא לתובנה, עפ"י מיטב המסורת של התיאוריה הקיומית, שהצמיחה והגדילה פרושה התמודדות עם העובדה שהבדידות הוא אחד מתנאי הקיום שאין לו פתרון אלא חלקי ואולי בכלל לא.דברי סיכום - אין ספק שבבסיס הנאמר קיימת הנחה כי יש התפתחות אצל המבוגר מעבר לבגרות המוקדמת. תקפות הנחה זו אינו מחייב תיאוריה אחרת על מבנה הנפש או טכניקה טיפולית חדשה, אך בהחלט משנים את ההדגשים בסיטואציה הטיפולית. בנוסף, קבלת ההנחה לגבי ההתפתחות של המבוגר מעלה שאלות לגבי עמדתו של המטפל הצעיר בהתייחס לעולם הרגשי של המטופל המבוגר. שני נושאים אלה חיוני לדון בהם, אך זה חורג מגבולות המאמר.ניסיתי לתאר בקצרה את עיקרי הקווים ההתפתחותיים לקראת המחצית השנייה של החיים. תמצית הסיפור הוא כי במעבר לאמצע החיים הסופיות הופכת להיות נושא אישי ואינטימי ובעקבות כך יש חיפוש מחודש של משמעות הקיום, מה שמעמת עם שאלות של חרות ואחריות תוך תחושה כואבת של בדידות. והרי זו התמצית של המצב האנושי עפ"י התיאוריה האקסיטנציאלית. החפיפה הזו היא הבסיס למחשבות שהבעתי במאמר, בו ניסיתי להבליט את החשיבות של הדגשים הקיומיים בטיפול בפרט במעברו למחצית השנייה של החיים.

 

 פרקים במודעות עצמית – לחצו כאן

 

אופנה, אמר פעם אוסקר וויילד, היא דבר כל כך מטופש עד שמוכרחים להחליף אותו לעתים קרובות. גם בעולם הרוח יש אופנות, והן מצטיינות לפעמים באווילות לא פחותה מחידושי הסמרטוטרים של פאריז. כזאת היא האופנה שהשתלטה כיום על מחלקות רבות באוניברסיטאות בימינו, ה"פוסט-מודרניזם."

נכון, זכותם של אנשים ללכת אחרי אופנות בכל הקשור לענייני טעם. זכותו של כל אדם לכנות בשם "אמנות" כל מיני שרבוטים הנראים חסרי פשר לאדם אחר, כי אמנות היא, מעצם הגדרתה, עניין של טעם אישי. אך כשגישה הזאת עוברת גם אל המדע, ההיסטוריה והמשפט, התוצאות הן, במקרה הטוב, מגוחכות. הפוסט-מודרניזם מסוגל לקלקל כל חשק והתלהבות לעסוק במדע, וחשוב להסביר לאנשים צעירים שכל קשר בינו לבין המדע הוא מקרי בהחלט. לא פחות מדאיגות הן השלכותיו החברתיות והמוסריות. בואו, אם כן, נבחן מקרוב כמה מההכרזות המרעישות הללו המושמעות בשנים האחרונות באמצעי התקשורת, בבתי-הספר ובכתבי-העת.

א. אין אמת אובייקטיבית. לכל אחד האמת שלו וכולן נכונות.  באמת? אולי מחנות ההשמדה לא היו? הרי יש אנשים שה"אמת" שלהם, עליה הם מוכנים ללכת לכלא, היא שכל השואה היא בלוף. ואולי גם לא צריך להתרגש מנתוני המועצה לשלום הילד בדבר אלפי ילדים בישראל החשופים מידי שנה להתעללות? הרי כמעט כל ההורים המתעללים שהובאו לבית המשפט מספרים בלהט את ה"אמת" שלהם, דהיינו, שהילד/ה המפונק/ת סתם ממציא/ה את כל הסיפור. אוי כמה זה נחמד כשכולם צודקים!

הרלטיביזם הרעיוני, כלומר, הטענה שכל אמת היא יחסית, מקורו בין השאר בספר חשוב של פילוסוף המדע תומס קוּן הוא הראה שפַּרַדיגמה מדעית, דהיינו, תמונת העולם שיוצר כל מדע, פועלת כמסננת המפריעה לראות עובדות שאינן תואמות אותה. זו באמת סכנה שכל מדען צריך להיות ער לה, שהמדע עצמו יהפוך לדוקטרינה המשמרת את עצמה. אבל אפילו קוּן התקומם כשראה את הטענה שלו מופיעה בכתבים מיסטיים וספיריטואליים ששמחו על ההשתחררות מעולו המחניק של המדע ומיהרו להכריז כי גם טענותיהם הביזאריות הן "מדע." כי זה בדיוק ההבדל בין פַּרַדיגמה מדעית לפַּרַדיגמות אחרות: שום פַּרַדיגמה מדעית אינה שולטת לנצח. אמנם, היא מנסה להנציח את עצמה ע"י סינון ופירוש מחדש של העובדות, אבל במוקדם או מאוחר היא ממצה את עצמה, סדקים נבעים בה ופַּרַדיגמה חדשה מופיעה כתחליף. לעומת זאת, פַּרַדיגמות לא מדעיות חסינות בפני זעזועים כאלה, כי יש להן כוח הרבה יותר גדול לסנן ולעוות עובדות שאינן מתאימות להן. החוסן הזה, שבגללו הן נראות כאמיתות נצחיות, הוא בעצם מה שעושה אותן חסרות ערך.

כאן המקום להזכיר הבחנה גאונית שעשה פילוסוף המדע קארל פּופֶּר בעבר, סברו אנשים שתיאוריה היא מדעית אם ניתן להוכיח אותה. כלומר, התיאוריה צריכה לנבא משהו, ואם הניבוי מתאמת, התיאוריה מדעית. בא פופר ואמר: בדיוק ההפך! תיאוריה היא מדעית אם ניתן, בעיקרון, להפריך אותה. זה נשמע קצת מוזר, כי הרי תיאוריה שהופרכה היא לא נכונה. אכן, אמר פופר, היא לא נכונה, אבל היא בכל זאת מדעית. אישוש הוא תמיד זמני אבל הפרכה היא ודאית, ולכן, כשתיאוריה מראה לנו שמשהו בוודאות לא נכון (במקרה זה: התיאוריה המסכנה עצמה) היא מקדמת את ידיעתנו בצעד חשוב קדימה! קל לראות עכשיו מהיכן הכוח העצום של תיאוריות פסאודו-מדעיות בעיני מאמיניהן: הן בנויות מראש כך שכל מה שיקרה רק יאשש אותן (למשל: העולם נברא בששה ימים אבל אלוהים שם מאובנים בכל מיני מקומות כדי לנסות את האמונה שלנו). אבל בדיוק מסיבה זו הן ריקות מתוכן.

אגב, אני ממליץ מאוד להנחיל את העיקרון של פופר לאנשים בגיל צעיר, כמו תלמידי בית-ספר. זה עיקרון שכדאי להתרגל ליישם אותו לא רק במדע אלא גם בחיים האישיים, בהשקפות הפוליטיות וכדומה. בכל פעם שיש לאדם דעה נחרצת ומגובשת בנושא כלשהו, כדאי לו מדי פעם לעצור ולשאול את עצמו: האם יכול לקרות משהו שיגרום לי להבין שהדעה הזאת שלי מוטעית? מי שישאל את עצמו את השאלה הזאת מדי פעם וינסה לענות עליה, אבל בכנות, יגלה להפתעתו שהתשובה היא לעתים קרובות שלילית! מה לעשות, אנחנו נוטים לבנות לעצמנו תיאוריות שרק הולכות ונעשות צודקות מיום ליום בכך שהעובדות כבר לא יכולות לשנות אותן. זו תופעה שנוטה, למרבה הצער, להתחזק עם הגיל, וחזרה על התרגיל הזה היא דרך טובה לשמור על צעירות רוחנית.

יש לנו, אם כן, כלל פשוט ויפה לבדוק אם תחומי ידע "אלטרנטיביים" מסוגלים באמת ללמד אותנו משהו חדש. עלינו פשוט לשאול: האם ייתכן מצב שטענה מסוימת בתחום הזה תוכח בבירור כמוטעית? האסטרולוגיה, למשל, כמעט ולא השתנתה כלל בחמשת אלפי שנות קיומה. ראיתם פעם אסטרולוגים (או נומרולוגים, או עב"מולוגים) מתווכחים ביניהם? שמעתם על "משברים" ו"מחלוקות" בתחומים אלה? בתורות הפסאודו-מדעיות אין מהפיכות מפני שכל אחד, פחות או יותר, צודק בהם. רק המדענים המסכנים האלה מתקדמים מטעות לטעות.

ב. המדע, כמו הספרות והאמנות, הוא טקסט שכל קורא מפרש לעצמו ע"י דקונסטרוקציה (פירוק הטקסט והבנייתו מחדש) לפי רצונו. המדע תלוי בצרכי התקופה ובאינטרסים החברתיים שלה. לכן אין תיאוריות נכונות ולא נכונות. כל חברה והאמת שלה, וכל תקופה והמדע המתאים לה.  נשמע באמת נחמד, אבל דברים כאלה יכול להגיד רק מי שאין לו מושג קלוש מהו מדע. בחסות אמירות כאלה יכול כל בור חסר-הבנה לדבר שטויות באין מפריע, כי מי יעז לומר שמשהו לא נכון כשהכל נכון? ובמיוחד אם הדובר מקפיד לערבב בדבריו מונחים מתורות היחסות, הקוונטים והכאוס? ורק פגם קטן יש באופנה הזאת, שכאשר למילה "שטות" אין עוד משמעות –  כשכולם צודקים ואף אחד לא יכול לסתור את חברו – אזי לשום דבר אין משמעות. באותה מידה אפשר לשחק כדורגל תחת הכלל שהכל מותר, שכולם שופטים ושכל אחד יכול לספור את הנקודות איך שמתחשק לו.

הסיפור הבא כבר מוכר לרבים ובכל זאת לא מיותר לחזור עליו. פיסיקאי אחד, אלאן סוקאל, שלח מאמר לכתב-עת פוסט-מודרניסטי חשוב ובו הציע "הרמנויטיקה טרנספורמטיבית של הגרוויטציה הקוונטית" העורך הנפעם מיהר לפרסם את המאמר – וסוקאל מיהר לפרסם מאמר מקביל בכתב-עת שמרני ובו הודיע שהמאמר הראשון היה לא יותר מאשר גיבוב הבלים נחלים של דיו פוסט-מודרניסטית נשפכו על התעלול החמוד הזה בניסיון להראות שהוא לא מלמד שום דבר. ובאמת, על פי הפוסט-מודרניסטים, שום דבר לא מלמד שום דבר אלא על פי הפירוש שבחרנו. אבל אם הסיפור הזה כן מלמד משהו, הרי זה שהפוסט-מודרניזם מסוגל לבלוע כל קשקוש. 

המדע הוא בראש ובראשונה הרפתקה. יש בו מתח עצום בכל פעם שהניסוי או התצפית שלנו מזמינים את הטבע בכבודו ובעצמו לחוות את דעתו בשאלה כזאת או אחרת. המתח הזה לא היה לולא היה משהו קיים שם, מחוץ לנו, במציאות האובייקטיבית, שאינו תלוי בנו או בקפריזות שלנו. ולא רק מדעי הטבע, גם מדעי החיים, החברה וההתנהגות מודרכים ע"י הניסיון הכן להגיע אל אמת כלשהי המסתתרת אי-שם בעולם. נכון, האמת הזאת יכולה להיות אידיאל שלא ניתן להגיע אליו, אבל זו אינה סיבה לוותר עליה כרעיון מנחה. מישהו הגיע אי פעם אל נקודת הצפון המגנטי? אני לא, וגם אין לי חשק מיוחד להגיע לשם. אבל העובדה שאף פעם לא אגיע אל המקום הרחוק ההוא איננה סיבה שלא אשתמש במצפן!

רק מסיבה זאת, מהשאיפה לחרוג אל מעבר למגבלות הכאן והעכשיו, מסוגל העיסוק במדע לרגש אותנו כל כך. מכאן כוחו, בכל פעם שהדברים מכזיבים את השערותינו, להביא צער ושברון-לב כמו שרק נער או נערה יכולים להרגיש בעת אהבה נכזבת, וזה גם סוד יכולתו, מצד שני, להביא רגעי אושר גדולים ושאגות צהלה שלא היו מביישות כל קבוצת בריונים שיכורים במגרש הכדורגל. אני יודע את זה כי הייתי שם, בעליות ובמורדות, בעשרים וכמה השנים האחרונות, וזכיתי לרשום שורה וחצי אי-שם באחד מאינספור הכרכים של הסיפור הזה, וממש נמאס לי לשמוע שהכל עניין של פרשנות, שהמדע צריך להפוך לסופרמרקט רעיוני שכל אחד יוכל לבחור בו מה שמתחשק לו.

ג. המדע תלוי בתרבות בה הוא צמח והטענות שלו תקפות רק במסגרת אותה תרבות. תיאוריות מדעיות משמרות את הכוח בידי האליטות השולטות, בעיקר זכרים לבנים.  לטענה הזאת יש אבא זקן, רוצח-המונים קר ומחושב שהחזיק עצמו גם פילוסוף של המדע, הלא הוא לנין. גם תיאוריות מדעיות, טען החבר ולדימיר איליץ', מבטאות אינטרסים של המעמד המחזיק בהן. ממשיכיו הסטאליניסטיים של לנין עשו בטענה הזאת שימוש נרחב בגנטיקה, בפסיכיאטרייה ואפילו בתורת הקוונטים, ורדפו ואפילו רצחו מדענים שהחזיקו בתיאוריות "בורגניות."

אז במה התקדמנו מאז ימי לנין וסטאלין? הפוסט-מודרניזם, כמובן, אינו שולח אנשים לכלא, אבל הטרור הלשוני הקרוי  politically correct סותם היום את פיותיהם של אנשים רבים באקדמיה ובתקשורת. נסו רק לומר "נכה" בארצות הברית, ומיד יעשו בכם לינץ'. יש לומר "מאותגר פיזית"! למרבה הצער, ההיתממות הלשונית הזאת אינה מצליחה להגן על כבודם של הנכים, כי המילה המחליפה הופכת אף היא למילת גנאי בידי אנשים בעלי כוונות רעות, ו"מאותגר פיזית" נעשה עלבון חדש. דומה הדבר למילים הנקיות שבאו להחליף מילים "גסות" והפכו בעצמן לגסות מדי כעבור דור או שניים, ושוב צריך היה להחליפן וחוזר חלילה. מה לעשות, פשוט לא ניתן לשנות את המציאות ע"י שינוי השפה.

בשנים האחרונות נאלצו אוניברסיטאות אמריקניות מכובדות לפתוח מחלקות ללימודי נשים, לימודי שחורים (אוי סליחה, התכוונתי לומר: אפרו-אמריקנים), ולימודי כל מיעוט מקופח. זה כשלעצמו יכול היה להיות דבר בהחלט חיובי. הצרה היא שהמחלקות האלה, המקבלות רק את השייכים למיעוטים המתאימים, התמלאו חיש מהר בפטפטנים צעקניים וחסרי-כשרון המלמדים "היסטוריה אלטרנטיבית," "פסיכולוגיה אלטרנטיבית" ו"מדע אלטרנטיבי" מנקודת הראות של קבוצותיהם ה"מדוכאות." כך, למשל, תמצאו מרצים הטוענים כי שייקספיר גנב את מחזותיו ממחבר שחור. כמעט איש אינו מעז לבקר את רמת העבודות הללו, שהרי כל ביקורת כזאת תוגדר מייד כ"סקסיסטית," "גזענית," וכדומה. העמדות הפסאודו-מדעיות האלה מתחברות לעתים קרובות לגישות שהן ממש אנטי-מדעיות, כפי שהראה קרל סייגן המנוח בספרו "עולם רדוף-שדים הנטייה לחבור אל השקפות עולם מאגיות ואליליות עוברת במרבית הכתבים הפוסט-מודרניסטיים.

ד. תורת הקוונטים הוכיחה שהתודעה של הצופה משפיעה על המערכת הנצפית.  תורת הקוונטים לא אומרת שום דבר על התודעה. בואו נעשה פה קצת סדר. זה יהיה דיון קצת טכני, אבל שווה את המאמץ. תורת הקוונטים היא באמת ענף מדהים של הפיסיקה, כי היא מערערת על מושגי היסוד הכי בסיסיים שלנו. כדאי להכיר את הפוטנציאל המהפכני באמת הגלום בה, בניגוד לניסיון של הפוסט-מודרניסטים לרכב עליה מבלי שיבינו באמת מה היא אומרת.

ראשית, יש הבדל עקרוני בין הפורמליזם של תורת הקוונטים לבין הפירושים הנלווים לו. הפורמליזם הוא אוסף החוקים המנבאים מה יקרה בתנאים נתונים. זהו פורמליזם מתמטי, עקבי לחלוטין ומדויק מאין כמוהו. הפורמליזם הזה, וכאן לב הבעיה, אינו מתאים למה שאנו רואים בחיי היום-יום. למשל: על פי הפורמליזם יכול חלקיק להימצא ביותר ממקום אחד באותו זמן (כלומר, להיות בסופרפוזיציה). ואמנם, העובדה שחלקיקים בודדים, היוצאים בזה אחר זה, יוצרים בסופו של דבר תבנית התאבכות על מסך העומד מאחרי שני סדקים, מראה שהפורמליזם צודק וכל חלקיק בודד עבר, בדרך לא-מוסברת ובאותו זמן, דרך שני הסדקים. היכן, אם כן, הבעיה? ראשית, לא ברור מדוע רק חלקיקים מופיעים בסופרפוזיציה, ולא שולחנות וכיסאות או חתולים, שהרי גם הם עשויים מחלקיקים. שנית, גם החלקיק עצמו אינו תמיד בסופרפוזיציה. אם נחזור על ניסוי הסדק הכפול ונמדוד כל חלקיק בזמן תנועתו, תיעלם הסופרפוזיציה: החלקיק יתגלה ממוקם במקום אחד. רק אם נימנע מלמדוד אותו יתנהג החלקיק בהתאם לחוקי תורת הקוונטים וייצור תבנית התאבכות.

יש להדגיש: המקום בו יתגלה החלקיק בעקבות המדידה אינו תלוי ברצוננו. המדידה מאלצת את החלקיק לצאת מהסופרפוזיציה ולהימצא במקום מוגדר, אבל איננו יכולים להחליט כרצוננו היכן יהיה המקום הזה. כך שאפילו במקרה זה לא יכול הצופה להחליט מה תהיה התוצאה.

יש כאן, אם כן, בעיה אמיתית: תורת הקוונטים אינה יודעת להסביר מדוע נשברת הסופרפוזיציה של החלקיק ברגע שהוא בא במגע עם מכשיר מדידה או כל עצם אחר. הפער הזה בין הפורמליזם לבין המציאות הנצפית הוליד כמה פירושים שונים וסותרים לתורת הקוונטים. הדגש הוא על המילה "פירושים" מפני שכמעט כל הפירושים האלה מנבאים אותן תוצאות ניסיוניות ולכן לא ניתן להכריע ביניהם בניסוי. זאת הסיבה שאף אחד מהפירושים האלה לא התקבל על דעת כל הקהילייה המדעית אלא נשאר עניין של טעם אישי. כך, למשל, יש אנשים המאמינים ברצינות תהומית שהיקום מתחלק לאינספור יקומים בכל פעם שמתרחש אירוע דמוי מדידה. אחרים מאמינים, ברצינות לא פחותה, שהחיים כיום משפיעים על "המפץ הגדול" אחורנית בזמן כך שייצור/יצר תנאים הנוחים להתפתחות החיים. בין הפירושים האלה נמצא גם הפירוש של פון-נוימן ו-ויגנר, לפיו התודעה האנושית יוצרת את מצבו של האובייקט הנצפה. כמה סופרי מדע פופולארי שקראו את הפירוש הזה – שהוא, כאמור, אחד מני רבים – החליפו בינו לבין הפורמליזם ומכאן הטענות כאילו תורת הקוונטים אומרת משהו על התודעה.

כמו כל הפירושים האחרים לתורת הקוונטים, אי אפשר להפריך או לאשש את הפירוש הזה, המייחס תפקיד מכריע לתודעה האנושית, לכן הוא נשאר בתחום הפילוסופיה ולא המדע. אם אניח בחדר חשוך מצלמה, שתצלם את מקומו של חלקיק, גם אז תגלה התמונה שהסופרפוזיציה נשברה, ממש כאילו צפה אדם בחלקיק. האם זה אומר שלמצלמה יש תודעה? חסידי פירוש התודעה אינם מתרגשים מהבעיה הזאת. זה רק מלמד, לדבריהם, שהמצלמה עצמה הייתה בסופרפוזיציה, כלומר, שהיא גם צילמה את החלקיק במקום אחד וגם צילמה אותו במקום שני, ורק כשהנסיין בא לבדוק את המצלמה, אזי התודעה שלו יוצרת מצב אחד של המצלמה. כך לגבי רשמקול וכך לגבי כל מכשיר מדידה: כל עוד לא הסתכלנו במכשיר המדידה, המכשיר עצמו נמצא בכמה מצבים (פרדוקס "החתול של שרדינגר" בא להדגיש אבסורד זה בדיוק). הצרה היא שאין שום דרך להפריך את התיאוריה הזאת, שכן ברגע שננסה להציץ במצלמה כדי לראות את מצב הסופרפוזיציה יטענו חסידי התיאוריה שתודעתנו הרסה את המצב. לכן, על פי העיקרון של פופר לעיל, תיאוריה זו היא בלתי-מדעית כמו כל תיאוריה שלא ניתן להפריכה. מלבד זאת, בינינו, יש משהו די שחצני במחשבה שהיקום כולו (כמו גם גלאקסיות שאף אחד עוד לא הספיק להציץ בהן) נמצא בסופרפוזיציה עד שהואילו החיים להופיע ו"למדוד" אותו.

מה שתורת הקוונטים כן אומרת לנו הוא, בפשטות, שיש משהו יסודי מאוד במציאות הפיסיקלית שעוד לא הבנו אותו תורת הקוונטים ותורת היחסות – שתי המהפכות המושגיות הגדולות של המדע במאה העשרים – אינן מתיישבות זו עם זו. לפוסט-מודרניסטים זו כמובן לא בעיה: שום דבר לא חייב להתיישב עם שום דבר. אבל זו בדיוק הסיבה מדוע שום פוסט-מודרניסט לא הצליח עד היום לגלות שום תגלית מדעית: כששום דבר לא סותר שום דבר, התוצאה היא ברברת נטולת פשר. תארו לעצמכם מה היה קורה אילו היה איינשטיין הצעיר פוסט-מודרניסט: תורת היחסות (שנולדה מהסתירה בין המכאניקה הקלאסית למשוואות מאקסוול) כלל לא הייתה נוצרת! הסיבה שתורת היחסות כן נוצרה, וכמוה תיאוריות גדולות ויפות אחרות, היא שבמדע, הסתירה היא אמו הורתו של הגילוי. לכן, מה שתורת הקוונטים מלמדת אותנו הוא זה: דרושה הבנה חדשה לגמרי של המציאות הפיסיקלית, והבנה זו תבוא אם רק נתייגע ונחפש ולא נסתפק בהתחכמויות ריקות מסוג "כולם צודקים."

ה. המדע מסרב להאמין לעדויות על חייזרים כי הם לא מתאימים להשקפת-עולמו הנוכחית. כשתשתנה השקפת העולם הזאת הוא יוכל לראות אותם.  במו אוזניי המסמיקות שמעתי פרופסור ידועה מהאוניברסיטה העברית משמיעה את הקביעה הפסקנית הזאת בדיון בטלוויזיה, ואיש מהמומחים האחרים באולפן לא העז לשאול מה באשר לשדים ורוחות: האם גם הם יופיעו כשיפסיק המדע לסרב להכניסם להשקפת עולמו? ואיך להסביר את העובדה שמבין כל אלה שראו עב"מים וחייזרים, נפקד דווקא מקומם של האסטרונומים, אותם אנשים המבלים לילות שלמים בצפייה בשמיים במכשירים הטובים ביותר?  על פי הפוסט-מודרניסטים, התשובה פשוטה: הכל עניין של פסיכולוגיה. הטענה הזאת מבטאת אי-הבנה בסיסית בנוגע לחשיבה המדעית. המדע לא רואה רק מה שהוא רוצה. להפך, כפי שראינו לעיל, המדע בנוי כך שיאלץ את המדען להיווכח גם במה שלא מתאים להשקפת עולמו.

אם יתגלו אי-פעם חייזרים תבוניים, תביא תגלית זו למהפכה האדירה ביותר בחשיבה האנושית. איזו לוגיקה תהיה להם? איזה מדע? איזו אתיקה? איזו אבולוציה הם עברו? באיזו תקשורת הם משתמשים? אחת העתיקות שבשאלות הפילוסופיה, המטרידה אותנו מאז ימי אפלטון, תזכה למפנה מרתק: האם המתימטיקה שלהם תהיה מקבילה לזו שלנו, ולכן נוכל לטעון שהמתימטיקה משקפת היגיון נסתר הטמון במציאות עצמה (כפי שסבורים הריאליסטים), או שמא יתגלה שהיא המצאה חופשית של רוחם (כדעת האינטואיציוניסטים)? האם המפגש שלהם אתנו יהיה – חס ושלום – דומה למפגשים שהיו בהיסטוריה שלנו בין תרבויות שונות או שמא יהיו היצורים האלה חדורים בהכרת כבוד החיים וכבוד הזולת שאותה לא הצלחנו עד היום להנחיל לנו ולבנינו? ומצד שני, אם כל העדויות על חייזרים עד כה אינן אמיתיות, הרי שגם בהן יש לקחים חשובים מאוד, בלתי-נעימים ככל שיהיו, לפסיכולוגיה ולסוציולוגיה: הם מלמדים דברים מאלפים על הצורך של בני אדם לפנטז, להאמין ולקבל תשומת לב, על הפנטאזיות המיניות שלהם (ראו חטיפות לצורכי שאיבת זרע) וכדומה. כמה רדודה ומשעממת, לעומת זאת, התשובה הפוסט-מודרניסטית לוויכוח הזה: "זה לא ממש חשוב אם קיימים חייזרים. מה שחשוב הוא שיש אנשים שמאמינים בקיומם." כך, באמירה מתחכמת, הופכת שאלה מעניינת לפלפול תפל.

ו. אין הבדל בין מי שלוקח אנטיביוטיקה כשהוא חולה לבין מי שלוקח קמיע של הרב כדורי. מה שקובע הוא שמאמינים בזה. לכל תרבות יש דרכים יעילות באותה מידה להילחם במחלות.  זה כבר לא סתם אווילי, זה מסוכן. לרפואה המערבית יש כלי פדנטי ומייגע הנקרא סטטיסטיקה, ומי שיודע עד כמה רופאים מקשים על עצמם בבדיקה של תרופות חדשות, במחקרים הכוללים אלפי בני אדם ונמשכים לעתים שנים רבות, ובקיזוז אפקט הפלצבו, יכול רק לקנא בכל עושי הנפלאות המטפלים יום-יום בהמוני אנשים מיואשים, ביניהם חולים במחלות סופניות, בכל מיני "אנרגיות," "צ'אקרות," ועוד הרבה מילים שמכניסות הרבה כסף לכיסו של ה"מרפא" בלי לטרוח לעשות מעקב מסודר אחרי החולים האומללים.

שימו לב למשחק הכפול שמשחקים המרפאים האלה. מצד אחד, הם פותחים בקביעה נחרצת ש"מחקרים מדעיים ברחבי העולם כבר הוכיחו ש..." אבל ברגע שתשאלו כמה שאלות פשוטות על ה"מחקרים" האלה – מי עשה אותם, מה גודל האפקט, האם נשלל הפלצבו וכד' – מיד תבוא המחאה "באמת, לא הכל בחיים זה מדע ומספרים." זו דוגמה מובהקת למה שפופר (ראו לעיל) הגדיר כ"תיאוריה משתריינת מפני הפרכה." תיאוריה כזאת הופכת עם הזמן לחסינה יותר מפני הפרכות – וריקה מתוכן.

מתן מעמד שווה לדוקטור העייף של קופת-חולים, שהשקיע בלימודיו לפחות שתים-עשרה שנה, ולרופא-האליל שעשה תואר בהתכתבות מטעם "אוניברסיטה" בתא-דואר שכוח בחו"ל, פירושו יריקה בפניה של אחת האציליות שבמסורות האנושיות, מסורת שתחילתה בשבועת היפוקראטס. תמותת ילדים – הנורא באסונות היכולים לבוא על אדם – ירדה כיום כמעט לאפס בעולם המערבי מפני שמיליוני ילדים מקבלים חיסון משולש וחיסונים נגד פוליו ושאר מחלות קטלניות. חייהם של הילדים האלה ניצלים לא מפני שהם "מאמינים" בטיפול – לפחות לא על פי צריחותיהם למראה הזריקה – אלא מפני שזה פשוט עובד. הרב כדורי, עם כל הכבוד, כשאינו חש בטוב, אינו מסתפק בעדת המלאכים והשדים המאכלסים את מוחו הישיש אלא לוקח אנטיביוטיקה, הולך לרופא שיניים ומן הסתם משתמש גם בקטטר או בחוקן בעת הצורך. העובדה שראשי המדינה שבה אני חי צובאים על פתח האיש הזה כדי לקבל ממנו ברכה היא בעיניי בושה לאומית. פלורליזם רעיוני פירושו, בין השאר, שאסור לטשטש את המחלוקת בין מי שמאמין בקדמה לבין מי שרוצה להחזיר אותנו אחורנית.

אין זה אומר שהרפואה הקונונציונלית עושה כיום הכל כמו שצריך. יש בהחלט מה לבקר בה, בהשקעה המופרזת בשיטות ריפוי במקום במניעה, בהזנחת הגורמים האקולוגיים, ובירידה בחשיבותו של רופא המשפחה לעומת תת-התמחויות הולכות ומצטמצמות. אבל חשוב להבין שהמקצוע הזה עובר כיום ניעור רציני של בדיקת כל המוסכמות שלו במסגרת המגמה הקרויה Evidence based medicine. וכך, לא פלא שהרבה טענות שהיו פעם נחלת הרפואה הטבעונית התקבלו על דעת הממסד הרפואי אחרי שמחקרים אובייקטיביים הוכיחו אותן. מה שחשוב להבין הוא שבמדע, גם למהפכות יש תרומה מתווספת לא "עולם ישן עד יסוד נחריבה" כמו במהפכות פוליטיות עקובות מדם, וגם לא סיסמאות של "כולם צודקים" המאפשרות לכל הטעויות של הדורות הקודמים להישאר ללא בדיקה, אלא בגישה דומה לזו של רבי מאיר: "רימון מצא, תוכו אכל, קליפתו זרק."

ז. תפקידן של הפסיכולוגיה והפסיכיאטרייה אינו לקבוע מיהו נורמאלי ומיהו חולה. תפקידן הוא לעזור לכל אדם לממש את עצמו.  הטענה הזאת גידלה כבר דורות שלמים של נרקיסיסטים מפונקים ומרוכזים בעצמם שאמללו את עצמם ואת הסובבים אותם. לאנשים המתקשים להתמודד עם המציאות, "מימוש עצמי" פירושו להישאר בדיוק מה שהם, להמשיך לעשות מה שהם רוצים ורק לא לשאת בתוצאות. שום אדם המתמכר לאלכוהול או לסם כלשהו אינו מודה מלכתחילה כי הוא מכור. להפך, הוא טוען תקופה ארוכה "אני יכול להפסיק ברגע שארצה, אני רק לא רוצה עדיין." רק הסובבים אותו מרגישים שמשהו לא בסדר אתו. אדם כזה לא צריך ש"יקבלו אותו" וש"יאהבו אותו," אלא בדיוק ההפך, ניעור רציני.

אחרי צאת ספרו הזועם של ג'פרי מאסון "בגנות הפסיכותרפיה" נמצאו רבים אפילו מבין הפסיכולוגים שהשתכנעו שכל טיפול נפשי הוא מעשה של עריצות שבו כופה אדם אחד את השקפת עולמו על האחר. אנשי מקצוע רבים משתדלים בשנים האחרונות להיות "בלתי-שיפוטיים" כמעט בכל נושא. התוצאה: פסיכולוגיה נבוכה, רדודה ומתייפייפת הנזהרת שלא להרגיז איש. די להזכיר שבמהדורה האחרונה של המדריך העולמי לאבחנת הפרעות נפשיות, DSM-IV, הוצאה הפדופיליה (משיכה מינית לילדים) מרשימת ההפרעות הנפשיות ונותרה מוגדרת כהפרעה רק כאשר היא אגו-דיסטונית, כלומר, בלתי-מקובלת על ה"אני." לפיכך, סוטה המרגיש שלם עם מה שהוא עושה לילדים הוא אדם בריא לגמרי, אבל אם מצפונו מייסר אותו והוא מבקש, חלילה, להשתנות, אזי יש לטפל בו כדי ש"יקבל את עצמו."

דוגמא חמורה יותר לשיתוק הערכי הזה מתגלית ביחסה של הפסיכולוגיה אל ההתאבדות. כמי שעוקב מדי שנה אחרי המכה המתמשכת הזאת בצה"ל, נעשיתי מעורב בנושא מניעת ההתאבדויות וההתנסות שלי בהבעת דעה שאינה politically correct יכולה ללמד משהו. לפני שנים אחדות כתבתי מאמר ובו קראתי לשינוי הגישה המקצועית כלפי המתאבד. טענתי שאין ערך לעבודתו של פסיכולוג או פסיכיאטר המטפל באדם אובדני אם אינו מביע עמדה ערכית ברורה נגד המעשה הזה, נגד אכזריותו כלפי בני-משפחה ובעיקר נגד האיוולת שבו מנקודת ראותו של המתאבד עצמו. את דבריי ביססתי גם על נתונים אמפיריים. הגרסה האנגלית של המאמר נדחתה ע"י תשעה כתבי-עת מכובדים (בהם אחד שאני עצמי חבר במערכת שלו). טענותיהם של המבקרים שהמליצו לדחות את המאמר היו ש"המחבר זועם" ו"שיפוטי" רחמנא-לצלן. רק כתב-העת Omega: Journal of Death and Dying (יש דבר כזה) פרסם אותו. גרסה עברית קצרה נשלחה ל"במחנה" ונדחתה, לדברי קצין חינוך ראשי דאז, עקב התנגדות אכ"א. לבסוף התפרסם המאמר בכתב-העת הישראלי לפסיכותרפיה "שיחות." היו תגובות אוהדות, אבל פסיכולוגית אחת כתבה, שחור על גבי לבן, כך: "שמא ניתן לבסס היטב את הגישה המחשיבה התאבדות כמעשה העשוי להיות רציונלי ומוסרי ועשוי להלום את מיטב האינטרסים של האדם הבוחר בו?" (השאלה הזאת לוותה בשפע הפניות לספרות הפילוסופית על ההתאבדות). הפסיכולוגית הנכבדה מעניקה, אם כן, מעמד של הוגה רציונלי לאדם הנמצא במשבר אובדני. למקרא הניתוח המלומד הזה מצאתי את עצמי מדמיין חייל צעיר שזה עתה עף מקורס קצינים יושב מאוחר בלילה ומתעמק בספריהם של סארטר, קאמי, שפינוזה והרמב"ם, ואחרי שגמר לתמצת ולסכם את הטיעונים בעד ונגד ההתאבדות הוא לוקח את ה"עוזי" ודופק לעצמו צרור בראש. כמה מעשי ההתאבדות נובעים מחשיבה מפוקחת ורציונלית? תשאלו הרבה אנשים מפורסמים, מארתור רובינשטיין עד ירדנה ארזי, ששרדו משברים אובדניים ואפילו ניסיונות התאבדות, למזלם ולמזלנו. ההתייחסות אל אדם שעולמו חרב עליו כאל מי שפועל "על פי מיטב האינטרסים שלו," אין להם ולא כלום עם כיבוד זכויות הפרט. זו סתם פחדנות והתחמקות מאחריות. לפסיכולוג כזה לא הייתי נותן לטפל אפילו בחתול שלי.

אבל לא רק מקצועות בריאות הנפש, גם הרפואה עצמה מאוימת כיום  על ידי ניסיונות לטשטש את ההבדל בין "בריא" ל"חולה" בשמה של האי-שיפוטיות. פסיכולינגוויסט אמריקני ידוע, הרלאן ליין יצא בהתקפה על התקן תוך-אוזני חדש שהשתלתו בילדים חירשים יכולה לאפשר להם לשמוע טוב יותר. חירשות, טען ד"ר ליין, אינה נכות אלא תרבות. החירשים הם מיעוט בעל היסטוריה, מבנה חברתי וערכים משלהם, ואין לרוב השליט, כלומר, אנחנו השומעים, זכות לכפות את ערכיו על המיעוט הזה. יש הורים, הסביר הפרופסור הנכבד, שממש שמחים כאשר נולד להם ילד חירש, והם רואים זאת כ"זכות." הפדראציה העולמית של החירשים והאגודה הלאומית האמריקנית של החירשים הצטרפו אף הם להתנגדות להנחה לפיה ילדים חירשים זקוקים לתיקון. כמעט שאמרתי "אני לא מאמין למשמע אוזניי," אבל זה לא יהיה politically correct, כמובן.    

ח. תרבות המערב אחראית לכוחניות, לאלימות ולהרס הסביבה.  ואללה! ג'ינג'יס חאן גדל כנראה בדטרויט, הקמיקאזה היפאנית התפתחה בחצרות בית האבסבורג, ומצרים הפרעונית, שהאובססיה של שליטיה לחיי נצח עלתה למיליוני אנשים בדם ובסבל בל-יתואר, היא בוודאי פרי דמיונם של חוקרים אירופאיים.

בשנים האחרונות עסוקים ארכיאולוגים בדרום-אמריקה במחקר אינטנסיבי של תרבויות המאיה והאינקה ששלטו ביבשת זו לפני בוא הספרדים. האמת העגומה המצטיירת ממחקרים אלה היא שתרבויות אלה היו צמאות-דמים וסאדיסטיות לא פחות משלטון האינקוויזיציה של הפולשים. לא נעים, אבל לבני אדם יש נטייה להיות מנוולים ואכזריים ללא קשר עם הגיאוגרפיה. הארכיאולוגיה המודרנית מלמדת עוד דבר עצוב, והוא שהרבה תרבויות קדומות נכחדו מסיבות אקולוגיות הידועות לנו יפה כיום: התפוצצות אוכלוסין, ניצול יתר של משאבים, זיהום הסביבה והשמדת צמחים ובעלי-חיים. אם יש לנו כיום יתרון על קודמינו ה"רוחניים" וה"טבעיים" כל כך, זה שאולי אנחנו יכולים ללמוד מהניסיון המר שלהם.

כדאי עוד להזכיר שהאמונה שקרן הקרנף ואשכי הטיגריס יכולים לסייע לכוח הגברא, שבעטייה הובאו המינים האלה אל סף ההכחדה, לא הומצאה ע"י הרפואה הקונוונציונאלית, שק האיגרוף החביב על הפוסט-מודרניסטים. אמונות כאלה אופייניות דווקא לרפואה העממית, ה"אלטרנטיבית." אין כאן שום עיקרון רוחני עמוק אלא צורת חשיבה הידועה בשם "מאגיה סימפתטית." על יסוד לוגיקה פשטנית זו יכול כל בעל-חיים שאיתרע מזלו להיות בעל אבר המגרה את הדמיון ליפול קרבן לטבח המוני לטובת אימפוטנטים עשירים במזרח ובמערב.

אם נצליח אי פעם לשקם את יחסינו עם הביוספרה החולה של כוכב-הלכת הזה, המאיימת להתמוטט על ראש כולנו, נוכל לעשות זאת רק ע"י לימוד והכרה של מארג היחסים העתיק, המופלא והסבוך מאין כמוהו שבין אינספור היצורים השונים החולקים אתנו את עולמנו. עלינו להכיר, בראש ובראשונה, שקיים בעולם הזה סדר עתיק בהרבה מימות האדם על הארץ, שיש לו כללי משחק ברורים ולא רחמניים במיוחד, ומי שיתעלם מהם עלול למצוא עצמו מצטרף אל הדינוזאורים. הלימוד הזה לא יבוא כל עוד נוהגים כולנו, כולל ציידי לווייתנים, חברות נפט ומשמידי יערות, להתייחס אל כדור-הארץ כאילו הוא קניון אינסופי שכל בעל כרטיס אשראי יכול לקנות בו כל מה וכמה שרק מתחשק לו 

וזה, חברים, העיקרון בה' הידיעה המנחה את המחשבה הרציונאלית: כדי להבין את העולם ואת זולתנו צריך להתאמץ לצמצם את האגו, לשים עניינים של טעם אישי בצד ולא להבליט אותם, ולגייס קצת יותר צניעות וענווה בפני פלאי הבריאה מי שלא עושה זאת אינו עוסק במדע, וגם לא בהבנת בני האדם, אלא רק בעצמו, והתוצאה, לא נעים לומר, מאוד לא מעניינת.

לכן אל תחששו יותר מלומר בקול את מה שעיניכם רואות בפעם הבאה כשהמלך ייצא להתהדר בחליפה החדשה שלו. ואם תשמעו הרצאה של דרידה או תקראו מאמר של לקאן מבלי להבין אף מילה, זה בסדר, אתם בחברה טובה "הכל כאן פין ופות, פין ופות," כתב בתדהמה גלויה ס. יזהר על אחד הטקסטים הללו, ולנו לא נותר אלא להצטרף לדבריו של חכם נודע מהמשנה, ר' יוסי הגלילי, שהקשיב לדרשה של חברו ר' מאיר והעיר לו: "מאיר, פתפותי ביצים יש כאן!"

נושאים לפסיכולוגיה - מאת סמי

לכל אדם יש סיבה ותוצאה בתוך עצמו. סיבות ותוצאות היוצרות קשרים, סיבות תוצאות כלפי נתונים הנקלטים מהעולם החיצון דרך חמישה חושים,ונכנסים לנפש. למחשבה,לזיכרון,לדימיון,לתחושות גוף.יש סיבות ותוצאות. בין הנתונים יש קשרים,להם גם יש סיבות ותוצאות. הרגש הוא תוצר של המחשבה.והמחשבה היא תוצר בהחזר לרגש,ולאמונה,בעיבוד הגורמים האלו.הפילטר הפירוש נשלט מדברים אלו,ומן הנתונים שהוא חווה בחייו. מהתת מודע,קדם מודע, ומפעיל ומפרש את העולם סביבו דרכם,בין אם זה תפיסת העצמי ביחס לעולם (self) והעולם אלי בין עם גוף,סביבה,בגישות,טענות,דעות,אמונות,הרגלים,רגשות,תשוקות,תחושות,זכרונות,דימיונות,מחשבות,מידור מידע,מידע מידע לבד,תכנים פנימיים,רקעים להם,גירויים פנימיים,חיצוניים,סכמות,תבניות,מחשבות אוטומטיות,-(התחום הקונגיטיבי התנהגותי) – דפוסים-דפוסים מולדים,סכימות מחשבות אוטומטיות מולדות,יחסי גובלין בין התת מודע לקדם מודע ולמודע, כימיות במוח,אינטגרציות תכונות אישיות,אופי,תכונות מחשבה,תכונות התנהגות פנימיות-התייחסויות

לאני העליון-סופר אגו,האני-אגו,הסתמי-האיד, התייחסויות לסביבה,מחשבות,זיכרונות,דימיונות,תחושות,רגשות,יצרים,התייחסויות הסתכלויות אמונות,כלפי עצמי, כלפי העולם, כלפי עצמי לעולם,כלפי העולם לעצמי,גם ביחסי הבעיה הנפשית.עולם – אחיים יחסי אובייקטים,מכלולם.לוגיקה ,אמונות ותפיסות כלפי תפיסות ואמונות, ותפיסות ואמונות כלפי העולם, כלפי עצמי, כלפי עצמי לעולם, והעולם לעצמי, להתנהגות,לשליטה של עצמי,השפעת היצרים על כך

אמונות לגבי יצרים,כלפי זהות,השפעתם כלפי יחסי עצמי – עולם,כלפי הזמן,תודעה,מרחב,התנהגות,יצרים,תכונות אופי,והשפעתם חזרה לתכנים המולדים. ואלו שדוברו להלן.יש תצורה שלילית,חיובית,קיבעונות,הדחקות,מבודד מידע,וכדומה ליבידו,אישיות,יצרים,הסתכלות לתפיסה עצמית,מיניפולציות פנימיות,וחיצוניות לפנימיות,ניתן אף לומר כי הנפש היא משולש ריק אשר התוכן נבנה אליו מן הסביבה,בין עם הקולות הפנימיים,זיכרונות וכל התוכנים ואלו המרכיבים חמשת החושים,תכונות אופי,התנהגות,תפיסות לעולם ולעצמי,הסתכלות פנימית חיצונית, השפעות,על התכנים,הפנימיים והחיצוניים,אני עליון,אני,אני סתמי,תת מודע,קדם מודע, מודע תוכן חיי,תפניות,שינויים,משברים,קריסות.והגדרות,פירושים,הבנות,כלפי העצמי והעולם.וסיווג מידע לקטגוריות,סטטוסים-סטריאוטיפים.בין אם באנרכיה המתקיימת אצלנו,הקונפליקטים הפנימיים, החלקים,הפנימיים לחיצוניים,ולהפך, פצלים,הפרדות,מיזוגים בתוך העצמי האדיאלי שלי,וכיצד זה משפיע על העולם,בין אם בתת מודע,קדם מודע,לרמת מודעות,ותפיסת האני העצמי הקיומי שלי האגו הקיומי שלי והרגש,התחושה,הזכרון,הדמיון,המחשבה הקיומית שלי,ההבנה העצמית,הקולות הפנימיים,וכתגובה המתבססת על מחשבה ישנה.אנחנו פועלים הרבה פעמים באופן של רדוקציה,על מנת להגיע למסקנות מהירות,וליצור קיצורי דרך כלפי דברים מסוימים על צורך הבנתם,ומפתחים גם כן הרגלים,השולטים עלינו.

והרגלים כלפי תגובה לגירוי חיצוני,תכונה היא הרגל שנרכש אוטומטי גם כלפי ידע,והגדרות וקטגוריות שנכללים כנתונים בתוכנו דרכם אנחנו מפעילים את השכל וחושבים דרכו,ורואים את העולם,ומבטאים טיעונים,גישות.המחשבה לעולם אינה חדשה,משום שהיא תגובת הזכרון,הניסיון,הידיעה,ומאחר שהמחשבה היא ישנה,היא הופכת את הדבר,עליו הסתכלת לרגע בשמחה ובהתלהבות -לישן.הנך מפיק תענוג מהישן לכן קל להשבר לא מהחדש,בחדש לא קיים זמן.אם תוכל להביט בפניו של מישהו,ציפור,צבעו של בגד או על פני המים המבהיקים בשמש,מבלי שתהיה לתענוג דריסת רגל באלה,ומבלי שתבקש לחזור על החוויה,כי אז לא יהיו קיימים כאב ופחד,והחדווה על כן תהיה עצומה.המאבק לשוב ולהנציח את התענוג,הוא הוא ההופכו לכאב.התבונן בעצמך: עצם הבקשה לחזור על התענוג גורמת לכאב, משום שאין זה הדבר שהיה אתמול. הנך נאבק להשיג את אותה השמחה - לא לחושך האסתטי בלבד,אלא לאותה מהות רוחנית פנימית,והנך נפגע ומאוכזב משום שאין הדבר ניתן.בתת מודע וקדם מודע, קיימים רישומים שאותם רכשנו בילדות עד היום אשר שולטים בנו ומפעילים ראייה כלפי דברים חיצוניים. וגם מפעילים אותנו ומכניסים לנו תכונות אופי, הפועלות במצבים של התנהגות, ומשפיעים על תפיסת העצמי, תפיסת העולם, תפיסת העצמי לעולם, תפיסת ההתנהגות,לעצמי ולעולם.  חשוב לזכור כי אין תהליך חיצוני ופנימי, יש איחוד של תהליך ויחיד - והוא תנועה שלמה וטוטאלית,תנועה פנימית המתבטאת תנועה חיצונית, ותנועה חיצונית המגיבה שוב על התנועה הפנימית.

כאשר אנחנו מקבלים גירוי חיצוני המוח מעבד נתונים כלפי התת מודע,קדם מודע,על מנת להעביר תגובה אל רמת המודעות. כשזה מגיע לרמת מודעות,זה מעביר מסר חשמלי אל הלב שלנו.

והרישומים האלו, מיד הולכים לשנות את המחשבה, ומן המחשבה נובע הרגש,והתחושות. על פי איך שאנחנו מגדירים את החיצוני. הרבה פעמים אנחנו מוצאים את עצמנו,במצב שבו הגדרות: רע,טוב

אצלנו מעורבבים ביחד.ואז לפעמים אנחנו מגיעים למצב שבו אנחנו שאם נפטר מהעומס זה ימחוק את הטוב שבתוכנו. וזה כלל אינו נכון. יש להבין שהטוב שנוצר,נגרם אינו נעלם. וניתן להפריד בין הרישומים של התת מודע,והקדם מודע. מן המודע של עכשיו.כשאנחנו במודע המוח פועל דרך גלי ביתא. כשאנחנו ישנים ופועלים דרך התת מודע, המוח עובד דרך גלי אלפא. גלי ביתא הם מהירים,

ואילו גלי אלפא הם איטיים. המהות האמיתית שלנו,היא בלי כל העומס שרכשנו בילדות ועד עכשיו. כשאנחנו מספרים חוויה, אנחנו רק מפעילים את המחשבה שלנו על פי גירויים חיצוניים שקרו לנו,

ועל פי מה נתונים חיצוניים שרשומים בתוכנו. ומתבטאים דרכם. כלומר שאם קרה לנו חוויה טראומטית, הדרך שבא היא נקלטה מושפעת גם כלפי מה שהיה לפניה בפנים,שמשפיע על איך נתייחס

לאירוע,ועל פי מה שעובד אצלנו. ואם נשאל למה? אם כוונה להכנס לשכבות, נגלה שאלו רבדים פנימיים רשומים ששולחים גלים של חיבור בינהם. כלומר שלכל סיבה יש תוצאה, הסיבה עצמה היא תוצאה אז לכן תהיה לה סיבה קודמת לה, יש גם סיבות תוצאות כלפי, מחשבות,זיכרונות,אופן המודעות,תחושות גוף,דימיונות,התנהגות, תפיסת עצמי,גוף,סביבה.

 וצריך להבין את הקשר בין הסיבה והתוצאה שנחתה לצידה של הסיבה התוצאה האחרת. ואיך להפריד אותם, ואת הדבר הלא צריך שבנו. אנחנו מסווגים הכל לקטגוריות.

ומפתחים סטריאוטיפים, דימוי של סטטוס כלפי גירוי חיצוני. ודרכו אנחנו מפרשים את העולם גם על סמך מידע קיים שבתוכנו. ולרמת התודעה, נגלה שהיא המהות האמיתית. עכשיו נכנס אליהם ונבין שגם היא נושאת חלקים, התודעה יכולה להיות מושפעת על עומס אשר מסביבה, שיכול להסתיר אותה, וככה מתרחקים מן המהות. לכן ניתן להגיע למצבים שבהם טראומות ועומסים,יוצרים מצבים של חוסר ריכוז,מחשבות רודפניות,קפיצות,שמיעת קולות,הזיות,דימיון של דברים,חרדות,התקפים,הפרעות,ומחשבות טורדנייות כפייתיות. נלמד על כמה תופעות:

 טראומת ילדות וניתוק - ניתוק (dissociation) הוא סוג של מצב מודעות שבו אירועים וחוויות שבדרך כלל מחוברים ומשולבים במודעות, הם מופרדים ומפוצלים אלה מאלה. פרק זה יתאר את התפתחותן של תופעת הניתוק כמנגנון הגנה בפני טראומות ואת תהליך הפיכתו של מנגנון מיטיב זה להפרעה נפשית מעוררת מצוקה. טראומה קשה כמו גילוי עריות עלולה ליצור הפרעה ברצף החוויה של הילדה הנפגעת. סיפור חיים של ילדה החייה בסביבה נורמלית נקטע מפעם לפעם בחוויות של כאב, גריה מינית ונטישה. הפגיעה ברצף החוויה כרוכה גם בשינויים ברמות הבקרה שיש לה על גופו וליכולתו להטמיע את ההתנסויות הטראומטיות בסיפור החיים שלו. לא מפתיע, על כן, שתגובות הנפשיות לגילוי עריות כוללות גם פגיעות ניתוקיות ברצף החוויה. אמנם ההגנות הניתוקיות מאפשרות לילדה למדר את תפיסותיה, את חוויותיה ואת זכרונותיה הקשים אך יש להן, למעשה, שני אפקטים סותרים: הן מסייעות לה להתרחק מאימת החוויה הטראומטית בעת התרחשותה, אבל הן גם משבשות את אפשרויות העיבוד וההחלמה מההתנסות הפוגעת, לאחר שכבר נסתיימה. על אף שתופעות ניתוקיות, היסטריות זוהו והומשגו על יד פורצי הדרך בפסיכיאטריה עוד בראשית ההיסטוריה הפסיכולוגית, אני מוצא אירוניה מסוימת בעובדה שתופעות הניתוק נותקו בעצמן מן הזרמים התיאורטיים המרכזיים של הפסיכואנליזה, הפסיכולוגיה הקוגניטיבית והפסיכיאטריה. קשה להסביר את ההתכחשות הנרגשת לתופעות הללו (למשל, ( כחילוקי דיעות אקדמיים, גרידא. אין אף הפרעה פסיכיאטרית שמטופליה ומטפליה זכו לכל כך הרבה ספקנות וזלזול בעטיה כמו הפרעות הניתוק. יש משהו בנושא הזה שמעורר כנראה הרבה דחיה ותוקפנות. דוגמה אופיינית לעמדות כאלה ניתן למצוא אצל Thigpen & Cleckley שהגדירו הפרעות ניתוק קשות כ"חירגון (acting out) היסטרי למטרות הפקה של רווח משני" (1984, p. 63). על אף הקשיים בהם נתקלים חוקרים וקלינאים של הפרעות ניתוק, איסוף נתונים שיטתי בתחום מניב כיום מחקר מבוקר ואיכותי המציב כיום את תופעות הניתוק הפוסט-טראומטיות בתוך קבוצת ההפרעות הנפשיות הניחנות בתוקף מדעי משכנע.היסטוריה - תפיסת הנפש כישות רב-מבנית שזורה לכל אורך ההיסטוריה של הפילוסופיה והפסיכולוגיה. אחת ההתיחסויות המוקדמות לרעיון הרב-מבנית של הנפש נמצאת אצל אפלטון. אלפיים חמש מאות שנה לפני פרויד הוא תיאר בספרו "הרפובליקה" את ההגיון, הבושה וה"חיה" כמבנים עצמאיים בנפש האדם. הדימיון בין מושגים קדומים אלה לבין רעיונותיו של פרויד ביחס לאגו, לסופר-אגו ולסתמי מעורר מחשבה. ההשקפה הפסיכואנליטית העדיפה להתייחס לניתוק כאל הדחקה ותיארה באמצעות מושג זה מנגנון הגנתי פעיל הגורם לרעיונות, מחשבות או זיכרונות המאיימים על האגו, להיות מורחקים מן ההכרה בכח, ואפילו באופן מודע תהליכים הגנתיים אלה תוארו בספרות האנליטית באמצעות מונחים כמו דיכוי (suppression), הדחקה (repression), עכבה(inhibition) , או פיצול (splitting). פרויד ניסח רעיונות אלה בתגובה לרעיונות של ז'אנה הצרפתי שהעדיף להתייחס לתופעת הניתוק כאל תופעת חסר, כאל אי-ספיקה של האנרגיה המחברת בנפש ניתוק "ז'אנטי" נוצר ביחסי-גומלין שבין גורמים מולדים לבין מצבי לחץ טראומטיים. אי-ספיקה ניתוקית של היכולות הנפשיות להשאיר את האני כיחידה מחוברת יוצרת פיצול של אשכולות אישיותיים מליבת האישיות. אשכולות מנותקים (פצלים) אלה עשויים להתרקם לכדי ישויות אישיותיות עצמאיות. על אף שרעיונותיו אלה של ז'אנה, בן תקופתו של פרויד הם מרתקים בחדותם ורעננותם, אני מסתייג מהשקפתו הרואה בניתוק כשל תפקודי בעיקרו. זהו תהליך של דיפרנציציה והתמחות של מבנים באישיות שבגירסאותיו ההגנתיות הוא מפריד, מבודד, וממדר מידע, מחשבות, זיכרונות, רגשות, דחפים, תפיסות ורפרטוארים התנהגותיים. יחד עם זאת, התופעה יכולה בהחלט להיות גם נורמלית לחלוטין, למשל כשהיא קשורה ביכולות לחלימה בהקיץ תוך התעלמות מגרויים הבאים מהסביבה, כשהיא מתבטאת בריכוז רב-קשב בגירוי חיצוני (כמו התמקדות החייל בהשלמת המסע המאמץ תוך התעלמות מפצעי שפשוף) או בפעולות אוטומטיות (כמו נהיגה "ללא מודעות" בדרכים מוכרות או בכבישים מהירים). בעוד שז'אנה פעל מחוץ לתחום השפעתו של פרויד, גוסטאב יונג, היה מתלמידיו של אבי הפסיכואנליזה. הוא המשיג את האישיות כמערכת רב-מבנית המחולקת "אנכית" (מבנים המתקיימים זה בצד זה) יותר מאשר "אופקית" (כמו ההמשגה הפרוידיאנית אודות מבנים מפותחים שמתחתם מבנים פרימיטיביים יותר של האישיות). בניגוד למורו, ראה יונג את האישיות כמונעת על ידי מניעים מורכבים הרבה יותר מאשר דחפי מין ותוקפנות. הוא הציע כי אישיות האדם מכילה מבנים אישיותיים סמויים קבועים השוכנים במה שכינה "תת-המודע הקולקטיבי" ושעבורם טבע את המונח "ארכיטיפים", מונח שהפך שגור בתרבות המערבית. יונג התייחס אל הארכיטיפים כאל מרכזים של מודעות, זהות והנעה בעלי אוטונומיה מסוימת, ובכך הניח יסוד נוסף להבנה המודרנית של תופעות ניתוקיות באישיות העיניין הקליני והמדעי בתופעות הניתוק ידע, כאמור, מעלות ומורדות. במחצית המאה ה – 20 הוזנח התחום הזה כמעט לחלוטין בעקבות נטישת הפסיכואנליזה את קונצפציות הניתוק ואת העיסוק בהיפנוזה. עליית קרנה של הגישה הפוזיטיביסטית ההתנהגותנית באקדמיה תרמה גם היא לשלילת הגישה ה"מנטליסטית" שתמכה בחקר תהליכים נפשיים כדוגמת תופעות הניתוק. תרומה חשובה לחזרתה של תופעת הניתוק אל הזירה הקלינית תיאורטית והבנת פעולתה באישיות הנורמלית באה בסוף שנות ה –70 מעבודותיו של ארנסט הילגרד (Hilgard, 1977, 1986). מחקרי ההיפנוזה שלו הדגימו כי נבדקים מהופנטים שהראו סיבולת גבוהה לשאת כאב בעקבות השאות (סוגסטיות) לאילחוש (אנלגזיה) יכלו לנטר באופן לא-מודע את אי-הנוחות הכרוכה בניסוי ולדווח עליה תחת האילחוש ההיפנוטי בהרמת אצבע. הילגרד הראה באופן מחקרי כי לנבדקים נורמליים עשוי להיות יותר ממרכז מודעוּת אחד וכינה את המבנה הקוגניטיבי הסמוי הזה בשם המתבונן הסמוי (hidden observer). מחקריו של הילגרד הגבירו את העיניין האקדמי בתופעות הקוגניטיביות שהודגמו בתופעת המתבונן הסמוי ותרמו לגיבוש מה שהוא כינה "neo-dissociation theory” (Hilgard, 1977).תרומה מכרעת, להערכתי, לתנופה בתחום מספק המחקר הענף שהחל להתפתח בתחום של הפרעות פוסט-טראומטיות. כבר במלחמת העולם השניה דווח קרדינר (Kardiner, 1941) כי אנשים הלוקים בהפרעת לחץ פוסט טראומטית (PTSD) מפתחים עיוותים קשים בתהליכי עיבוד המידע שלהם בגלל שמוקד הקשב שלהם מצטמצם ומופנה סלקטיבית למקורות איום פוטנציאליים, תוך המתנה דרוכה ומכאיבה להישנות האירוע הטראומטי, ותוך הפעלת "אזעקות שווא" מרובות. במאמץ להימנע מממצב מעורר מצוקה זה, תוארו ניצולים רבים כמנסים להקטין את ההסתברות להתקלות בגירויים המזכירים את האירוע המאיים על ידי השקעת מאמץ להתרחק ממקומות, מאנשים, מגירויים, משיחות וממחשבות על האירוע. אחרים מנסים להקהות את מודעותם למצוקה הרגשית על ידי צריכת אלכוהול או סמים או על ידי הפעלת מנגנוני ניתוק פסיכולוגיים. חוקרים כמו Spiegel (1986) ו - (1984) Brende הצביעו על תופעות ניתוק בתוך מגוון התגובות הפוסט-טראומטיות ותרמו בכך לכריכת התופעות לכדי קטגוריה אחת. בעקבותיהם, זיהו מחקרים מבוקרים נוספים כי לתופעות ניתוקיות תפקיד חשוב בהתפתחות בעיות נפשיות בעקבות חשיפה לאירועים טראומטיים (Briere & Conte, 1993; Shalev, Peri, Caneti, & Schreiber, 1996) והן מופיעות הן בזמן התרחשות הטראומה (Noyes & Kletti, 1977) והן כתוצאה ארוכת טווח של החשיפה לאירוע הטראומטי (Saxe et al., 1993).העליה במודעוּת הפמיניסטית לתופעות הניצול של נשים וילדים בשנות השמונים, מיקדה את תשומת הלב הציבורית בנזקים הפוטנציאליים של טראומטיזציה של ילדים ובדימיון שבין התסמינים הנפשיים של משוחררי מלחמת ויאט-נאם לאלה של ניצולות תקיפה מינית וגילוי עריות.המחקר הפסיכיאטרי על תפקוד מבנים ומנגנונים מוחיים בעת חירום שהתפתח בשנות התשעים של המאה ה–20 תרם אף הוא להבנת השיבושים בעיבוד הזיכרון והרגש בעקבות טראומה, כמו אלה הנצפים בהפרעות ניתוק. כידוע, קיימות במוח שלוש מערכות עיבוד נתונים שונות: (1) גזע המוח וההיפותלמוס האחראיים בעיקר לבקרת התפקוד של מערכות שימור החיים ומייצגים ידע מולד, (2) המערכת הלימבית, האחראית לשמירת האיזון ויחסי הגומלין בין העולם הפנימי והמציאות החיצונית ומופעלות הן על ידי ידע מולד והן על יסוד ידע שנרכש בעקבות קלט סביבתי (3) והניאוקורטקס, האחראי לניתוח הנתונים מן העולם החיצון וליחסי הגומלין עמו והמעוצב בעיקר על ידי קלט סביבתי. המערכת הלימבית אחראית לרגשות ולהתנהגויות ההכרחיות לצורך ההישרדות. מחקרי הדמיה מוחית שנערכו על נבדקים הלוקים ב PTSD הראו חריגות אבנורמליות במבנה ובתפקוד של גופים מוחיים אלה. אחד הגופים במערכת הלימבית, ההיפוקמפוס, הוא זה האחראי לסיווג ואחסון בזיכרון של הגירויים מהסביבה על פי סדר זמני עוקב ובהתאם למיקומם במרחב. תקלות בתפקוד ההיפוקמפוס עלולים לגרום שיבושים בזיכרון המפורש, הדֶקְלָרַטיבי, זה המאפשר לאנשים לספר את סיפור קורותיהם. בעיות תפקודיות כאלה לא רק שאובחנו אצל משוחררי מלחמת ויאטנאם המאובחנים כלוקים ב PTSD אלא שבהשוואה לקבוצות ביקורת, נמצאה גם התכווצות בנפח הממוצע של ההיפוקמפוס: 8% אצל חיילים הלומי קרב (Bremner et al., 1995), ו 7% אצל נשים שעברו התעללות מינית בילדותן (Stein, et al., 1994). גוף לימבי אחר המעורר עיניין אצל חוקרי טראומה והפרעות ניתוקיות היא האמיגדלה. גוף זה מעורב בהערכת המשמעויות הרגשיות של הגירויים הנקלטים מן הסביבה והיא משייכת לגירויים אלה רגש (שמפוענח אחר כך, ומנותח בניאוקורטקס) (LeDoux, 1986). באחת העבודות המדעיות בתחום, נחשפו ניצולי טראומה הלוקים ב PTSD לגירויים המזכירים את הטראומה ואז נבדקו אזורי הפעילות במוחם. כשהחלו הנבדקים להגיב בתגובות חרדה ובפלאשבקים הם עברו סריקה מוחית (PET scan). התברר שרוב הפעילות העצבית התרחשה באונה הימנית של המוח האחראית לעיבוד רגשי, תוך שנצפתה עצירה של הפעילות העצבית במרכז ברוקה (Broca) שבאונה השמאלית. מרכז זה אחראי לתרגום החוויות האישיות לשפה ודיבור ((Van der Kolk, 1996. ממצאים אלה המחישו את התהליכים המוחיים העומדים מאחורי הקושי של ניצולות גילוי עריות לספר את סיפור סיבלן באופן רהוט, ומסבירים כנראה את ה"אימה חסרת מילים" שכה מאפיינת את סיבלן של נפגעות רבות. ממצאים אלה הניחו את המסד למחקר הנוירואנטונומי המתפתח של ההפרעות ניתוקיות והם מציבים את ההפרעות הללו בתוך ספקטרום ההפרעות פוסט-טראומטיות.

בעקבות ריבוי התלונות מצד ניצולי טראומות ילדוּת כנגד הוריהם המתעללים, קם בתחילת שנות ה – 90 בארצות הברית, גל נגדי של ספקנות ביחס לתוקף המדעי של תופעות הניתוק ושל הזכרונות המנותקים שמתגלים במהלך הטיפול בבעיה (Mersky, 1992; Spanos, 1996). זוג הורים שבתם (הפסיכולוגית) האשימה אותם בהתעללות בה יסדו את "קרן תסמונת הזכרון הכוזב" (False Memory Syndrome Foundation - FMSF). הארגון איגד בתוכו אלפי חברים שטענו כי הואשמו באופן כוזב על יד בת משפחה רעועה בנפשה, וכי האשמות אלה "נולדו", יש מאין, בתוך טיפול "מסוכן" שעוסק בחשיפת זכרונות מודחקים ושעל פי הטענה, משתיל את הזכרונות הכוזבים במוחן של נשים קלות השאה (סוּגֶסטבּיליות). אנשי מקצוע רבים שהתמחו בטיפול בהפרעות ניתוק החלו לדווח כי הם נתונים להטרדות בחיי היום-יום, להתקפות מקצועיות, ולתביעות נזיקין עתירות ממון, מצד בני המשפחות המואשמות.

בתחילת האלף החדש, עומד התחום של טראומה וניתוק בפני אתגרים לא פשוטים. הכחשות וספיקות ביחס לעצם תופעות הניתוק פוחתות והולכות אל נוכח מחקר מדעי מבוקר ואיכותי המצטבר בתחום. במקביל, חשים מטפלים רבים כי הטלטלות העזות שאיפינו את התחום ב– 20 השנה האחרונות תרמו להפקת לקחים ולגיבוש שיטות טיפול אחראיות ובשלות יותר המבטאות ריסון של מעורבות-יתר ושל להיטות-יתר "לחשוף טראומות על מנת להחלים". חשוב להבהיר כי חלק מהספקנות ביחס להפרעות ניתוקיות מושתת על הטענה כי מדובר בתופעה נדירה מאוד, ולכן לא יתכן כי היא מאובחנת בשיעורים גוברים כל כך. בפסקאות הבאות אנסה להבהיר כי למעשה מדובר בתופעה המתפלגת באופן נורמלי באוכלוסיה וכי ביטויים לא פתולוגיים שלה מוכרים היטב, מנסיון אישי, לרוב האנשים.

טראומה וניתוק -חוקרים של הפרעות ניתוקיות קשות שטרחו לאסוף נתונים על ההיסטוריה הטראומטית של נבדקיהם דווחו כי אחוזים גבוהים מאוד מביניהם (בדרך כלל מעל 90%) מסרו מידע על היסטוריה טראומטית Ross, Miller, Bjornson, Reager et al., 1991 ;Putnam, 1997). חוקרים שלא הסתפקו רק בדווח רטרוספקטיבי של מטופלים, חיפשו וגם איתרו תיעוד אוביקטיבי להתעללות בהיסטוריה של מטופלים הלוקים בהפרעות ניתוק (Coons, 1994; (Lewis, 1996 . הקשר הסטטיסטי ביו היסטוריה טראומטית לתופעות ניתוק דומה בעוצמתו לקשר הסטטיסטי שבין התנסות בחוייה טראומטית לתופעות נפשיות פוסט-טראומטיות. נמצא גם כי ככל שעוצמת הטראומה המדווחת גבוהה יותר, כך חזקות יותר תופעות הניתוק המדווחות ( Kirby, Chu & Dill, 1993; Putnam, Helmers, Horowitz, & Trickett, 1995; Nijenhuis, 1999; Somer, Dolgin, & Saadon, in press).

הקשר בין טראומה לניתוק מוצא את ביטויו בשפתם של אנשים ששרדו מצבי סכנה. הביטויים הבאים עשויים להיות מוכרים לחלק מהקוראים:

 

"פתאום היה פיצוץ...היה דם...חלקים של גופות...לא האמנתי שזה קורה לי. זה היה כמו בסרט"

 

"התחלתי מייד לחלץ את הפצועים...לא חשבתי על עצמי, פעלתי כמו אוטומט. כשהכל נגמר שמתי לב שנפצעתי בעצמי"

 

"כשהוא אנס אותי הרגשתי שהגוף הזה לא שייך לי. יצאתי ממנו והסתכלתי על הכל מבחוץ"

 

"אמנם לא נפגעתי פגיעה פיזית בראש שלי, אבל אין לי שום זיכרון מתאונת הדרכים..."

 

"אני יכולה לספר לך בלי בעיות על ההתעללות שעברתי בבית. אני זוכרת כמעט כל פרט, אבל אני לא מרגישה כלום. אני מתה בפנים"

 

התגובות לעיל הן אמירות אופייניות המתארות את התפקודים ההגנתיים של הניתוק ואת רב-המימדיות של התופעה. תהליכים ניתוקיים נורמליים הופכים לפתולוגיים כאשר הם גורמים לפגיעה כלשהי בתפקוד החברתי, הקוגניטיבי או הרגשי או כאשר הם בעצמם גורמים למצוקה או שאינם מאפשרים פתרון של תסמינים מעוררי מצוקה.

 

כאמור, תופעות ניתוקיות אינן מופיעות כתופעות בינאריות: או – 1) שמוצאים פסיכופתולוגיה ניתוקית או- 2) שתופעות ניתוקיות אינן קיימות כלל. כדי להבין תופעות אלה חשוב להכיר את הביטויים הנורמלים של נתק ואת תפקידם בשיבוח הסתגלות האדם אל סביבתו. הפיסקאות הבאות תתארנה היבטים נורמליים והסתגלותיים של תופעות ניתוק בצד התפתחותן של הפרעות ניתוקיות אצל קורבנות של גילוי עריות.

 

מידור

תופעה זו מייצגת בעיה באינטגרציה של התנסות, של מודעות ושל ידע ועשויה להיות קשורה בקשיי שליפה של מידע שנרכש בלמידה תלויית-מצב (state-dependent), או תלויית-הקשר (context-dependent). לקוראים רבים מוכר, קרוב לוודאי, מצב בו הם נמצאים בחדר מסוים בבית ומחליטים לבצע דבר מה בחדר אחר, אך בהגיעם אינכם זוכרים עוד לשם מה באו. כדי להזכר, עליהם לחזור לסביבה שבה קיבלו את ההחלטה ורק אז הם מסוגלים להזכר בה. הידע על ההחלטה היה ממודר ונשמר בזכרון בהקשר הספציפי שבו נרכש או שבו הוא קודד אל הזיכרון, ולא היה זמין למודעות בהקשר סביבתי אחר, על אף שחלפו רק שניות מעטות מאז שנשמר בזיכרון. כדי לגשר על המידור שבידע תלוי-ההקשר אנו מייצרים לעצמנו תזכורות באמצעות שינון או באמצעות תזכורות, כמו, למשל, כריכה של חוט על פרק היד. לקורבנות של גילוי עריות יש, לעיתים תכופות, מוטיבציה הפוכה: לא לזכור את הזיכרונות הקשים ולהמשיך ולמדרם מן ההכרה המודעת הזיכרונות הקשים. המידע על ההתנסות המינית המזיקה נשמר, לעיתים, כידע ששליפתו מותנית בחשיפה למצב סביבתי ספציפי. הפעלת הידע והמיומנויות שנרכשו בגילוי העריות ושליפתו אפשריים אז, רק במצב מנטלי וסביבתי מסויים ולא במצבים אחרים. באופן כזה, עשויה ילדה נפגעת להיות נאיבית לגמרי בכל הנוגע למין בעת שיח חברות, אך לגלות בקיאות וניסיון מיני נרחבים בעת חשיפה לגירויים מיניים מאיימים המפעילים את החומר הממודר. מידור הגנתי כזה מאפשר לילדה לשמור בנפרד שתי מערכות של ידיעה, זהות ורגש העלולות לעורר קונפליקט בלתי נסבל אם המודעות אליהן תהיה בו-זמנית. כלומר, המידור מאפשר לילדה להתמודד עם ההתעללות באמצעות מנגנוני ההגנה (ובכך מתבטאת, למעשה, ידיעה של הילדה כי התעללות מתרחשת) ובאותה עת היא יכולה לאהוב את ההורה הפוגע ולראותו כהורה מיטיב (ובכך לבטא אי-ידיעה אודות תכונותיו הפוגעות של ההורה). מידור כזה גם מאפשר לילדה לשמור על נארטיבים שונים וסותרים אודות תולדות חייה. ברבות הזמן עלול היתרון של תהליך המידור להפוך לבעיה: החוויות הטראומטיות הממודרות אינן יכולות לעבור עיבוד רגשי נורמלי ולכן הן נשארות בנפש כחומר רעיל, טרי. דליפות מן המדורים המכילים את החומר הבלתי מעובד, ידועות כ"פלאש-באקים" ונחוות כחוויה מחדש של האירוע המקורי או רסיסים מתוכו. התופעה דומה יותר להזיה של האירוע המקורי מאשר להיזכרות בו. מידור כזה משבח את ההסתגלות ההגנתית של הילדה הפגועה בכך שהוא מאפשר לה לשמור על תום ההולם את גילה הכרונולוגי ומאפשר התערות מסתגלת בחברת בנות גילה, מחד, אך מאפשר לה גם להיענות במיומנות לדרישות המתעלל ולהביא בכך לידי סיפוקו המהיר תוך מינימזציה של סיכויי פגיעה נוספת מצדו, מאידך. מידור כזה מקשה מאוד, לדעתי, על הגילוי המוקדם של התרחשות גילוי העריות, גם כשעולה חשד שניצול כזה מתקיים. חקירה של ילדות ונערות החשודות כנפגעות עלולה לעלות על שרטון משום שהעדות שינסו חוקרי הנוער לתעד עלולה להיות ממודרת ומתוייגת במוח כלמידה תלוית-מצב. ילדות מנוצלות כאלה עלולות להכחיש כי מתבצע בהן גילוי עריות, ואם המידור שהפעילו יעיל הוא, עלולים גם ממצאי בדיקת פוליגראף להעיד כי דוברות אמת הן בעודן מכחישות את ההתעללות אליה נפלו קורבן.

 

אוטומטיזציה

יכולות ניתוקיות נורמליות מאפשרות לנו לחלק את הקשב שלנו ליותר מזרם יחיד של תודעה ועל ידי כך לבצע, בו זמנית, יותר ממטלה מנטלית אחת. למשל, בעת כתיבת מילים אלה אני גם מקשיב למוסיקה וגם מנטר ברקע את קולות מכונת הכביסה הפועלת בביתי, כדי שאדע מתי הגיעה העת להוציא מתוכה את בגדי לייבוש. דוגמאות אחרות כרוכות בשרבוט וציור תוך כדי הקשבה להרצאה או תוך כדי שיחת טלפון, או למשל, בנהיגה בדרך בין-עירונית שבה מתבצע ניהול מורכב של קבלת החלטות בכביש וקואורדינציה סנסו-מוטורית, אך בו זמנית, מתאפשר גם הרהור והכנה לשיחה חשובה שהנהג עומד לנהל בעוד זמן מה. ראיות מחקריות מצביעות על כך שחלק די גדול מציבור הנהגים מדווח על תופעות ניתוקיות בעת נהיגה. למשל, נבדקים שאובחן בראיון קליני מוּבנה כ"נורמליים", דווחו שבערך ב- 20% מהפעמים שבהם ה ם נוהגים במכונית הם שמים לפתע לב כי לא זכרו מה קרה במשך חלק מהנסיעה או במהלך כל הדרך שעברו (Putnam, 1977). תופעה זו מתארת התנהגות "אוטומטית" המתרחשת, בדרך כלל, בעת פעילות שגרתית או משעממת המאפשרת שחרור של משאבי קשב והקצאתם מחדש לפעילויות מנטליות מענינות יותר. אוטומטיזציה מורכבת עשויה להופיע במצבי דחק חריפים והיא מאפשרת לנפגעים לתפקד ולפעול להשרדותם תוך ניתוק הֵרוֹאי ממראות האימים המקיפים אותם (Erdriech,1994). אנשים שמילטו את עצמם ממטוס שנחת בנחיתת אונס או ממגדל בוער מתקשים לעיתים לדווח על מחשבותיהם או רגשותיהם בעת המילוט. גם צוותי הצלה הנאלצים להיחשף למראות זוועה בעת התערבות במצבי אסון מדווחים על הוצאה לפועל של תרגולות מקצועיות תוך פעולה אוטומטית וניתוק מן האני (דֶפּרסונליזציה). התנהגות אוטומטית מופיעה גם אצל ילדים קורבנות גילוי עריות הנאלצים לבצע סדרה של התנהגויות מעוררות מצוקה כהיענות לדרישות המתעלל. אלה יכולות להיות התנהגויות של כניסה לחדר המיטות, הכנת החדר או המיטה, התנהגויות מיניות שונות בעת הניצול עצמו והתנהגויות הכרוכות בהסתרת הסוד כמו החלפת מצעים או רחצה. קורבנות רבים של גילוי עריות מדווחים כי בתגובה לאות מוכר (כמו: אחיזה בזרוען והנחייתן לכוון חדר המיטות, או רחשי הפסיעות מתקרבות אל חדר השינה שלהן) הן נכנסות למצב של קיפאון, כאילו "נעלמות" מגופן וממשיכות להתנהג כרובוט, עד חלוף הסכנה.

דימיון והיפנוזה

מידור של חוויות קשור גם במיקוד סלקטיבי של תהליכי קשב המתרחשים בחלימה בהקיץ ובהיפנוזה. היפנוזה היא דוגמה לקשב מרוכז וסלקטיבי מאוד, המרחש תוך ויתור יחסי על המודעות לקורה מסביב (Spiegel & Spiegel, 1978/1987). תהליך נורמלי רלבנטי אחר הוא ספיגה (absorption). הכוונה לנטיית הפרט להיות מועסק כולו בחוויה תפיסתית (כמו, להתבונן בתמונה, או להאזין למוסיקה), מחשבתית (כמו בעת חזרה מנטלית על נאום) או דימיונית (כמו בעת הפלגה אל תוך פנטזיה רומנטית). אנשים הנוטים יותר לסוג כזה של פעילות קוגניטיבית הם גם נוחים יותר להיפנוט. ספיגה היפנוטית מתרחשת כאשר המשאבים הקוגניטיביים מוקצים במלואם למטרה מרכזית אחת תוך המנעות מהסחת דעת, כך שמידע שאינו קשור במוקד הקשב מנותק, למעשה, מן ההכרה המודעת. ככל שהקשב מרוכז יותר (נמצא יותר במוקד התפיסתי, החשיבתי או הדימיוני), כך גובר הסיכוי שגְרִיָה חושית אחרת תשמר מחוץ למודעות. תהליך נורמלי זה מאפיין ילדים. מחקר על יכולת ההיפנוט של ילדים מראה כי אוכלוסיה זו נוחה יותר להיפנוט מאוכלוסית מבוגרים (Gardner & Olness, 1981) . היכולת ההיפנוטית משתפרת אצל ילדים עם הגיל ומגיעה לשיאה בגילאים 9-10 לערך. לאחר מכן דועכת היכולת ומתייצבת בגיל ההתבגרות (Place, 1984). מאחר ויכולת ההיפנוט היא תכונה הקשורה ליכולת הניתוק ההגנתית ,(Putnam, 1989) הרי שניתן גם לצפות כי בתגובה למצבי דחק קשים יטו ילדים (יותר משיטו מבוגרים) להשתמש במנגנוני ספיגה וניתוק כדי להתגונן מפני החויה.

משתנה אחר שקשור לתופעות אלו הוא היכולת לחלום בהקיץ, לדמיין (לפנטז). יכולות כאלה מתפלגות בדרגות שונות באוכלוסיה, אך הוא ידוע כיכולת יַלְדית נורמטיבית. ילדים מסוגלים להתייחס למציאות סביבם באופן פלאסטי. הם מסוגלים להשליך תכונות אנושיות על חפצים ("הכסא הוא פוייה, נתן לי מכה", "הבובה ציפי אומרת ש...") ואל תוך מצבים. ילדים מסוגלים לדמיין במצבים מסויימים כי הם מוקפים בחברים דימיוניים, לשמוע אותם ולשוחח עמם בדיאלוגים ממושכים. בשיחות שניהלתי עם מטופלים שתיארו בפני חברים דימיוניים שארחו להם לחברה בילדותם, התברר שליצירי דמיון אלה היו תפקידים חשובים בהפגת בדידות, בהרגעה ובניחום בעתות מצוקה.

ההנחה היא שכדי לעמוד בדחק הכרוך בהתעללות מפעילים ילדים פגועים רבים את יכולותיהם לדמיון וחלימה בהקיץ ובכך הם לא רק יוצרים הליך מסיח כמו-הזייתי, אלא גם מצליחים לדמיין "הזיות שליליות" שבמהלכן גירויים קשים (כמו נוכחות הורה פוגע בחדר) מורחקים משדה ההכרה ואינם נקלטים כלל כגירוי תפיסתי. קורבנות טראומה רבים מדווחים גם על יכולות להפעיל הזיות שליליות על גירויים פיזיים מכאיבים ולאלחש את גופם כך שפגיעות אוביקטיביות ברקמות גופם אינן מסוגלות לעורר עוד מצוקה סובייקטיבית.

 

מצבי אני

המונח "מצבי אני" (ego staes) הוטבע על ידי Federn (1952), הורחב על ידי תלמידו Weiss (1960), ויושם בשנות ה-70 בתיאורית אישיות וטיפול מודרנית (Watkins & Watkins, 1977). סינתזה מענינת של פסיכולוגית האני (ego psychology) ושל מונחים קוגניטיביים הציג הורוביץ שטבע עשר שנים מאוחר יותר מונח דומה המתאר את המרכיבים הבסיסיים של החוויה וההתנהגות האנושית. הוא כינה את המושג החדש: state of mind (Horowitz, 1987, 1988) . מצב אני (ego state) הוא מערך מאורגן של התנהגות ושל חוויה שמרכיביו קשורים אלה לאלה על ידי עיקרון משותף והוא מופרד ממצבי אני אחרים על ידי גבול בעל יכולת חדירות יחודית. כלומר, יש מצבי אני שיש להם גבולות חדירים יותר ויש מצבי אני בעלי גבולות פחות חדירים. לפני שאסביר את עניין חדירות הגבולות של מצבי האני, ברצוני להזכיר שוב לקורא כי מעט מאוד תהליכים פסיכולוגיים מתקיימים על רצף דיכוטומי (קיים/לא קיים). מצבי אני, כמו רגשות למשל, יכולים להופיע במדרג של עוצמות שונות והם מתחילים בתהליך הנורמלי של דיפרנציציה התפתחותית והסתגלותית בילדות. כמו שהילדה מפתחת אבחנה בין סוגי מזון שונים, כך היא גם מפתחת דפוסי התנהגות מובחנים המותאמים ספציפית ודיפרנציאלית להתמודדות עם הורים, עם חברים למשחק, עם אחים או אחיות. דפוסי התנהגות אלה מסייעים לילדה בהסתגלות טובה יותר למשפחתה, או בהשרדותה בכתה ובחברת בני גילה. הילדה חווה את עצמה אחרת במצבים השונים והתנהגותה במצבים אלה איננה זהה. כלומר, חוויתה והתנהגותה מתחילים להתארגן סביב מכנים משותפים ועקרונות מאגדים למשל, אשכול "הילדה הנאהבת של אמא", אשכול "הילדה בחצר המשחקים" ואשכול "התלמידה". בשלב מסויים קשה יהיה לצפות שהילדה תתנהג בנוכחות המורה שלה בכתה באותו אופן (מתפנק, נניח) שהיא מתנהגת בנוכחות אמה. כלומר, "תפקידה" החברתי כתלמידה מוכר לה והיא מסוגלת להיות מודעת לו, ומצב האני שלה כ"ילדה נאהבת של אמא" לא יזלוג, בדרך כלל, לזמן שהותה בכתה. זהו איור למצבי אני שלמרות שאין ביניהם דיפרנציציה חדה, גבולותיהם מאפשרים מעבר מסתגל לדפוסי התנהגות המותאמים לדרישות המשתנות של הסביבה. כלומר, היעדר מוחלט של דיפרנציציה/ניתוק באישיות עלול לפגוע ביכולת ההסתלות ואינו מייצג חוסן נפשי אופטימלי.

 

תהליכים של דיפרנציציה מבנית באישיותה של הילדה מתרחשים גם ביחסי הגומלין המתפתחים בין הילדה להוריה. ילדים מזדהים עם הוריהם ומפנימים את יצוגיהם אל תוך אישיותם. בתהליך כזה, עשויה ילדה א' להפנים את ההורה המשבח והגאה בה ולהתחזק מפעולות שבח ועידוד המיוצגות על ידי "ההורה המופנם" בעת שהיא מתמודדת עם מצבי אתגר ואיום. לחילופין, ילדה ב' הגדלה להורה בקורתי ומשפיל תגיב בהססנות ובהמנעות אל נוכח מצבי דחק, מאחר והיא נאלצת להתמודד עם מצב אני הורי המרפה את ידיה ומשפיל אותה. אוביקטים מופנמים עשויים להטען באנרגיה של העצמי (קתֶקְסיס) ואז יוכלו לקבל ביטויים התנהגותיים פעילים של האני. במקרה של ילדה א' הוא עשוי אז להתפתח לאשה חמה המסוגלת להיות בת זוג תומכת ואוהבת. במקרה של ילדה ב', היא עלול להגיב בדפוסי התנהגות תוקפניים כלפי בן זוגה או כלפי ילדיה. בקצה האחר של רצף המובחנות המבנית הפנימית ימצאו מצבי אני המוכלים בתוך גבולות נוקשים ובלתי חדירים. תהיה מעט תקשורת ביניהם, תהיה חפיפה מועטת של תכנים ולפעמים לא תהיה מודעות הדדית. מצב זה מתאים למידור מִבְנִי המאפיין את הקשה שבהפרעות הניתוק: הפרעת זהות מנותקת (Dissociative Identity Disorder, DID), שכונתה בעבר הפרעת אישיות מרובת-פנים (Multiple Personality Disorder). עוד על הפרעה זו בהמשך הפרק.

 

תופעות ניתוקיות ותרבות

תופעות ניתוקיות אינן נחלתן של תרבויות ההמיספירה הצפונית של כדור הארץ וניתן לצפות בביטויים צבעוניים שלהן בתרבויות עולם רבות שבהם אנשים חווים ניתוק מנטלי מעצמם. מצבי איחוז (possession) של רוחות או שדים דווחן בתרבויות תת-היבשת ההודית (Castillo, 1994) , בתרבויות היספאניות (Ronquillo, 1991), בתרבויות ברזילאיות (Mendes, 1976), אינדונזיות (Surgani & Jensen, 1993), אפריקניות (Salama, 1988), ערביות (Okasha, 1966) וישראליות (Somer, 1993). תופעות איחוז מופיעות בעיקר אצל נשים והן מאפשרות לנשים, המדוכאות בדרך כלל בחברות אלה, לבטא ביטויי מצוקה הקשורים בתוקפנות ובמיניות באופן שעולה בקנה אחד עם מאפייני התרבות וכלליה. הרוח או השד מפעילים את האיחוז כך שהאשה חווה את התנהגותה כאוטומטית, בלתי נשלטת ולעיתים, בלתי נזכרת. באפן כזה היא נהנית מהזדמנות לבטא באופן משתמע דחפים או סודות אסורים, אבל היא פטורה מן האחריות המסוכנת הכרוכה בביטוי מפורש של התכנים הקונפליקטואליים.

 

כאשר ילדות נתונות למשטר הורי מנצל ופוגע ללא גישה לדמות מטפלת מנחמת ומגוננת, נאלצות רבות מהן לפתח את מנגנוני הניתוק הטבעיים שתוארו לעיל לכדי סגנונות תפיסתיים ואישיותיים קבועים. מה שהתחיל ככשרון ילדי טבעי (כמו יכולות דמיון יצירתיות), הופך תחת הדחק של גילוי העריות למנגנוני הגנה. בעקבות התעללות כרונית, עלולים מנגנונים מיטיבים אלה להפוך להפרעות נפשיות.

 

הפרעות ניתוק

שכחון ניתוקי (dissociative amnesia) ופוּגה ניתוקית (dissociative fugue)

שכחון ניתוקי מתבטא באי-יכולת (הפיכה) להזכר במידע אישי חשוב או להביעו באופן מילולי. לא ניתן להסביר את התופעה על ידי שכחנות רגילה מאחר ובעיות הזכירה באות לידי ביטוי בהיקף רחב מאוד. התופעה היא הפיכה משום שאין מדובר בשכחון על רקע בעיה תפקודית של מערכות נוירואורגניות וגם אין מדובר במצב שבו נמחקו עקבות הזיכרון מן המח כמו באבדן זיכרון אמיתי כמו זו הבאה בעקבות זעזוע מח. בשכחון ניתוקי המידע רשום, אך ממודר ולא נגיש להכרה המודעת. כאשר התמונה הקלינית מתפרצת בהקשר מיידי של אירוע טראומטי, קורה לא פעם שהזיכרון חוזר באופן ספונטני בחלוף האירוע הדוחק או כשהפגוע מורחק מזירת האירוע. דיווחים קליניים בעניין זה הופיעו לראשונה בנוגע לחיילים שהשתתפו בקרבות מלחמת העולם השנייה (Grinker & Spiegel, 1945; Sargent & Slater, 1941). יחד עם זאת, השיכחון לא עובר מעצמו במקרים רבים, גם כשהמציאות משתנה ואין עוד איום על המטופל והוא הופך אז למצב פסיכופתולוגי.

 

בפוּגה ניתוקית מתבטאת ההפרעה המרכזית בנסיעה פתאומית ובלתי צפויה מהבית או ממקום העבודה תוך אי-יכולת לזכור את העבר. התופעה מלווה לעיתים בבלבול בתחושת הזהות האישית. שכחון ופוגה הן הפרעות יוצאות דופן ב – DSM-IV-TR (American Psychiatric Association, 2000) בכך ששתיהן לא רק מהוות הפרעות ניתוקיות יחודיות, אלא שהן גם מייצגות תסמינים של הפרעות אחרות. שתי ההפרעות מהוות קריטריון אבחוני של הפרעות זהות ניתוקית (Dissociative Identity Disorder, DID ). שכחון מופיע גם ברשימת התסמינים של הפרעת דחק פוסט-טראומטית, הפרעת סומטיזציה, פוגה ניתוקית, ובהפרעת ניתוק שבה קיימים תסמיני ניתוק נרחבים שאינם ממלאים את אמות המידה האבחנתיות של הפרעת זהות ניתוקית והמכונה הפרעת ניתוק שאינה מסווגת אחרת ( dissociative identity disorder not otherwise classified, DDNOS ).

 

שכחון ניתוקי נחשב לבעיה יסודית יותר מפוגה מאחר, וכאמור, התופעה מהווה מרכיב מהותי בתוך מצבי פוגה. זו גם הפרעה שכיחה יותר. הספרות הקלינית מבחינה בחמישה סוגים של שכחון ניתוקי:

 

• שכחון מקומי (localized): אי-יכולת לזכור אירועים הקשורים בתקופת זמן מוגדרת

 

• שכחון סלקטיבי: יכולת להזכרות חלקית, אבל לא מלאה, של אירועים הקשורים בתקופת זמן מוגדרת

 

• שכחון מוכלל: אי-יכולת להזכר בכל העבר

 

• שכחון מתמשך (continuous): אי-יכולת להזכר באירועים עוקבים תוך כדי התרחשותם

 

• שכחון שיטתי (systemized): אי-יכולת להזכר בקטגוריות זכרון מסוימות כמו זכרונות הקשורים בחיי המשפחה או בבן משפחה מסוים

 

אדם הלוקה בשכחון ניתוקי יאשר על שאלון אבחוני כי הוא חווה תופעות של אובדן זמן ו- blackout (כשלא היה תחת השפעת סמים או אלכוהול) כמו אלה המתוארות להלן:

•פתאום אתה נוכח לדעת שהדקות האחרונות או השעות האחרונות שחלפו פשוט נעלמו לך. יש לך "בלק אאוט" מוחלט לגבי הזמן שעבר ואין לך שום זיכרון לגביו.

•לא זוכר מה אכלת בארוחתך האחרונה (או לא זוכר אם אכלת בכלל)

•"מאבד" פרק זמן מסוים וחש שכחה מוחלטת לגבי מה שקרה באותו פרק זמן

תופעות שכחוניות עולות למודעותו של הלוקה בהן כשזה מגלה ראיות המעידות על כך שעשה דברים שהוא איננו מסוגל לזכור (למשל, חברים מזכירים לו על שירים ששר בזמן טיול משותף והוא אינו זוכר שהשתתף כלל בטיול, לא כל שכן ששר שם שירים כלשהם). התנסות אחרת שבעטיה עשוי אדם להיווכח כי משהו אינו כשורה וכי הוא סובל מ - blackout היא כשהוא "מתעורר" לפתע בעיצומו עיסוק כלשהו ואין לו כל מושג כיצד הגיע לשם. למשל, אדם עלול פתאום "למצוא את עצמו" מכה את בנו, מתקלח, או שואב את האבק מהשטיח.

 

שיכחון ניתוקי אינו מתייחס לכל סוגי הזיכרון. הבעיה מאפיינת במיוחד נסיונות להיזכרות מכוונת במידע אוטוביוגרפי, המכונה גם זיכרון מפורש (explicit), או זיכרון דקלרטיבי, או זיכרון אפיזודי. הבעיה אינה באה לידי ביטוי בכל הנוגע למיומנויות, תחושות, רגשות, או מידע שניתן לבטאם ללא צורך להיזכר בהקשר וברצף הזמן שבו נירכש הידע. זיכרון מהסוג השני מכונה זיכרון סמנטי או זיכרון משתמע (implicit) (Schachter & Kihlstrom, 1989). זהו זיכרון שלגביו אין לאדם ידע מילולי מפורש ביחס לתהליך הרכישה או שאין לו יכולת לתאר באופן מילולי מפורש את מרכיבי הידע. למשל, היכולת של אדם מבוגר לעלות לאחר שנים רבות על אופניים ולרכב עליהם במיומנות משקף זיכרון משתמע. תגובת הרתיעה של קורבן גילוי עריות (שאין לה זיכרון אפיזודי ביחס לסיפור ההתעללות) מפני קירבה גופנית לאביה, משקפת אף היא סוג כזה של זיכרון. דוגמה נוספת לזיכרון משתמע אצל אדם הלוקה בשיכחון ניתוקי יכול להיות המקרה הבא. מטופלת מדווחת על תגובות רגשיות רבות עוצמה לגירוי שהיה אמור להיות נייטרלי עבורה: כשנכנסה להתקלח בחדרה במלון באתר הנופש בו בילתה נתקלה בוילון אמבטיה בצבע כתום. למראה הוילון נתקפה המטופלת בהתקף חרדה עז שלווה בהתפרצות בכי קשה. היא לא הבינה את הסיבה לתגובותיה או מה משמעות צבע הוילון עבורה. שנתיים מאוחר יותר שיחזרה בטיפול סצינות של ניצול מיני מאחורי וילון כתום במקלחת ביתה.

 

הפרעת נתק-מן-העצמי (Depersonalization Disorder)

הנתק-מן-העצמי מופיע, אמנם, לעיתים תכופות כתסמין חולף בתגובה לאירועי דחק קשים, אך התופעה עלולה גם להפוך להפרעה ממושכת ומטרידה כשהיא מופיעה בקרב קורבנות של עינויים ושל התעללות מינית וגופנית. כעיקרון, לתופעה פונקציה הגנתית מאחר והיא מאפשרת לקורבן להתנתק מאימת הטראומה ומן הכאב הכרוך בה ולהמשיך לתפקד כאילו שנטלה תרופה רבת עוצמה להפחתת חרדה או לשיכוך כאבים. התסמין שכיח מאוד במגוון רחב של הפרעות פסיכיאטריות ותפקידו בתסמונות השונות אינו תמיד ברור. בין ההפרעות שבהן נצפה נתק-מן-העצמי מוצאים התקפי חרדה חמורים, הפרעת פאניקה, דכאון, הפרעת דחק פוסט-טראומטית, הפרעה טורדנית-כפייתית, סכיזופרניה, הפרעת אישיות גבולית, וכן גם במצבים נוירולוגיים כמו במיגרנות, אפילפסיה או עקב זעזוע מוח. אנשים שאינם לוקים בבעיות נפשיות יכולים לחוות נתק מן העצמי לא רק במצבי פחד אלא גם בעייפות קשה למשל, כתוצאה מחסך בשינה, במצבי מעבר בין עירות לשינה (מצב היפּנіגוֹגי) ובין שינה לעירות (מצב היפּנופּומְפּי), תוך כדי שינוי במצב המודעות המתרחש במדיטציה, בהיפנוזה, בדימיון מודרך או בתגובה לשימוש בסמים כמו קאנאביס (מריחואנה או חשיש) ו"אקסטאזי".

 

נתק-מו-העצמי עשוי להיות בר-חלוף כשהוא בא בתגובה לטראומה חד-פעמית. בתגובה לטראומה ממושכת או בחשיפה לטראומות חוזרות ונשנות עלול להתפתח נתק כרוני מן האני. התופעה יכולה לבוא לידי ביטוי בחלק מהתסמינים הבאים:

 

• תחושות של זרות, ריחוק או אי-מציאותיות (unreality) ביחס לגוף או לעצמי

 

• תחושה כמו רובוט הפועל באופן אוטומטי או של פעולה כאילו בתוך חלום

 

• על אף הנאמר לעיל, בוחן המציאות ויכולת התובנה נשמרים היטב ללא מחשבות שווא

 

• אובדן היכולת לתגובה רגשית (קִהיון) להוציא חווית המצוקה הנובעת מן ההפרעה

 

• לעיתים מלווה התופעה גם בדֶרֶאָליזציה (derealization): מצב בו הסביבה הפיזית והאנושית הופכת אי-מציאותית ובלתי מוכרת

 

• לפעמים חש הלוקה בהפרעה בשינויים תפיסתיים ביחס לגודל הגפיים שלו

 

• לעיתים הלוקה בתופעה נראה כאילו הוא "חי בעולם משלו", מרחף

 

• קורה שהנתק מן העצמי נחווה כחוסר שליטה על המילים שזורמות מהפה, הרגשות המובעים או ההתנהגויות הנלוות

 

• לעיתים מתבטא הנתק בין העצמי הפועל לבין זה המתבונן בדיאלוגים אינטראקטיביים בין מצבי העצמי הללו

 

אדם הלוקה בנתק מן העצמי יאשר בשאלון אבחוני כי הוא חווה תופעות (כשלא היה תחת השפעת סמים או אלכוהול) כמו אלה המתוארות להלן:

•       מרגיש מרוחק מכל מה שקורה, כאילו מתבונן מהצד על איך החיים שלי מתנהלים

•       מתבונן מהצד על התנהגותי כאילו ראיתי סרט קולנוע או תכנית טלביזיה 

•       מרגיש כאילו אני חי בתוך ערפל

•       סביבה מוכרת או אנשים מוכרים נראים לי זרים ולא מוכרים

•      

אנשים הסובלים מהפרעה זו מדווחים כי ההתנסות מפחידה אותם, מאיימת ויוצרת תחושה של "להיות מת-מהלך", "להיות מנותק ומבודד מבפנים מן האנשים שאתה אוהב", "כאילו שהמוח מלא בצמר גפן ולא מאפשר להרגיש את העולם", "כאילו שקיר זכוכית מפריד ביני לבין העולם". מאחר והתופעה אינה פוגעת, בדרך כלל, באיכות התפקוד היא קשה לאיתור על ידי בני משפחה או חברים, והיא גם אינה מתגלה בקלות על ידי אנשי מקצוע. הלוקים בנתק-מן-העצמי חוששים, לא פעם, כי התופעה מייצגת אי-שפיות ועל כן לא ידווחו עליה באופן ספונטני בעת אבחונם. שזירת שאלות ספציפיות על תסמיני דפרסונליזציה במהלך ראיון אבחוני עשוי להגביר את ההסתברות לאיתור ההפרעה באוכלוסיות קליניות.

 

 

הפרעות סומטופורמיות והמרתיות (קונברסיביות)

רק עם פרסום ה DSM-III (American Psychiatric Association, 1980)הפכה היסטֶריה ניתוקית (dissociative hysteria)לקטגוריה אבחנתית חשובה בזכות עצמה (הפרעות הניתוק) ואילו היסטרית ההמרה (conversion hysteria) קיבלה את השם החדש הפרעת המרה וסווגה תחת הקטגוריה הפחות מתאימה, לדעתי, של ההפרעות הסומטופורמיות. הצידוק לשינוי בסיווג הזה ולהפרדה בין ניתוק פסיכופוֹרמי לבין ניתוק סומָטופורמי מעוגנת בדגש ה"דִי אֶס אֶמי" על הפנומנולוגיה כבסיס לקביעת האבחנה הפסיכיאטרית. על פניו, היו שתי התסמונות שונות לחלוטין: הפרעת ההמרה אופינה על ידי מגוון תסמינים גופניים (סומטיים) בעוד שתסמינים של הפרעות הניתוק אופינו על ידי שיבושים בתפקודים מנטליים שונים. העובדה ממנה התעלמו בהפרדה בקטגוריזציות היא ששני סוגי ההפרעות הללו דרים, לעיתים תכופות, בכפיפה אחת אצל אותן מטופלות.

קרסון, בוצ'ר ומינקה1998) ) מגדירים הפרעות סומטופורמיות כמצבים הכרוכים בתלונות גופניות או במוגבלויות המופיעות בלי שמתקימת כל פתולוגיה גופנית העשויה להסבירן.

 

הפרעת סומטיזציה, למשל, מאופינת בריבוי תלונות על מיחושים ותחלואים גופניים כמו:

 

• תסמיני כאב שונים (כאבים באברי המין, בחלחולת, או כאבי ראש, למשל)

 

• תסמינים של מערכת העיכול (כמו: עצירויות, השתנקות, רעב בלתי ניתן להשבעה)

 

• תסמינים הקשורים בתפקוד המיני (כמו: אבדן תשוקה או התכווצות הנרתיק)

 

• תסמינים כמו-נוירולוגיים (למשל: תסמינים המחקים פגיעות חושיות או מוטוריות)

 

בהפרעת המרה רוב התסמינים הם כמו-נוירולוגיים. כבר היפוקרטס, הרופא הקדמון, שם לב לכך שהפרעה זו מוגבלת לנשים בעיקר. הוא סבר שתסכול הקשור ברחם, שמשמו היווני נגזר הביטוי היסטריה, גורם לאיבר זה לנדוד בגוף ולהיתקע באזורים שונים בו. גם פרויד שם לב לכך, שמטופלות צעירות רבות מתלוננות על כך כי נוצלו מינית וגם מציגות תמונה קלינית המרתית, אותה כינה היסטריה של המרה. פרויד האמין כי תסמינים אלה הם ביטוי לאנרגיה מינית מודחקת המבטאת כמיהות אדיפאליות קונפליקטואליות של המטופלות.

 

בהפרעת המרה יופיעו התסמינים או יוחמרו בעקבות חשיפה ללחץ פסיכולוגי או לגירוי המעורר קונפליקט נפשי. תסמינים אופיניים כוללים:

 

• תסמינים מוטוריים (כמו: בעיות בשיווי המשקל, חולשה שרירית, שיתוקים, אילמות, קשיי בליעה, קשיים בהטלת שתן)

 

• תסמינים חושיים (כל אחד מהחושים יכול להיות מעורב בתסמינים כמו: אִלחוש – אובדן הרגישות לכאב, אָנַסְתֶזיה – אובדן הרגישות למגע, היפּרְסְתֶזיה – רגישות-יתר למגע, פּרֶסתזיה – נמלול, דגדוג, דקירות)

 

• תסמינים הכרוכים בהתקפים כמו-אפילפטיים והתכווצויות (seizures)

 

מתיאור התסמינים ברור כי מטופלים הלוקים בהפרעות אלה יתיצבו בעיקר (ובצדק) במרפאותיהם של רופאים (מומחים במחלות גופניות). סביר, יחד עם זאת, שמבין אותם מטופלים, אלה שאין הסבר רפואי למצבם, יהיו גם קורבנות של גילוי עריות. מדובר בנפגעות שתסמיני המצוקה המנותקים שלהם אינם מלווים בזיכרונות מפורשים על ההתעללות. מצוקתן מובעת באופן חושי, חוויתי, וראשוני (ללא עיבוד ניאוקורטיקלי).

 

במהלך הטיפול בנפגעות גילוי עריות יפגוש המטפל, לא פעם, בתמונה קלינית משולבת בין היזכרויות פולשניות של האירוע ותסמינים סומטופורמים והמרתיים. לדוגמה: מטופלת עלולה לחוות בעת הטיפול הבזק זיכרון של ניצול מיני כואב ביחד עם שיתוק גופני ואנסתזיה. דוגמה אחרת המסבירה את המוּעדוּת של נפגעות גילוי עריות להִפגעות חוזרת היא הסיפור הבא: ש' אישה בת 23 שנוצלה מינית בידי אביה בין הגילאים 4 עד 16. בעת בילוי במועדון סטודנטים פגשה את ב', בחור נאה עמו שוחחה להנאתה. היא נענתה להזמנתו לעלות אליו לחדרו לכוס קפה בתום הפעילות. הוא אחז בזרועה כדי ללוותה ולהנחותה בשביל החשוך. בדיעבד התברר כי אחיזה זו בזרועה היתה גירוי שהפעיל אצלה למידת תלוית-הקשר. הנערה חשה שהיא מאבדת את התחושה בגופה ושקולה הופך רפה וכמעט בלתי נשמע. לאחר שעלתה לחדרו קיבלה, לדבריה, "התקף" ונפלה על מיטתו תוך אובדן הטוֹנוּס השרירי. היא טענה שמילמלה בקול בלתי נשמע: "לא, לא" כשב' החל לקיים עמה יחסי מין.

 

הפרעת זהות מנותקת (dissociative identity disorder)

ילדה הנופלת קורבן לגילוי עריות, נאלצת להכיל בתוכה לפחות שתי מציאויות שונות שאינן מתיישבות זו עם זו. האחת, קשורה למציאות הנורמלית-לכאורה כפי שהמשפחה רוצה להאמין בה ולהציגה כלפי העולם. השניה, מייצגת את המציאות העגומה והמוכחשת הנחווית על יד הילדה. על מנת לשאת את כאב ההתעללות ובו זמנית גם להיענות לציפיות המשפחה להתנהגות מכחישה ומסתירה חייבת הילדה המנוצלת לשבש באופן כלשהו את בוחן המציאות שלה.

 

הלחץ לעיוות בוחן המציאות משרת גם את הצורך המובן לשמר את דמויות ההורים המופנמות כדמויות מיטיבות. כדי לעמוד במשימה, מפעילה הילדה מנגנונים שונים של ניתוק, היפנוט עצמי ושקיעה בדימיון שתוארו כבר קודם. כתוצאה מכך, עלולה קורבן גילוי העריות לפתח זיכרונות מפוצלים המלווים בדפוסים מופרדים של חשיבה, חישה, רגש והתנהגות. דפוסים פסיכולוגיים אלה מתפתחים לאורך שנות ההתעללות ומתגבשים לכדי מצבי אני מובחנים ומופרדים בגבולות נוקשים ובלתי חדירים. מצבי אני אלה, אינם אישיויות נפרדות, אלא מבנים פסיכולוגיים מובחנים ואוטונומיים של האישיות. תפקידם לאחסן באופן מופרד חוויות גיליות ספציפיות, רגשות קשים, תחושות גוף מביכות או זיכרונות אפיזודיים בלתי נסבלים. המפגש עם פצלי האישיות חושף, לעיתים תכופות, הבדלים מדהימים. פצלי האישיות עלולים להציג את עצמם במגוון גילאים, מיגדרים, גזעים, דתות, כישורים או העדפות מיניות. הם עלולים לתפוס את עצמם ואת הפצלים האחרים אליהם הם מודעים, כבעלי חזות חיצונית שונה, ועלולים לבטא מערכות ערכים שונות לחלוטין.

 

בעת האבחון הראשוני של הפרעת זהות מנותקת (הז"מ), כלומר עוד טרם שהחל תהליך החקירה הנפשי של התופעה, מתגלים לרוב לא יותר מ 2 עד 4 פצלי אישיות. במהלך הטיפול מתגלים בממוצע 13 עד 15 פצלים. המודעות ההדדית של פצלי האישיות יכולה לנוע בין מודעות מלאה ודו-כיוונית לחוסר מודעות מוחלט. כלומר, יכול להיות מצב בו פצל א' ער למחשבותיו ומעשיו של פצל ב', אך פצל ב' אפילו לא מודע לקיומו של פצל א'. הפיצול הפנימי עלול להתבטא גם בהופעת תסמינים נפשיים וגופניים אצל פצלים מסויימים אך לא אצל אחרים. זה לא נדיר שימדדו הבדלים בין-פצליים גם בערכי לחץ הדם, בכתב-יד, באיטרות, בגובה הקול, באוצר המילים, במבטא, בהבעות הפנים ובסגנון הדיבור ולפעמים גם בשפת הדיבור המועדפת. שכיחה למדי גם התופעה בה ללוקים בהפרעה יש מלתחות שונות המותאמות לפצלים השונים, תחומי עיניין ותחביב שונים וסגנונות אומנותיים אחרים. הרושם של מומחים בתחום הוא שפצלי האישיות מתחלקים לעיתים לטיפוסי אישיות קוטביים (למשל: בתולה או פובית ממין מול מופקרת בהתנהגותה המינית, ילדה טובה וצייתנית מול ילדה רעה ומרדנית). ברוב המקרים יש לפצלי האישיות שמות נפרדים אך לעיתים תכופות רמת המובחנות והאוטונומיה של הפצל לא הגיע לכדי אימוץ שם נפרד. במקרים כאלה, מזוהה הפצל על ידי כינויים (למשל: "השומר", "הזונה", "הלוחם"). פצלי האישיות השכיחים ביותר הם פצלים ילדיים (מפוחדים, אוצרים בזיכרונם את הטראומות, מחפשים אהבה) פצלים שלהם מודעות רציפה ארוכה, פצלים היודעים הכל אודות חלקי האישיות האחרים, ופצלים דכאוניים. טיפוסי פצלים אופייניים אחרים כוללים: טיפוסים מגוננים ושומרים, יועצים ומעניקי סיוע פנימי (הגיוניים, שלווים אובייקטיביים), שומרי סוד, מתעללים פנימיים (המבוססים, לרוב על הזדהות עם התוקפן), סניגורי המתעלל ואהביו, המבטאים דחפים אסורים (דחפים מהנים, מתריסים או תוקפניים), ואלה המשמרים את הפוטנציאל הבריא לאושר ותקווה. האישיות המרכזית (host personality) היא זו שברוב המקרים מציגה עצמה לטיפול ונושאת את השם החוקי של המטופל. האישיות המרכזית היא לרוב דכאונית, חרדתית, מזוכיסטית, מתקשה להנות, צייתנית ומונעת על ידי מצפון מייסר. האישיות המרכזית סובלת, לעיתים תכופות גם מתסמינים פסיכוסומטיים מרובים. היא עשויה לדווח (אם תשאל) על אובדן זמן ועל אפיזודות שכחוניות.

 

ה- DSM-IV-TR (American Psychiatric Association, 2000)מתאר את הפרעת הזהות המנותקת (הז"מ) באמצעות שתי תופעות קליניות בלבד: שכחון (קריטריון C), ונוכחותם של פצלי אישיות (alter personalities) (קריטריונים A ו- B). ה- DSM-IV-TR מציין בטקסט המורחב כי הלוקים בהז"מ מאופיינים גם בשמיעת קולות, בפלאשבקים, ובתסמינים המרתיים. הספרות האמפירית מספקת ראיות מוצקות שקיימים תסמינים ניתוקיים רבים נוספים המאפיינים את הז"מ ויש לקוות כי יוכנסו כאמות מידה אבחנתיות לאחת מהמהדורות העתידיות של ה DSM. בין התסמינים האבחוניים הנוספים ניתן למנות:

• בעיות בזיכרון

 

• נתק-מן-העצמי

 

• דראליזציה

 

• כניסה ספונטנית לטראנס היפנוטי

 

• שמיעת קולות שונים בראש כמו אלה של ילד/ה

 

• קולות רודפניים

 

• קולות המעירים הערות, קולות משוחחים או מתווכחים

 

• חוויות של היות מושפע על ידי כוחות מחוץ לשליטת העצמי (בדומה לתסמינים שניידריאניים בסכיזופרניה ובהם התחושה שנגרמות להם תחושות לא להם, רגשות לא להם, מחשבות לא להם או התנהגויות לא להם)

 

• תחושות בלבול בזהות, תחושות של שינויים בזהות

 

• אובדן זמן, מצבי פוגה

 

• ומציאת ראיות להתנהגויות שלגביהן אין זיכרון

 

 

הנה מספר דוגמאות לאופן שבו השיבו מטופלים הלוקים בהז"ת לשאלות אבחוניות הנובעות מן הספרות הקלינית המוזכרת לעיל:

 

האם מצאת אי-פעם ראיות לכישורים או כשרונות מוסיקליים, אומנותיים, מכאנייים, ספרותיים, או אתלטיים שלא היית ער להם?: אחי אומר לי שאני מנגנת יפה בפסנתר אבל אין לי שום כישרון מוסיקלי, אני לא מבינה למה הוא אומר את זה...אומרים לי שאני מאלתרת יפה בג'אז ושאני מבצעת יפה קונצ'רטו של מוצארט...אין לי מושג במוסיקה

•       האם קרה לך אי-פעם שכאילו הפכת לילדה שוב? אם חווית דבר כזה, האם חשת שגם תפיסת הגוף שלך ותפיסת בסביבה שלך השתנו?: בעלי אומר לי שפתאום אני מתחילה לדבר בקול גבוה ולהתנהג כמו ילדה. הוא מספר שאני אומרת לו אז שקוראים לי מימי. שמי מרים אבל ככה קראו לי כשהייתי קטנה. לפעמים אני מרגישה שהכל סביבי גדול ואני מפחדת, אבל אני לא יכולה להסביר לך מה קורה...

•       האם חשת אי-פעם מחולקת, מפוצלת מבפנים, כאילו שהיו בפנים כמה חלקים עצאיים שלך?: יש הרבה בפנים. יש "החכמה", יש זו שלא נעים לי לדבר עליה – "הזונה", יש "זו שהולכת לאוניברסיטה",ויש אחת שלא כדאי לך להתקל בה, כי אם תרגיז אותה אז חבל לך על הזמן. בדרך כלל אנחנו די בשליטה.

•       האם שמת לב לכך שהתייחסת לעצמך בגוף שלישי וגם ב"רבּים"? האם את יכולה לומר לי איך את מבינה את זה? אופס...זה לא היה צריך לקרות. לפעמים אני מדברת כך, אל תשים לזה לב.

 

•       האם חשת אי-פעם כאילו באות אליך רגשות או מחשבות שקשה לך להסביר או שאינן דומות למה שאת חושבת או מרגישה או שלא נראה שהן בשליטתך?: היום למשל, קרה שהייתי ממש כועסת ושברתי עציץ על הרצפה, אבל אני לא כועסת ואין לי על מה לכעוס. הרגשתי אחר-כך שמישהו אחר רצה לבכות עם העיניים שלי.

הז"מ היא, אם כן, הפרעה נפשית פוסט-טראומטית מורכבת, כרונית, תסמיניה אינם תמיד גלויים למתבונן והיא, כמעט בלי יוצא מן הכלל, מתפתחת כתוצאה מהתעללות קשה בילדות (בדרך כלל, גילוי עריות). אבחון ההפרעה הוא אתגר לא פשוט, במיוחד בגלל שאנשי המקצוע מקבלים, בדרך כלל, הכשרה מועטה בתחום בעת לימודיהם או לאורך התמחותם. סיבה נוספת לתת-אבחון של ההפרעה כרוכה בעובדה שפצלי האישיות, המאפיינים יחודית את ההפרעה, אינם חושפים את עצמם, בדרך כלל, בעת הראיון האבחוני בגלל תפקודם כמערכת הגנתית חמקנית. מגוון התסמינים בהם לוקים מטופלים פגועים אלה, מפנה את תשומת לבם של המאבחנים להפרעות מוכרות יותר כמו: הפרעות במצב הרוח, הפרעת אישיות גבולית או סכיזופרניה. יש לחשוד באפשרות של הז"מ במקרה של מטופל הסובל ממגוון של תסמינים פסיכיאטריים, נוירולוגיים ורפואיים, שקיבל מגוון של אבחונים שונים ולא הגיב היטב לטיפולים הפסיכיאטריים והפסיכולוגיים המקובלים שהוגשו לו בעקבות אבחנות אלה.

 

עקרונות טיפול

כתיבת חלק זה בפרק מלווה בהתלבטות ביחס לארגון הכתיבה. ברור לקורא כי פסיכופתולוגיה פוסט-טראמטית מורכבת כזו, מחייבת חריגה מטיפול פסיכודינאמי גֶנֶרי, ומזמינה שימוש בטכניקות טיפוליות השאולות מגופי ידע אחרים בתחום, למשל: טיפול התנהגותי-קוגניטיבי, היפנוזה, ושימוש בתרופות. יחד עם זאת, כתיבה מפורטת על אתגרי הטיפול המיוחדים לכל אחת מן ההפרעות הניתוקיות השונות והרחבת הכתיבה על טכניקות טיפול מיוחדות הם יעד הנמצא מחוץ למטרותיו של פרק זה. החלק האחרון של הפרק יעסוק, לפיכך, בתיאור עקרונות הטיפול הבסיסיים בהפרעות הניתוק עם דגש מיוחד על הז"מ, המקפלת בתוכה גם את שאר הפרעות בקטגוריה זו.

 

ריצ'ארד קלאפט, תיאורטיקן וחוקר בכיר בתחום, מספר כי במהלך שנות עבודתו כמדריך ויועץ למטפלים בהפרעות ניתוקיות, נתקל בכמה סיגנונות טיפוליים שהיוו מכשול יותר מאשר עזר בטיפול בהז"מ (Kluft,1993). הוא מתאר מטפלים חסרי ניסיון בתחום המנסים לחפש "משהו שעובד" ועוברים, במין אקלקטיות נואשת מטכניקה לטכניקה. מטפלים ותיקים המושקעים בתיאוריות מקצועיות ומאמינים בתקיפותן האוליגרכית. אלה מנסים ליצוק את הפנומנולוגיה הקלינית הניתוקית אל תוך הדפוסים התיאורטים עמם הם מזוהים מקצועית, תוך גילוי שמרנות נוקשה באימוץ פרדיגמות אטיולוגיות שונות וממצאי מחקר עדכניים. יש מטפלים המנסים להתעלם מהפתולוגיה הניתוקית מתוך תקווה שאם לא יחזקו אותה באמצעות תשומת לב מיותרת, היא תידעך מעצמה ואילו לאחרים הפתולוגיה כה נוגעת ללב, עד שהם נשאבים להזדקקות של הנפגעת תוך הגשת סיוע קונקרטי והפיכת הטיפול להורות-מחדש (reparenting). מטפלים אלה מתייחסים אל פצלים ילדיים כאל ילדים של ממש ומנסים להעניק להם הורות מתקנת בפועל, לרוב תוך חציית גבולות הטיפול המקצועיים ושיחזור לא מכוון של מערכות היחסים המבולבלות ובעלות הגבולות המטושטשים שאיפיינו את משפחות המקור. כעיקרון, אסטרטגית הטיפול המומלצת בהפרעות ניתוקיות היא אסטרטגיה אינטגרציונליסטית, המחברת והמשלבת את חלקי החוויה ופצלי הזהות אלה באלה לכדי נראטיב היסטורי ואישיותי שלם. מטופלים המנותקים מן-העצמי עשויים להפיק תועלת מהתערבויות שבהן מנסה המטפל להיות "פס-הקול הרגשי" של הסרט ה"אילם רגשית" של עולמה הפנימי של המטופלת. המטפל יכול להדהד למטופל את הרגשות המותאמים שהוא מרגיש או או שהאדם הסביר היה מרגיש לנוכח האירועים המתוארים.

 

לדוגמה: המטופלת מתארת באופן עובדתי כיצד נוצלה מינית ואיך הייתה צריכה לומר לפוגע שהוא עושה לה נעים, על אף הכאבים הגופניים שגרם לה. המטפל יכול לומר אז: "אני יכול לדמיין את העצב וההשפלה שהרגשת אז". מאחר ואסטרטגיה שילובית מחייבת חיבור של חוויות טראומטיות מאיימות אל ההכרה המודעת ואל הזהות, הרי שעל המטפל לשקול גם שיקולים טקטיים ביחס לתזמון האופטימלי של טיפול כזה, שעלול גם להחמיר את מצבה הנפשי הסובייקטיבי של האישיות המרכזית, לפני השגת יעדי הטיפול. משתמע מכך, כי במקרים מסוימים עדיף יהיה לשקול יחד עם המטופלת חלופות טיפוליות להתערבות שעלולה לפגוע בקרירה שלה או ברווחתם הנפשית של ילדיה. דוגמה לכך, הוא ע', רווקה בת 34, בעלת מקצוע טיפולי. ע' הגיע אלי להתייעצות לאחר שעברה טיפול אותו תיארה כטיפול טוב בגישה פסיכודינמית ארוכת טווח. הטיפול הקודם היה עם מטפלת חמה ונבונה, ארך 4 שנים וסיפק לה התנסות משמעותית בקשר מזין ובטוח. על סמך המבחנים הפסיכולוגים שעשתה, קשייה עם גברים, ותכני החלומות שלה היא משערת שהיה כנראה ניצול מיני במשפחתה, יתכן על ידי אביה המנוח. לדבריה תמיד היה לה שיכחון נרחב על כל תקופת חייה שבין הגילאים 5-13. היא טענה שכמטפלת חובתה לחשוף את הזכרונות המודחקים של התקופה על מנת לתקן את העיוורון שלה ביחס להשפעות תקופה זו על נוכחותה הטיפולית. על אף שהעידה כי היא חופשיה עתה למדי ממצוקה נפשית משמעותית, היא בקשה לעבור טיפול היפנוטי שיאפשר לה לחזור אחורה בגיל ולהתמודד, אחת ולתמיד, עם עברה העלום.

 

כלומר, מדובר היה באדם שאיננו מדווח על מצוקה סוביקטיבית של ממש, שרמת תפקודו גבוהה, אבל עונה על אמות המידה האבחנתיות האחרות של שיכחון ניתוקי. כלומר, נראה היה כי מדובר במנגנון הגנה ניתוקי הפועל היטב: הוא מבצע את תיפקודו ללא מחיר סימפטומטי משמעותי. מה שע' ביקשה למעשה, הוא לפגוע במנגנון ההגנה ולבטל אותו על מנת שתוכל לממש אידיאל מקצועי ותרבותי של מודעות עצמית מלאה. אני ביקשתי לערער על אידיאל זה. ניסיתי לשכנעה כי אם היא צודקת, הרי שהיא מבקשת שאסייע בעדה לקלקל מנגנוני הגנה מצויינים. כמי שבקיאה ברזי המחשב, השוויתי את בקשתה להסרת הגנה של תוכנת אנטי-וירוס, התופסת אומנם מקום בזיכרון המחשב ומאיטה מעט את פעילותו, וזאת בשעה שמופצים בדואר האלקטרוני עשרות וירוסים מזיקים. טענתי גם, שאין לנו כל מושג מפני מה מגונן עליה השיכחון ולכן אין לנו על מידע מספיק על המחיר שהיא עשויה לשלם בעקבות ההעלאה של החומרים הממודרים להכרתה המודעת. סברתי אז, כהיום שרגרסיה בטיפול כתוצאה מאיתגור מנגנוני ההגנה הניתוקיים אצל מטופלות כאלה, עלול לתרום להתפתחות נזקים למוניטין המקצועיים שלהן או לפגוע ברווחתם הנפשית של הקרובים להן. מאחר ולא ראיתי אינדיקציות ברורות למהלך רווי סיכונים כזה, סירבתי לקבל אותה לטיפול בו רצתה. במקרים שבהם הרווח שבערעור מנגנוני ההגנה קטן, להערכתי, מהנזק האפשרי (גם אם בר-חלוף) אני מעדיף לאמץ אסטרטגיה טיפולית המכוונת לשיבוח התפקוד וההסתגלות למצב הניתוקי (גישה אדפציונאליסטית). אצל ע' לא היה צורך אפילו בזה. גישה אדפציונליסטית היא גם הגישה הטיפולית המומלצת כאשר המטופלת היא ילדה שעדיין נתונה בסכנת הפגעות פוטנציאלית. במקרה כזה יהיה זה מהלך לא אחראי, אם יעשה ניסיון לחורר את מחיצות המידור הניתוקיות שהקימה הילדה על מנת לשרוד בסביבתה.

 

טיפול אינטגרציונליסטי יעיל בהפרעות ניתוק פוסט-טראומטיות חייב לעמוד בכמה עקרונות יסוד.

 

• הפרעות ניתוק פוסט-טראומטיות הן הפרעות המופעלות לצורך ניתוק מן ההכרה המודעת של זיכרונות טראומטיים וחויות קשות. אי לכך, טיפול מוצלח בבעיה חייב, בסופו של דבר לכלול התמודדות עם טראומות העבר.

 

• הפרעות ניתוק פוסט-טראומטיות הן הפרעות הנוצרות תוך ניתוץ של גבולות במשפחה והפרה של נורמות מוסר. אי לכך, טיפול מוצלח בבעיה חייב להתקיים בתוך מסגרת טיפולית ברורה תוך שמירה עיקשת על גבולות ברורים ובטוחים בטיפול.

 

• הפרעות ניתוק פוסט-טראומטיות הן הפרעות המאופיינות בהיסטוריה של כפיה, החלשה ואובדן האמון ביכולת האישית לשינוי ורכישת שליטה על מהלך החיים. אי לכך, טיפול מוצלח חייב לאתגר ולעמת את המטופלת עם משאלות לוויתר על אחריותן לטיפול ורצונן שהמטפל יבריא אותן באופן מגי. על המטפל לוודא כל העת כי הברית הטיפולית נשמרת משום שהחלמה מהפרעות ניתוק פוסט-טראומטיות היא עבודה קשה לא רק עבור המטפל, אלא גם עבור המטופלת.

 

• יחד עם זאת, אין לשכוח כי הפרעות ניתוק פוסט-טראומטיות הן הפרעות הנובעות מחוויות מציפות. טיפולים כושלים רבים בהפרעות אלה הסתיימו בנטישה של מטופלת שלא יכלה לשאת עוד פגישות "דם וקרביים" שבהן היו בעיקר שיחזורים אבריאקטיביים של חוויות טראומטיות. אי לכך, טיפול מוצלח חייב להפחית למינימום טראומטיזציה-מחדש של המטופלת ולמנוע יצירת חוויות סוביקטיביות של נטישה העלולת להתפתח לאחר היזכרויות שיחזוריות קשות בטיפול. "חוק השלישים של קלאפט" (Kluft,1993) אומר ביחס לזה כי אם המטפל אינו מספיק להגיע אל החומר שתיכנן לגעת בו בשליש הראשון של הפגישה, על מנת לעבוד עליו עד לתום השליש השני של הפגישה ולעבד את מה שנחשף ולייצב את המטופלת בשליש השלישי של הפגישה, מוטב להימנע מלגעת בחומר כדי למנוע מצב בו המטופלת עוזבת את הפגישה הטיפולית כשהיא מוצפת באופן רגשי. בתקופות טיפוליות שבהן מתרשם המטפל כי נפרץ אחד מסכרי המידור והמטופלת נחשפת לחומר טראומטי, יש מקום לשקול הגברה של תדירות הפגישות וגם תכנון של פגישות טיפוליות מיוחדות שתהינה ארוכות יותר.

 

• הפרעות ניתוק פוסט-טראומטיות הן הפרעות המאופינות בהכלה, בו זמנית, של מציאויות מנטליות ותפיסתיות סותרות. אי לכך, חייב טיפול מוצלח לחתור לחידוד התפיסה ושיבוח בוחן המציאות של המטופלת תוך הקפדה על תקשורת ברורה וישירה והמנעות ממסרים מעורפלים ודו-משמעיים (שעשויים להיות חלק מתפיסות טיפוליות הנוקטות בבלבול ובעירפול באופן מכוון).

 

• הפרעות ניתוק פוסט-טראומטיות הן הפרעות הנובעות מחוויות היסטוריות של אובדן שליטה ומתסמינים שבמהותם מייצרים גם חוויות אוביקטיביות עדכניות של אובדן שליטה (למשל, כשזמן נעלם בעת פעילות של פצל או בעת השתלטות רגשית או התנהגותית של אחד הפצלים על ניהול העצמי בהז"ת). אי לכך, טיפול מוצלח בהפרעות ניתוק פוסט-טראומטיות חייב להיות שקוף למטופלת בכל הנוגע לכוונות המטפל ולא מעורפל או דו-משמעי. על הטיפול לשבח את יכולות המסוגלוּת (mastery) של המטופלת ולעודד אותה להשתתפות פעילה בתכנון התהליך הטיפולי תוך פיתוח ברית אמיצה של עבודה קשה ומשותפת.

 

• הפרעות ניתוק פוסט-טראומטיות הן הפרעות המאופינות, לעיתים, בתחושות של קונפליקט פנימי ומופרדות בין פצלי האני. אי לכך, טיפול מוצלח חייב לחתור ליצירת שיתוף פעולה בין הפצלים תוך פיתוח חמלה הדדית ביניהם. תהליך מוצלח כזה יכול לעודד שיתוף הדדי במידע ורגשות שמודרו, ועשוי להוביל למצב בו כפילות הפצלים תהיה מיותרת משום שיאבדו מיחודם ומבלעדיות תפקידם ההיסטורי במערכת האישיות.

 

• הפרעות ניתוק פוסט-טראומטיות הן הפרעות שנוצרות כניסיון של המטופלת להסתגל לשינויים דרמטיים ומפחידים בהתנהגות של הדמויות הטיפוליות בילדות. למשל, בהפרעת זהות ניתוקית, למדו חלק מהפצלים לאגור התנהגויות שהיה מסוכן לבטא, כמו מורת רוח, ביקורת או זעם ולהסתירן תוך החמרת התהליכים הניתוקיים. אי לכך, טיפול מוצלח במופלות מנותקות על רקע פוסט-טראומטי חייב להביא לידי ביטוי יחס חסר משוא פנים אל כל היבטי החויה המורחקת. במקרה של הז"ת יש להראות יחס שווה אל כל הפצלים תוך מתן הזדמנות לזמן טיפול שווה גם לפצלי אישיות "לא נחמדים" שלא נעים לעבוד אתם, ושמירה על סגנון טיפולי פעיל, מקצועי, חם ועקבי מעבר לפצלי האישיות השונים.

 

לסיכום, הפרעות הניתוק מהוות פסיכותפולוגיה דרמטית המאפשרת למטפל ללמוד הרבה הן על טיפול והן על עצמו. על אף שפתולוגיה זו מהווה את אחד הנזקים החמורים ביותר שבני אדם יכולים לגרום לילדים (ולמבוגרים שנפגעו בילדותם), לא מדובר במחלת נפש. משמעות הדבר, שמטופלים אלה לא יגיבו לטיפול תרופתי אנטי-פסיכוטי על אף שחלק מהתסמינים דומים מאוד לתסמינים המופיעים במחלות פסיכוטיות. במקרים בהן לא מלווה את ההפרעה גם הפרעת אישיות עמוקה, הפרוגנוזה בעקבות חשיפה לטיפול מיומן וספציפי היא טובה, לדעתי. יחד עם זאת, הטיפול בנפגעות גילוי עריות הוא גם טיפול תובעני שעלול לפגוע במטפל ולשחוק את יכולות החמלה שלו. מטפלים השוקלים לקחת על עצמם טיפול כזה יטיבו לעשות אם יוודאו תחילה כי יוכלו להתחייב לשנות טיפול ארוכות ומתישות, כי הם יכשירו את עצמם על ידי חשיפה לספרות עדכנית בנושא והדרכה מיומנת, וכי יקיפו את עצמם במערכת תמיכה מקצועית/חברתית שתסייע להם לעמוד באתגר הרגשי והמקצועי.

 

הממצאים המחקריים ביחס להפרעות הניתוק, מציבים אותן בשורה אחת עם התופעות הנפשיות בעלות התוקף המחקרי הגבוה ביותר בתחום בריאות הנפש. על אף זאת נשארו שאלות רבות ביחס לתופעות הפוסו-התעללותיות הללו בלתי פתורות. למשל:

•       כיצד מתגוננות קורבנות גילוי עריות בפני הטאומטיזציה שלהן, אם הן אינן מפעילות מנגנוני ניתוק?

•       אילו מנגנוני הגנה הפעיל בילדותו הרוב הגדול של קורבנות גילוי עריות שמעולם לא הגיעו לטיפול ולכן גם מעולם השתתף במחקר על ההפרעה?

•       האם תתכן תופעה ניתוקית נרחבת מבלי שתהיה מצוקה או פגיעה בתפקוד? משאלה זו נגזרת הדילמה ביחס ליעדי הטיפול בהז"ת: האם שילוב הפצלים (אינטגרציה) הוא אבן הבוחן להחלמה או, במילים אחרות, כמה פיצול פנימי יכול אדם לחוות מבלי שהתופעה תחשב לפתולוגית?

•       לאילו שיטות או טכניקות טיפוליות בהפרעות ניתוק יתרון בהשוואה לשיטות טיפול אחרות?

•       מה ידוע על התוצאות ארוכות הטווח של טיפול מוצלח בהפרעות ניתוק?

מה הקשר בין תופעות איחוזי רוחות ושדים, טראנס ותופעות ניתוק והמרה בתרבויות אחרות לבין חוויות טראומטיות בחיי הנשים שם?

יזום ובצוע מתמשכים של מחקר מבוקר ומחקר איכותני בשאלות אלה ירחיק את התחום מן הויכוח הרגשי שבין המשפחות המואשמות (והמכחישות) ואוהדיהן לבין הקורבנות והתומכים בהן, ויציב את השאלות החשובות הללו במקום בזירת המאבק הציבורי או המשפטי, בזירה המתאימה יותר – שדה המחקר הקליני.

בדיכאון אין פרוטקציה

 מאברהם לינקולן ועד קארי פישר

 הדכאון לא פוסח גם על מפורסמים

 -   סקירה    היסטורית       ממגזין

 הפסיכולוגיה האמריקני הפופולארי

 "סייקולוג'י טודיי"  

 

 

ההיסטוריה מראה שלעיתים קרובות גאונות הולכת יד ביד עם חולי נפשי.    באלף האחרון נאלצו רבים מגיבורי התרבות שלנו להסתיר

את הקשיים שאיתם התמודדו כדי לא לפגום בענן ההצלחה שהקיפם.    בין אם היה זה דיכאון, פיצול אישיות או סכיזופרניה – על המחלה

היה להישאר הרחק מעינו הפקוחה של הציבור.       אבל היום נפתחת דלת הארון אט אט, ובני אדם שמצוקותיהם כמצוקות רבים מאיתנו

מגיחים ממנה.

 

כפי שמספר כותב הסאטירה ארט בוצ'וולד :

 

"פעמיים חוויתי דיכאון במלוא עוצמתו – ב-1963 וב-1987.   בפעם הראשונה היה זה דיכאון קליני.        בפעם השניה – מניה דיפרסיה.

אחד מפחדיי הגדולים היה שאאבד את חוש ההומור שלי. אושפזתי בשל נטייה התאבדותית,  אבל לא מימשתי אותה משום שחששתי שלא

אכנס לעמוד ההספדים של הניו יורק טיימס.      חששתי שדה גול ימות באותו היום, ואף אחד לא ישים לב אליי.

אשתי הייתה מודעת לחומרת המצב וכשביקרה אותי במיטת חוליי, הניחה מעליה תמונה של שלושת ילדיי.   כשראיתיה, הבנתי שאני עלול

לפגוע בהם יותר משאפגע בעצמי.

בתחילת שנות התשעים הופעתי בתוכנית של לארי קינג עם מייק וואלס ודיברתי על הדכאון.        לא הייתי בטוח שעליי לעשות זאת.   לא

רציתי להיות נער הפוסטר של בריאות הנפש, אך עשיתי זאת.התברר בסופו של דבר שהתוכנית שבה הופעתי זכתה ליותר תגובות

בציבור מכל תוכניותיו הקודמות של לארי קינג.מסתבר שיש יותר מדוכאים באמריקה ממה שניתן היה לנחש.

ידוענים יכולים לשחק תפקיד מרכזי בהחדרת המודעות לדיכאון. כשאנשים רואים דמויות מפורסמות המדברות בחופשיות על הדכאון והסבל

שמסביבו, הם אומרים לעצמם : 'אם להם היה כזה דבר, גם לי זה יכול לקרות'.

העניין הוא פשוט.     צריך להתגבר על הדיכאון.   יותר חשוב,  אדם שחווה דיכאון וגבר עליו הוא אדם טוב יותר.     עם הניצחון על הדיכאון

השלכתי גם הרבה מהשלדים שרבצו בארוני ומהחרדות שהטרידוני קודם לכך.   נעשיתי רגיש וטוב יותר.

הסכמתי לחבר הקדמה למאמר זה, משום שדומה שהדיון בדיכאון הוא עצמו חלק מהמלחמה בו.    איני רוצה עוד תקופת דיכאון, לא במיליון

השנה הקרובות, אך אני חש שעם שתי אלו שחוויתי – השלמתי.

הסטוריה של דיכאון – לינקולן, טד טרנר וקארי פישר

מרילין מונרו (1926 – 1962)

מרילין מונרו, סמל התרבות, השחקנית, זמרת ימי ההולדת של הנשיא, דוגמנית וחתולת מין,       לא יכלה לשאת עוד את הדיכאון הכרוני שבו

הייתה שרויה – ושילמה על כך בחייה. בסופה של קריירה קצרה ופרועה הייתה נתונה מונרו לטיפולו הקבוע של פסיכיאטר, ועירבבה את

תרופות המרשם שקיבלה עם אלכוהול. מהסרט האחרון שבו הופיעה סולקה באמצע והופנתה לאשפוז בבית חולים לחולי נפש.  שלוש שנים

אחר כך, בת 36, נמצאה מתה, כנראה מבליעת כמות יתר של גלולות שינה.

טד טרנר (1938)

טד טרנר, טייקון התקשורת שרכושו נאמד ביותר משני מיליארד דולר, נטל בעבר ליתיום, אך הפסיק ב-1995,     כשחברתו התמזגה עם טיים

וורנר. הוא מוסיף להילחם במניה דיפרסיה מציקה, אך עושה חיל בעסקיו, למרות – ואולי בגלל – מחלתו.

 

גרג לוגאניס (1960)

 

גרג לוגאניס, גדול הקופצים למים בכל הזמנים, הודה לאחרונה שבריאותו הנפשית ידעה ימים רעים בשנים האחרונות.

לוגאניס, בעלים של חמש מדליות אולימפיות, חווה את הדיכאון הראשון בחייו בגיל 12, כאשר הודיע לו הרופא שייאלץ לוותר על קריירה

ספורטיבית בשחייה בשל בעיות בברכו.

לוגאניס ניסה להתאבד בבליעת אספירין, ניסה שוב פעמיים אחר כך, עוד לפני גיל 18. שיחות עם פסיכולוגים הניבו מעט מאוד, אך אז מצא

לוגאניס שקפיצה למים, ספורט הדורש פחות מהברכיים, גם היא דרך משביעת רצון לבטא את כישרונותיו הפיזיים.

ב-1971 השתתף לוגאניס באולימפיאדת הצעירים.בגיל 16 השיג מדליית כסף במשחקי מונטריאול. בזהב זכה בשתי האולימפיאדות שאחר

כך.

אך הנטיות המיניות ההומוסקסואליות הקשו על חייו של הקופץ למים כשנודע לו ב-1987 שהוא נושא את נגיף האיידס, הייתה זו מהלומה

של ממש.במשך שנים, לוגאניס לא שיתף את הציבור בידיעה על מחלתו. הוא חשש מפגיעה בקריירה הספורטיבית שלו, שלה היה זקוק

כדי לממן את הטיפולים היקרים במחלתו.

רק בשנים האחרונות נחשף לוגאניס לציבור חשיפה מלאה, והוא תר את הארץ, כשהוא מרצה על חייו ועל הקשיים שאיתם הוא התמודד ומתמודד.

 

אברהם לינקולן (1809 - 1965)

 

אפילו אברהם לינקולן, הישר באדם, שמר דברים בארון.

 

לא רק שסבל מדיכאון כל חייו, הוא אף חווה לעיתים קרובות התקפי חרדה : כאבי ראש, עיניים צורבות, קשיי עיכול ובחילה.    סיוטים הציקו את שנתו.   חזיונות ותחושות של מוות מתקרב ליוו את חייו.

בעוד שחלק מההיסטוריונים מייחסים את מחלתו של לינקולן למותה של אימו כשהיה בן עשר,אחרים סבורים שהמרה השחורה נבעה

מבעיטה שחטף לינקולן הצעיר בראשו, מרגליו של סוס זועם.

 

"צל השיגעון", כפי שהוא כינה זאת, נפל על לינקולן ב-1835, אחר מותה של אהובתו הראשונה, אן רוטלדג'.       אחר שביטל את אירוסיו עם

מארי טוד ב-1841, חששו חברי לינקולן שישים קץ לנפשו והשגיחו עליו בקפידה.הוא היה לא כשיר לעבודה, ושמועות על אי שפיותו

חילחלו בציבור, בתקופה שבה מעט מאוד נעשה כדי לעזור לסובלים מדיכאון העזרה השכיחה לאלו שלקו בו הייתה באותה תקופה ברוח נוצרית – סעד המבוסס על תוכחה מוסרית לצד יחס לבבי ותמיכה.

 

עשור מאוחר יותר היה לינקולן מסוגל לתעל את הדיכאון שלו לאמביציה אובסיסיבית – פוליטית ומשפטית..    במהלך מלחמת האזרחים היו לו

תקופות קשות, במיוחד לקראת סוף המערכה,  אך כל זה לא הפריע לו להיקבע מעל דפי ההיסטוריה כאחד מגדולי הנשיאים של ארצות הברית

של אמריקה.

 

לב טולסטוי (1828 - 1910)

 

אף שהיה מצויד תמיד במרץ בלתי נלאה, מזומן לאין ספור תוכניות יצירתיות,    אמר פעם לב טולסטוי : "אין בחיים שמחה.רק ניצוצות מקריים

ממנה".

כשסיים טולסטוי לכתוב את "אנה קרנינה", התחיל לתקוף אותו הדיכאון, והוא אף העלה על דעתו התאבדות.        אך במשך אותה תקופה אפלה

מצא נחמה בנצרות.בסדרת כתבים חדשים הביע את המנטרה שליוותה אותו אז : "אהבה אוניברסלית והתנגדות סבילה לרוע האלים".

 

מייק וואלס (1918)

 

תביעת דיבה שהוגשה נגד "שישים דקות" ונגד מנחה, מייק וואלס,       גרמה לאיש הטלוויזיה המהולל לכאבים פסיכוסמטיים של ממש : תחושה

של סכינים בזרועותיו וחולשה ברגליו.   הוא התמודד עם מחשבות התאבדות ומצא נחמה בגלולות שינה.

כשהחל משפט הדיבה, ב-1984, התמוטט וואלס ממש ואושפז לשבועיים.     הוא טופל בלודיומיל, אחרי שאובחן כבעל דיכאון קליני.  כך נמשך

המצב עד סיום המשפט, שנה אחר כך.  

הדיכאון לא נטש את וואלס והיכה בו שוב פעמיים, במשך העשור שאחר כך.

הסם נגד דיכאון, זולופט, יחד עם תראפיה פסיכולוגית, הועילו לוואלס בהתמודדות עם מחלת הנפש הקשה והחזיקו אותו מעל למים.

 

רוזאן בר (1952)

 

רוזאן נמנית על אותם קומיקאים, שבהומור קולני משככים כאב, סבל וטרגדיה.

 

ב-1994 הכריזה רוזאן בפומבי על כך שאובחנו בה אגרופוביה, דיכאון, טורדנות כפייתית ואפילו ריבוי אישיויות.    באוטוביוגרפיה שלה חשפה

ילדות רצופה בהתעללות מינית, פיזית ומילולית.

 

מומחים אומרים שרוזאן פיתחה את ריבוי האישיויות כדי להתמודד עם טראומת הילדות. בגיל 16 אושפזה במשך שנה בבית חולים פסיכיאטרי.     כשהיא חיה על פרוזאק מצליחה רוזאן להישאר קומיקאית מצליחה, כוכבת טלוויזיה, מפיקה וכותבת וכעת – מנחת טוק שואו.

 

אייזיק ניוטון (1952)

 

בפני אייזיק ניוטון היו כמה דרכים להביא מזור לנפשו : הקזת דם, חוקן, שיקויים למיניהם, תפילה, התבודדות ביער או ספר טוב. אלו

האפשרויות שעמדו לפני חולה סכיזופרניה או מניה דפרסיה, מה שהיה ניוטון, במאה ה-17.

איש לא ידע מה הציק לניוטון, והרוב פשוט כינו אותו "משוגע".אך נראה שאי שפיותו של ניוטון סיפקה השראה להישגיו המופלאים –

פענוח חוקי היחסות והמכניקה, והמצאותיו המתמטיות.למען האמת, במשך תקופת מניה שחווה בתחילת שנות העשרים לחיים, עבד

ניוטון יומם וליל, שוכח לעיתים לישון, לאכול ולהתרחץ.באותה תקופה זכה בחלק הארי של ניצחונותיו המדעיים.

אך נדודי השינה והאנורקסיה  גם גרמו פרצי דיכאון.   ניוטון סבל מאובדן זיכרון, בלבול ופראנויה.

כבר כילד התקומם כנגד אימו, היה היפוכונדר, לא השתלב עם חבריו לכיתה, והזניח את לימודיו. הוא היה משוכנע שהוא מקיים מערכת יחסים קרובה ואישית עם אלוהים, היה אובססיבי בכל מה שנגע לחטא ולמוות.

מאניה שחווה בשנות החמישים לחייו הוליכה אותו ללונדון, שם עבד יחד עם הממשלה,     שירת כנשיא החברה המלכותית ואף הוכתר לבסוף

בתואר אבירות.   בגיל שמונים וחמש, גיל מבוגר מאוד באותם הימים, נכנע למלאך המוות.

פרנץ קפקא (1883 - 1924)

שברון לב כרוני, היעדר עבודה ומערכת יחסים מעורערת עם האב –    זו תמצית יצירתו הגאונית של פרנץ קפקא, וזו שהביאה אותו בסופו של

דבר לקץ הבלתי נמנע.     

על יצירתו של קפקא נחה השראתם של בדידות, תסכול, דיכוי, חרדה, מצוקה ודיכאון.      בעוד שאפשרויות הטיפול שעמדו לפניו היו הליכות

רגליות, התבודדות ואולי גם שיחה עם פסיכואנליטים (הוא חי בזמנו של פרויד), העדיף קפקא את "דרך התפילה שלי", הכתיבה.      בסיפוריו

השתעשע עם אקספרסיוניזם ועם סוריאליזם, וסגנונו עירבב פנטזיה ומציאות לעיסה אירונית אחת.

כמו סופרים גדולים אחרים, קפקא לא זכה להכרה בחייו.           יצירותיו המעולות : המשפט, הטירה, אמריקה, פורסמו רק אחר מותו – כנגד דרישתו שכל כתביו יושלכו לאש.

קפקא פיתח שחפת ב-1917.   שבע שנים אחר כך ימות בבית הבראה אוסטרי. 

ז'אן קלוד ואן דאם (1960)

במשך קריירת הסרטים התוססת שלו הספיק ואן דאם לצרוך סמים, להיות מאובחן כסובל ממניה דפרסיה מחזורית ואף להתמודד עם האשמות

על התעללות בבת זוגו.

כמתבגר מצא מקלט בקראטה, בבלט ובחלומות בהקיץ, "חלומות ורודים", כלשונו.     כיום הוא נוטל תרופות כדי להקל על מצוקת מחלתו.

קארי פישר (1956)

קארי פישר, הידועה כנסיכה ליה ממלחמת הכוכבים, סבלה ממניה דיפרסיה כבר בגיל 15. אחר שנטלה מנת יתר של תרופות ב-1985

טופלה במשך 37 יום בכפר גמילה. פישר נוהגת לכתוב ולדובב את עצמה במשך התקפי המניה, לנסות ולמצוא הקלה בהומור בזמן

הדיפרסיה. יכולת ההתמודדות של פישר, תרופות וטיפול פסיכולוגי מאפשרים לה להמשיך לעבוד גם בזמן המחלה. כיום היא

עובדת על סדרת טלוויזיה, על שני סרטים ועל כתיבת רומן רביעי.

טיפר גור (1948)

טיפר, אשתו של סגן הנשיא לשעבר והמנצח–מפסיד של הבחירות בארה"ב, אל גור, יודעת היטב דיכאון מהו.         לא רק שאימה סבלה ממנו

ארוכות, אלא אף היא עצמה נכנעה לו, אחר שבנה כמעט ונספה בתאונה ב-1989.     

טיפר גור פרסמה בפומבי את הידיעה על מחלתה והוסיפה, כגברת השנייה של אמריקה, להיאבק בענן הבושה וחוסר המודעות המקיפים את

חולי הנפש ואת המחלה, הגורמת להם לסבל רב כל כך.

הסדרה כוללת שתי יחידות: הראשונה "מודעות עצמית ומבנה נפש האדם" עוסקת במודעות העצמית, על מקומם של הרגשות בנפש האדם, ובתפקידו של כל אדם לנווט אותם בצורה נכונה. היחידה השנייה "פיתוח האישיות", שהיא הארוכה יותר, עוסקת בדרכים מעשיות לפיתוח האישיות, הבנויות על גבי היסודות בהם עוסקת היחידה הראשונה.

לפתח את האישיות ולתקן את התכונות בצורה נכונה, צריך כל אדם להיות מודע לעצמו, לכוחותיו וליחסים הפנימיים ביניהם. לכן נתחיל את לימודנו בעניין היסודי ביותר - המודעות העצמית. כמובן שלא ניגע כאן בנושא זה במלואו, שהוא רחב מני ים, והוא דורש גם התבוננות פנימית של כל אדם בעצמו.

אהבה ומודעות

אחת השאלות ששואלים רבות בעניין בחירת בן זוג ושלום בית היא בנושא האהבה: מהי אהבה? איך מייצרים אותה? איך שומרים עליה? כיצד מעמיקים אותה? וכו'.

נכון לתלות את האהבה לזולת באהבת עצמי, משום שהאהבה שלי כלפי הזולת מתחילה באהבה, בכבוד ובהערכה כלפי עצמי. אדם שהכבוד וההערכה לעצמו חסרים לו, יקשה עליו לאהוב את עצמו, וממילא יקשה עליו לאהוב את הזולת, כי הוא לא יודע מהי אהבה.

איך אדם מגיע לאהבה, כלפי עצמו וכלפי אחרים? תשובה עמוקה לשאלה זו המילה 'ידע' היא בעלת עומק פסיכולוגי גדול: כעומק הידיעה כך עומק האהבה, ובמילים אחרות - היכולת לאהוב מישהו הינה ביחס ישר למידת ההכרות איתו. אי אפשר לאהוב אדם אהבה אמיתית אם לא מכירים אותו בצורה עמוקה, וזו הסיבה לכך שהאהבה בין בני זוג נשואים החיים בצורה בריאה הולכת ומתעצמת מידי שנה, כי ההיכרות בין אחד לשני הולכת וגדלה, וממילא החיבור ביניהם נהיה עמוק יותר, וכולל רבדים רבים ועמוקים יותר בנפש ובכל מרחב החיים.

כאמור, עיקרון זה נכון גם ביחס האדם לעצמו. הבסיס של בריאות הנפש וליכולתו של כל אדם לאהוב ולהעריך את עצמו, ומתוך הערכה זו לצאת לתפקידו בעולם - הוא יכולתו להכיר את עצמו ואת כוחות נפשו, להסתכל על המראה הפנימית של עצמו ולומר 'זה אני, לטוב ולמוטב'.

הבחירה החופשית

אחד היסודות החשובים ביותר בהבנת נפש האדם ובעבודה על התכונות הרגשיות הוא, שהאדם עם בחירה חופשית, .הבחירה החופשית היא אחד המפתחות הבסיסיים לחיים בריאים. ביחס לתיקון התכונות, יש להדגיש כי היכולת לבחור אינה הבטחה שנצליח בשלמות, אלא היא היכולת לומר - יש לי תכונה מסוימת, ואני חופשי להשקיע בשביל לשנות אותה. אמנם יש גבול ליכולת, אבל מצד שני אין להמעיט בערכה, וחשוב מאוד לדעת ולהפנים שיש לנו את היכולת לעבוד על המידות ולשנות אותם.

התפקיד והאתגר

חשוב לדעת שכל אדם הוא עולם ומלואו, וקיימות בו כל התכונות הרגשיות. יש בתוכו שמחה ועצב, עצבנות ורוגע, התלהבות ואדישות, חוכמה וגם... טיפת טיפשות. לפעמים הוא מבין מה שמישהו אחר מנסה לומר לו, ולפעמים הוא מתעקש ולא מבין כלום. התפקיד שלנו הוא לתת את המינון הנכון ואת המקום הנכון לכל תכונה רגשית בנפש.

אחת הטעויות ביחס אל התכונות היא המחשבה שיש תכונות טובות ויש תכונות רעות, ולכן מי שנולד עם תכונות טובות אינו צריך לתקן את תכונותיו. האמת היא שאין שני סוגים של תכונות, אלא יש תכונות שיותר קל להשתמש בהן לטובה, כמו הרחמנות, ויש תכונות שיותר קשה להשתמש בהן לטוב - כמו קנאה ושנאה, אולם גם תכונות אלו אפשר וצריך לנתב לטוב., ואת השנאה אפשר לכוון לשנאת הרוע בעולם.

הכעס- כלומר, כאשר אדם כועס אין זה הזמן המתאים לנסות לרצות אותו, יש לחכות שהוא יירגע ואז אפשר לשבת בנחת ולדבר.

כאשר אדם בודק את המלאי הפנימי שלו, חייבת ללוות אותו הידיעה שאין משהו רע בצורה מוחלטת, לעולם לא יתכן שהוא יאמר 'הלוואי שלא הייתה לי תכונה מסוימת". לכל תכונה יש יסוד טוב, וממילא התפקיד אינו לעקור את התכונות, אלא לנתבן ולעבדן. אפילו התכונות הרעות ביותר, כמו קנאה ושנאה - אינן ניתנות להידחק לחלוטין, אלא יש לתת להן את מקומן, גם אם הוא מצומצם.

"שעת כעסו" של האדם היא אותה שעה שבה גם האדם הגדול והשלם יכול לכעוס, אם נאמר שאין לכעס שום מקום - משמעות הדבר שיש כוח בנפש לגרום לרוע, ולא יתכן לומר כך. אמנם, אפשר לכבוש את התכונות לגמרי על ידי , אבל זו אינה הנהגה נכונה.

התבוננות אמונית זו על נפש האדם נותנת לנו 'עמדת פתיחה' טובה, כבר מתוך התחלת העבודה.

תוצאה והשתדלות

קיימת הבחנה יסודית בין עבודה על המידות לבין עבודה פיזית. כאשר אנו עוסקים בחומר, הדבר החשוב הוא התוצאה, ובלעדיה אין כל ערך למאמץ. אם אשקיע ימים ולילות בבניית בית עד שיהיו בו קירות, רצפה חלונות ודלתות אבל אשכח את בניית הגג - אשתי לא ממש תשמח... לעומת זאת, בעבודה הרוחנית הדבר החשוב ביותר הוא עצם ההשתדלות. ההצלחה אינה נמדדת בתוצאה, אלא ביגיעה, כאשר אנחנו שמים על הכוונת את העבודה הזו, והיא נהפכת להיות חלק מרכזי באישיות שלנו, אנו בודקים את עצמנו: האם בסיטואציה הזו הייתי בסדר? מה דחף אותי להתנהגות מסוימת? האם היא מתאימה לסולם הערכים שלי? עצם הרצון וההשתדלות לתקן את התכונות בונה את האישיות.

שיעורי בית - ספירת מלאי פנימית

לפני שנמשיך לפרקים הבאים, נציע 'שיעורי בית' לכל המעוניין, לכל מי שרוצה לנתב ולעבד את תכונות נפשו. 'שיעורי הבית' כוללים שני שלבים:

לעבור תהליך פנימי, לעשות 'ספירת מלאי', שבהם אדם ישאל את עצמו "מה קיבלתי מהטבע"?

בשלב הבא, לשאול 'מה אני עושה עם זה'? האם אני משתמש בכל תכונה שקיבלתי שימוש טוב, או שמא פחות טוב?

במאמר מוסגר, אותו תהליך נכון לעשות לא רק ביחס לתכונות אופי, כי אם ביחס לכל כוח באדם, כגון ביחס לכלי המחשבה: איך הראש שלי עובד? בצורה של עיון, של בקיאות, של ניתוח וכו'.

שאלה: איך עושים את ספירת המלאי הזו? האם פשוט מעבירים בראש רשימה של תכונות אופי?

תשובה: אחד העניינים המרכזיים ביותר ביחס לפיתוח האישיות הוא הייחודיות של כל אדם: יש אדם שלומד על ידי התבוננות, יש אדם שלומד על ידי סתירות, יש אדם שלומד על ידי מקרה שקרה לו, וישנן עוד דרכים רבות. אם נאמר לאדם "לך ותתבונן" - יש אנשים שיאמרו 'זה בדיוק מה שעוזר לי', ויש אנשים שהצעה זו כלל לא תדבר אליהם, ודווקא סיפור מאוד יעזור להם להכיר את עצמם. אנשים אחרים צריכים שמישהו אחר יעשה להם תרגיל, שבעקבותיו הם יבינו.

תכונות אופי = מידות.

אפשר למצוא בספר 'מסילת ישרים' רשימה ארוכה של מידות, אבל טוב להרבה אנשים שיתחילו עם עצמם. ההסתמכות על גדולי ישראל היא דבר מצוין. יחד עם זה יש סכנה שהיא עלולה לעצור את אותו, כי הישענות מופרזת על אחרים עלולה להוביל לכך שאדם לא יכבד את עצמו. אותו עיקרון נכון גם בלימוד התורה: אדם שלומד חומש ומתבונן בפסוקים, מנסה להבין מה מתרחש בהם ושואל את עצמו שאלות, ורק אחר כך הוא מגיע לדברי הראשונים - הוא כאילו בר שיחה איתם, הוא מחובר לפסוקים; לעומת זאת, מי שממהר אחרי קריאת הפסוק ללימוד דברי רש"י בלי שהוא מתמודד לפני כן אישית – ועלול לאבד את כח החשיבה עצמית. הייתי מציע לכל אדם שמעוניין לערוך לעצמו 'ספירת מלאי' - שישב עם עצמו, ויכיר את כוחותיו. אפשר לעשות זאת גם עם חבר או עם בן או בת הזוג, כי לפעמים זוית הראיה של אדם נוסף, חיצוני, יכולה לעזור.

שכל ורגש

בפרק הקודם עסקנו בכך שלכל אדם יש תפקיד ויעוד בעולם, הכולל בתוכו גם את פיתוח האישיות ותיקון התכונות. ראינו שאין תכונה רעה בצורה מוחלטת, כשם שאין תכונה טובה מבחינה מוחלטת; תיקון המידות משמעותו יצירת הרמוניה בנפש האדם, כך שכל כוח מקבל מקום ומשמעות.

בפרק זה נעמיק עוד בדבר. לשם כך, נתבונן ביחס שבין שני כוחות מרכזיים ביותר באדם - שכל ורגש, בין שאיפותיו הרוחניות של האדם לבין ההווי הפנימי שלו. תחילה נגדיר את העיקרון בקיצור, ואחר כך נרחיב.

כמו במבנה גוף האדם, שבו הראש נמצא מעל שאר האיברים, גם באופן רעיוני השכל הוא זה שצריך להוביל ולכוון את הרגש. ללא הכוונה זו, יהיה האדם כבהמה, אשר נשלטת על ידי הדחפים שלה ללא יכולת להשפיע עליהם.

זהו עיקרון פשוט, אולם הוא עלול להוביל לטעות חמורה. יש אנשים הסבורים, ששלטון השכל משמעותו לחנוק את הרגשות ולהגביל את זרימתם. האמת היא בדיוק להיפך: תפקידו של השכל הוא לתת לרגשות ולכל כוחות האדם לזרום בחופשיות, אלא שהזרימה צריכה להיות באפיקים הנכונים.

נרחיב מעט ביחס שבין השכל ובין הרגש.

כל רגש צריך את הכוונת השכל

כשאדם קם בבוקר, פרוסות לפניו הרבה מגמות: במשפחה, בחברה ובלימוד התורה. שלמות האדם מבוססת על כך שכל המגמות האלה מחוברות לתכלית אחת. כאשר אדם יודע מה הוא רוצה להשיג, אז גם כל אישיותו של האדם, כל רגשותיו ושאיפותיו וכל מעשיו הולכים לאותה מטרה.

האם תמיד יש צורך בהתערבות השכל? האם אדם שרגשותיו זורמים ממילא בכיוון חיובי, הוא אדם טוב שנותן צדקה ועוזר לאנשים, יכול לוותר על החשיבה וההכוונה השכלית?

התשובה היא: "כל שהוא רחמן על אכזרים לסוף נעשה אכזר על רחמנים". מי שבירך הטבע ברחמנות זכה בתכונה נפלאה, שהיא אחת משלשת המידות של תלמידי אברהם אבינו אולם, תכונת הרחמנות שפועלת בלי הניווט של השכל עלולה גם להוביל לאסון, שבסופו של דבר אותו אדם יתאכזר לרחמנים. במקום שהוא יכה את מי שצריך לקבל את המכה - הוא ירחם עליו וייתן לו לחיות, ואז יפגע אדם חף מפשע. אם היינו מחפשים תכונה שיש מקום לחשוב שאפשר 'לשחרר' אותה - אין תכונה טובה מרחמנות, ולכן דווקא ביחס אליה מלמדים אותנו  שכל התכונות חייבות להיות מנוהלות בשליטת השכל.

התהליך הנפשי שעשוי לעבור על אדם, אשר אינו מציב תכלית ויעוד לחייו, יכול להיות הרסני.

הרגש ממשיך תמיד לפעול בתוך האדם. גם כאשר אדם אינו חי עם מטרה ברורה לחייו, כאשר הוא קם בבוקר ולא ברור לו מה הוא עומד לעשות באותו יום - רגשותיו אינם ישֵׁנים, הם ממשיכים לעבוד: הוא אוהב, שונא, מתוסכל ושמח. אולם, בעוד שכאשר יש לו מטרה הרגשות מחוברים אליה, הרי שעכשיו הרגש ישלוט, וכשהוא לבדו ללא יעוד ותכלית, הוא יחפש רק את "נעימות החוש של שעה", לפי התעוררות הכוחות החומריים, כי כוח הרגש הינו מחובר מאוד לגוף.

תיאור את התוצאות ההרסניות של התהליך:

למרות שהרגש מחובר לגוף, בתוך כל אדם טבוע הרצון שתהיה מטרה לחייו, ולכן "נפש האדם תבחל מלהיות כאניה מטורפת בלי שום מטרה", תהיה לאדם כזה הרגשה של אובדן; המצב השלילי הזה יגרום לאדם לחפש לעצמו מטרה, והוא ידמיין שזוהי מטרתו בחיים. מטרה כזו יכולה להיות 'עבודה זרה' מבחינתו, "השפלתו ורדתו מרום ערכו", אבל הוא ידמיין שזו מטרתו.

התהליך שתואר הוא תהליך מסוכן, שעלול להיגרם מכך שהאדם חי ללא מטרה. ניתן לומר שהרגש הוא החלק הבהמי שבנו, והוא חלק טוב כאשר יש לו 'בעל הבית', הוא השכל, שמציב את המטרה ומכוון את כוחות החיים כולם אל אותה מטרה. ככל שהמטרה הזו ברורה יותר, כך החיים מסודרים בצורה טובה יותר.כי בלי השכל קיימת אנרכיה לרגש.

לתת לרגשות לזרום

כאמור, שלטון השכל אין משמעותו שהוא צריך להתגבר על הרגש ולחנוק אותו, כי אם להיפך: השכל דומה למלך אשר נותן משמעות ותפקיד לכל חלק בממלכה, הוא נותן לכל כוחות הנפש לזרום באופן טבעי השכל אינו הכל, והאדם אינו רובוט. אם הטבע נתן לנו רגשות - ברור שיש להם תפקיד חשוב מאוד, דרכם אנחנו חיים ויוצרים קשר עם העולם; אך דווקא משום שיש להם תפקיד, הם זקוקים למנהל שיוביל אותם אל אותו יעד טוב, שהאדם לא יפגוש את העולם דרך קנאה, שנאה ועצבות. לכן, מידי פעם צריך לעצור ולעשות 'ספירת מלאי' - שאדם ישאל את עצמו 'דרך אלו מידות ורגשות אני פוגש את העולם?' אם כל הרגשות זורמים באפיק הנכון אז מצוין, אפשר להמשיך לזרום; אך אם מתברר שיש גם רגשות שבאים לידי ביטוי גם במקומות לא נכונים, השכל נדרש להתערב ולכוון אותם.

מצב שבו אדם חונק את רגשותיו, ואומר לעצמו שהוא צריך להשתנות מהשורש - הינו מצב מאוד לא בריא לנפש. המידות והרגשות לא ימלאו את ייעודם, ולא עוד אלא שהם 'יפרצו' בדרך אחרת. אותו אדם ניסה לחנוק את הרגשות מצד אחד, ובסופו של דבר הם יצאו ממקום אחר, ואז השכל כבר לא יצליח לשלוט.

לפעמים אני רואה תופעה זו אצל אנשים. אולם, יש לזכור שהטבע נתן לנו גם צורך לאכול ולישון, צורך להיות קשורים לחברה ולעשות ספורט. אני רואה לא מעט חבר'ה שמתמודדים עם בעיות מכל מיני סוגים, משום שהם לא נותנים לטבעיות שלהם לבוא לידי ביטוי. אדם צריך לדעת כמה הוא צריך לישון, לאכול, לטייל ולשחק. כשאין איזון - יכולות להיות לכך תוצאות שליליות במערכות המחשבתיות והפיזיות, וכל זאת משום שהוא לא נתן לעצמו את המרחב.

בפרק הקודם עסקנו בכך, שתפקיד השכל הוא לכוון את הרגש לכיוון נכון של זרימה. מדוע חשוב שיהיו לאדם רגשות? בפרק זה נתבונן במקומו המרכזי של הרגש בנפש האדם.

הרגש - הכח המניע

הרגש דוחף את האדם לעשייה. כאשר מתמלאים באהבה רוצים לחבק, וכאשר מתמלאים בשנאה רוצים לתת אגרוף, אם מפחדים רוצים לברוח, אם מתביישים מחפשים מקום להתחבא בו. כל רגש דוחף את האדם לעשות משהו, בהתאם לאותו רגש ובהתאם לאותו אדם, לפי מצבו. משום כך, כאשר הרמב"ם  מונה את חמשת החלקים של הנפש, הוא מציב את הרגשות ב"כח המתעורר".

האדם חי ופוגש את המציאות דרך הרגשות, בהווה ובעבר

דרך הרגש פוגש האדם את העולם. כשליבו של האדם מלא בשמחה הוא מתחיל לחשוב מחשבות של שמחה, וכך הוא פוגש את העולם. וכמובן להיפך, כשאדם שונא מישהו אחר ופוגש אותו - הוא מתחיל לחשוב מחשבות מתאימות, ואז כל דבר שהוא עושה מתפרש בעיניים ביקורתיות של שנאה. כל רגש בא עם עולם של מחשבות, ונמצא שהדרך שאדם חי קשורה לרגשות שבתוכו.

הרגש אינו קובע רק את ההווה, אלא גם את זכרונות העבר. יש אנשים שחושבים שהזיכרון הוא ארכיון של סרטי וידאו, הכוללים במדויק כל מה שעבר על האדם; אולם מתברר שכל אדם הוא הבמאי של הזיכרון שלו. יש לכל אדם מנגנון שלם שמחליט מה נכנס ומה לא, הוא משנה, יוצר ואפילו מדמיין, ולמוצר המוגמר אנחנו קוראים 'העבר'. נמצא שעברו של כל אדם נמצא בתוכו בצורה מאוד יצירתית וסובייקטיבית, הקשר בינו לבין מה שהיה במציאות הינו חלקי למדי.

במחקר מעניין שעשו פעם, נתנו לקבוצת תלמידים לראות סרט מסוים, ובשלב הבא חילקו אותם לשתי קבוצות: קבוצה אחת חוותה חוויות קשות - הרצאות וסרטים העוסקים בנושאים לא סימפטיים, וקבוצה שנייה חוותה חוויות של כיף ושמחה. בשלב השלישי, נשאל כל אחד מהמשתתפים מה הוא זוכר מהסרט הראשון. מתברר ששתי הקבוצות זכרו סרטים שונים! מי שחווה חוויות פחות נעימות זכר יותר את הדברים הפחות נחמדים בסרט, ואילו מי שחווה חוויות שמחות זכר יותר את הדברים השמחים. מי שרע לו אומר 'אתמול היה זיפת, שלשום היה זיפת...' אבל כשטוב לו הוא אומר 'אתמול היה טוב'. כמובן, אין כאן כללי ברזל, ויש אנשים שתמיד רואים טוב. או מגיעים למצב שבו רואים רק את הטוב כי הרע מתמשך,והטוב הוא ממשיך לבלוט בזיכרון.

הרגש - תקשורת בין האדם לעצמו

הרגש הוא כוח של תקשורת. כאשר אדם נפגש במשהו - רעיון, אדם או מצב - משהו בו מגיב בצורה מסוימת, והרגש הוא זה שמלמד את האדם על אותו משהו שבתוכו.

נניח שלמקום שלי נכנס מישהו חדש, ואני מרגיש שאינני סובל אותו, אני סולד ממנו, ואז אני מקבל פקודה מהשכל להתרחק מאותו אדם. פתאום אני הופך להיות מאוד ביקורתי כלפיו, אני שואל את עצמי - 'מי הוא, מאיפה הוא בא בכלל?'

בצורה נכונה, השכל צריך לבחון את ההרגשה של האדם - מהיכן היא נובעת? יתכן שהשכל יבדוק ויגיע למסקנה שאכן יש עם אותו אדם בעיה אמיתית. הוא לא ממש ישר, הוא מנצל אחרים ואי אפשר לסמוך עליו. במקרה כזה, האינפורמציה שהביא הרגש התבררה כנכונה, ההצעה של הרגש 'כדאי להתרחק ממנו' - אושרה על ידי השכל. יתכן גם שיתברר שאין בעיה באותו אדם, אבל גם בי אין בעיה - אנחנו פשוט אנשים בעלי אופי שונה. אולם, יכול להיות שאני מספיק אמיתי עם עצמי, ואז מבין שהסיבה שהבחור הזה לא עושה לי טוב אינה נובעת מבעיה בו; כנראה, הוא חכם מעט יותר ממני, יש לו כריזמה ואנשים מתקשרים אליו, ואז מתברר ששורש התחושה הוא קנאה. אם לא היה פיקוח של השכל, אז הייתי נותן לרגש להוביל את המהלך, אבל כשהרגש מהווה תקשורת יש לו תפקיד חשוב מאוד - הוא מגלה לי מי אני? מה אני חושב ומה אני רוצה? ואז אגיע למסקנה שכנראה אני צריך לעבוד על עצמי. אם הרגש מפעיל את החיים אני כמו בהמה, שכשהיא רעבה היא אוכלת. אבל אדם רעב צריך לבחון מערכת ערכים, לקבל אינפורמציה מהרגש ולתת לשכל להחליט.

אדם שמנסה לסגור את הרגשות שלו דומה לאדם שמנסה לנהוג בלילה בלי אורות. הוא לא יודע מיהו, הוא לא יודע היכן הוא חי, הוא לא באינטרקציה עם העולם.

הרגש - המתווך בין השכל לגוף

כולנו מכירים את המצב שבו אנחנו מבינים היטב מדוע נכון לעשות מעשה מסוים, אבל הגוף אינו מזדרז להגיב... כח הרגש הוא אחד הדרכים לתווך בין ההבנה השכלית לבין הגוף.

כאשר רוצים שהגוף יעשה משהו, חייבים למצוא דרך לערב את הרגש. אחרת, אפשר לשכב במיטה ולומר 'זה נפלא לקום בזמן, מאוד הייתי רוצה...' כי אין לשכל לבדו כוח להזיז את הגוף.

לסיכום, הרגש הוא הכח החי של האדם. עסקנו בכמה תפקידים של הרגש: הוא דוחף את האדם לעשייה, הוא ה'משקפים' דרכם אדם פוגש את העולם בהווה ומייצר את 'ארכיון סרטי הוידאו' של העבר, דרכו אדם יכול להכיר ולדעת על תכונות נפשו-אופי, ובנוסף - הוא כח מתווך בין ההבנה השכלית שדבר מסוים הינו נכון לעשייה, לבין הגוף.

רגשות - תגובות

כבר ראינו שרגש הוא הווי פנימי, ועל ידו האדם יודע שהוא חי. הדבר החשוב ביותר המאפיין את הרגשות הוא, שבמהותם הם תמיד תגובות. אם אדם יעבור ניתוח אחרי מאה ועשרים שנות חייו בעולם הזה, נמצא בתוכו לב, כבד ואיברים שונים - אבל לא נמצא עצבות או אהבה, כי הרגש הוא מציאות רוחנית שבאה כתגובה למשהו אחר.

אם נשאל אדם - למה אתה מרגיש שמחה? סגנון התשובות יהיה בדרך כלל 'בגלל שהוא אמר לי את זה', 'בגלל שלמדתי את משהו', 'בגלל שהיא אמרה 'כן''. כאמור, תשובות אלו נכונות ביסודן, כי הרגש הוא אכן תגובה; אולם יש בהן טעות חמורה ובעיה מרכזית, משום שהן מתארות אדם שהחיים הרוחניים והפנימיים שלו אינם שלו, הוא מופעל על ידי אחרים, בעוד שכל אדם יכול לשלוט על תגובותיו הרגשיות.

רגשות, יש עליהן שכר ועונש, ואם כן ברור שיש לאדם יכולת לשלוט בהם.

מדוע נדמה שקשה לשלוט ברגשות?

מהו הגורם הפסיכולוגי לכך, שרוב בני האדם יאמרו 'הרגשות שלי הם מחוץ למחנה'? ניתן למנות שתי סיבות לכך, אידיאולוגית ופיזולוגית.

הסיבה האידיאולוגית היא שנוח לאדם לא לקחת אחריות. תמיד נוח להטיל את האחריות על מישהו אחר, ולומר 'אתה שימחת אותי' או 'אתה עשית לי את העוול,עצב'.

סיבה נוספת היא פיזיולוגית. כאשר אדם אומר לי משהו טוב ואני שומע, המילים מגיעות תחילה לאוזן, למוח ומשם לרגשות, וכל זאת דרך מערכת העצבים. תהליך זה מורכב מכמה וכמה שלבים, אולם למעשה הוא מהיר מאוד - מהירות המעבר מהאוזן למח היא ארבעת אלפים קמ"ש, ומשום כך כאשר שומעים מישהו מרגישים את התגובה הפנימית כהרף עין, ויש הרגשה לשומע שהוא אינו חלק מהמשחק, כאילו היתה לחיצת כפתור ונדלק האור. לכן, קל לאדם לחשוב שמישהו אחר גרם לרגשותיו, אבל האמת היא אחרת. מקורן של הרגשות הוא באדם עצמו.

חמשת הגורמים לרגשות

בעולם הפסיכולוגיה נוהגים להצביע על חמישה גורמים לרגשות: מחשבות, זכרונות, דמיונות, תחושות הגוף והסביבה.נסקור אותן בקצרה, ובפרקים הבאים נרחיב ביחס לכל אחד מהם, וביכולת ההשפעה של כל אדם עליהם. יכולת ההשפעה על גורמי הרגשות הינה, למעשה, היכולת לכוון את הרגשות נכון.

הגורם הראשון המשפיע על הרגשות הוא המחשבות שהאדם חושב אודות החוויה שהוא חווה. כל מחשבה מייצרת יחד איתה רגשות, חזקים יותר או פחות. כמובן שכאשר לא מדובר במחשבה משמעותית, הרי שהרגש הנלווה אליה אינו רגש חזק; אבל מחשבה משמעותית ועוצמתית תוביל גם לרגש משמעותי.

הגורם השני הוא הזכרונות: המוח עובד כך שהזכרונות נמצאים בתוכנו כשהם עטופים באותן הרגשות שהרגשנו בזמן הארוע. מידת ההשפעה של ארועי העבר על הרגשות תלויה, כמובן, בשאלה עד כמה האדם זוכר את אותם הארועים. ככל שאדם שוכח ארוע מסוים כך הוא הופך לפחות ופחות רלוונטי, הרגשות הנלווים אליו פוחתים וכך השפעתו על ההווה פוחתת והולכת.

הגורם הבא הוא הדמיונות. אם אדם עוצם עיניים בדרך לנישואין ומדמיין את יום חתונתו, הוא מזמין את התזמורת הנכונה והחברים הנכונים והכלה נהדרת, החיוך לא מש מהפנים. כאשר אני חושב על רעיון עתידי, התוצאה היא תגובה רגשית מיידית.

למעשה, שלשת הגורמים הראשונים הם כולם מחשבות - השייכות להווה, לעבר ולעתיד.

הגורם הרביעי הוא תנוחות הגוף. הקשר בין הגוף והרגש הינו בדרך כלל חד סטרי: כשאדם מתבייש הוא מסמיק, כשאדם עצוב גופו מייצר דמעות, כשהוא כועס - הגוף מכווץ שרירים. אולם, מתברר כי הכביש הוא דו סטרי. היצירה של רגשות היא גם פרי של תנוחות הגוף, ולאדם שנמצא בתנוחה של גוף מסוימת קשה להרגיש תחושה המנוגדת לאותה תנוחה.

הגורם האחרון הוא הסביבה. אדם לא נולד בתוך אי בודד, הוא נברא כדי להשפיע על הסביבה שלו וגם כדי להיות מושפע ממנה .

חמשת הגורמים ליצירת הרגשות מהווים שלשה מעגלים: המחשבות הן פנימיות, בתוך נפש האדם. תחושות הגוף הן במקום חיצוני יותר לנפש, והסביבה היא חיצונית לחלוטין לאדם. הכלים לפתח את האישיות, לכוון את הרגשות שלנו למקומות הרצויים לנו, הינם למעשה שליטה בגורמים המביאים לרגשות - על המחשבות, על תחושות הגוף ועל הסביבה שאנחנו נמצאים בה.

כל הגורמים הללו הינם בשליטתנו. לכן, אם אדם בא ואומר - יש לי רגש שלא נוח לי אותו, אני כועס, עצבני, מקנא והייתי רוצה להיות אחרת, הוא יכול לבחור את הדרך הטובה והמתאימה לו ביותר להשפיע על רגשותיו.

המסנן הפנימי

בפרק הקודם עסקנו בגורמים שמובילים את האדם לרגשות, כאשר הגורם המרכזי ביותר הוא כח המחשבה: מחשבות על ההווה, זכרונות מהעבר ודמיונות על העתיד. בפרק זה נתאר בצורה מפורטת יותר את התהליך המתרחש בתוכנו, בין החוויה ובין התגובה.

נניח שאני נכנס לשכונה שאיני מכיר בה איש, והנה אני רואה ילד שמסתכל עלי מחלון בבית גבוה ואומר לי 'אתה מטומטם'. מסתבר שאני לא אבכה כתוצאה מכך. התגובה יכולה להיות אדישות, צחוק או גיחוך. לעומת זאת, אם חבר שלי אומר לי מילים עם תוכן דומה, התגובה יכולה להיות כעס, עצבות, עלבון, למרות שהחבר השתמש כמעט באותן המילים, 'מטומטם' עם תפארה. מדוע יש הבדל בין התגובות בשני המצבים?

לכולנו יש בתוכנו מסנן הנותן פירוש ומשמעות לחוויות החיצוניות. מה שהביא אותי לצחוק כתוצאה מדברי הילד הוא אותו מנגנון פנימי, והתגובה שלי לא היתה לדברי הילד 'אתה מטומטם', אלא לפירוש שלי למה שהוא אמר. לעומת זאת, כשהחבר שלי אמר לי בדיוק אותו דבר - המילים שמתרוצצות לי בראש הן 'איך הוא יכול לומר לי את זה? איזו חוצפה! מה, הוא יותר טוב ממני?' הר הגעש הזה לא בא מהחבר אלא ממני, מהמסנן הפנימי שנותן משמעות. באופן תאורטי הייתי יכול לחשוב אחרת, הייתי יכול לומר לעצמי 'מה, נפלת על הראש? מה אכלת הבוקר? לך מפה, מי אתה?' נמצא, שאני הוא בעל הבית.

הגירויים החיצוניים הם בידי שמים. אמנם, אדם יכול גם לשלוט עליהם במידה מסוימת - כאשר אדם מסתובב ברחוב דיזינגוף בקיץ יהיה לו קשה לחשוב מחשבות טהורות, אבל השליטה שלנו בגירויים החיצוניים הינה מוגבלת. לעומת זאת, ה'מסנן' הפנימי לאותם גירויים פועל לפי התפיסות והמחשבות, שדרכן האדם תופס את העולם, ועליהן האדם יכול לשלוט בצורה מוחלטת. המסנן הוא המוח, שנותן משמעות לכל דבר על ידי דיבור עצמי. אפשר לומר שיש במוח של כל אדם מערכת של תכניות, לפיהן הוא מגיב בצורה מסוימת כאשר הוא שומע אנשים שאומרים משהו, או כשהוא עובר חוויות מסוימות.

בדומה לתכונות, גם ל'תכניות' אלו יש שני מקורות. יש חלק מולד שגורם לאדם לפרש דברים בצורה מסוימת, ויש חלק שנרכש על ידי האדם.

הרגלים - מערכת חיסכון

התכניות הפנימיות כוללות בתוכן הרגלי חשיבה - אנחנו רגילים לחשוב בצורה מסוימת. ההרגלים ביסודם הם דבר נפלא, הם מערכת החיסכון של האדם. חשיבה דורשת הרבה אנרגיה, אדם שלומד כמה שעות רצופות יתעייף מכך. אם צחצוח השינים לא היה נעשה מתוך הרגל אלא כל בוקר האדם היה צריך לחשוב על כל פעולה ועל העלויות של המשחה - כל האנרגיה היתה מושקעת בצחצוח השנים, ולא היה נשאר זמן לנעליים... לכן השכל משקיע הרבה כוח בהרגל, כוח 'עוקף חשיבה ומודעות', שמשחררים אנרגיה ומאפשרים לאדם להתקדם. בשיעור הראשון של לימוד הנהיגה הכל לא זורם, כל האנרגיה מושקעת בהמון דברים חדשים שצריך לשים לב אליהם, ולאט לאט הנהיגה הופכת להיות הרגל.

כח ההרגל הינו כח מרכזי גם בחינוך עוד לפני ההבנה השכלית אנחנו הופכים ומשנים ועושים פעולה, שהילד ידע איך לקשור נעליים למשל.

כאמור, הטוב שבמערכת ההרגלים הוא שהם מחוץ למערכת המודעות ואין צורך לחשוב עליהם, והרע הוא - שאין צורך לחשוב עליהם... רוב הרגשות וההרגלים של האנשים עובדים טוב; אם אני מגלה שאני שמח בזמן הנכון ובמינון הנכון, שגם אם אני עצוב זה לא גורם לי להיות שבועיים במיטה - אני יכול להסיק שהתכניות די מתאימות, הן מובילות אותי לרגשות מתאימים. אבל אם אני מוצא את עצמי כועס יותר מידי, שהרגשות הם בצורה או בעוצמה שאינם מתאימים, אז עלי לדעת שהבעיה אינה בחוץ אלא אצלי - ואז גם הפיתרון נמצא אצלי.

בששת הפרקים של היחידה הראשונה 'מודעות עצמית' עסקנו בחשיבות המודעות של כל אדם לעצמו ולכוחותיו, בתפקיד שניתן לו לשכלל ולפתח את אישיותו, לתת לכל תכונה בנפש ביטוי נכון כך שרגשותיו יזרמו באפיקים הנכונים והבריאים. הבסיס להבנת היכולת לעצב את האישיות הוא הבחירה החופשית.

בהמשך למדנו על הגורמים המשפיעים על הרגשות - ההווי הפנימי שבתוכו של כל אדם, והרחבנו בתיאור התהליך הפנימי המתרחש בין החוויה החיצונית לבין התגובה הרגשית.

ביחידה הבאה נלמד על דרכים מעשיות, לעצב את ההווי הפנימי שלנו ואת אישיותנו באופן הרצוי לנו.

בפרק החותם את היחידה הראשונה עסקנו בכך, שבתוכו של כל אדם יש מנגנון כמעט אוטומטי, המביא לכך שכאשר הוא חווה חוויה מסוימת הוא חושב מחשבות מסוימות, והתוצאה שלהן היא רגשות טובים יותר או פחות. אחד המפתחות הראשיים לשליטה על אותו מנגנון הוא להרגיל את עצמנו לחשוב מחשבות אחרות, המתאימות יותר למטרה.

כאשר אדם רגיל לחשוב בצורה מסוימת והיא מובילה אותו למקומות שהוא לא רוצה בהם, יתכנו שני קשיים שיעמדו בדרכו כאשר הוא יבקש לשנות את הלך המחשבה. ראשית, המוח כבר רגיל לחשוב בצורה מסוימת; שנית, אנחנו מאמינים במה שאנחנו אומרים. אם אדם העליב אותי, אני לא יכול לומר לעצמי שאני לא נעלב! המודעות לקשיים אלו היא גם השלב הראשון של הפתרון.

נקח לדוגמה סיפור מן התנ"ך:

החכמים רואים את השועל יוצא מבית קדשי הקדשים, ובוכים. הבכי הוא התוצאה; מה שהביא אליו הוא זכרון הפסוק "והזר הקרב יומת". הם זכרו את תפארת בית המקדש, את הקדושה שהיתה בו, ולכן הם הגיעו לרגש של בכי וכאב. רבי עקיבא עונה להם שכאשר הוא רואה את השועל ואת החורבן, הוא בטוח שכשם שיש חורבן כך תהיה גם תקומה. החוויה היא אותה חוויה, ההבדל בין רבי עקיבא לבין החכמים הוא המשקפיים, דרכם בוחרים להסתכל על העולם.

נזכור את ה'ביוגרפיה' של רבי עקיבא. רבו הרוחני היה נחום איש גמזו - "גם זו לטובה". שמו לא היה "הכל טוב", כי אדם שחושב כך הוא טיפש. יש סבל בעולם וגם כאב, מי שרואה ילד נדרס ומחייך ואומר "נפלא" - יש בתי חולים מתאימים בשבילו, כי זו טרגדיה עצובה וכואבת. נחום היה אדם שמסוגל לתפוס את הכל, מבין בדיוק מה קרה, אבל הוא יודע שבסופו של דבר כל מה שקורה בעולם הוא חלק מהטוב האלוקי, "כל מאן דעביד רחמנה לטב עביד" ולכן הוא מאמץ לעצמו דרך ההסתכלות מתאימה. החכמים בחרו ב'מסנן' שיביא אותם לבכי, ורבי עקיבא בחר במסנן שיביא אותו לשמחה.

מי מבין החכמים צדק? שניהם. החכמים צדקו, כשחושבים על בית המקדש ורואים שועל שיוצא משם ודאי שהדבר יביא לבכי. באותה מידה, כשחושבים על הגאולה העתידה הנלמדת דווקא מהחורבן מביא הדבר לשמחה, השאלה היא מה האדם בוחר, באיזה עולם של רגשות ושל התייחסויות הוא בוחר לחיות, והבחירה יכולה להיות לפי התוצאה, לפי מה שיביא למקום שטוב להיות בו ושנכון להיות שם.

ניתוח התהליך

המעשה של ר' עקיבא והחכמים ממחיש את השפעת המחשבה על הרגשות. בדרך כלל התגובות נובעות מהרגלי חשיבה מסוימים, חלקם נובעים מתכונות הנפש המולדות וחלקם מן הסביבה. לכן אם אני מוצא את עצמי כועס, אחת מהסיבות לכך היא הפירוש שאני מפרש את העולם. כדי שאדם יתחיל לשלוט בעצמו, השלב הראשון הוא המודעות לתהליך הפנימי שבתוכו. אני חייב להיות ער למה שאני עושה וחושב, להוציא את המנגנון מהזרימה ולשים אותו על המסך.

לשם כך, כדאי שכל אחד ינסה 'לצלם' את החוויה הנפשית באותו רגע שהביא לתגובה: מה קורה אצלו ברגע שהוא מתחיל להרגיש רגשות? כשמשהו משמח אותך תשאל את עצמך - באותה סיטואציה, מה גרם לשמחה? איך תרגמתי את הגירוי החיצוני,מה התרחש בגירויים הפנימיים אצלי

מה אמרתי לעצמי? אלו תמונות רצו אצלי בראש? מה היו הזכרונות, הדמיונות והמחשבות? כך אדם מגלה את התכניות שיש לו, ומבין איך הוא מייצר רגשות. אם התכניות אינן מתאימות למה שאדם רוצה, הוא יכול להתחיל את העבודה.

הבדיקה הזו אינה יכולה להיעשות בשעת התלהטות הרגש, כי אז מאוד קשה לעצור אותו ולבחון את הדברים בצורה שכלית, אלא רק לאחר מעשה יש לשחזר את ההרגשה. בשלב הבא, צריך לחפש פירוש הגיוני אחר לאותו ארוע, לבנות 'תוכנה' אחרת.

מה לא נכון לחשוב?

בשלב הזה, נחזור שוב לסיפור על רבי עקיבא והחכמים. כפי שראינו, החכמים לא טעו כשחשבו מחשבות שהובילו אותם לבכי. כך גם כאשר אנחנו מחפשים מחשבה מתאימה, יש להיזהר שלא נשלול בכך את המחשבה הקודמת! אם דבר מסוים מביא אותי לכעס, איני יכול לשקר לעצמי ולומר 'מכאן ולהבא זה לא יפריע לי'. משפט כזה אינו עוזר, כי אי אפשר להתכחש למציאות שהדבר כן מפריע! אין צורך לשלול את המחשבות הקודמות, אבל עלינו לחפש אמירות, תפיסות והבנות אחרות.

נמחיש את הדברים בדוגמא. נניח שיש אדם מסוים שמאוד מפריע לי. הוא מעליב, אינו מתחשב ואף פעם לא מעלה בדעתו להתנצל. אם אומר לעצמי 'הוא לא יכעיס אותי', אמירה כזו לא תעבוד, כי ודאי שזה מכעיס לפגוש באדם כזה! אבל אני יכול להרגיל את עצמי לחשוב מחשבות נכונות אחרות: 'היתכן שאדם כזה ידליק אותי? אין לי סיבה לכעוס בגלל שהוא אדיוט, הכעס הוא להעניש את עצמך על השטויות של האחרים!' יש עוד הרבה אמירות שאפשר לומר: 'זו בעיה שלו, מה שהוא אומר לא קשור אלי'; 'רחמן עצלן, איך יצא יצור כזה? מסכן אדם עם כזה רעל בלב שהוא חייב להעליב אנשים!' כל מחשבה היא טובה בתנאי שהיא מביאה אותי ליעד, שלא אצא כועס אלא רגוע. אחרי שאמירה מסוימת נמצאה יעילה, אני צריך 'להחליף את התוכנה': להרגיל את עצמי לחשוב את המחשבות הרצויות לי. ככל שאדם מבין שהוא בעל הבית על החיים הרגשיים ועל החוויה - הוא יוצא עם כוחות חדשים, ואיתם הוא מוביל את החיים שלו.

החברה אינה מכבדת אותי!

נדגים את התהליך הזה בסיטואציה נוספת. נניח שאני מרגיש שהחברה שאני חי בה אינה מכבדת אותי ברמה שלדעתי אני ראוי לה, הדבר כואב לי ומביא אותי לדיכאון. למה הדבר כואב לי? לא בגלל שהם לא מכבדים אותי, אלא משום שאני אומר לעצמי שהם צריכים לכבד אותי, שאני אמור להיות במקום אחר בחברה. ככל שאני מדבר אל עצמי וחוזר על כך, תחושת התסכול גוברת. הפיתרון הוא בכך שאני אחפש משהו טוב אמיתי אחר לומר לעצמי.למשל: 'אני מעוניין שהכבוד יבוא ממני ולא מהם'; או 'זו הזדמנות לעבוד על ענווה, כנראה שיש לי פגם במידה הזו'. אפשר גם לראות בסיטואציה כזו הזדמנות לדעת, איך לתת לאחרים את אותה הרגשה שאני רוצה לקבל.

המאפיין את כל האפשרויות שהזכרנו הוא שהן לא רק חיוביות, אלא גם אמיתיות. לעומת זאת, אם אדם יאמר 'לא משנה לי שהחברה אינה מכבדת אותי' - הבעיה לא תיפתר, אדם אינו יכול להתכחש לעצמו.

עניין זה הוא חשוב מאוד גם בחינוך. הרבה פעמים הורה אומר לילד 'אני יודע שהם שונאים אותך, אבל זה לא צריך להיות איכפת לך'. אמירה כזו אינה עובדת, כי היא לא אמיתית, ומתכחשת לנפש הילד - השנאה של החברים כן משמעותית בשבילו!

בעיה או אתגר?

לפעמים צריך פשוט להרגיל את עצמנו להשתמש במונחים מתאימים. נניח שאדם נמצא בהתמודדות לא פשוטה, הוא אומר לעצמו 'יש לי בעיה. משהו תקוע אצלי, אני לא מסתדר עם אף אחד'. המילה בעיה יוצרת אצלנו תחושות של מועקה, פחד, כישלון, ביטחון עצמי ירוד. המילה 'אתגר',לעומתה, צופנת בתוכה תוכן הרבה יותר חיובי. לכן כל התמודדות שאנחנו נמצאים בתוכה היא לטובתנו, היא אתגר שנועד להוביל אותנו לגדול ולהתפתח. מי שמתרגל להשתמש במילה 'אתגר' יוצר בתוכו תחושות חיוביות של מרץ, חוויה ותקווה אמיתית לטוב. הוא ניגש אל הקושי עם ביטחון ואמון שההתמודדות היא בשבילו, ואז גם נקל עליו להפיק את הרווחים. שוב יש להדגיש, שאדם שאומר 'אני בבעיה' אומר אמת, אבל הוא חושב רק על הצד הקשה של המטבע, ורק הוא יסבול מכך.

ההתייחסות הזו נכונה גם לגבי נסיונות שהאדם כבר עבר. אם אני מסתכל על ניסיון שעבר עלי כ'בעיה' שיצאתי ממנה, התחושה השלילית כלפי אותו ארוע נשארת בתוכי, והיא מלווה אותי כל החיים. לעומת זאת, אם התמודדות מסוימת נתפסת בעיני כאתגר, אני חושב על מה שלמדתי ממנה להמשך החיים, כל דבר בלתי נסבל הופך להיות דבר בעל משמעות שבונה אותי. אלו הם חיים אחרים לחלוטין!

זהו עומקו של המשפט 'אין חכם כבעל ניסיון'. והרי כולנו מכירים כמה וכמה אנשים שהסתובבו בעולם, עשו אינסוף דברים - והם עדיין טפשים! כשנדייק נראה שהמשפט אינו 'אין חכם כמי שאוסף חוויות. חוויה היא ארוע שאדם עובר, חש אותו, ושם על המדף כדי לדבר עליו באיזו שיחת נפש. בעל ניסיון - הוא אדם שהוציא מהחוויה את החכמה שיש בתוכה.כשאדם חי ברמה הזו, מכל מפגש עם מישהו אפשר לצאת עם שכר. החיים אינם מלאים בעיות, אלא אתגרים.

איך הופכים מחשבה להרגל?

תהליך זה נשמע פשוט, אבל הוא לא 'הולך ברגל'... גם כאשר אנחנו רוצים להרגיל את לשוננו לומר 'משיב הרוח ומוריד הגשם' במקום 'מוריד הטל', אנחנו צריכים לומר 'משיב הרוח' תשעים פעמים...

כדי להפוך מחשבה מסוימת להרגל, אפשר להפעיל גם את כח הדמיון, ולדמיין את אותו אדם אומר לי כך וכך, ואת עצמי חושב את המחשבה הרצויה.

בהתחלה הדבר ידרוש ממני מאמץ, אבל לאט לאט אני אצליח להחדיר את האמירות החכמות שאני מזדהה איתם לתוך הזרימה של החיים שלי, ואז אתחיל להבין ולחוש שעל אף שאני לא תמיד יכול לשלוט במצבים שאני נמצא בתוכם, הרי שדרך ההתייחסות שלי לאותם מצבים היא זו שתוביל את האישיות והנפש שלי למחוזות טובים יותר או פחות.

כאן נדגיש שוב עניין שעסקנו בו בהרחבה - שליטה ברגש אין פירושה להפוך את עצמנו לרובוטים. אנחנו רוצים שהתגובות הרגשיות שלנו יזרמו בצורה ספונטנית, אבל מידי פעם צריך לנתב ולכוון אותם למקום שאנחנו רוצים. תהליך הניתוב עצמו דורש מאמץ והתערבות של השכל, אבל אחריו אנחנו יכולים לדעת שאנחנו גולשים במסלול הנכון.

נדודי שינה

הדוגמאות אותן הבאנו ביחס לשליטה על מחשבות עוסקות במחשבות על ההווה, והעיקרון נכון, כמובן, גם ביחס לזכרונות ודמיונות. דוגמא נפוצה לכך היא נדודי שינה. פעם הגיע אלי בחור שהתלונן על כך שקשה לו להירדם. לאחר ששוחחנו מעט התברר, שבסוף כל יום הוא רגיל לחשוב על כל מה שעבר עליו באותו יום, ואם משהו לא הלך טוב - הגוף לא יירגע. ככל שהוא לוחץ על עצמו להירדם, השינה 'בורחת'. שאלתי אותו - בתיכון ידעת לשחק? הוא ענה לי - כן, הייתי כדורסלן טוב! הצעתי לו שיחשוב לפני השינה על הזכרונות הנעימים ממשחקי הכדורסל בתיכון. במקום להילחם במה שעשיתי היום, עדיף למצוא מקום רגוע וכיף. כעבור כמה ימים הוא סיפר לי שהעצה אכן עזרה לו.

כללו של דבר, כל אדם הוא בעל הבית על מה שיש לו במוח. אפשר להכניס כל מחשבה, זיכרון או דמיון שרוצים בהם, וכך להגיע לרגשות הרצויים.

הפיל הורוד והסוס הלבן

דרך נוספת לנצל את המחשבות כדי לשבש את ה'תדרים' הנפשיים שאינם רצויים לנו, היא פשוט לחשוב על דברים אחרים. פעם תיאר בפני מישהו התנהגות של קרוב משפחתו, שרגיל להעביר כלפיו ביקורת 'בלי חשבון', הוא היה מעליב בלי לחשוב איך הדברים מתקבלים אצל השומע. אותו קרוב משפחה היה מהדור המבוגר יותר, ואי אפשר היה 'לברוח' ממנו. לא קל להתמודד במצב כזה.

הצעתי לאותו אדם, שכאשר קרוב משפחתו מדבר אליו - הוא ישיר לעצמו שירי מולדת... הרעיון הזה עזר. אם אני חושב על העלבונות שאני שומע זה לא יעשה לי טוב, אבל אם אני מתרכז במשהו אחר, אני שומע את העלבונות מרחוק ובמקביל אני מעסיק את המוח בנושא שמעניין אותי, עוצמת הדברים שאני שומע מצטמצמת בצורה משמעותית.

כאן יש ליתן את הדעת לדבר אחד: הדרך לסלק מחשבה מסוימת מהראש היא רק דרך מחשבה אחרת, לא דרך 'התמודדות חזיתית' עם המחשבה שאינה רצויה. ניתן להמחיש זאת בתרגיל פשוט: נתאר לעצמנו אדם שיעצום עיניים, ויאמר לעצמו 'אני לא מדמיין פיל ורוד, אני לא חושב על פיל ורוד. אני לוקח את הפיל הורוד, ומוציא אותו מהמוח'. אותו אדם דחף את הפיל דרך החלון, אבל הוא נכנס דרך הדלת... המילה 'לא' אינה קיימת במוח לבדה. היא תמיד קשורה למילה 'כן'. אין טעם שאדם יאמר לעצמו 'אני לא אחשוב על זה', אלא הדרך היא פשוט לחשוב על משהו אחר, למשל על סוס לבן דוהר על חוף הים. יש לזכור כי השכל של האדם תמיד עובד; אפילו כשאדם ישן, הוא חולם חלומות שהם פרי פעולה של המוח. אם נפעיל את המחשבה בכיוון מסוים, ממילא כיוונים אחרים יבואו פחות לידי ביטוי.

למעשה, עסקנו בפרק זה ובפרק הקודם בשתי דרכים בהתייחסותנו לחוויה שאנחנו חווים: להעניק משמעות חיובית לאותה חוויה, וכשאי אפשר לעשות זאת - 'לסגור את החלון'. כמובן שאין נוסחאות לאופן השימוש בדרכים אלו, הכלל הכי חשוב הוא לשאול את עצמנו מהי הדרך המתאימה לי ביותר באותה סיטואציה.

השכחה

השכחה היא אחת המתנות הגדולות ביותר שנתן לנו הטבע כאשר אנחנו נמצאים בתוך אירוע בעל משמעות רגשית, עוצמת הרגשות היא גדולה מאוד. אם ניזכר לאחר זמן באותו אירוע ונחווה אותו מחדש, כאילו אנחנו נמצאים שוב בפנים, שוב נרגיש את אותן רגשות חזקים. אולם, בדרך כלל, ככל שאנחנו מתרחקים מהאירוע אנחנו שוכחים את עוצמתו, אנחנו מרגישים רחוקים יותר מאותה חוויה והיא נעשית מטושטשת יותר - הדמויות אינן בהירות והקולות באותו אירוע אינם נשמעים היטב, וכך גם עוצמת הרגשות המתלווה לאותה חוויה הולכת ופוחתת.

ניתן להשתמש בעיקרון הזה בסיטואציות שונות; נניח שאדם נמצא בקשר טוב עם חבר, עם אשתו, עם ההורים שלו, ופעם קרה ביניהם משהו שמפריע לאיכות הקשר. אותו אדם רוצה שהקשר יחזור למסלול, אבל האירוע שקרה יוצר בתוכו רגשות שליליים, שהוא לא חפץ בהם. לשם כך, אפשר לווסת את עוצמתו של האירוע, לקחת אותו ולהעביר אותו רחוק, ואז גם עוצמת הרגשות השליליים תדעך. בשלב הבא, אפשר לחשוב על מחשבה שמקרבת, ומיד היא תעורר רגשות חיוביים יותר.

אחד הגורמים שמשפיעים על רגשות, אותם מנינו בתחילת היחידה, הוא תנוחות הגוף. הקשר שבין הגוף לרגש הוא ברור: כאשר אדם מתבייש הוא מסמיק, כאשר אדם מפחד הוא רועד, אדם שכועס - גופו מתכווץ, הגוף של אדם עצוב מייצר דמעות. ייצור הדמעות, כמו כל תגובות הגוף, הוא תהליך אוטומטי - אין אדם שאומר לעצמו 'אני עכשיו עצוב, אני צריך להוציא דמעות'...

 

מתברר כי ברגשות מסוימים, הקשר הוא דו סטרי. לא רק שכאשר אני כועס אני מכווץ שרירים, אלא גם איני יכול לכעוס אם אני לא מכווץ שרירים. המסקנה היא שאדם יכול לשלוט במידה מסוימת על הכעס שלו דרך שליטה בגוף, וכל אחד מהקוראים יוכל לחוות זאת בעצמו.

 

נניח שאתמול הודיעו לך שהפעילות הלאומית שהיית שותף לה נשאה פרי, לאחר שעה הודיעו לך שזכית בלוטו, ובערב התברר כי השידוך שתמיד חלמת עליו התחיל לקרום עור וגידים. בנוסף לכל אלו, גם התכוונת בכל התפילה. זהו יום מוצלח מכל הכיוונים, בהיבט האישי והלאומי. חשוב לך למה שהגוף משדר. ואז, תחשוב כאילו כל זה באמת קרה לך, ואז תאמר לעצמך 'אני בדיכאון'.

 

זה לא הולך, כי הגוף משדר להיפך.

וכן להיפך, נתאר לעצמנו אדם שיושב מכווץ כולו כאילו הוא חטף מכות, ועכשיו הוא יאמר 'אני מרגיש נהדר'. זה לא עובד, כי יש קשר הדוק בין הגוף והרגש.

 

אחד האפיונים של אדם שמוצא את עצמו בדיכאון הוא שהגוף מרגיש כבד. לכן אחת הדרכים שיוציאו אותו מהדיכאון היא שהוא יתחיל לזוז, דרך משחק כדורסל או כדורגל, או פשוט לקום וללכת. ברגע שהגוף זז, הנשמה מיד מרגישה יותר טוב. משום כך, הכבוד לגוף הוא מאוד חשוב. אם היה לי אמצעים מספיקים, הייתי דואג שבכל מקום יהיה חדר כושר. להשקעה של עשר דקות ביום יהיה תרגום מיידי, גם ביכולת לחשוב וגם בתחושות הפנימיות.

הרפייה

כאשר אדם כועס, תגובות הגוף הן מיידיות. הכעס נכנס לשרירים, לעצבים, וכאשר שהעצבים והשרירים מעורבים והמוח נתן פקודה שחומרים מסוימים יזרמו בדם, קשה מאוד לאדם לומר 'אני לא כועס'. הגוף משדר לו שהוא כן כועס! אחת הדרכים הטובות ביותר להתגבר על הכעס היא הרפיה, להרגיל את הגוף להוציא את הכעס ולהרפות את עצמו. הרפיה היא יחסית קלה ללמידה והיא מאוד עוזרת, כאשר אדם לומד איך להרפות הוא יכול בבת אחת לגרום לגוף להוציא את המתח.

דרך פשוטה להרפיה היא באמצעות הנשימות. כל אדם יכול לשים לב לרמת המתח שיש לו ברגע מסוים, ואחר כך לעצום עיניים, לנשום עמוק ולנשוף לאט לאט, ותוך כדי כך לחשוב 'דרך הנשיפה אני מוציא את כל המתח בגוף'. לאחר שעושים כך כמה פעמים, אפשר מיד לחוש בשינוי. ככל שעושים זאת יותר פעמים ועם יותר מודעות, לומדים לשלוט על הויסות של הלחץ, ואז אדם יכול לתת בן רגע ציווי 'תהיה רגוע', והגוף יגיב בהתאם. מי שיעשה זאת מספר דקות ביום יעשה 'מהפך קטן' בחייו, הרבה דברים ימשיכו להפריע לו, אבל יהיה לו קל יותר להתייחס אליהם נכון.

כאן המקום לעמוד על חיוניותו של המתח בגוף: כזכור, אדם שאין לו מתח בגוף - מבקרים אותו אחת בשנה בבית העלמין... בנוסף לכך שהמתח מקיים את החיים, הוא נועד גם לבשר איום. כאשר הגוף מרגיש איום הוא מגיב באופן מיידי, כדי לגייס את השכל שיזהה מהו מקור האיום, ובעיקר כדי להחליט אם להילחם או לברוח. אולם, המתח צריך להיות ברמה סבירה. אם האדם לחוץ מידי - השכל לא יכול לזרום. גם כאן, אחד הפתרונות הטובים ביותר הוא להירגע דרך הגוף, ואז גם ההרגשה הכללית זורמת והשכל יכול לפעול.

השליטה ברגשות דרך הגוף הינה משמעותית כאשר יש צורך בתגובה מיידית, וזאת בעיקר כאשר מדובר ברגשות מיידיים, כמו מתח, שמתפרש כקפיצת השרירים.

מצד אחד, דרך הגוף אפשר להגיע לתוצאות מיידיות, בעוד שהשליטה דרך המחשבות דורשים עמל ממושך. אולם אין בשליטה דרך הרגשות די, כי היא מספקת רק פיתרון מיידי, אך לא עושה מהפך באישיות.

לתכונות שבתוכו של כל אדם יש שני מקורות מרכזיים: חלקן מולדות, וחלקן נרכשו בהשפעת הסביבה, כתוצאה מכך שאדם גדל בבית מסוים ובסביבה מסוימת. בעבר היה ויכוח בין הפסיכולוגים מהו המקור העיקרי: יש שאמרו שאי אפשר לשנות מהותית את טבע האדם, ויש שאמרו שכל אדם נולד כדף חלק, ואפשר להפוך אותו למה שרוצים, עד כדי משפט יומרני שאמר אחד הפסיכולוגים: "תן לי את הילד שלך, תאמר לי מה אתה רוצה ואעשה אותו בדיוק כך". כיום ברור לרוב הפסיכולוגים, ששני המקורות משפיעים על נפש האדם.

אדם שנולד במזל מאדים יהיה לו קשר עם דם, אבל הוא יכול לנתב את התכונה הזו לכיוונים שונים - מוהל, שוחט או חלילה רוצח. ועל השפעת הסביבה,הסביבה יכולה להשפיע גם על האדם הגדול ביותר,כל אדם נולד בהקשר ובקשר, אם הוא גדל במשפחה מסוימת יש לו כבר גישה בסיסית לחיים . המשמעות האמונית של השפעת הסביבה היא שאנחנו בטבע כמשפיעים ומושפעים. אדם אינו אִי בודד, הוא חלק מהאחדות הכוללת של הטבע, ובתוכה יש יחסי גומלין.כל אדם עם חמישה חושים, והפנימיות נבנית גם דרך מה שקולטים מהסביבה.

השפעת הסביבה עשויה להיות גורם קריטי בעיצוב האישיות, ולצערנו הדברים נכונים לשני הכיוונים, גם כשמדובר בגורמים שליליים. מחקרים רבים מצביעים על ההשפעה ההרסנית שיש לטלויזיה על נפש הצופים בה, ובעיקר על נפש הילדים, אשר נמצאים בתקופה שבה אישיותם נבנית מהיסודות. במחקר אחד שנעשה בעניין, חילקו ילדים לשתי קבוצות. קבוצה אחת צפתה בסרט אלים במשך 20 דקות, שבמהלכם היו הרבה מכות ומעשי אלימות, וקבוצה שניה לא ראתה את הסרט. בשלב הבא הכניסו כל אחת מהקבוצות לתוך חדר עם צעצועים דומים מאוד לאלו שהיו בסרט, אשר הילדים שבסרט שברו אותם. ההבדלים שהתגלו בין התנהגויות שתי קבוצות הילדים היו ברורים מאוד.

כאשר אנחנו שמים בבית שלנו טלויזיה, וידאו ואינטרנט, אומרים לילדים מה כדאי להם לראות והולכים לישון, יהיה לילדים קשה מאוד לשים לעצמם גבולות. היה פעם למד בחור נפלא, שבשלב מסוים התחיל להדרדר. היו לו הורים אוהבים ואיכפתיים שדאגו לו, והם הלכו להתייעץ עם מנהל הבית ספר. המנהל שאל אותם - 'מה עשיתם באותו ערב שבו הבעיה התחילה?' תשובתם היתה 'לא עשינו שום דבר מיוחד, צפינו בטלויזיה, היה שם סרט יפה. זה היה מסוג הארועים שמלכדים את המשפחה!' המנהל שאל אותם - 'כל הנשים בסרט היו צנועות?' ההורים צחקו: 'זה היה סרט רגיל מאמריקה, לא תמיד השרוולים מגיעים למרפק...' הסביר להם המנהל: אתם הלכתם לישון אחד עם השני, הילד הלך לישון עם השחקנית. מה שנכנס הופך להיות חומר הגלם של אותו יום.

כמובן שהשפעת הסביבה אינה מצטמצמת רק בבעיות של חוסר צניעות; גם כאשר מקשיבים לרדיו, מה ששומעים ממלא את המחשבות. מי שרוצה להשתגע יכול להקשיב כל היום לחדשות, וכך להתרגל לעין אשר רואה בעיקר את הדברים השליליים במציאות, ומתעלמת מכל הטוב והיפה שבה.

הזמנה לארוחת ערב

יש שאלה פשוטה שאפשר לשאול כל אדם שאינו מודה בהשפעה ההרסנית של המדיה: האם היית מזמין את האנשים האלו שאתה רואה אותם בסרט הביתה, כל יום? מסתבר שהוא לא יזמין אותם אפילו פעם אחת. אם כך, מדוע הוא מאפשר להם לבוא הביתה דרך הטלוויזיה, יום אחר יום? האדם הוא מערכת של שידור ושל קליטה, מה שהוא קולט הופך להיות חומר הגלם של המחשבות, הרגשות והווי הפנימי.

לקחת אחריות

בפרק הקודם עסקנו בהשפעתה הגדולה של הסביבה על עיצוב הנפש. המסקנה מכך היא ברורה, להתחבר להשפעות חיוביות ולהתרחק משליליות; אולם, לפעמים קיימים מצבים מורכבים שההתמודדות בהם אינה פשוטה. דוגמא נפוצה לכך היא כאשר בית ההורים אינו המקום האידיאלי ביותר להתפתחות רוחנית, ומצד שני גם התנתקות מהבית אינה פיתרון שעולה על הדעת.

קיימת נטייה של אדם במצב כזה להרגיש את עצמו כקרבן, ולומר לעצמו 'איני אשם, מה אעשה שאבא ואמא מתנהגים כך?' אולם, כל אדם חייב לקחת לעצמו את האחריות. כדי להתמודד צריך בראש ובראשונה עיניים פתוחות שקוראות את המציאות נכון, להיות מוכן לשאול שאלות נוקבות ולקחת החלטות לא פשוטות.

בדוגמא שהבאנו, לפעמים אין מנוס מלמעט את מספר הביקורים בבית, ולפעמים אפשר לפתור חלק גדול מהבעיה על ידי שאדם ישים את הראש שלו במקום אחר. יש משפחות שהכיף שלהן הוא לרכל ולהעיר על כל העולם. הדבר לא בא מרוע לב, אלא זוהי החוויה המשפחתית. אין חוק לבן לחנך את הוריו, השאלה היא מה הוא יעשה בשולחן האוכל? אפשרות אחת היא 'לסגור את האזניים' ולחשוב על דברים אחרים שמעניינים אותו, ופיתרון טוב יותר הוא להעלות לדיון נושאים אחרים. העיקר שהאדם יקח על עצמו את האחריות.

להקרין על הסביבה

דרך נוספת להתמודד במצבים מורכבים כאלו מבוססים על עיקרון חשוב ביחס לאהבה. אהבה מתבטאת בכך שחשוב לי מה עובר על אדם אחר באותה המידה שחשוב לי מה עובר על עצמי. מקובל לומר שהנתינה היא התוצאה של האהבה: אני רוצה לראות את האהוב שמח ומחייך, ולכן כשם שאני שואל את עצמי מה טוב לי היום, כך אני שואל את עצמי מה טוב לו, נתינה אינה רק תוצאה, היא יכולה להיות גם הגורם לאהבה. אדם שנותן לאדם אחר מתמלא כלפיו באהבהכך ניתן להסביר את האהבה העזה של אמא לבנה, משום שהיא רק נותנת לו. לאור זאת הוא מציע הצעה פשוטה לאדם שלא התברך בתכונת האהבה לאחרים: לתת. לבחור 'קרבן', חבר או מישהו במשפחה או בכלל, וכאשר אני נכנס לחדר האוכל, במקום לחשוב איך לקחת את המנה היפה ביותר - לשאול איך אני יכול לעזור.

והנה מסתבר כי "כמים הפנים לפנים כן לב האדם לאדם". אם אני מפתח אצלי את כח האהבה כלפי אדם אחר ומתנהג כלפיו בצורה מתאימה, הרי שבדרך כלל גם החבר יחוש כלפי אהבה. כל אדם יכול לחוש זאת על עצמו, שכאשר הוא ניגש לאדם שמעניק תמיד חום וחיוך, נוצרים תחושות חיוביות כלפיו (יש להדגיש שאין כאן נוסחא מתמטית, כמובן). את התכונה הזו אפשר לנצל בכל מיני מצבים בהם אדם מרגיש תחושות שליליות כלפי אדם אחר, כגון קנאה. ככל שאדם מנסה יותר לצאת מעצמו, הוא מוצא שהתחושות שלו מתחילות להשתנות.

מעתה אפשר לחזור לנושא שלנו: שאלנו מה יעשה אדם אשר נמצא בסביבה שבולטות בה תכונות שהוא אינו חפץ בהן, היא משפיעה עליו לרעה, אבל לא קשה להתנתק מאותה סביבה? אותו אדם צריך לדעת שיש לו יכולת להשפיע עליה. כאשר אני לוקח יוזמה ומתנהג בצורה מסוימת, אני מעורר בצד השני את אותה התכונה; למשל, אם אני משתדל להיות רגיש ומתחשב, אני אוציא מהאדם שמולי את תכונת ההתחשבות.

לא מזמן שוחחתי עם אדם שאמר שבמדינת ישראל חסרות התכונות של דרך ארץ ופרגון. הוא סיפר לי שהחליט להיכנס לבנק שלו כל בוקר עם חיוך ואמירת 'בוקר טוב'. בהתחלה לא היתה לכך התייחסות מיוחדת, אבל לאט לאט הקופאיות התחילו להגיב באותה המטבע, הוא הרגיש שהוא 'לחץ על הכפתורים' שלהם. לפני כן היה לו פרצוף חמוץ, על ידי עבודה על עצמו הוא הצליח להשתנות, ואז נוצר גלגל חוזר, כי כאשר הוא נכנס ורואה את החיוכים כלפיו, קל לו להמשיך.

החינוך

השפעת הסביבה היא הנושא שעומד במרכז: החינוך. חינוך מבוסס על שני יסודות, הסבר ודוגמא אישית. הצורה שבה ההורה מתנהג נקלטת באישיותו של הילד. כל ההסברים שיבואו אחר כך יכולים להיקנות בנפש הילד רק אם הם מתחברים להנהגות בהן הוא פגש, כי העיקר המטביע את הדבר בנפש האדם הוא ההתנהגות, הדוגמא האישית.

תחושת האחריות כלפי הדור הבא וכלפי הציבור בכלל מאוד מחייבת אותנו, גם כהורים וגם כאומה. יש בכך דרישה, שכל הדרך שבה האדם יוצר קשר עם הסביבה תהיה דרך מתוקנת, דרך שמבוססת על כמות נכונה של תכונות והערכים.

נתאר לעצמנו אדם שקיימת אצלו נטייה חזקה לכעוס, והנטייה הזו אינה משרתת את מטרתו בחיים. לכעס יש הרבה השלכות שליליות, אנשים מתרחקים מאדם שנוטה לכעוס, והתחושה של האדם הכועס עצמו אינה תחושה חיובית.

מדוע ההבנה שהנטייה לכעוס היא שלילית אינה מספיקה כדי שהאדם יצליח להשתנות? ניתן לומר שיש לכך שתי סיבות.

הסיבה הראשונה נעוצה בשתי תכונות של התגובות הרגשיות: הן מיידיות, מפני שהן מבוססות על הרגלים, והן בעלות עוצמה גדולה. כאשר אדם 'נדלק' - לא תמיד יש בכוחה של ההבנה השכלית לעצור את הזרימה. בפיתרון לכך עסקנו באריכות בפרקים הקודמים, שאדם יכול ליצור אצלו הרגלים חדשים על ידי התבוננות לאחר מעשה והתרגלות לחשוב מחשבות מתאימות, על ידי תנוחות גוף ועל ידי שהות בסביבה חיובית.

קיימת סיבה נוספת לכך שהבנת הבעיה בנטייה השלילית אינה מספיקה כדי להיגמל ממנה, ובה נתמקד בפרק זה. אמנם בטווח הארוך לא משתלם לכעוס, אבל בטווח הקצר לפעמים כן משתלם לכעוס, כי אתה משיג מה שרצית. אמנם אשתו של האדם הכועס הרוסה, הוא מרחיק בכעסו את החברים שלו ואיבד שוב מקום עבודה, אבל באותו רגע הכעס הוא משתלם, ולפעמים אנחנו קובעים את התנהגותנו רק לפי מה שעומד מולנו.

אולי זהו עומקם של הדברים "אין אדם חוטא אלא אם כן נכנסה בו רוח שטות" אותה רוח שטות היא חוסר היכולת למדוד את הנזק שיגרם מול הרווח הקטן של ההרגשה הטובה כתוצאה מדבר מסוים. זוהי שטות, כי כל בר דעת יאמר שהדבר אינו כדאי, אבל באותו רגע הוא שבוי בתאווה.

הבנה זו פותחת בפנינו פתח נוסף ליכולת לשנות מידה מסוימת - לגרום לכך שגם בטווח הקצר תהיה השלכה משמעותית מאוד להתנהגות מסוימת. נעביר את ההשפעה של המידה לטווח הקרוב, וכך האדם יותר ירגיש את ההשפעה הזו.

הבית המבריק

מספרים על אחד, שכאשר הוא התחתן הוא גילה תכונה שהוא לא ידע עליה לפני כן (זהו אחד הדברים הנפלאים אחרי החתונה, שבדרך כלל מגלים לא רק על בן הזוג, אלא גם על עצמך...). כאדם נשוי תכונת הכעס השתלטה עליו, והוא מצא את עצמו בסצנות שהוא לא האמין שהם יקרו לו, בכעסים אדירים על אשתו הטריה, הוא לא היה מוכן להרשות לעצמו תגובות כאלו, ואז הוא החליט החלטה חכמה. הוא שאל את עצמו - מהו הדבר השנוא עלי ביותר בחיי היום יום? מהר מאוד הוא גילה שניקוי בית בשבילו זה סיוט. הוא הגדיר לעצמו קו אדום לכעסו, כך שבפעם הבאה שהוא יעבור את הקו האדום הזה הוא מיד עוצר, ומסדר את כל הבית.

במשך שלשה חדשים היה לאשתו בית מבריק... כיום הוא ידוע כאדם שאי אפשר להוציא אותו משלוותו. הוא ניצח את הכעס שלו דרך ניקיון הבית.

אני מניח שהוא היה בעל מוסר, הוא תמיד ידע שהכעס אינו דבר טוב, אבל באותו רגע שבו התכונה מיתרגמת למחשבות ורגשות, אדם לא חושב על הטווח הארוך. ה'רוח שטות' נכנסה ואמרה לו - עכשיו אין לך תפיסה ארוכה, אתה לא יכול עכשיו לתפוס את היושר עכשיו אשתך עשתה ככה, ובכך אתה צריך להיות מרוכז. ככל שהוא הסתכל על החטא של אשתו הוא התחמם, וכל ההשלכות מרחיקי הלכת הלכו. אולם לאחר שהוא השקיע אתמול שעתיים על נקיון השירותים במקום להיות בבית המדרש, כל מערך המחשבות קיבל צורה חדשה. עד אז הוא אמר לעצמו 'אני צודק', אבל מאז האמירה השתנתה ל'צודק צודק, אבל שעתיים עם דלי זה לא פשוט...' לאט לאט הרעיון טפטף ונכנס לתודעה המיידית, נתן לו נקודת עצירה שבמהלכה הוא הצליח להתרחק מה'טיסה' של המחשבות הראשונות, מהעוצמה של הרגש, וכך הוא היה מסוגל להיכנס למחשבות על הטווח הארוך, לתכונות יותר טובות, ולגייס את הכוחות להשתלט על תכונת הכעס.

כמובן שלא כל דרך מתאימה לכל אדם. אדם אחר היה עלול רק לכעוס על אשתו, שבגללה הוא צריך לנקות את הבית... אבל אותו אחד היה אדם עם תכונות טובות, והסדק היה רק במקום מסוים.

נקח לדוגמה סיפור שבחור מספר על עצמו:

פעם פנה אלי כתב, שבעבודתו היה יושב כל יום מתשע בבוקר עד שתים עשרה, וכותב את הפינה לעיתון. הוא אמר לי שהתפקיד דורש ממנו הרבה משמעת, והעצלנות, משום מה, השתלטה עליו... הוא עבד בבית, ובמהלך העבודה נזכר שהוא צריך לצלצל, המקרר היה קרא לו, הגינה היפה שבחצר קרצה לו, והוא ביקש ממני לעזור לו להכריז מלחמה על תכונת העצלנות.

היתה זו תקופת בחירות, ושאלתי אותו איזה מפלגה הוא שונא? הוא חשב ומצא מפלגה, שרק הזכרת שמה עוררה בתוכו בחילה. אמרתי לו - בבקשה, תוציא את פנקס השיקים ותכתוב שיק של אלפים שקלים לטובת המפלגה הזו. הכנתי מעטפה עם בול, הכנסתי לתוכה את השיק ואמרתי לו - נעשה הסכם, אם בתשע בבוקר אתה לא מתייצב ואם עד שתים עשרה אתה לא יושב, אתה מבטיח להתקשר אלי, והמעטפה הזו נכנסת לדואר. הרעיון לא כל כך מצא חן בעיניו, אבל אחרי קצת מחשבה הוא החליט לקבל אותו. כעבור חודש הוא התקשר ואמר לי - אתה יכול לזרוק את המעטפה ולקרוע את השיק, נכנסתי לתלם ולמשמעת.

לסיכום, אפשר לשלוט בהתפרצויות רגשיות דרך משמעת עצמית, לקבוע השלכות חיוביות או שליליות להתנהגות מסוימת, ולאחר שהשלכות אלו יחדרו לתודעה - הן ימנעו את מיידיות התגובות, וייצרו מרווח זמן שיאפשר התבוננות ארוכת טווח ומעמיקה יותר.

הרעיונות הללו הם רעיונות יצירתיים, שכל אדם יכול לנצל לפי היכרותו עם עצמו. יש אנשים שקביעת השלכה שלילית למעשה מסוים תשפיע עליהם יותר, ויש אנשים שדווקא החיזוק החיובי יהיה משמעותי.

חינוך ילדים

שאלה: האם שיטה זו טובה גם ביחס לאנשים אחרים? האם נכון לומר לילד שאם הוא יעשה משהו יקרה לו משהו?

תשובה: מאוד חשוב שבכל בית יהיו השלכות שליליות לפעולות שליליות. זהו אל"ף בי"ת של חינוך טוב, וילד שאין אצלו השלכות מתאימות לפעולות שליליות הוא ילד אומלל, שלא יבין את ההבדל בין ישר לעקום, ויחשוב שאפשר לעשות הכל, רק צריך לדעת לתמרן. - במקום שהילד זקוק לגבולות והשלכות להתנהגות לא ראויה, אדם שיאמר 'אני לא אעניש את הבן שלי אף פעם' אומר אמירה אכזרית מאוד.

כמובן שלענישה יש גבולות ברורים: היא צריכה להיות מתאימה לגיל, ולא מענישים ילד שאין לו דעת. צריך להיזהר מאוד שהעונש יהיה מתאים למטרה, לחנך את הילד, ולא לעבור את הגבול ובכך לגרום לו שנאה והתרחקות.

העניין המרכזי שלמדנו ביחידה 'פיתוח האישיות הוא, שכל אדם יכול לעצב את אישיותו דרך שליטה על הגורמים המשפיעים על ההווי הפנימי שלו. התחלנו בגורם הפנימי והעמוק ביותר - המחשבות שהאדם חושב, המשכנו בהשפעה על תנוחות הגוף שגורמות רגשות, ומשם עסקנו בהשפעת הסביבה, ובדרכים להתמודד כאשר נמצאים בסביבה שקשה להתנתק ממנה. בפרק האחרון עסקנו בדרך נוספת של התמודדות, קביעת השלכות להתנהגות מסוימת שימנעו אותה.

בסדרה "מודעות עצמית ופיתוח האישיות" למדנו מעט ממה שמציעה הפסיכולוגיה לעבודת תיקון התכונות ופיתוח האישיות. ביחידה הראשונה עסקנו בעיקר בהבנת הנפש שלנו, ולאור הבנה זו ניתן היה להמשיך וללמוד ביחידה השניה על דרכים מעשיות בהם ניתן להשתמש כדי לנווט נכון את ההווי הפנימי בתוכנו.

במהלך הפרקים, שילבנו בין כמה שיטות פסיכולוגיות, וכאן המקום לומר דבר ביחס לתאוריות פסיכולוגיות. הפסיכולוגיה של היום כוללת מאות שיטות; כל מי שמחפש דרך להסביר את התנהגות האדם יכול להמציא תאוריה, והוא בדרך כלל גם צודק, כי יש הרבה פנים לאדם. השאלה שיש לבחון היא מהו המשקל שיש לייחס לכל תאוריה, עד כמה פן מסוים בנפש הינו דומיננטי, ומשקל זה נקבע במידה רבה לפי התפיסה האמונית שלנו, וכן לפי כל אדם באשר הוא. יש אדם שעיקרון מסוים שנכון ביחס לרוב בני האדם - אינו נכון לגביו כלל, או במידה מועטת.

כמובן שתפיסות הסותרות את עיקרי האמונה אינן נכונות. יש זרמים בפסיכולוגיה שתולים את כל התנהגות האדם במה שקרה לו בילדות, אבל התורה אומרת לנו שקיימת בחירה חופשית. אמנם, אין להיות קיצוניים גם לצד השני; אם ישאל אדם 'האם אני יכול למחוק לגמרי מה שהייתי?' נשיב לו שהדבר ספק, וספק אם בכלל צריך וכדאי לנסות למחוק לגמרי את מה שהאדם עבר, כי כל מה שאנחנו עוברים בחיים הינו חיובי ביסודו, ויכול לשמש כקרש קפיצה לגדילה והתפתחות.

נתאר לעצמנו אדם שגדל במשפחה שבה ההורים היוו עבורו דוגמא נוראית להתנהגות טובה. ודאי שממשפחה כזו קשה לצאת בעל טוב, כי אין דוגמאות חיוביות שמלוות את האדם, אבל מצד שני אדם כזה קיבל הרבה שיעורים איך לא להיות בעל רע, ואם הוא נכנס לתפקיד של הבעל עם ענווה והוא רוצה ללמוד, הוא מצמיד את עצמו לאדם שיכול ללמד אותו והוא עובד על עצמו, אין סיבה שהוא לא יהיה בעל נפלא. ההתנגדות שלנו לתאוריות כאלו אינה התנגדות לעיקרון, ודאי שהעבר משפיע, אבל אסור לנו לומר שהעתיד הוא נכתב והכרחי בגלל העבר. היסטוריה היא לא גורל. אסור להיכנע לרעיון של "זה אני", זו אחת האמירות הקשות ביותר. זה גם אני, אבל אני גם משהו אחר, והבחירה כיצד לפתח כל כוח שבי הינה בידי.

זוהי המתנה , שמלמדת אותנו שכל אדם הוא חופשי כל רגע בן רגע להשתחרר מהעבר וללכת על כיוון חדש. ללא תשובה אין התקדמות של העולם, זהו הבסיס של החיים שלנו, אנחנו נופלים וקמים.

רציונל:

ילדים, ילדות וכן נערות נערים ומבוגרים, לפגיעות מיניות שונות במהלך שהותם במסגרת כלשהי ומחוצה לה. מסגרות גדולות כגון פנימיות, בתי ספר, מרכזי קליטה וצבא מתפקדות לצורך העניין כגוף מאתר ממיין ומפנה לטיפול בקהילה. עקב מאפיינים פסיכולוגים שונים הקשורים בפגיעה מינית קיים קושי הן באיתור והן בטיפול בנוער נפגע תקיפה מינית. בושה, תחושת סוד, איומים ותחושת חוסר אונים מונעים מנפגעות רביות לפנות לעזרה.

במחקר שנערך על ידי ד"ר תום גומפל וד"ר ענת זוהר  בקרב  4,882 ילדים בכיתות ז' ועד יב', מתשעה בתי ספר בישראל בשנת הלימודים תשס"א עלו הנתונים הבאים:

כ – 35% מהבנות ו – 28% מהבנים עברו לפחות מקרה אחד של הטרדה בשנת הלימודים תשס"א. גם בנים וגם בנות מוטרדים, אם כי קיימים הבדלים בין המינים באשר לסוג ההטרדה והגיל בו היא מתרחשת.  רוב המוטרדים דווחו שלא פנו לעזרה וכי ההטרדה נמשכה לאורך זמן. רוב המשיבים דיווחו שנושא האלימות המינית לא נדון בכיתה.  רוב המורים אינם מודעים לתופעות של אלימות מינית הרווחות בבתי הספר.  כ – 75% מהמורים אינם יודעים על קיום מדיניות בית ספרית ברורה

לטיפול באלימות מינית. בקרב מורים רווח הסטריאוטיפ המוטעה לפיו רק בנות הן קורבנות ורק

בנים הם התוקפים. גם ליועצים/ות חינוכיים/ות חסר ידע מקצועי הנדרש לטיפול הולם

באלימות מינית בבית הספר.

חשוב לציין כי, מחקר זה עסק בהטרדה מינית ולא בדק נתונים לגבי מקרי אונס ותקיפה מינית אחרת שאינם מתרחשים בבית הספר.

להלן מספר נתונים מתוך דו"ח איגוד מרכזי הסיוע לנפגעות ונפגעי תקיפה מינית:

בשנת 2004 התקבלו במרכזי הסיוע לנפגעות ונפגעי תקיפה מינית 8,049 פניות חדשות של קורבנות תקיפה מינית.

34.7% מסך הפניות היו בגין מקרי אונס וניסיון לאונס, 15.4% מהפניות היו בגין מקרים של גילוי עריות, ו- 21.1% היו בגין הטרדה מינית ומעשים מגונים.

מרביתן המכריעה של התקיפות מבוצעות ע"י אדם המוכר לנפגעת (יותר מ- 83%). 62.7% מנפגעי התקיפה המינית הם קטינים, מתוכם 28.5% היו מתחת לגיל 12 שנים, ו 34.2% היו בגלאי 13-18. נתונים אילו מדאיגים אף יותר בשל העובדה כי ישנו גידול של 501 מקרי תקיפה מינית בגילאים אילו של 13-18 (ב- 2003 הפניות על תקיפה הטווח גילאים זה היוו 30% מסך הפניות).

נתונים אילו מראים כי בקרב ילדים ונוער ישנה פגיעות יתרה והם מאוד חשופים לתקיפה מינית, פגיעות העשויה לנבוע מתמימותם ולעיתים מהאמון הבלתי מסויג שלהם במבוגרים.

היבט זה משפיע במידה רבה גם על הפניות של אותם ילדים לקבלת עזרה כפי שעולה מן הנתונים: בעוד ש-28.5% מנפגעי התקיפה המינית היו ילדים וילדות מתחת לגיל 12 רק 10.6% מהנפגעים היו בגיל זה כאשר פנו למרכזי הסיוע.

מתוך נתונים אלו אנו רואים את מידת החשיפה המשמעותית של בני נוער וילדים לפגיעות מיניות ואת הצורך שיש באיתור הנפגעים ובטיפול בהם. הנתונים משקפים את הצורך בנוהל עבודה לגבי מקרי תקיפה מינית וכן בצורך הרב במתן אינפורמציה וידוע הצוות הטיפולי בדרכים להתמודדות עם הנושא.

מהי תקיפה מינית:

תקיפה מינית היא כל התנהגות ו/או מעשה מיני הנכפה על אישה, גבר או ילד ללא הסכמתם. תקיפה מינית כוללת פגיעה באישה, בילד ובגבר על ידי גבר, אישה או ילד. תקיפה מינית היא אלימות המתבטאת במין, ולא דחף מיני בלתי נשלט. זהו פשע שמטרתו להשפיל ולשלוט בקרבן.

אלימות מינית היא תופעה חברתית הקיימת בכל חברה שמקבלת התנהגות אגרסיבית וחוסר שיווין בין המינים, וישראל ביניהם. בכל שנה, אלפי נשים פונות למרכזי סיוע לנפגעות תקיפה מינית לעזרה לאחר תקיפה, והסטטיסטיקה מראה שאחת מכל שלוש נשים תותקף במהלך חייה. תקיפה מינית היא פשע מגדרי שמבצעים גברים בנשים, אך דיכוי נשים באמצעות אונס ואלימות הוא חלק מדיכוי חברתי כולל, אחד מחולייה של החברה הפטריארכאלית והמעמדית, המושתתת על יחסי כוח ואלימות כלפי פנים וכלפי חוץ.

תקיפה מינית היא אקט של אלימות שנוקט התוקף כלפי מי שנתפס בעיניו כחלש ממנו. האקט המיני הוא אמצעי להשפלת הקורבן. מרבית קורבנות האלימות המינית הן נשים – עובדה המשקפת את התפיסות החברתיות המקובלות לגבי מעמדן, מקומן ותפקידן של נשים בחברה. תפיסות אלה מתבטאות, בין השאר, בחלוקת המשאבים החברתיים, באופן הצגתן של נשים באמצעי התקשורת ובפרסום, ובשימוש הנעשה בנשים בתעשיית המין.

סוגי תקיפה מינית:

תקיפה מינית – מונח כולל לכל עבירות המין. כל פעולה או אמירה שהקשרה מיני הנעשית ללא הסכמה חופשית של שני הצדדים.

אונס – החדרת אבר מאברי הגוף או חפץ לאבר המין של אישה ללא הסכמתה.

מעשה סדום - החדרת אבר מאברי הגוף או חפץ לפי הטבעת של אדם או החדרת אבר מין לפיו של אדם ללא הסכמתו.

ניסיון אונס – ניסיון החדרת אבר מאברי הגוף או חפץ לאבר המין של אישה ללא הסכמתה.

אונס קבוצתי – אונס המבוצע בידי יותר מתוקף אחד.

אונס מתמשך – אונס חוזר ונשנה על פני תקופת זמן.

גילוי עריות  – התעללות או תקיפה מינית על ידי בן משפחה.

מעשה מגונה – כל תקיפה מינית שאינה כוללת חדירה אך נועדה לשם גירוי, סיפוק או ביזוי מיני.

הטרדה מינית – הטרדה מינית היא אקט בעל אופי מיני שבו אחד הצדדים אינו מסכים לו, כגון חיזורים מיניים בלתי רצויים, בקשות לחסדי מין וכל התנהגות מילולית או פיזית בעלת אופי מיני.

כאשר מדובר בנערים וילדים, ניתן לסווג את הנתונים לשלוש קטגוריות:

1.קטינים הפוגעים באחיהם או אחיותיהם הצעירים מהם בתוך המשפחה – גילוי עריות ופתולוגיה משפחתית. ההתעללות נמשכת ברוב המקרים זמן רב ויש לה השפעות טראומטיות ארוכות טווח. לעיתים קרובות, הקורבן מתקשה לחשוף את הפגיעה והיא/הוא נושאים את הסוד שנים רבות.

2. קטינים שפוגעים בילדים וילדות צעירים מהם במסגרות שונות (בשכונה, בביה"ס כמדריך בקייטנה וכד')

3.אלימות מינית קבוצתית – קבוצה של נערים שמאתרת נערה שנתפסת כזמינה בשל היותה בקשר מיני עם אחד מהנערים או בשל היותה חסרת תמיכה חברתית או משפחתית. הנערים משתמשים בנערה כאובייקט-חפץ שדרכו הם מממשים את הגבריות שלהם זה בעיני זה.

סימנים היכולים לעורר חשש לפגיעה מינית:

באחריות הגורמים השונים בכל מסגרת לנסות ולאתר נפגעים ונפגעות אשר נמצאים בסיכון או מראים סמנים כי הם עוברים או עברו פגיעה מינית. על הגורמים הטיפוליים להיות חשדניים תמיד למקרה של תקיפה מינית ולא "לפחד לראות".

סימנים היכולים לעורר חשש לפגיעה מינית:

סימני הימנעות:

אם הנערה מנסה להימנע מאדם מסוים שבעבר היה מאד קרוב אליו.

אם הנערה הופכת להיות מכונסת בעצמה, שתקנית ומרוחקת.

הימנעות קיצונית ממקלחות או שירותים ציבוריים.

אי הגעה לבית הספר למשך פרק זמן ארוך וזאת ללא הסבר סביר.

פחד עמוק מלהישאר לבד עם אחרים ללא נוכחות מבוגר.

ניסיונות חוזרים ונשנים לברוח מהבית.

חוסר רצון בולט או הימנעות לחזור הביתה לאחר יום הלימודים.

פחד או רתיעה מאנשים ספציפיים, תלמידים או אחרים.

סימנים מוחצנים:

שינוי בהתנהגות באופן קיצוני.

מפגין מעשים או ידע בתחום המיני שאינו מותאם לגילו.

מפיתוי אחרים למעשה מיני.

נושאים מיניים לא שיגרתים העולים מתוך כתיבת חיבורים או ציורים או דרך ביטוי אחרת.

משחקי מיניים עם אחרים עם עצמם או עם בובות.

הפגנת ידע מיני רב ולא מותאם.

רמזים או הערות לגבי כך שעוברת פגיעה מינית.

יחס קיצוני מאד הבא לידי ביטוי בתגובה רגשית חזקה לכל הקשור לפגיעה מינית.

אלימות מוחצנת ובוטה.

חזרה להתנהגות ילדותית או עצירה בהתפתחות.

קושי מתמשך בתפקוד בתוך המסגרת הלימודית.

קשיים בקשב וריכוז שלא על רקע אורגני אלא רגשי.

התעללות בחיות.

התעללות מינית באחרים.

התעללות פיזית שאינה מינית באחרים.

סימנים לפגיעה פיזית עצמית.

סימנים הנראים על ידי הסביבה:

חבלות או סימנים פיזיים אחרים על הגוף.

לבוש חושפני באופן לא תואם או לבוש מסתיר ומחסה באופן שאינו תואם.

עייפות כרונית ודיווח על קושי בשינה.

הזנחה פיזית מופרזת.

דיווח על דלקות בדרכי השתן, כאבי ראש כרוניים, בעיות בעיכול, כל אלו לאחר שנשללת סיבה פיזיולוגית.

חולשה פיזית לא מוסברת.

חשד להפרעת אכילה.

חשד להתנהגות דכאונית: חוסר מוטיבציה, עצבות, ייאוש, תחושת חוסר אונים וערך עצמי נמוך.

הערות לגבי הסימנים:

ככל שנהייה מודעים יותר לרשימת הסימנים עולה הסבירות שנזהה נפגעות ונפגעים. קיימת נטייה לאיתור מוקדם ולא אחראי ולחשדנות יתר בעיקר בקרב אנשי מקצוע המתוודעים לסימנים בפעם הראשונה. על כן חשוב להדגיש כי אף פעם לא מספיק סימן אחד בכדי להניח שאדם עבר או עובר פגיעה מינית. התקיפה יכולה להיות אקטואלית, זאת אומרת, עדיין מתקיימת, או שנפסקה בעבר. אין לדעת זאת על פי סימנים חיצוניים בלבד ויש לברר. תמיד מדובר במספר מרכיבים גם יחד המעלים חשד לתקיפה מינית. כל ברור לגבי הסימנים השונים צריך להיעשות באופן המתחשב ברגשות האדם. עצם שיחת הברור דורשת מיומנת רבה, רצוי מאד לתרגל שיחה כזאת או לאפשר לאיש צוות אחר לעשותה, אם יש תחושה של חוסר בטחון לגביה.

מתי יש חשש לפגיעה?

להלן מספר נקודות היכולות לגרום לנו לחשוש כי מתנהלת פגיעה מינית בין ילדים ונוער.

חוזר מנכ"ל משרד החינוך  (תש"ס/א2) מציין שלושה קריטריונים עיקריים שעל פיהם יש לבחון את התנהגותו המינית של הקטין כדי להחליט אם היא נורמלית או חריגה:

מבחן השוויון – מתייחס לפערים בגיל, בממדים הגופניים ובהתפתחות הקוגניטיבית והרגשית בין הילדים המעורבים בהתנהגות הבעייתית. ככל שהפערים גדולים יותר, כן גובר החשד שמדובר בהתנהגות פוגעת, ולא במשחק תמים. לדוגמה, התנהגות מינית בין מדריך בתנועת נוער לבין חניכו הצעיר תתפרש אחרת מאשר אותה התנהגות מינית בין שני חברים מאותה שכבת גיל.

מבחן ההסכמה – מתייחס למידת ההסכמה ששררה בין הקטינים שהיו מעורבים בהתנהגות המינית. עניין ההסכמה מורכב מאוד מבחינה חוקית ומשפטית. בעיקרון, כדי שהתנהגות מינית בין קטינים תיחשב להתנהגות שנעשתה בהסכמה, צריכים להתקיים תנאים רבים, כגון: הבנה של משמעות הפעילות המינית, ידיעת הנורמות החברתיות הנוגעות אליה, מודעות לתוצאות האפשריות של המעשה המיני ועוד.

מבחן הכפייה – מתייחס ללחץ הגלוי או הסמוי שהופעל על הנפגע. מבחן זה קשור קשר הדוק למבחן השוויון, שכן ככל שקיים פער גדול יותר בין המעורבים בפעילות המינית (הפרשי גיל, מעמד, יחסי כוח וסמכות וכיו"ב), כן גדלה הסבירות שביחסיהם היה מרכיב של כפייה. ביטויים נוספים של כפייה עשויים להיות הצעת שוחד ממשי, חברתי או רגשי (כסף, מתנות, הבטחת חברות לילד הנפגע או הבטחת קבלתו לקבוצה), וכן איומים והפחדות פיזיות או רגשיות (בידוד חברתי, איום לספר לחברים וכיו"ב).

נוסף על קריטריונים פורמאליים אלה, יש כמה סימנים נוספים היכולים לסייע לנו להבחין בין סקרנות מינית נורמאלית לבין מעשים העלולים לרמז על התנהגות מינית בעייתית, המחייבת ייעוץ מקצועי :

דינאמיקה – הדינאמיקה של משחקי מין נורמאליים מאופיינת בספונטאניות, בצחוק ומבוכה, ובתחושה כללית של כיף והנאה בקרב כל המשתתפים. התנהגות מינית חריגה, לעומת זאת, מאופיינת המאבק שליטה ובשימוש באיומים ובכוח. המשתתפים בהתנהגות כזאת מגלים סימני מתח וחרדה. הם דבקים בהתנהגותם הפוגעת על אף אזהרות ואיסורים חוזרים ונשנים מצד ההורים או מבוגרים אחרים.

טיב היחסים – מלבד הפערים שצוינו לעיל בין הילדים, חשוב לבדוק את טיב היחסים ביניהם. משחקי מין נורמאליים מהווים הרחבה של פעילויות משחק רגילות. במילים אחרות, ילדים משחקים במשחקי מין עם חבריהם. כאשר ילד מעורב בפעילות מינית עם ילדים שהוא אינו רגיל לשחק איתם – יש לראות בכך אות אזהרה.

פער בין ההתייחסויות – כאשר ילד מסוים מרגיש צורך לספר או להתלונן על המשחק המיני, ואילו האחרים רוצים לשמור זאת בסוד, או כאשר יש פערים בין המניעים והרצונות של המעורבים בהתנהגות המינית, מתעורר חשד כי מדובר בהתנהגות חריגה ולא במשחק תמים.

אופי ההתנהגות – העניין במין מתפתח אצל ילדים בהדרגה. בתחילה הם מביעים עניין בגופם, ואחר כך הם מתחילים להתעניין גם בגופם של אחרים. ההתעניינות במין מתפתחת ומשתנה עם הגיל. בכל גיל יש התנהגויות מיניות נורמטיביות והתנהגויות החורגות מן הנורמה. לא נוכל למנות כאן את כל הקריטריונים להבחנה ביניהן, אך ככלל אפשר לומר, כי ההתנהגויות החריגות נושאות במקרים רבים אופי טקסי או סדיסטי; הן הולכות ומסלימות בשכיחותן, בעוצמתן ובפולשות שלהן; הן אינן נפסקות על אף בקשה מצד המבוגרים; הן משפיעות על מכלול היחסים של הילד עם סביבתו; הן דומות להתנהגויות מיניות של מבוגרים; והן מלוות בביטויי כעס, אלימות או איומים.

מאפיינים הקשורים בילד – כאשר אין איזון בין ההתנהגויות המיניות לבין היבטים אחרים של חיי הילד, כלומר, כאשר הילד עסוק ללא הרף במין או באוננות, הדבר צריך להדאיג. לעתים העיסוק המוגבר במין הוא קריאה לעזרה, ולכן הילד אינו חדל מהתנהגותו גם כשהמבוגרים בסביבתו מעירים לו על כך. נורת אזהרה צריכה להידלק כאשר התנהגותו המינית של הילד או ידיעותיו בנושאים מיניים אינן תואמות את גילו, או כשהוא מתייחס באופן מיני לדברים לא-מיניים, או מייחס כוונות או תכונות מיניות לאנשים, ללא קשר למציאות.

התערבות בשעת משבר.

כאשר נודע לנו על מקרה של תקיפה מינית, או חשד למקרה של ניצול מיני, במסגרת בא אנו עובדים, נשאלת שאלה לגבי דרך התגובה הרצויה, הנכונה והאפקטיבית ביותר.

נושא ה"התערבות בשעת משבר" מאגד תחתיו רשימה ארוכה של משברים אשר בעקבותיהם יש מקום להתערבות מסייעת ומטפלת. המשברים עליהם מדברים בדרך כלל יכולים להיות ברמת הפרט, המשפחה והארגון. בדרך כלל יושפעו בעקבות האירוע כל הגורמים בכל הרמות. מהו אירוע משברי? המונח "התערבות בשעת משבר" הוא תרגום מאנגלית למונח "Crisis Intervention". למונח זה יש פרושים פסיכולוגים רבים. ביפנית הסימן Crisis – (Weiji) מורכב משני סימנים שהאחד מציין "סכנה" והשני "אפשרות". המילה האנגלית  crisiC  לקוחה מתוך המילה היוונית "Krinein" המתורגמת כ"החלטה". מכאן אנו למדים כי משבר היינו זמן של החלטה, שיקול דעת, נקודת מפנה שיכולה להיטיב כמו גם להרע עם המצב. משבר, לשם הדוגמא, יכול להיות ברמה האישית כמו גם הלאומית. ילד החוזר מבית הספר חולה, או מוכה, אדם מפוטר ממקום עבודתו, מוות במשפחה, תאונת דרכים, או פיגוע, כל אילו עולים בדעתנו כאשר אנו חושבים על משבר. נתן להגדיר משבר כאירוע בזמן שבו קורה משהו שהוא מחוץ לשגרה הגורם לחוסר ארגון זמני, מצב, אשר בהיותו קיצוני ושונה מהיום יום, יוצר חרדה, עקב חוסר היכולת שלנו לפותרו באמצעים הרגילים שיש ברשותנו לפתירת בעיות. זהו מצב היכול להביא לשינוי רדיקלי לנוגעים בדבר.

התערבות בשעת משבר ותקיפה מינית

כאשר אנו מדברים על הנושא של תקיפה מינית, על איזה משבר אנו מדברים? המשבר שאנו עוסקים בו אינו המשבר של האירוע הקונקרטי עצמו, שכן אנו איננו נוכחים באירוע ולכן לא יכולים להתערב ולפעול. המשבר המדובר הוא, לכן, חשיפת העובדה כי התרחש אירוע של תקיפה מינית. ההתערבות תגיע לאחר חשיפת האירוע. כאשר נחשף אירוע שיש חשד לגביו כי הוא מהווה תקיפה מינית, נשאלת השאלה, מי נמצא במשבר ? אפשר לומר כי כל הנוגעים בדבר, כולל הצוות המטפל נמצאים במשבר. הנערה שעברה את הפגיעה המינית נמצאת במשבר הקשור לחשיפת הסוד של הפגיעה, שהופך לנחלת אנשים נוספים. יחד עם התקווה לעזרה קיימת גם הבושה מעצם החשיפה וכן רגשות נוספים הקשורים בעובדה כי עכשיו עוד אנשים יודעים כי עברה תקיפה מינית, זאת כמובן בנוסף למשבר שהוא תוצאה של הפגיעה העצמה. הפוגע נמצא גם הוא במשבר. עכשיו משנודע על מעשיו הוא חרד לגורלו שכן עשה מעשה אסור. המשפחות של הנפגעת ושל הפוגע, אם נודע להן על הפגיעה, נמצאות אף הן בסערת רגשות. הצוות הפועל בתוך המוסד בו התרחשה הפגיעה או שאליו שייכים הנפגעת או הפוגע מרגיש בוודאי אחריות על מה שקרה וכן עוסק בשאלות לגבי דרך ההתערבות הנכונה.

התערבות במשבר: שלב ראשון

-באם היוודע על מקרה של תקיפה מינית במסגרת מסוימת, נראה כי השלב הראשון הוא התייעצות של אנשי המקצוע לגבי זיהוי הגורמים הנמצאים במשבר. האם מדובר רק בנפגעת? גם בנפגע ? במשפחותיהם ? בקבוצת ההתייחסות אליהם שייכים הנפגעת, הפוגע ומשפחותיהם?

-השלב הבא יהיה קביעת הגורמים הטיפוליים לכל מסגרת.

-כבר בשלב זה ועל פי האינפורמציה הידוע יש לשקול פניה לגורמים נוספים לשם תמיכה ואינפורמציה.

התערבות במשבר: שלב שני

בשלב זה תיערך ההתערבות של איש המקצוע במקומות שנקבעו קודם לכן.

מטרות ההתערבות   :

מטרות אלו מתאימות לכל אחת מהמסגרות עליה דובר קודם לכן.

1.הקלה על סימפטומים הקשורים במתח וחרדה בעקבות חשיפת האירוע.

המתח והחרדה יכולים להיות נחלתה של הנפגעת, הפוגע, משפחותיהם וכל הנוגעים בדבר בתוך המסגרת. אירוע של תקיפה מינית הוא אירוע טראומתי. חשיפת האירוע מהווה טראומה נוספת הן לנפגעת והן לסובבים אותה אשר נודע להם על האירוע. אירוע מסוג זה מעלה חרדה רבה וכן פרצי רגש אחרים שהם פועל יוצא מהבהלה הפוקדת אדם כאשר שיגרתו מופרעת באופן קיצוני ומאיים. אחת המטרות הראשונות היא לכן הרגעת והקלה בסימפטומים הקשורים בחשיפת האירוע.

2.החזרת כל הנוגעים באירוע לרמה תפקודית שהייתה לפני האירוע.

האירוע מוגדר כאירוע המוציא את האדם והקהילה מתוך שיגרת יומם. זהו אירוע חריג ובשל השפעתו הקשה משבש את התפקוד הרגיל והנורמלי. הורים נזהרים יותר בקשר לילדם, ילדים מגלים סימנים של פחד והימנעות לצד חלומות בעתה, הסובבים את האירוע עסוקים בלהבינו ומתקשים לחזור לתפקוד. על כן אחת המטרות של ההתערבות היא להחזיר את המסגרת לשגרה המוכרת מקודם לכן.

3.זיהוי והבנה של הגורמים שהביאו לאירוע הפגיעה המינית וטיפול בהם.

בשלב זה יש לשאול, מדוע התרחש האירוע והאם אפשר היה למונעו. כאן המקום לברר לגבי שמירה ופיקוח, אחריות ההורים והדמויות המטפלות וכן זה המקום לבדוק אפשרויות לפעילות מנעתית.

4.זיהוי גורמים בקהילה וכן כוחות בתוך המוסד שיכולים לסייע ולטפל.

לאור האירוע שקרה, מה יש לעשות ? מי הם הגופים או הפרטים, בתוך המסגרת ומחוצה לה שיכולים לסייע?

5.ברור לגבי דרך ההתערבות בנושא דומה בעבר בכדי לאפשור הסקת מסקנות מהאירוע ושיפור דרך ההתמודדות לעתיד.

זהו שלב הסקת מסקנות לאור הטיפול בעבר ובהווה וברור אפשרות שיפור דרך ההתמודדות בעתיד.

אם נעבור שוב על מטרות ההתערבות נראה כי בעצם נתן להחליף את הנושא ועדיין לשמור על אותו אופן של התערבות. במקרים של משבר, בעצם כל משבר, אלו הם הפעולות שיש לעשות.

להלן דגשים המייחדים את נושא הפגיע המינית:

1.עלינו לבדוק האם האירוע התרחש בעבר או מתרחש גם בהווה. זאת אומרת האם הפגיעה שנחשפה הייתה בעבר או קרתה בזמן הקרוב והם כמו במקרים של גילוי עריות, יש סיכוי כי עדיין מתרחשת.

2.הנושא טעון ורגיש מאד. הוא מערב את הפרטי האינטימי עם הציבורי. חשיפת האירוע יוצרת תחושות חריפות בגלל שמדובר בנושא הכורח מיניות ואלימות ומאד בתוכו פחדים הקשורים אלינו ואל יקירינו.

3.רבים מאנשי המקצוע מגלים רתיעה בסיסית לעסוק בנושא וזאת מתוך חרדותיהם האישיות, על הצוות המטפל להיות מוכן ולהביע נכונות לעסוק בנושא.

4.נושאים הקשורים בדת, ג'נדר, מעמד חברתי, ארץ לידה, עדה ותרבות, חייבים להילקח בחשבון בטיפול במקרים של פגיעה מינית.

5.יש קושי בסיס באבחון אירועים בין ילדים כפגיעה מינית. הגבול בין פגיע למשחק אינו ברור תמיד ויש להתייעץ במקרים של אי בהירות.

התערבות בשעת משבר במקרה של גילוי פגיעה מינית   .

המודל שעל פיו נעשית התערבות זאת היינו מודל קוגניטיבי התנהגותי מוגבל בזמן. זהו אינו מודל טיפולי דינאמי ארוך אלא כזה הנועד לסייע בטווח הזמן הקצר שלאחר גילוי האירוע. לשם הדגמה מפורט המודל בהתייחסות לנפגעת ולמשפחתה. נתן לאמץ אותו גם לגבי משפחת הפוגע וכן לקבוצת ההשתייכות של הנפגעת. ההתערבות עם הפוגע תבחן בהמשך.

התערבות עם הנפגעת:

1.יצירת קשר טיפולי עם הנפגעת.

הכוונה היא ליצירת קשר ראשוני של אמון ופתיחות אשר יאפשר את העבודה המשותפת עם הנפגעת. ילדה, נערה או אישה אשר עברה פגיעה מינית נמצאת במקום פגיעה מאד ולרב תתקשה לתת אמון, להיפתח ולהיעזר, על כן יש חשיבות רבה לעדינות, העדר שיפוטיות והבנה למצבה וזאת לשם יצירת הקשר הראשוני.

להלן מספר הכוונות לשיחה ראשונית עם ילדה לעברה פגיעה :

היו קשובים וערניים - כשהנפגעת רומזת באופן מילולי או התנהגותי על פגיעה או התעללות נסו לדובבה ולברר למה התכוונה.

התייחסו לנפגעת ברצינות –  גם אם הדברים ישמעו מבולבלים, או שתחזור בה מדבריה.

דאגו לאווירה מתאימה – זמן, מקום שקט ללא הפרעות, סמוך כמה שיותר למועד בו רמזה הנפגעת על מצבה.

תנו תמיכה – הנפגעת חרדה לספר. הבהירו לה שאינה אשמה, שבחו אותה על שבחרה לספר, שקפו לה את רגשותיו (הקושי לספר לכם).

שוחחו, אל תלחצו – הימנעו מחקירה לפרטי פרטים, בררו רק כדי להחליט איך לפעול. שאלו שאלות פתוחות שלא ישימו תשובה בפי הנפגעת.

לעולם אל תשקרו לנפגעת – אל תבטיחו מה שאין באפשרותכם לקיים (שמירה טוטלית של הסוד).

תנו לנפגעת את המידע הדרוש – לגבי שלבי הטיפול בהמשך והסיוע שינתן לו על ידי פקיד הסעד לגבי דברים שמדאיגים אותו.

נסו להישאר רגועים – ביטויי זעזוע או חרדה מצדכם עלולים לגרום לנפגעת לחזור ולנעול את סודה.

כבדו את שפת הנפגעת – גם אם ביטוייה בוטים ולא מקובלים לגילה. השתמשו בביטויים שלה.

כבדו את אמונותיה ותרבותה – מה שנראה ברור מאליו בתרבות אחת יכול להיות הפוך בתרבות אחרת.

2.עידוד ביטוי של רגשות ותחושות כואבים וכן מחשבות ואמונות הקשורים באירוע.

בשלב הראשון יש מקום לשמוע ולהכיל את הרגשות הקשים שקשורים לאירוע הפגיעה המינית. הנפגעת יכולה להיות מפוחדת, מבולבלת, זועמת או מוצפת. יש להכיל רגשות אלו. יש מקום לברר גם את האמונות והמחשבות הקשורות באירוע בכדי לזהות את אלו שאפשר לתקנן. תחושת האשמה, מחשבות על כך שעכשיו משנתגלו הדברים יהיה יותר גרוע, דאגה בקשר להמשך, כל אלו ועוד אחרים הם מחשבות שאפשר ורצוי לתת להן מענה מרגיע ככל הניתן.

3.ברור לגבי הפגיעה עצמה וכן פרטים נוספים.

ברור כי אי אפשר לקבל תמונה שלמה ולא לכל השאלות יהיה מענה. חשוב לא ללחוץ ולברר את הדברים בעדינות רבה. מטרת הברור היא רק כדי להחליט איך להמשיך ולפעול.

להלן מספר נושאים שחשוב לברר :

שם הנפגעת. גיל. מין: נערה/נער.

פרטים כלליים על הנפגעת: אזרח/עולה/בן מהגרי עבודה/אחר. יהודי/מוסלמי/אחר/. חילוני/מסורתי/דתי/דתי לשעבר.

פרטים כללים על הפגיעה: גיל בזמן הפגיעה: גיל בזמן הפנייה: פגיעה קודמת: כן/לא. סוג הפגיעה: חד פעמית / מתמשכת. האם כרגע בקשר עם הפוגע: כן / לא. האם כרגע תחת איום: כן/ לא.

סוג הפגיעה: אונס/ ניסיון לאונס/ אונס קבוצתי/ תקיפה מינית מתמשכת בילדות/ גילוי עריות – ע"י אב / ע"י אח/ ע"י אחר/הטרדה מינית חד פעמית/ הטרדה מנית מתמשכת.

הכרות עם התוקף: זר/ הכרות שטחית/ חבר ללימודים/ דמות סמכות/ בן משפחה/ אחר.

פרטים נוספים וסיכום: מקום האירוע:   גורמים המודעים לתקיפה:    בקשות הנפגעת: התרשמות המברר:        סיכום ביניים בסוף השיחה:              שאלות לדיון עם הצוות המטפל:

הערה: במבט ראשון נראה כי מדובר באינפורמציה רבה, אך שוב חשוב להדגיש כי בשיחה ראשונית רב הפרטים נודעים מבלי שיהיה צורך לשאול. בכל מקרה אין לשאול באופן חודרני ולא מכבד. השאלה החשובה ביותר היא האם מתקיימת כרגע פגעיה? אם כן יש לבדוק איך נתן להפסיקה מיד.

4.הערכת הכוחות והצרכים של הנפגעת.

זה המקום לנסות  להעריך את כוחותיה של הנפגעת ולהבין מהם צרכיה.

5.ניסוח של הסבר מרגיע של מה שקרה, תיקון "עיוותי חשיבה" הקשורים באירוע.

יש לספק את האינפורמציה הדרושה, להרגיע ככל הניתן וכן לעבוד על "עיוותי חשיבה" הקשורים באירוע. "עיוותי חשיבה" היינו מונח לא מוצלח במיוחד לתיאור פעילות קוגניטיבית שאינה תואמת את המציאות ואינה תורמת להרגעת האדם. מחשבות כמו: אני הבאתי את זה על עצמי, הרסתי את המשפחה שלי, עכשיו שיודעים עלי, ילעגו לי וישפילו אותי, חבל שסיפרתי, וכך הלאה. יש מקום להרגיע ונסות "לתקן" מחשבות אלו.

6.ברור לגבי צורך בהמשך טיפול נפשי.

בגלל שמדובר בהתערבות בעת משבר, יש מקום לשקול המשך טיפול  נפשי, אם בתוך המסגרת ואם מחוצה לה.

7.ביצוע מסקנות ומעקב.

התערבות עם משפחת הנפגעת:

1.יצירת קשר טיפולי עם משפחת הנפגעת.

אם הנפגעת היא נערה או ילדה והמשפחה מיודעת על הפגיעה המינית שעברה הנפגעת, יש מקום להתערבות בשעת משבר גם בתוך המשפחה. המטרה הראשונית היא יצירת אמון וקשר ראשוני לצורך עבודה משותפת.

2.עידוד ביטוי של רגשות ותחושות כואבים וכן מחשבות ואמונות הקשורים באירוע.

אירוע של פגיעה מינית מזעזע את המשפחה. אמונת בקשר לתקיפה מינית, סיבותיה ותוצאותיה יכולים לגרום לתגובות רגשיות קשות. מדוע זה קרה? איך לא הצלחנו לשמור על בתנו? האם היא אשמה או אנחנו? מה יקרה איתה עכשיו? מה עשינו לא בסדר? מה זה אומר לגבינו ולגביה? אלו חלק מהשאלות שנשאלות. יש מקום לעודד ביטוי רגשי הקשור לחרדה, כעס, זעם והלם בהיוודע על האירוע.

3.ברור לגבי השפעת הפגיעה המינית על המשפחה וכן פרטים נוספים.

חשוב לברר איך נודע להם על הפגיעה שעברה הנערה? מה הם יודעים ואיזה אינפורמציה חסרה להם? איזו אינפורמציה הם יכולים להוסיף? איך המשפחה מבינה את מה שקרה?

4.הערכת כוחות בתוך המשפחה.

על פי הידוע עד כה, האם המשפחה יכולה לחזור לתפקוד? מהם היחסים בין ההורים והאם הם יכולים לתמוך זה בזה בילדיהם האחרים ובביתם? איך הם מעכלים את האירוע שקרה? איך הם מתפקדים בשעת לחץ זאת?

כל אלו יכולים לסייע בכדי לבדוק המשך מענה טיפולי אם צריך.

5.ניסוח של הסבר מרגיע של מה שקרה, תיקון עיוותי חשיבה הקשורים באירוע.

יש לנסות להסביר מה הולך לקרות עכשיו עם הבת, לאבחן ולתקן עיוותי חשיבה הקשורים באירוע, כמו למשל: היא אשמה במה  שקרה לה, אנחנו אשמים שלא שמרנו עליה, יצא לנו שם לא טוב.. וכך הלאה.

6.ברור לגבי צורך בהמשך טיפול למשפחה.

הכוחות שבמשפחה, הם אלו שבסופו של דבר יעזרו לנפגעת לכן יש מקום לבדוק התערבות טיפולית גם במסגרת המשפחה. יש לבדוק אמונות הקשורות מרקע עדתי או תרבותי היכולות לעודד או לחבל בטיפול בנפגעת. יש מקום רב לרגישות תרבותית ולהימנע משיפוטיות.

7.ביצוע מסקנות ומעקב.

התערבות עם הפוגע:

חובת דיווח

על מה מדווחים?

עבירות מין – אונס, בעילה אסורה בהסכמה, מעשה סדום, מעשה מגונה, מעשה מגונה בפומבי.

הטרדה מינית – סחיטה מינית באיומים.

מעשה מיני בעל "אופי קל" -  נגיעה, צביטה, ליטוף, התערטלות, חשיפה לחומרים פורנוגרפיים.

למי מדווחים?

אם הפוגע  מתחת לגיל 12 אז הדיווח יעשה לפקיד סעד.

אם הפוגע מעל גיל 12 יעשה הדיווח למשטרה.

הנחיות כיצד להתייחס לפוגע מיני

 ככלל, יש להתייחס אל הפוגע מינית כאל מי שמסוגל לקחת אחריות על התנהגותו.

יש להיזהר מהנטייה להפוך את הפוגע לקרבן. ככלל, אין לשוחח עם הפוגע לפני

הדיווח למשטרה, או לפקיד סעד.

כאשר מתעורר הכרח לשוחח עם התלמיד הפוגע יש להקפיד על עקרונות התגובה אלה:

יש להקשיב לפוגע במקום פרטי וביחידות.

יש להקפיד על תגובה רגועה.

יש לברר עם הפוגע פרטים ראשוניים אודות הפגיעה.

יש להתייחס אל המעשה של הפוגע ולא אל אישיותו (לומר לו משהו כמו "המעשה

שעשית חמור או אינו מקובל בחברתנו" וכד)'.

יש להעביר לפוגע מסר ברור שמעשה של פגיעה מינית הוא חמור ונמצא

מחוץ לחוק ולנורמות ההתנהגות.

יש להסביר לפוגע כי הוריו ישותפו באירוע (בהתאם לחוק).

 לגבי פוגעים קטנים המתנגדים לזימון ההורים יש להיוועץ בפקיד הסעד.

יש לציין לפני הפוגע הקטין כי איש המקצוע יידע אותו על שלבי הטיפול בעניינו.

יש לציין בפני הפוגע את חובת הדיווח על האירוע

לגורמים מוסמכים חיצוניים.

התערבות במשבר: שלב שלישי.

לאחר שנעשו ההתערבויות עם הגורמים השונים, חשוב להיפגש שוב בפורום המקורי ולהסיק מסקנות כמו גם לעבד את התכנים השונים שעלו בשיחות. יש מקום לבדוק את המשך הטיפול והמעקב ולקבוע את האחראי על ניהול הטיפול בהמשך.

סכום

נסינו לתאר כאן את העבודה בשעת משבר של גילוי פגיעה מינית. ברור לחלוטין כי בפועל קשה בהרבה יותר ליישם את החומר המוצע. הכוונה כאן הנה להראות את דרך התייחסות הרצויה ואת אופי העבודה. כמובן שיש לבחון כל מקרה ולהגיב בהתאם לייחודיותו.

חשיפה למצבי סכנה שיש בהם איום של ממש על שלמותו הנפשית או הפיזית של הנחשף להן מלווים באופן תקין בתגובת הישרדות הקרויה "FIGHT OR FLIGHT" אשר תסמיניה הם עליה בקצב הלב, לחץ הדם, עליה בקצב הנשימה, הזעה, עליה במתח שרירים. תגובה זו הינה מנגנון הישרדותי שמיועד להתמודדות עם סכנה קיומית .

תגובה חרדתית למצבי סטרס מאופיינת בפחד שהוא מעבר לפרופורציות האמיתיות של האיום, נמשכת זמן רב יותר, כרוכה בהתנהגויות שמיועדות למניעת חרדה ויכולה להופיע גם ללא איום של ממש.

הפרעת דחק חמורה מתפתחת במהלך יומיים ועד חודש לאחר חוויה שמערבת סיכון למוות, פגיעה חמורה או סכנה אחרת ומגיב לאירוע בתחושה קשה של פחד או חוסר אונים.

המאפיין העיקרי של הפרעה חריפה הוא תסמינים דיסוציאטיבים. "דיסוציאציה" הינה מנגנון נפשי שמיועד להרחיק מהתודעה תכנים מציפים וקשים להכלה מיידית . דיסוציאציה עשויה להתבטא בקהות או ניתוק רגשיים וירידה במודעות לסביבה, תחושת דפרסונליזציה או דראליזציה, "אמנזיה דיסוציאטיבית"- קושי לזכור פרטים הקשורים לאירוע. כמו כן עשויה להופיע תחושת חרדה מציפה, נטיה לפעילות יתר,

קשיים בשינה, חוסר יכולת לחוות הנאה, זכרונות חודרניים של האירוע, "פלאשבקים", נסיונות להימנע ממקומות, שיחות , מחשבות שמזכירים את האירוע הטראומטי ותחושת מתח כללית שגורמת להפרעה בכל תחומי החיים.

במידה ומדובר על תסמינים שנמשכים יותר מחודש התופעה קרויה PTSD אשר מהווה בעיה ארוכת טווח עבור אנשים רבים. תסמיניה של הפרעה זו עשויים להימשך חדשים ושנים רבות ולגרום להפרעה של ממש באיכות החיים.

אחד המאפיינים החשובים של הפרעה פוסטטראומטית הוא תחושה של חויה מחדש של האירוע – אנשים שסובים מPTSD עשויים לעתים להרגיש כאילו הטראומה מתרחשת שוב ושוב בסיוטי לילה, מחשבות חוזרות וחודרניות שמופיעות באופן פתאומי ומשבשות את שגרת החיים, הזיות שגורמות למי שסובל מהן לאבד את הקשר עם ה"כאן ועכשיו" ולנהוג כפי שנהגו כשהאירוע קרה.

מאפיין חשוב נוסף של סובלים מ PTSD הינו תסמיני הימנעות – הסובלים מהפרעה פוסטטראומטית משקיעים מאמצים רבים להימנעות מכל דבר שעלול להזכיר את האירוע הטראומטי; הם ינסו להתחמק מאנשים, מקומות או דברים שיכולים להזכיר את הטראומה. לעתים יאבדו תחושה רגשית בכדי להימנע מתחושות כואבות. איבוד התחושה לגבי הטראומה עצמה נקרא "דיסוציאציה" והינו אחד מסימני ההיכר של PTSD .

תסמיני עוררות יתר גם כן אפיניים מאד לסובלים מהפרעה פוסטטראומטית - יכול להיות שהם יהיו מאד קופצניים, נבהלים בקלות, נרגזים, רגישים לרעש . לעתים הם יראו כאילו הם כל הזמן על המשמר ויסבלו מקשיים בריכוז .

סובלים מ PTSD לעתים קרובות משתמשים בסמים או אלכוהול בכדי להשכיח מעצמם רגשות וזכרונות הקשורים לטראומה, סובלים ממיחושים גופניים שונים וחווים תחושה של ירידה כללית באיכות החיים, ביכולת ההנאה ובכישורים תעסקתיים חברתיים ורגשיים.

מי סובל מPTSD

הנתונים לגבי התפתחות של הפרעה פוסטטראומטית משתנים מאד בהתאם לסוג האירוע הטראומטי, חמרתו, גיל ומין המעורבים באירוע. באופן כללי, מדובר על כ30 אחוז ההאוכלוסיה האזרחית ששוהה באזורי מלחמה כמועדת לפתח הפרעה פוסטטראומטית.

ההפרעה שכיחה יותר בנשים, בילדים אשר מנגנוני ההגנה שלהם אינם מפותחים דיים ובאנשים מבוגרים אצלם ההגנות נוקשות וקיים קושי רב יותר בהסתגלות למצבים קיצוניים.

מי שסבל מרקע קודם של טראומה, בעיות נפשיות שונות , היעדר תמיכה משפחתית וחברתית, אירועי חיים סטרסוגנים חשוף יותר לPTSD.

כאשר הסטרסור אינו ניתן לניבוי , האירוע מלווה בתחושה גדולה של חוסר אונים וחוסר שליטה ובסבל אימה ופחד גדולים יש שכיחות גבוהה יותר להתפתחות הפרעה פוסטטראומטית.

בעבר רווחה הדעה כי חמרת ההפרעה הפוסטטראומטית קשורה בעיקר לחמרת האירועים שהביאו להפרעה. כיום ידוע כי מדובר גם על חויה סובייקטיבית שקשורה למשמעות הפסיכולוגית של האירוע על הנפגע הספציפי – מה שיכול להסביר הפרעות פוסטטראומטיות שמתפתחות בעקבות אירועים אשר "אובייקטיבית" אינם נחשבים כמסכני חיים וגם את ההבדל הגדול בתגובות של אנשים שמעורבים באותו אירוע.

מה גורם לPTSD

טראומה רגשית מערבת יצירת זכרון שקשור לאירוע שנשמרים באזורי מח עמוקים

תגובת הפחד מווסתת ע"י מבנה קטן במעמקי המוח שקרוי אמיגדלה וכפי הנראה תגובת PTSD כרוכה בפעילות לא תקינה של האמיגדלה. הקשרים הנוירונלים מהאמיגדלה להיפוקמפוס ולאזורים הקורטיקלים כמו האונות הפרונטליות גורמים לדיכוי תחושת הפחד אשר מופיע מחדש כאשר האדם נחשף לזכרונות טראומטים. כפי הנראה סטרס ברמה גבוהה מורידים את היכולת האינהיביטורית של דיכוי הפחד ע"י ההיפוקמפוס ומעיד על כך שהזכרון אינו נמצא באינטגרציה באזור הטמפורלי כזכרון אוטוביוגרפי. רגישותם היתרה של הסובלים מPTSD לחשיפה לחומר שקשור לטראומה או מחשבה על הטראומה מביאה לתוצאה של עליה בפחד בתגובה לגירוי שאינו באמת מהווה סכנת חיים.

מחקרי MRI מדדו את גודל ההיפוקמפוס – מבנה מוחי שאחראי ללמידה וזכרון, . חולי PTSD הראו ירידה של 8 אחוז בגודל ההיפוקמפוס הימני בהשוואה לקבוצת ביקורת. הפרעה בזכרון לטווח קצר היתה אחד הביטויים לירידה זו. ירידה של 12 אחוז בגודל ההיפוקמפוס השמאלי נמצאה בחולים שסבלו מPTSD על רקע אירועי ילדות טראומטים כמו ניצול פיזי ונפשי. ירידה בגודל ההיפוקמפוס היתה קשורה לתסמינים דיסוציאטיבים שחוו נשים עם עבר של ניצול מיני בילדות.

לאנשים עם PTSD יש רמות לא תקינות של הורמונים שמעורבים בתגובה לסטרס. באנשים בסכנה יש הפרשת יתר של אופייטים טבעיים שבאופן זמני מורידים תחושת כאב. חולי PTSD ממשיכים להפריש רמות גבוהות של אופייטים גם לאחר שהסכנה חלפה – מה שעשוי להסביר את הקהות הרגשית שקשורה למצבי PTSD. מספר מחקרים הדגימו שרמות קורטיזול היו נמוכות מהרגיל ורמות אפינפרין ונוראפינפרין גבוהות מהנורמה. נוראפינפרין הוא הורמון שמופרש במצבי סטרס ואחת הפעולות שלו היא הפעלת ההיפוקמפוס – מבנה מוחי שקשור לארגון ואחסון של זכרון לטווח ארוך.

פעילות זו של נוראפינפרין יכולה להסביר מדוע אנשים יכולים לזכור אירועים טראומטים יותר מאירועים אחרים. במצב סטרס קיצוני או טראומה נוראפינפרין פועל על ההיפוקמפוס ביתר שאת וגורם ליצירה של זכרונות עזים שנחוים כפלשבקים או כזכרונות חודרניים.

טיפול

טיפול בPTSD מתחיל בהערכה מפורטת ובניית תכנית טיפול שמתאימה לצרכים הספציפיים של המטופל.

חשוב להסביר למי שחווה טראומה ולבני משפחותיהם על תסמיני PTSD, על השפעת התסמונות על מי שסובל ממנה ועל בני משפחתו ועל הבעיות אשר באופן שכיח מתעוררות יחד עם תסמיניPTSD. חשוב להדגיש כי לא מדובר בהפרעה נפשית אלא ב"תגובה נורמלית לאירוע לא נורמלי" ולהתמקד בתוצאות המיידיות של האירוע ולא בחרטה על מעשי העבר. .

טיפול תרופתי

טיפול בתרופות מסוג SSRI נמצא כמשפר את מצבם הנפשי של סובלים מהפרעה פוסטטראומטית. תרופות מקבוצה זו משמשות לטיפול בהפרעות בדכאון וחרדה ונמצאו יעילות בעיקר בהפחתת תסמינים חרדתיים ודכאוניים של ההפרעה. יעילותן של התרופות הללו פחותה בהפגת התסמינים ההימנעותיים הכרוכים בהפרעה הפוסטטראומטית.

נמצא כי טיפול בפרופנולול סמוך לטראומה ( כ20 שעות אחרי) מוריד את שכיחות התפתחות PTSD.

פרופנולול הינה תרופה שגורמת לחסימת רצפורים נוראדנרגים מרכזיים והשפעתה כפי הנראה קשורה לעיכוב יצירת הזכרונות הטראומטים שמערבים פעילות נוראדנרגית משמעותית.

טיפול התנהגותי קוגניטיבי

טיפול התנהגותי קוגניטיבי מתמקד במחשבות כדרך לשינוי ברגש, בחשיבה ובדפוסי התנהגות. חשיפה היא אחת מדרכי הטיפול שבה באופן מבוקר יש חזרה לזכרונות הטראומטים על מנת שהניצול יתמודד ויחוש שליטה בפחד וחוסר האונים שהציפו אותו בעת הטראומה. בחלק מהמטופלים ניתן להתמודד עם זכרון הטראומה בבת אחת ובמצבים אחרים יש שימוש בטכניקות הרפיה וחשיפה מאד איטית והדרגתית לזכרונות הכאובים.

ביחד עם החשיפה טיפול התנהגותי קוגניטיבי מלמד דרכי התמודדות עם חרדה , שליטה בדפוסי חשיבה שליליים שקשורים לאירוע, שליטה בכעסים ולמידה של מנגנוני התמודדות עם טראומה אפשרית עתידית.

פסיכותרפיה דינמית

טיפול פסיכודינמי קצר שממוקד במשמעויות הפסיכולוגיות של האירוע הטראומטי עבור מי שהיה מעורב בו . באמצעות בדיקה מחדש של האירוע הטראומטי מול מטפל אמפטי ולא שיפוטי ניתן להעריך את התגובה לטראומה ואת השלכותיה בהווה . טיפול כזה עשוי לסייע בבדיקה של תחושות כמו כעס, אשמה, חוסר אונים ששכיחים בניצולים מאירועים טראומטיים. באופן זה הזכרונות הטראומטיים הופכים פחות טעונים רגשית ויותר "נסבלים" וברי שליטה.

טיפול פסיכודינמי ממושך לרב אינו מומלץ בהפרעות פוסטטראומטיות בשל סכנה של התפתחות הפרעה כרונית .

טיפול קבוצתי

עשוי לסייע מאד לנפגעי פוסטטראומה בשל תמיכת של חברי קבוצה שעברו חויות דומות. בקבוצה כזו ניתן לדון בתחושות אשמה, בושה, זעם ופחד בתחושה של שיתוף והבנה .סיפור הטראומה בקבוצה והתמודדות ישירה עם האבל החרדה והאשמה מאפשרים לניצולים רבים להתמודד עם התסמינים, הזכרונות ואספקטים אחרים של חייהם שהושפעו המאירוע הטראומטי.

.

EMDR eye movement desensitization and reprocessing

שיטה חדשה יחסית לטיפול בזכרונות טראומטים שמערבת אלמנטים של חשיפה ועוד מרכיבים התנהגותיים קוגניטיבים יחד עם טכניקות של תנועות עיניים מבוקרות. מדובר בדרך טיפול נסיונית שכיום עדיין לא ברור לגמרי איך היא פועלת. כפי הנראה המנגנון דומה למנגנון של תנועות עיניים מהירות בשנת חלום; מחקרים הראו כי שנת החלום היא הזמן בו עורך מוחנו עיבוד של זכרונות ומאורעות מתקופת העירות. על כן, ניתן לחשוב על EMDR כתרפיה על בסיס פיזיולוגי שעוזרת לאדם לראות ולעבד חומר מטריד בדרך חדשה, נטולת סטרס. התוצאה היא אינטגרציה טובה יותר בין התמונה הטראומטית או המחשבה המפחידה לבין המשמעות המילולית שלה וכך ניתן "לותר" על ספיחים רגשיים לא הגיוניים המלוים לעתים קרובות חויה טראומטית.

מהלך הפרעה פוסטטראומטית

טיפול בהפרעה החריפה עוזר להפחתת תסמיני ההפרעה מיידית ובמניעת התפתחות הפרעה פוסטטראומטית. הפרעת דחק חריפה מהווה גורם מנבא להתפתחות הפרעה פוסטטראומטית - 80 אחוז מהסובלים מהפרעת דחק חריפה יפתחו תסמיני PTSD. מחקרים מבוקרים הדגימו כי טיפול מיידי בהפרעה החריפה מפחית את שיעור התפתחות ההפרעה הפוסטטראומטית עד לשיעור של 20 אחוז. על כן- יש חשיבות רבה לטיפול סמוך ככל האפשר לאירוע הטראומטי.

באופן כללי מדובר על כ30 אחוז מהסובלים שיחלימו מההפרעה, 40 אחוז שימשיכו לסבול מתסמינים קלים , 20 אחוז מתסמינים בינוניים ו10 אחוז שימשיכו לסבול מתסמיני ההפרעה במשך שנים רבות, ללא הטבה.

הטיפול נועד לתקן את המעוות ולמנות את החסרון, יותר מאשר להסיר את העיוות ולחשוף את המודחק. דוד קיטרון קובע כי יכולתנו לרפא את נפש האדם, כפסיכותרפיסטים, אינה מדידה. 

אינטימיות אנונימית

כשבאים לבדוק את האינטימיות האנונימית שברשת כדאי לרדת לשורש של התפיסה שלנו לגבי אינטימיות ולגבי מושגים בכלל. ההגדרה של האינטימיות מתייחסת לקרבה, תחושה של ידידות עמוקה, של קשר חזק וקרוב, חמימות, משפחתיות ברשת אנחנו רואים כי לכאורה התחושות בקרב הגולשים עונות להגדרה:

- ישנה קירבה גדולה

- רבים שמעולם לא הצליחו להיות בקשר קרוב במציאות, ברשת כן מצליחים

- באתר שלי אנשים מדברים לראשונה בחייהם על הדברים הכי כואבים עם אחרים.

מניין יש לנו את המושג הזה על אינטימיות? ובכלל מניין יש לנו את התפיסה לגבי מושגים?

בני אדם הינם חוקרים מטיבם. כל אדם בונה תיאוריה המסבירה את עולמו בונה לו תיאוריה שאיתה יוכל להסתדר בעולם, יבין את יחסי הכוחות. אולם התיאוריות לפעמים עומדות במציאות ובד"כ נסתרות ע"י עובדות מציאותיות. כשהתיאוריות נסתרות בני האדם מוצאים להם תיקונים. מטליאים טלאים, מתרצים תירוצים. כשהסתירות והתיקונים שלהם מגיעים לכמות גדולה מדי, אין לו לאדם החוקר את סביבתו ברירה אלא להחליף את התיאוריה שלו על עולמו בתיאוריה אחרת. אולם למרות שהוא מחליף תיאוריה תמיד יישארו שרידים מהתיאוריה הקודמת. כאילו קושי להיפרד מכל המושגים שנבנו בראשו בעמל רב.נראה דוגמה מעניינת דווקא מתחום אחר. סיר אייזיק ניוטון פיתח תיאוריה פיזיקאלית מקיפה שבאה להחליף תיאוריה אחרת (אריסטו). התיאוריה היפה שלטה בכיפה במשך כשלוש מאות שנה. אולם בשנותיה האחרונות המציאות החלה לטפוח על פניה. למשל, לפי ניוטון האור הוא גלים, אולם במציאות ראו כי האור מתנהג גם כחלקיקים. אחד התירוצים לעניין היה שהעולם מוקף בנוזל הנקרא אֶתֶר, ואז האור שמגיע בצורה אחת משנה חלק מהתנהגויותיו. בשנת 1905 פירסם אלברט איינשטיין את תורת היחסות הכללית. וכולם שמחו וחיבקו אותו לליבם, כי הרגישו שמשהו בתיאוריה של ניוטון לא כל כך מסביר את המציאות. וראה זה פלא, עד היום כשרוצים לשלוח ד"ש ברדיו הקריין אומר שהד"ש נשלח מעל גלי האתר... מה הם גלי האתר? אכן נכון, אלו שרידים מהתיאוריה הישנה. אלו קשיי הפרידה שלנו.העולם שחי בו העובר הוא הרחם, שם חום קבוע (37 מעלות) אור קבוע (כחלחל משהו) אין מושגי רעב, קור, העובר רואה שהוא כל העולם וכו' וכו'.. והנה הוא מגיח לאויר העולם. פתאום המציאות טופחת על פניו. פתאום רעב, קור, אור, צורות, קולות... עליו לשנות את התיאוריה הראשונית שלו. אולם הוא עושה זאת על פי הכלים והתפיסה שלו. הרי אנו יודעים שהתפיסה הינה תלויית היכרות. כלומר אני תופס על פי מה שאני מכיר. למשל, תפיסת מילות הדיבור שהיא התפיסה הפונולוגית, מדברת על איפה נגמרת מילה אחת ואיפה מתחילה השניה. בלתי אפשרי לעשות זאת בעזרת מדדים חיצוניים (הפסקה בין מילה לשניה) כי אין. אלא על פי היכרות מוקדמת וניחוש מה השני עומד לומר. בשירו יהודה אטלס כותב: יש לי אח קטן שלא מזמן בלע עולם... הילד שמע שאומרים בא לעולם, אולם ניב זה לא באוצר המילים שלו אז הוא משתמש במילים שכן באוצר המילים שלו (בלע, עולם) ועושה את ההפסקה בין מילה אחת לשניה אחרת ממה שאנו עושים (באלעולם אפשר בא לעולם ואפשר בלע עולם). גם בתחומים אחרים אנו רואים כי התפיסה מבוססת על היכרות מוקדמת, כמו התפיסה של הגבולות בין דבר אחד למישנהו. במצגת מודגם העניין ע"י קלפים.אז מהי התיאוריה החדשה של התינוק על העולם אחרי שנתקל בסתירות מאז שיצא מהרחם? מאחר ואין לו היכרות מוקדמת עם גבולות בין עצמים הוא מניח שהוא זה כל העולם, הוא יוצר את אמו על פי רצונו ובעצם אמו היא חלק בלתי נפרד ממנו. אולם גם תיאוריה זו נתקלת בסתירות. התיאוריה החדשה אומרת אני ואמא זה לא גוף אחד. אני והעולם נפרדים, אני זה לא כל העולם. אמא קיימת גם כשאני לא רואה אותה. המחשבה שלי אינה בוראת את העולם ואינה משנה בו דברים (חשיבה מאגית). אולם כמו כל תיאוריה חדשה נשמרים בה שרידים של התיאוריה הישנה. למשל, מחשבה מאגית נשמרת. אצל ילדים בצורה ברורה יותר (אני אהיה טוב העולם יהיה טוב אלי) אצל מבוגרים זה קצת יותר מוסווה (אמירת טפו טפו טפו בלי עין הרע, כאילו המילים שלנו עלולות לשנות את המציאות וצריך לתקנן מהר). דוגמא אחרת נראה בסרט המופע של טרומן (שם תאגיד טלויזיה אימץ תינוק. בנה סביבו עולם ומלואו. התינוק גדל לאיש שחי חיים רגילים אבל מסביבו כולם היו ניצבים ושחקנים). לרבים הייתה פנטזיה כזו בילדותם ברמה כזו או אחרת.לאורך השנים אנו בונים תיאוריות המסבירות לנו את עולמינו אך המציאות סותרת אותם. ישנן מעברים בין תיאוריות. הבהלה הגדולה היא במעברים (כשתיאוריה ישנה נסתרת). רואים זאת במשבר גיל ההתבגרות (הנער מבין שהוא ברשות עצמו, לבד בעולם), במשבר גיל השלושים (חשבתי שאני אכבוש את העולם) במשבר גיל הארבעים (חשבתי שאגיע להישגים נכבדים עד היום...).בשנות השמונים החל להתפתח עולם חדש שמהר מאד תפס תאוצה. עולם האינטרנט. התיאוריות הישנות על העולם כבר לא ממש תופסות בעולם החדש. למשל, במציאות שלנו עד כה רק חבר מאד קרוב ואינטימי היה יושב בשעות הלילה המאוחרות בביתי ומדבר על דברים מאד אישיים. והנה זה קורה מול מישהו (שאיני מכיר) באיזה צ'ט או פורום אולי באמצע הלילה. המסקנה שלי שזה חבר קרוב ואינטימי. אולם יש מציאות שאומרת שאומנם דיברתי על נושאים אינטימיים אך אינני מכיר את זה שדיברתי איתו, איני חש את גופו, ריחו וכו'. מסתבר שכאשר אנו מדברים על העולם החדש אנו משתמשים בתיאוריה ישנה ומכניסים מושגים והבנות מהעולם הישן. ייתכן ועלינו לבנות תיאוריה חדשה לגמרי. שבה המושג אינטימיות אינה המושג אינטימיות מהעולם הישן שנתון לתיקון כזה או אחר אלא מושג חדש לגמרי.

פסיכולוגיה חברתית - מבוא

הגדרה:

פסיכולוגיה חברתית עוסקת בחקר ההשפעה האמיתית המשוערת או המדומיינת של הזולת, על מחשבותיו, רגשותיו והתנהגותו של היחיד

תחומי העיסוק של הפסיכולוגיה החברתית:

 

ההגדרה מכילה מספר מרכיבים:

1.השפעה של הזולת על היחיד. לזולת יש כוח על היחיד, לפעמים הוא מיידי ולפעמים לא. היחיד והזולת, כל אחד מהם, יכולים אפילו לא להיות מודעים לכך. אין תפיסה אובייקטיבית.

2.רגשות, התנהגות, מחשבות (קוגניציה): נקרא גם "השילוש הקדוש". איך אלמנט אחד מתוך השלושה משפיע על האחר.

3.ההתרכזות ביחיד: התחום הזה מסתכל קודם כל על היחיד, וממנו על החברה, אך ההתמקדות היא קודם כל ביחיד, עליו הדגש.

נושאים שנלמד בקורס:

•איך היחיד מפרש את מה שקורה לו, את הסביבה שלו? כיצד הוא פועל בכל המישורים?

•הסתכלות על הפרט בתוך קבוצה: כיצד הוא מושפע מהקבוצה ומנווט את צעדיו?

•נתמקד ביחסים בין-אישיים: איך בעצם נוצר הדבק החברתי? מה גורם לנו לרצות לחיות עם מישהו או לא וכו'?

 

כיצד חוקרים את התחום?

בשביל לבחון את התיאוריות – חייבים להבין שיטות מחקר.

שיטות מחקר בפסיכולוגיה החברתית:

זהו תחום אקדמי מדעי. כל אחד יכול להבין איך עשו ומה עשו במחקר ולהבין את מסקנות המחקר.

להלן השלבים למחקר:

1.שואלים את שאלת המחקר. חוקר טוב הוא אדם ששואל את עצמו שאלות, שיש לו המון סימני שאלה ואין לו סימני קריאה. הוא שם על תופעות שמתרחשות מסביבו סימני שאלה.

בניסוח שאלת המחקר חייב להיות בסוף סימן שאלה.

2.שלב התיאוריה: מערכת של הצהרות לגביי קשרים פנימיים בין מושגים, שמאפשרת לנו לחזות ולהסביר תהליכים ואירועים שונים.

תיאוריה = שפה. דרך להסביר את העולם. למשל "האמונה הדתית היא תיאוריה, למאמינים בה יש דרך להסיר את העולם, אך זו לא תיאוריה מדעית.

לכל תיאוריה יש מושגים משלה ואת הדרך שלה להסביר מה קורה. לכן, כל חוקר צריך לבחור את התיאוריה, את השפה שמדברת אליו.

במחקר מדעי:

לא מדברים על סתם תיאוריה, צריכים לחפש תיאוריה שהיא שפה מדעית. בשביל שהיא תהיה מדעית, היא צריכה לעמוד בכמה קריטריונים:

1.שאפשר יהיה לבדוק אותה.

2.ניתן לחזות בעזרתה דבר אחד שיקרה – ניבוי לכיוון אחד בלבד, ולא חשוב אם המסקנה בסוף היא שלילית לנקודת ההנחה. היא חייבת להיות ברורה באופן חד-משמעי ולא מעורפלת (אסור למשל לכתוב ייתכן, לפעמים וכדו'). התיאוריה האסטרולוגית, למשל, היא מעורפלת, כי היא נותנת תכונות כלליות לקבוצה של אנשים ונותנת ניבוי שמתחיל ב"לעתים,... כלומר, זה לא ברור ם זה יקרה או לא. (הערפול נועד לאפשר לציבור רחב להתחבר לדברים).

3.בניית ההשערות: השערה זו תשובה לשאלת המחקר, בשפה של התיאוריה.

כדי לנסח השערה - צריך ליצור קשר בין שני משתנים לפחות.

הקשר בין תופעות/ משתנים:

משתנה תלוי

משתנה בלתי-תלוי.

כשהשערה מוצאת את הדרך להסביר איך תופעה אחת מסבירה את התופעה השנייה: 

המשתנה הבלתי-תלוי - מסביר את המשתנה התלוי.

המשתנה התלוי – המשתנה המוסבר.

השערה: מנבאה מה יהיה בעתיד. הניסוח מנוסח תמיד בלשון עתיד.

4.בדיקת ההשערות:

החוקר עובר לתכל'ס: יציאה לשטח והתחלת החקירה של ההשערות, במספר דרכים:

1. בעבודה (ניסוי בתנאי מעבדה – מקרום סטרילי).

2. בשטח (מחקר שדה) ע"י תצפיות.

3. ע"י שאלונים ועיבודם.

 

5.שלב המסקנות:

בשלב זה בודקים:

1.האם הממצאים שנתקבלו תואמים את השערת המחקר? האם מה שניבאתי קרה או לא קרה?

2.האם אוששתי את התיאוריה או לא?

3.מה המשמעות של זה לשאלת המחקר?

4.מה השאלה הבאה שצריך לחקור במחקר הבא? כלומר, בסוף המחקר צריכה להיות מוצבת שאלה למחקר הבא.

אלו הם הקריטריונים למחקרים מדעיים במדעי החברה ושל פסיכולוגיה חברתית בפרט.

תהליכי עיבוד מידע חברתי (קוגניציה חברתית)

1. הדרך בה אנחנו מארגנים את הידע שלנו על העולם.

מתייחס לשאלה: איך אנחנו מבינים, מפרשים ומסבירים לעצמנו את כל מה שקורה מסביבנו, מבחינה חברתית? והאם כל מה שאנחנו מבינים הוא הדבר האמיתי? ולמה הוא קורה?

כשאנחנו מסבירים לעצמנו ומפרשים, אנחנו דבר ראשון מסננים את הגירויים. בזמן נתון אנחנו לא שמים לב להכל, אנחנו שמים לב רק לחלק מהגירויים. אין לנו ברירה, כי אנחנו לא יכולים לשים לב לכל הגירויים מסביב, ולכן אנחנו צריכים לבחור במה להתרכז.

אנחנו מסבירים לעצמנו מהם הגירויים, מארגנים אותם בתוך הידע והניסיון הקודם, מתוך ניסיון העבר, ואולי אנחנו לומדים עוד משהו חדש, מוסיפים ידע לידע שכבר יש לנו.

כיצד אנחנו מארגנים את הידע?  -  הדרך שבה אנחנו מארגנים את הידע היא בעזרת שימוש בקטגוריות וסכמות.

קטגוריות:

קטגוריה היא קבוצה של פריטים המסווגים יחד, לפי מכנה משותף: ציפוים, חיות, כלי מטבח, סטודנטים – כל אחת מהן היא קטגוריה. יש קטגוריות פשוטות וברורות שנקראות קטגוריות מתמטיות לוגיות.

קטגוריות מתמטיות לוגיות:

אלו קטגוריות שניתנות להגדרה בעזרת מספר מאפיינים הכרחיים,והם מספקות כדי שנוכל להחליט על כל פריט האם הוא שייך לקטגוריה מסוימת או לא. לדוגמה: קטגוריה של מרובעים: מרובע הוא צורה הנדסית בעלת 4 צלעות. כל צורה שזיהינו בה 4 צלעות שייכת לקטגוריה זו.

 

קטגוריות טבעיות:

לדוגמה: כיסאות, סטודנטים, משפחה – כל אלה הן קטגוריות טבעיות, כי בעצם הגבול או ההגדרה המדויקת מה שיך לקטגוריה ומה לא הוא מטושטש ופחות ברור מהקטגוריות המתמטיות. בשביל להחליט שמשהו שייך לקטגוריה טבעית, מחפשים דמיון משפחתי: כלומר, זה צריך להיות דומה כדי להגדיר שזה שייך לקטגוריה. דמיון, לא זהות מוחלטת. בד"כ בתהליך הבדיקה מול הדמיון המשפחתי, אנחנו משווים את הפריט עליו מתלבטים לאב-טיפוס.

אב טיפוס: המייצג הבולט ביותר, לדעתי, של הקטגוריה הזאת. לדוגמה: משפחה -  האב טיפוס שלה: אמא, אבא וכמה ילדים, אבל בחברה המודרנית יש גם משפחות אחרות: אישה גרושה עם ארבעה ילדים, שתי נשים שמגדלות ביחד ילד של אחת מהן ועוד. ככל שמתרחקים מהאב-טיפוס, יש סיכוי גבוה להתלבטות בשייכות לקטגוריה. ככל שהדברים יותר רחוקים – יותר קשה לנו לשייך לקטגוריה. ה"לדעתי" מבוסס בד"כ על נורמות חברתיות לאותה החברה. ההחלטה "לדעתי" מושפעת השפעות חברתיות. כשאנחנו מסתכלים על משהו חדש, אנחנו צריכים ורוצים לסווג אותו לאיזשהו קטגוריה. בשיוך לקטגוריה טבעית, יש תהליכים סובייקטיביים - לא מדויקים.

סכמות:

סכמה:

כל הידע שיש לנו על קטגוריה מסוימת. כלומר, הידע איך הקטגוריה צריכה לעבוד מה התפקידים שלה.

סכמת תסריט:

כשמה כן היא, מה צריך להיות. לדוגמה, בקטגוריה "מסיבת יום-הולדת" – מה צריך להיות במסיבת יום הולדת? מה עושים במסיבה? תסריט הוא דוגמה לאיזושהי סכמה.

 

סכמת הסטריאוטיפים – איך קבוצות צריכות להתנהג:

כשאני רואה או מזהה למשל אנשים בעלי תכונה מסוימת. אני חושבת איך הם צריכים להתנהג.

יש גם קטגוריות וסכמות אישיות, איך אני צריכה להתנהג בכל מיני סיטואציות? הסכמות והקטגוריות עוזרות לנו ומקילות עלינו בתהליכי עיבוד המידע. הן מאפשרות לנו להבין את העולם מאוד מהר, כי זה עובד לפי הסכמה. היות ויש המון דברים/תהליכים סובייקטיביים, יש גם המון הטעיות. אם למשל מישהו בבית-חולים יגיד לי לפתוח את הפה זה יהיה הגיוני, אבל אולי הוא בכלל לא רופא? כלומר, התהליך של השימוש בקטגוריות וסכמות מקל על האבחנה אך אינו חף מטעויות.

הזיהוי:

הטמעה:

כשאני נדרש להסביר לעצמי מידע חדש, אני אחפש קטגוריות וסכמות מהזיכרון שלי, ואנסה להכניס אותו לתוכן. התהליך הזה נקרא הטמעה, כי אני מטמיעה את המידע החדש בתוך קטגוריות שכבר קיימות.

התאמה:

לפעמים המידע החדש לא מתאים לאף אחת מהקטגוריות שיש לנו בזיכרון, ולכן אני מתאימה ומרעננת את הקטגוריות שלי, משנה אותן או מרחיב אותן.

שני התהליכים האלו מתרחשים כל הזמן, גם הטעמה וגם התאמה. הטמעה – תיעשה כשהדמיון המשפחתי מאוד קרוב. התאמה – תיעשה כשהדמיון המשפחתי מתחיל להיות יותר רחוק. לפעמים פשוט פותחים תת-קטגוריה במקום להרחיב את הקטגוריה.

שני התהליכים הללו מראים לנו שהתהליך הוא לא סטטי, אלא דינמי, הוא משתנה.

 

2. תפיסה חברתית:

1. התמקדות:

תהליך התפיסה החברתי הוא בעצם תהליך בו עונים תשובה לשאלה: מהו הדבר הזה?

בשביל להתחיל לענות לשאלה מהו הדבר הזה, אנחנו צריכים :

1.דבר ראשון להתמקד בגירוי.

2.לזהות את הגירוי.

 

התמקדות: בעצם התהליך בו אנחנו בוחרים להפנות את הקשב – תשומת הלב, לגירוי ספציפי מתוך הרבה גירויים שמקיפים אותי. תהליך זה הוא לא תהליך מקרי, הוא בעצם אינו תהליך של בחירה רציונלית. יש כל מיני דברים שישפיעו עלינו להתמקד בגירוי אחד ולא באחר.

1.מאפייני תפיסה כלליים: 

ניטה לשים לב לדברים עם צבע יותר חזק, קול יותר חזק, דברים שהתאורה ממוקדת עליהם, שהם נמצאים במרכז שדה הראייה. נמקד את תשומת ליבנו בדומיננטי – בבולט. יש מאפייני תפיסה בסיסיים המושכים את תשומת לבנו.

2.השונות:

לא רק צריך להיות בולט, אלא זה צריך להיות בולט ושונה מיתר הגירויים. אפקט הסולו (למשל, בחורה אחת בקבוצת גברים, זו שונות שתמשוך את תשומת הלב).

3.חריגה מציפיות התנהגותיות: 

שונות שנובעת מכך שמי שמתמקדים בו חורג מהציפייה. למשל, אם פתאום רופא מבקש לעשות בדיקה ביטחונית, זה חורג מציפיות ההתנהגות שלו.

4.מטרות הקולט:

המטרות שלנו ממקדות אותנו בחלק מהגירויים ונותנות לנו להזניח חלק אחר מהגירויים.המטרות שלנו משפיעות על מה נשים לב.

 

•כל הגורמים שהוזכרו, בעצם משפיעים על ההתמקדות בגירוי ספציפי.

•המטרות שלנו והדרך בה אנחנו בוחרים במה להתמקד – הם שמשפיעים על הפרשנות שלנו.

•הפירושים שלנו - משפיעים עלינו.

 

2. תהליך הזיהוי:

אנחנו צריכים לזהות את הדבר, לסווג אותו לאיזושהי קטגוריה. זה השלב הראשון בסיווג לקטגוריה. רק כשאנחנו מזהים – נדע לאן לשייך.

תהליך הזיהוי קשור לקטגוריות שיש לנו בראש, הקטגוריות שאנחנו באים איתן כשאנחנו מתחילים להסתכל על הגירוי. לפעמים אנחנו לוקחים דבר ועושים לו הטמעה לתוך קטגוריה שכבר התעוררה.

לקטגוריות יש השפעה על תהליך הזיהוי שלנו. אנחנו בעצם מזהים את הגירוי לפי קטגוריה שכבר קיימת אצלנו.

1.הטמעה: בשלב ראשון – אנחנו מטמיעים אותו בתוך קטגוריה שקיימת אצלנו.

2.התאמה: בשלב שני – אם זה לא מתאים לנו לאף קטגוריה אנחנו עושים התאמה.

תהליך של הטמעה הוא יותר פשוט, כי הקטגוריות כבר קיימות. בעצם בתהליך הזיהוי נעשה תהליך המטעה. הטמעת הגירוי החדש בקטגוריה קיימת.

3.תהליך הטרמה: התהליך בו מתעוררת סכמה שלתוכה מכינים את הגירוי – נקרא הטרמה. זהו תהליך שבו גירוי מקדים מקל עלינו לשלוף קטגוריה מסוימת (כמו למשל בניסוי הפרצופים והאישה היושבת). כל הזמן יש גירויים מסביבנו שגורמים לנו לחשוב בכיוון מסוים, בגלל ההטרמה. הסביבה גורמת לכך שקטגוריות מסוימות יהיו או לא יהיו.

מושג נוסף שקשור להטרמה – הטרמה תת-סיפית.

4.הטרמה תת-סיפית:הטרמה תת-סיפית זאת הטרמה שבאופן מודע אנחנו לא יודעים שהיא התרחשה. מצב שבו מציגים את הגירוי המטרים כל כך מהר, שאנחנו לא יכולים להיות מודעים לכך שבעצם נחשפנו אליו. זה מעבר לסף המודע שלנו. גם הטרמה זו משפיעה, כי היא מעוררת קטגוריות מסוימות. זו הצגה של הגירוי שנעשית כל כך מהר, שאנחנו לא מודעים לכך שנחשפנו אל הגירוי, כי הו מתחת לסף הקליטה המודעת. למרות שאנחנו לא מודעים לגירוי המטרים התת-סיפי, הוא עדיין משפיע על תהליך הזיהוי. זה גירוי שמוצג לפני הגירוי אותו אנחנו צריכים לזהות.

 

•כדי שהטרמה תת-סיפית תעבוד, הגירוי שאותו אנחנו צריכים לשפוט, צריך להיות עמום, לא חד-משמעי. היא תעבוד רק כשהגירוי אינו חד-משמעי.

•הגירוי המטרים צריך להיות רלוונטי לכל הסיטואציה. צריך שיהיה קשר בין הגירוי לבין הסיטואציה.

•דבר נוסף, הטרמה תת-סיפית מעוררת קטגוריות וסכמות קיימות. מי שאין לו קטגוריה קודמת בנושא, זה לא יעורר אצלו שום דבר בהטרמה התת-סיפית.

 

בעצם, כשאנחנו מזהים איזשהו גירוי, אנחנו מושפעים ממה שראינו קודם, מהקטגוריות שכבר נמצאות אצלנו בראש.

נגישות כרונית:

יש אנשים שכל הזמן יש להם קטגוריות וסכמות מסוג מסוים, ולאנשים אחרים מסוג אחר. האנשים נבדלים אחד מן השני בסוג הקטגוריות והסכמות שהם מפעילים ובאורך הזמן שהם מפעילים אותן. לכל אחד מאיתנו קטגוריות שנגישות לו באופן יותר מהיר, שקשור לכל מה שעבר במהלך חייו.

 

3. הזיכרון:

הזיכרון עוסק באחסנת המידע. איך אנחנו שומרים מידע חברתי. כיחד נשמר הידע החברתי שלנו, מה אנחנו שומרים ומה הולך לאיבוד.

מה שנשאר אצלנו בזיכרון זה מה שרלוונטי לידע אחר שכבר קיים בזיכרון שלנו. זאת אומרת שאם אנחנו רואים איזושהי סיטואציה חברתית, אנחנו נזכור ממנה משהו שקשור לידע אחר שכבר קיים אצלנו בזיכרון. קיימת עדיפות לזכור מידע שסותר קטגוריות וסכמות קיימות, כי זה משהו חדש וגם בולט יותר על רקע המידע שכבר קיים. הזיכרון של מה שסותר יתקיים לאורך יותר זמן. תהליך אחסון הדברים בזיכרון הוא בעצם תהליך המתפצל לשני מחני זיכרון נפרדים ומקובלים:

1.זיכרון מוחשי.

2.זיכרון מופשט.

 

זיכרון מוחשי: זיכרון לעובדות, כפי שהן התרחשו.

זיכרון מופשט: הסיכום של הסיטואציה (כמו נתינת כותרת לסיטואציה).

כדי להוציא סיכום על הסיטואציה ולסכם אותה, אנחנו צריכים להשקיע יותר זמן ומחשבה. מכיוון שבזיכרון המופשט הושקעו יותר משאבים – אנחנו זוכרים אותו יותר טוב.

הבעיה בפיצול הזיכרון לשני הסוגים היא, שהרבה פעמים הפרטים של הזיכרון המוחשי נעלמים לחלוטין. הזיכרון המופשט נשאר, אנחנו ממשיכים לעבוד איתו ומסיקים מסקנות על סמך הזיכרון המופשט.

בעיה נוספת, שלפעמים אחרי שראינו איזשהו אירוע וסיכמנו אותו בזיכרון המופשט, מגיע פתאום מידע חדש שמאיר באור אחר את הסיטואציה ובכל זאת, קשה לנו מאוד לשנות את הסיכום הראשוני של הזיכרון המופשט.

חשוב לדעת שהרושם שגיבשנו יכול לנבוע מטעויות.

עוד דבר: הזיכרון שלנו גם מושפע מהמטרות שלנו. בכל סיטואציה לכל אחד מאיתנו יש מטרה אחרת, כי היא קובעת על מה נתמקד. אנשים שונים יזכרו דברים שונים מאותה הסיטואציה. עניין זה עורר שאלה – האם אפשר לסמוך על הזיכרון שלנו? שאלה זו חשובה בבואנו לשפוט אנשים בבית המשפט, בעֶדוּת של האנשים.

לסיכום:

אחרי שתפסנו את הגירוי, ניסינו לאחסן אותו. בקיצור, הזיכרון החברתי שלנו סובל מהמון המון הטעיות.

 

4. שלב הסקת המסקנות.

תהלך הסקת מסקנות של מידע חברתי הוא תהליך שבו אנחנו יוצרים מידע חדש על סמך מידע קיים. אנחנו מושפעים בתהליך זה מדברים שונים.

א. גיבוש ההתרשמות:

   כיצד אנחנו מסיקים מסקנות?

   סלומון האש, חוקר שחקר כיצד אנחנו מגבשים את ההתרשמות על בן אדם? במחקרו הוא מצא שתי תופעות:

1.אפקט הראשונות:

  המידע הראשוני שאנחנו מקבלם על בן אדם מאוד מאוד משפיע עלינו, כי אנחנו מיד מכניסים אותו לתוך קטגוריה. הרושם הראשוני, אפקט הראשונות, הוא בעל השפעה מאוד גבוהה.

2.אפקט ההילה:

   אנשים מושפעים מתוכנה אחת דומיננטית והיא מאפילה על כל יתר המידע. לכל אחד מאיתנו אפקט הילה משלו. גם אפקט זה עובד עלינו בגיבוש התרשמות על בן אדם. לדוגמה: אפילו שמות פרטיים או שמות משפחה – נכנסים אצלנו מיד לתוך קטגוריה מסוימת, ונהיה מושפעים מכך בבואנו להתרשם מאותו הבן אדם. אפקט זה יכול לבלטו גם לחיוב וגם לשלילה. למשל, אנשים מאוד יפים גוררים אחריהם התייחסות לטוב ולרע, כי התכונה הדומיננטית הזאת עשויה להאפיל על תכונות אחרות.

 

ב. היוריסטקות בחשיבה:

   היוריסטיקה = קיצור דרך.

אנחנו מאוד חסכניים בגיבוש ההתרשמות שלנו. זה חוסך לנו זמן ומשאבים קוגניטיביים. זהו כלל חשיבה מאוד פשטני שמאפשר לנו להגיע מהר לאיזושהי מסקנה. קיצר דרך זה אינו חשיבה שיטתית-לוגית מסודרת, הוא פשוט פשטני – הופך את הדברים לשפוטים ורדודים כדי להגיע לאיזושהי מסקנה. כולנו משתמשים בקיצורי דרך אלו.

שני חוקרים, בשם טברסקי וכהנמן, שקיבלו פרס נובל בכלכלה, אמרו שבני אדם עובדים עם קיצורי דרך, חושבים מאוד מעט – ומגיעים מהר למסקנות. עובדים בקיצורי דרך. הם ניסחו קת קיצורי הדרך – היוריסטקות.

1.היוריסטיקת הזמינות:

היוריסטיקת הזמינות אומרת, שאנחנו נחליט שאיזשהו דבר סביר שהתרחש ושעומד מולנו, לפי הזמינות של הדבר הזה בזיכרון שלנו. היא אומרת, שאנחנו נגיד לעצמנו שמה שאנחנו רואים זה, לדוגמה: ילד או כיסא וכו', וזה ייעשה לפי זמינות המידע הזה בראשנו, מתוך הקטגוריות המוכרות לנו. מה שאנחנו מסוגלים לחשוב עליו עכשיו או ששמענו עליו הרבה – כנראה שזה "זה". הקטגוריה הראשונה שעולה לנו לראש – בסופו של דבר בה משתמשים כדי להסביר לעצמנו את התופעה.

2.היוריסטיקת ההדמיה:

היוריסטיקת ההדמיה היא בעצם כלל פרטי מתוך היוריסטיקת הזמינות, והיא אומרת: ככל שקל יותר לדמיין איזשהו אירוע או מצב, סביר יותר שזה המצב. כשניתן לדמיין איזושהי התחלה והמשך – זה כנראה "זה".

 

 

3.היוריסטיקת היציגות – (התעלמות משיעור הבסיס)

   היוריסטיקה זו בעצם מיועדת כדי לתת תשובה לשאלה "האם תופעה מסוימת קשורה לקטגוריה מסוימת?" האם מי שעומד מולי הוא סטודנט? רופא? מורה?  לפי כלל חשיבה זה, אנחנו אומרים שאם הבן אדם קרוב לאב-טיפוס של הקטגוריה, כנראה שהוא שייך לקטגוריה הזאת.

הבעיה שאנחנו משייכים את הגירוי/הדמות לקטגוריה שנוחה לנו, אבל מתעלמים משיעור הבסיס.

נניח שאנחנו נמצאים בבית-ספר, ובבית הספר יש 200 מורות ו-10 ספרניות, ונניח שהתיאור שחנה תוארה הוא מתאים לספרנית, ונניח ש-90% נראות בדיוק מתאימות לתיאורה של חנה, ונניח שהתיאור הזה בכלל לא מתאר מורות – 90% מהמורות בבית הספר לא נראות כמו חנה. אז זה כנראה באמת תיאור של ספרנית, אבל סביר יותר להניח שזה תיאור של מורה.

כלומר, אנחנו נוטים להתעלם מכמה אותה קטגוריה שכיחה בעוללם ומתעלמים מהעובדה זו קטגוריה שאינה שכיחה. כלומר, בעת ההכנסה לקטגוריה לא נלקח בחשבון כמה בעצם היא שכיחה במציאות. למשל בדוגמה זאת, בגלל שיש יותר מורות, זו אפשרות יותר סבירה שהיא תהיה מורה.

4.היוריסטיקת עיגון ותיקון:

   אנחנו משתמשים בכלל חשיבה זה כשאנו נדרשים לתת אומדן, הערכה של מספרים או מרחק (כמו כמה עולה משהו או מרחק נסיעה וכו' – אז משתמשים בה. מה שזה אומר, שבד"כ אנחנו מתילים מאיזושהי הערכה כלשהי ואחר כך אנחנו מתקנים את ההערכה לפי המקרה הנתון.

טברסקי וכהנמן גילו, שאפשר להשפיע על ההערכה הראשונית שלנו. אם אנחנו מצליחים לתקן – זו תהיה הערכה גבוהה יותר. אפשר להשפיע על ההערכה הראשונית שלנו. הם ביקשו מנבדקים להעריך כמה מדינות אפריקאיות יש באו"ם. לפני כן הם הגרילו מספרים בין האנשים. מה שנמצא בניסוי, זה שהמספר שהוגרל השפיע על ההערכה שלהם. כלומר, התיקון שעשו הנבדקים התחיל מהנקודה של ההערכה הראשונית, שהתייחסה למספר. אם נותנים לנו איזשהו ערך, בסופו של דבר אנחנו נותנים אומדן שמתחיל לפי הערך הזה.

דוגמה נוספת לניסוי שלהם: הם נתנו לסטודנטים לכלכלה לעשות הערכה של עלות מוצרים. לקבוצה אחת נתנו להעריך מה מחירו של סט כלים. אותה קבוצה התבקשה לאחר מכן לתת הערכה לאותו סט כלים + סט כלים זהה אך שבור. כלומר, כביכול הם היו צריכים להכפיל את ההערכה שלהם, אבל בגלל ירידת הערך של השבור,זזה פחות, ולכן עושים ממוצע, שהוא בעצם תיקון של הסיטואציה.

כל קיצורי הדרך גורמים לנו לפעמים לעשות טעויות.

ארבע ההיוריסטיקות האלו הן ארבע קיצורי דרך כלליים שנחקרו, ויש להן כללים.

 

ג. הטיות בחשיבה – היסק:

מתאם מדומה:

הנטייה לראות קשר בין שתי תופעות שמתרחשות ביחד, ואז יש לנו נטייה לחבר ביניהן, אבל זה לא בהכרח נכון. לדוגמה: יש קשר מתאם בין מידת נעלים לבין ידע בחשבון. אלו שתי תופעות שמתרחשות ביחד, בו-זמנית,  ואין ביניהן שום קשר. ככל שהילד גדל, עולה מידת הנעלים שלו ואיתה עולה גם  הידע בחשבון. כלומר, אין באמת קשר בין שתי התופעות. מתאם סטטיסטי הוא דבר מאוד בעייתי. הבעיה היא שאנחנו גם רואים קשר בין התופעות וגם מסיקים מכך על סיבתיות שלא קיימת.

הטיית האישוש:

אנחנו מחפשים מידע שיתמוך במה שאנחנו חושבים. אם אנחנו חושבים שחנה היא ספרנית, אנחנו נחפש רק את המידע שיתמוך במסקנה שלנו ולא נחפש את המידע הסותר. נאסוף רק מידע שיאושש את המסקנות שלנו. אנחנו אפילו לפעמים מתעלמים ממידע שקיים מולנו וסותר לחלוטין את מה שאנחנו חושבים. אנחנו מחפשים רק מידע שיחזק את המסקנה שלנו.

הערכה בדיעבד:

כולנו חכמים לאחר מעשה, ואחרי כן אנחנו לא מבינים כיצד לא שמנו לב אל הדברים קודם לכן. לדוגמה: במלחמת המפרץ הראשונה אני צבא אמרו שאין אפשרות שיפלו פה טילים, ובדיעבד – לאחר שזה קרה – אנחנו יודעים שאכן היו איומים מעיראק על כוונות לשיגור טילים עלינו.לאחר שמשהו קרה, אנחנו נותנים משקל גבוה יותר לאירועים.

ביטחון יתר בהיסק:

כשאנחנו כבר מגיעים לאיזושהי מסקנה, אנחנו מאוד מאוד בטוחים בה. ביטחון יתר במסקנות החברתיות שלנו.למרות שהן נובעות מכל מיני הטעיות בדרך.

 

הטיית האופטימיות:

מתייחסת יותר אלינו, להערכה שלנו לגבי עתידנו. הנטייה היא לרצות לטוב ולכן ההערכה שלנו נגזרת מכך. זו הטייה של אופטימיות.

הטיית השליטה:

נדמה לנו שאנחנו שולטים במה שקורה לנו בחיים. זה מאפשר לנו לעבור את החיים, שאם נהיה בסדר נגיע לכיוון חיובי, ואם לא, נשנה ואז נשלוט בדברים. אנחנו מפחיתים בכוח של המקריות, של הגורל. אנחנו מעדיפים לחשוב שאנחנו שולטים בחיינו למרות שזה לא בדיוק כך.

לסיכום:

תהליכי עיבוד המידע החברתי שלנו סובלים מסובייקטיביות. אנחנו עושים המון הטיות ומכניסים את עצמנו, את השאיפות שלנו ואת הרצונות שלנו לתוך כל דבר שקורה ורואים את מה שאנחנו רוצים לראות ומתעלמים ממה שאנחנו לא רוצים לראות, אבל עם זאת, אנחנו מסתדרים לא רע.

אנחנו חייבים לזכור שכשבן-אדם מסביר תהליך, זה מה שקרו לו, זה תלוי בו, וצריך להבין מה עובר עליו, מי הוא. העובדות היבשות לא חשובות אלא איך הבן אדם רואה את הדברים. לא מתווכחים איתו. בחוויה שלו – זה ה שקרה. אם רוצים להבין את התהליך, צריך להבין איך הוא הגיע לסיפור שלו. את העובדות צריך לשים בצד.

 

תהליכי ייחוס סיבתיות

ההסברים שאנו נותנים לעצמנו על האופי וההתנהגות של האחרים,ולמה הם מתנהגים כך.

כל חוקר לוקח מהתיאוריה של האחר, ורק מוסיף עליה עוד.

היידר: הוא פיתח את תיאוריית הפסיכולוגיה הנאיבית. לפי הגישה שלו, האדם בא להסביר  את התנהגות האחר כי הוא מתנהג כמו מדען, הוא מסביר את ההתנהגות כמו המדען, שמתאר איך שהם חשובים לו. אנחנו מסבירים את מה שקורה סביבנו כמו מדענים. הוא אומר שיש כמה עקרונות שבעזרתן אנחנו עושים את הייחוס לסיבתיות (מה הסיבות להתנהגות הזאת ו האם מדובר על סיבות קבועות או זמינות?)

סיבות קבועות מול סיבות זמניות/חולפות:

אנשים מעדיפים סיבות קבועות על סיבות זמניות/חולפות. האם ההתנהגות הזאת רצונית, או שמישהו כפה על הבן אדם להתנהג כך. אם לי נראה שההתנהגות רצונית, סביר להניח שאני אייחס הסיבה לבן-אדם עצמו, לעומת זאת, אם כפו עליו, אז אני לא אייחס לו .

סיבות פנימיות לעומת סיבות חיצוניות:

בחיצוניות – אנו נייחס סיבות שהן סיבות מחוץ לבן אדם, כמו תנאי מזג אוויר.

בפנימיות – סיבות פנימיות שבתוך האדם: האישיות שלו, האופי שלו.

אם אני אייחס את הסיבות לגורמים פנימיים, אז אני בעצם אטיל את ההסברים על האדם ועל הפנימי, ולהפך. אם ההתנהגות נכפתה עליו, גם אז לא נייחס לה סיבות פנימיות.

השתנות משותפת: הוא אומר שאנחנו ניטה להסביר את ההתנהגות בעזרת איזושהוא אירוע שיתרחש יחד איתה או קצת לפניה. לדוגמה: אם אני אראה ילד בוכה, אני ארצה להסביר לעצמי שהוא ילד בכיין. אם אני אראה ילד בוכה ולידו כלב נובח, אני אחבר בין שני האירועים. זה מאוד דומה להטיית המתאם המדומה, כי אולי אין קשר. היידר עצמו פרסם את זה, אך מחקר לא יצא מזה.

 

ג'ונס ודיוויס: אמרו שאנחנו נתמקד ונסביר איך אנשים מסיקים על איזושהיא תכונה. חשוב להדגיש שהם לא ויתרו על מה שאמר היידר. אנשים עושים תהליך של הסקה על איזו שהיא תכונה, תצפית על ההתנהגות:

1.שעל בסיס ההתנהגות הם מחליטים על התכונה. הם אומרים מתי אנחנו מחליטים על תכונה, אם היא נובעת מהרצון של הבן אדם.

2.תוצאת ההתנהגות היא ייחודית לו: הוא בחר ב-X קרוב למקום, בגלל שהמשכורת גבוה

או בחר ב-Y קרוב למקום מגורים - והוא ירוויח פחות.

3.האם ההתנהגות רצויה או לא רצויה בעיני החברה? (מבחינה חברתית). אחרי שראובן התקבל למקום עבודה X והזמין לעצמו כוס ויסקי, הוא הזמין את כל החברים. זה הגיוני. אבל אם הוא ערבי ושותה אלכוהול והתקבל לעבודה, זה לא מקובל, ואז אני אייחס לראובן תכונת שתיין.

לסיכום:

ג'ונס ודיוויס ניסו להסביר איך אנחנו נותנים איזו שהיא תכונה לבן-אדם. אנחנו מסתכלים גם על ההיבטים התרבותיים וגם החברתיים.

קלי – תיאורית הקו וריאציה (השתנות משותפת): הוא הראשון שפיתח שיטה אמפירית (מדעית) לבדוק את ההסברים (התיאוריות) שלו (שנשענים על התיאוריה של היידר).. הוא העמיד את השיטה לבדיקת התיאוריה שלו, והוא לא התווכח עם היידר או עם ג'ונס ודייוס, אלא הוא המשיך לחקור והוסיף. שם התיאוריה שלו היא תיאורית הקו-וריאציה (השתנות משותפת).

 

כשאנו רוצים להסביר התנהגות אנחנו מסתכלים על שלושת הדברים הבאים:

•מימד ההסכמה

•מימד הייחודיות

•מימד העקיבות.

כשאנחנו רוצים להסביר משהו אנחנו משתמשים במימדים האלה:

מימד ההסכמה: אנחנו שואלים את עצמנו כיצד מתנהגים אנשים באותו מצב. אם כל החברים היו מכניסים פסטה ויורקים אותה וצועקים "מלצר מלצר", היינו אומרים שההסכמה גבוהה. אם רק אחת עושה את זה - זו הסכמה נמוכה.

מימד הייחודיות: אנחנו שואלים את עצמנו איך אותו אדם מתנהג במצבים אחרים. אם למישהו יש תלונות בכל מקום ויש לו משהו לא בסדר, נגיד שהעכיבות שלו נמוכה, ואם הוא לא מתלונן במקומות אחרים וזו פעם ראשונה שהו מתלונן, נגיד שהייחודיות היא גבוהה.

מימד העקיבות: אנחנו שואלים את עצמנו כיצד מתנהג אותו בן אדם באותו מצב בזמנים שונים. אם זה פעם ראשונה שהוא מתלונן, נגיד שהעקיבות נמוכה. אבל אם בכל פעם שמגיעים למסעדה הזאת הוא מתנהג אותו דבר, אז נגיד שהעקיבות גבוהה.

התשובה שלנו לשלושת המימדים תקבע האם אנו עושים ייחוס חיצוני או פנימי לאותו אדם.

ייחוס פנימי: כאשר יש מימד של הסכמה נמוכה, וחוץ מאותו אדם אף אחד לא ירק את הספגטי.. כשהייחודיות נמוכה - כשהוא תמיד מתלונן בכל מקום, נעשה ייחוס פנימי. גם כשהעקיבות ( תמיד מתלונן באותו מקום על אותו הדבר) היא גבוהה נעשה ייחוס פנימי.

ייחוס חיצוני: אם כולם יירקו את הספגטי, זה בגלל שהוא מגעיל, שההסכמה גבוהה.

אם אותו אדם, במפתיע, לא מתלונן, זו יחודיות גבוהה, והעקיבות נמוכה, כי הוא אף פעם לא התלונן במסעדה זו.

 

הביקורת הראשונה על קלי:

1.המורכבות של המודל. בגלל שהיא מורכבת, המודל הוא מורכב מדיי.

2.המודל שלו אומר שתמיד לכל התנהגות שרוצים להסביר, אין בכלל התייחסות להתנהגות. גם המודל הזה לא מתייחס לקונטקסט, לסביבה, והוא מורכב.

המודל שלו אומר שתמיד נעשה זאת על מנת להסביר התנהגות.

 

הילטון: פרסם אחרי קלי את "תיאוריית ההתמקדות בתנאי המחריג": הוא ניסה את התיאוריה של קלי, אבל טען שהביקורות לגבי מורכבותה נכונות. אם אנחנו בכל זאת יכולים לתת תשובות לשאלות שעלו, לא נעשה ייחוס סיבתיות, נעשה אותו רק אם קרה אירוע מפתיע וחריג. הוא אומר שאנחנו לא נעבור על כל המימדים, שנעשה ייחסו חלקי, ונתמקד באירוע חריג. אנחנו נשתמש באחד מהמימדים האלה. נסתכל על האירוע והאם היתה הסכמה, או האם רק אותו אדם צעק וקרא למלצר. האם זה משהו חריג שאותו אדם הוא שקט ופתאום הוא יורק וקורא למלצר. נתמקד רק באירוע החריג. אנחנו מתמקדים בתנאי החריג, והוא שקובע את אחד משלושת המימדים. אנחנו תמיד רוצים לצאת עם מסקנה.

ויינר: תיאורית "ייחוס הצלחה וכישלון": הוא לא שולל את הקודמים, הוא התמקד במשהו ספציפי, הוא התמקד באיך אנחנו עושים ייחוס סיבתיות של הצלחה וכישלון, שלנו ושל אחרים. אנשים עושים יותר יחוס סיבתיות כשהם נתקלים בכישלון מאשר כשהם נתקלים בהצלחה. הכישלון הוא הרבה פעמים בולט יותר. הוא לקח את הייחוס החיצוני של ג'ונס ודיוויס וחקר האם ההצלחה נובעת מייחוס פנימי או חיצוני. וייחס לו אם הוא יציב או לא. הוא לקח מהיידר האם הוא זמני או קבוע. לדוגמה: אם בתקופת מבחנים מישהו בוחר ללכת לים לפני שלמד לבחינה, יש לזה ייחוס פנימי, כי הוא בחר ללכת לים לפני שילמד לבחינה. הכישלון הוא ההתנהגות.

 

שתי תופעות שכיחות שחוזרות על עצמן, נקראות עקרון ההגברה ועקרון ההפחתה:

עקרון ההפחתה: עקרון זה אומר שככל שיש יותר גורמים שיכולים להסביר את ההתנהגות, כך ההשפעה היחסית של כל גורם תפחת. אם יש לנו, למשל, סטודנט שנכשל במבחן, אנחנו מחפשים את הסיבות: א) הוא סטודנט זרקן, ב) המבחן היה קשה ולא פיירי, ג) הוא היה חולה, ד) חברה שלו זרקה אותו. במצב זה  ההשפעה היחסית של כל אחד מהגורמים – תפחת, לעומת מצב שיש בו רק גורם אחד, שיכול להשפיע יותר. ככל שיש הרבה גורמים, ההשפעה של כל גורם – יורדת. אם יש גורם אחד, הוא המסביר.

עקרון ההגברה: עקרון זה אומר שגורם יישפט כבעל השפעה חזקה אם הוא פועל בנוכחות גורמים מקשים ומעכבים. למשל, סטודנט שהצליח במבחן. ההסבר שלנו, בגלל שהוא מצליח, הוא חכם. הסבר זה יקבל הגברה, תוקף יותר חזק, אם המבחן היה קשה וכל השאר נכשלו במבחן, ואז ההסבר הזה יהיה הרבה יותר חזק בעקבות הגורמים הנוספים – המעכבים (מקשים), כי הוא בולט על רקע הקשיים, הוא מבליט שאובייקטיבית הסיטואציה היתה קשה.

טעויות והטיות ייחוס:

טעות הייחוס הבסיסית:

טעות זו אומרת שיש לנו נטייה להסביר התנהגות של אדם אחר בעזרת שימוש בתכונות שלו ובמאפיינים האישיותיים שלו. מדוע יש לנו נטייה לעשות זאת?  כי כשאנחנו צופים בבן-אדם, אחר, אנחנו בעצם מתמקדים בו, והוא המרכז שלנו, כל הקשב שלנו. כל מה שמסביב הופך להיות רקע. אם מתמקדים רק בו, מחפשים את התכונות שלו ומתעלמים בעצם מכל הסביבה, מכל הרקע. זה נובע מהבולטות של מי שאנחנו צופים בו, לא בעזרת המאפיינים של המצב.

הסבר נוסף הוא הסבר תרבותי: במחקרים על טעות הייחוס הבסיסית נמצא, שאנשים ששייכים לתרבות המערב נוטים לעשות את טעות הייחוס הבסיסית הרבה יותר מאנשים ששייכים לתרבויות אחרות, כמו תרבויות מזרחיות. לטעות הייחוס הבסיסי יש הקשר תרבותי. בתרבות המערבית, הדגש הוא על האינדיבידואל, לעומת התרבות המזרחית. לכן, בתרבות מערבית יש נטייה גדולה יותר לעשות טעות זו.

הטיית הצופה המשתתף:

הטיה זו היא ההטיה ההפוכה. יש לנו נטייה לייחס לאחר הסברים בעזרת התכונות שלו, ולעצמנו – לנסיבות חיצוניות: שההתנהגות שלנו נובעת מסיבות חיצוניות. במקרה שלילי, זה רק מתגבר.

ווינר אומר שאת כל תהליכי הייחוס אנחנו נוטים לעשות במקרי כישלון. הסטודנט ההוא נכשל - זה בגלל שהוא דביל. אני נכשלתי – בגלל שהמבחן היה קשה. בעצם, בתצפית עצמית, אנחנו רואים את הסביבה. אנחנו מסתכלים מתוך עצמנו על הסיטואציה, ולכן קל יותר לייחס את הדברים לנסיבות חיצוניות.

הטית לטובת עצמי:

היא מציבה את השאלה: האם מדובר בהצלחה או בכישלון?

כשאדם מסביר על עצמו הצלחה – הוא משייך זאת לתכונותיו. כשאדם מסביר על עצמו כישלון – הוא נוטה להשתמש בגורמים חיצוניים-סביבתיים. דפוס התנהגות זה פשוט משרת את הדימוי העצמי החיובי. הוא עוזר לנו להרגיש שאנחנו בסדר. זוהי הטיה הישרדותית, היא מאפשרת לנו להרגיש טוב עם עצמנו ועם אחרים.

 

 

סטריוטיפים ודעות קדומות

סטריוטיפים:

אמונות שיש לנו לגבי תכונות ומאפיינים משותפים לאנשים השייכים לקבוצה חברתית מסוימת. כשמתייחסים למישהו באופן סטריוטיפי, זה בא בהתאמה לאותה קבוצה חברתית אליה משתייך האדם, ממנה אנחנו מסיקים עליו כל מיני מסקנות, ולא בגלל שאנחנו מכירים אותו או את תכונותיו האישיות.

1. כיצד נוצרים סטריוטיפים?:

קטגוריזציה חברתית:

זה מחזיר לנושא הקטגוריות, אנחנו מסווגים גירויים דוממים לקטגוריות. את אותו התהליך, אנחנו עושים גם מבחינה חברתית: לפי גיל, מין, מוצא, מעמד כלכלי וכו'. העובדה - שאנחנו עושים זאת, זה מאפשר לנו לגבש מסקנה לגבי בן אדם, במהירות, זה חוסך לנו זמן. זה הבסיס לסטריוטיפים, חלוקה זו מקילה עלינו. חלוקה לקטגוריות מיד יוצרת בעיות, שהראשונה היא בכך שברגע שאנחנו מחלקים את האנשים לקטגוריות, יש לנו נטייה לתפוס את האנשים השייכים לאותה קטגוריה כמאוד מאוד דומים, מבלי לשים לב להבדלים ביניהם בתוך הקטגוריה, וזו בעצם התחלתה של הקונוטציה השלילית, כי אנחנו לא ערים לתכונותיהם האישיות. הנטייה לראות אותם כדומים ולהתעלם מהשונות שלהם, גורמת לפספוס מידע שיכול להיות חשוב וקריטי.

בניסוי של חוקר בשם טג'פל (הוגים – טוכפל), שהתעסק המון בנושא הסטריוטיפים, באחד ממקריו הראשונים הוא אצה לראות עד כמה יש לנו את הנטייה לראות את כל הפריטים השייכים לאותה הקטגוריה כדומים. הוא הציג לנבדקים 8 קווים: 4 קווים קצרים – לא באותו האורך, ו-4 קווים ארוכים – גם הם לא באותו האורך. הוא ביקש מהנבדקים להעריך את אורך הקווים בס"מ (בערך). הנבדקים העריכו נכון ובקלות.

בניסוי על קבוצה אחרת של נבדקים – הוא נתן להם בדיוק את אותם 8 הקווים, רק שעכשיו הוא רשם ליד הקצרים את האות A וליד הארוכים את האות B. המשימה שלהם היתה גם היא להעריך את אורך הקווים. הוא מצא שהנבדקים העריכו את הקצרים - כקצרים יותר, כשכולם באותו האורך, וכך גם את הארוכים – הוערכו כארוכים יותר, אך גם הוערכו באותו האורך. על ידי האותיות הוא יצר כאילו שתי קטגוריות שונות, והם השפיעו על הערכת הנבדקים לגבי אורך הקווים. יש לציין שהקווים לא היו באותו האורך בתוך כל קטגוריה.

מה שהניסוי הזה מראה, שיש לנו נטייה לא לשים לב לשונות בתוך הקטגוריה אלא לתפוס את כל מי שמשתייך אליה כמאוד מאוד דומה.

דבר נוסף, הניסוי מראה שברגע שמחלקים ל-2 קבוצות, נראה לנו שיש הבדל גדול ביניהן. אנחנו תופסים את ההבדל באופן יותר משמעותי ממה שהוא באמת.

אשליית ההומוגניות של קבוצת החוץ:

אשליית ההומוגניות של קבוצת החוץ, זה בעצם לא אותו הדבר כמו בסיווג עצמים, כי כאן זה מנקודת מבטנו: האם הוא בקבוצה שלי – או לא. בשונה מסיווג פריט דומה. כשאני משייכת אדם לקבוצת היהודים, אנמי משייכת אותו לקבוצה שלי, מה שלא קורה בסיווג עצמים. ברגע שאני עושה תהליך סיווג של אנשים, אני שואלת האם הוא שייך לקבוצת הפנים – הקבוצה שלי, או לקבוצת החוץ – שאינה הקבוצה שלי.

אשליית ההומגניות של קבוצת החוץ, זו אשליה שנמצאה במחקרים שבהם מצאו שיש לנו נטייה לראות את כל מי ששיך לקבוצת החוץ כמאוד מאוד דומה. כל הפרטים בה דומים, לעומת הפרטים ששייכים לקבוצת הפנים – שאינם דומים.

סטריוטיפים שליליים – נוצרים כלפי קבוצת החוץ: למשל, "כל הימנים אותו הדבר". מדוע זה קורה?

1.בגלל מידע: יש לי יותר מידע על הקבוצה שלי – קבוצת הפנים, מאשר על קבוצת החוץ, שאני גם פחות מכירה ולא יודעת.

2.מוטיבציה: אין לי כל כך מוטיבציה ללמוד על השונות של קבוצת החוץ, היא לא חלק ממני. על קבוצת הפנים יש לי מוטיבציה ללמוד, ולכן אני לומדת על השונות בתוכה.

3.תופעת המתאם המדומה: הטיות בחשיבה: יש לנו נטייה לחבר שתי תופעות שמתרחשות ביחד בקשר של סיבה ותוצאה: כלב נובח, הילד בוכה – כנראה הילד בוכה כי הכלב נובח. את הנטייה הזאת אנחנו נוטים לעשות לאנשים מקבוצת החוץ, במיוחד כשקורים דברים שליליים.

 

שלושת התהליכים הללו מסבירים בעצם כצד נוצרים הסטריוטיפים. אנחנו גם משמרים אותם לאורך זמן וגם מעבירים אותם לדורות הבאים.

2.מנגנונים המסייעים בשימור הסטריוטיפים

הטיית האישוש:

הנטייה לחפש מידע תומך, שמאושש את מה שאנחנו חושבים, שעוזרת לנו לשמר סטריוטיפים, כי בעצם מהרגע שגיבשנו לעצמנו סטרי וטיפ, אנחנו רק מחפשים לעצמנו מידע שיתמוך במה שאנחנו חושבים.

במחקר שנעשה, ביקשו מנבדקים לבנות ראיון לסטודנטים לפיסיקה, כדי לגבש התרשמות עליהם. את השאלות, הנבדקים נתבקשו לבנות מתוך רשימה ארוכה של שלאות. מה שמצאו במחקר, שכל השאלות שהנחקרים בדקו הן שאלות שמתאימות לסטריוטיפ של מי שלומד פיסיקה. רק שאלות שהולכות עם הסטריוטיפ: האם אתה אוהב מדע? כמה חשוב לך לדעת על העולם? וכו'. שאלות מתחומים אחרים – לא נשאלו בכלל. כלומר, כבסיס, אנחנו רוצים לאסוף מידע על מישהו, כך שהוא יאושש את הסטריוטיפ.

מחקרים אחרים מצאו שלא רק שנחפש מידע שמאושש את הסטריוטיפ, כמות המידע שנחפש עבור מישהו שיש לנו סטריוטיפ לגביו היא יותר קטנה מכמות המידע שנחפש עבור בן אדם שאין לנו סטריוטיפ מגובש לגביו. הסטריוטיפ מנחה אותנו בחיפוש המידע. כלומר, גם נחפש מידע תומך, אם נחפש מידע – נחפש רק מידע שיאושש את הסטריוטיפ.

 

 הטיה לשונית בין-קבוצתית:

גם בצורת הדיבור שלנו אנחנו משמרים את הסטריוטיפים. בארה"ב, לאסיאתים סטריוטיפ של שקטים ועדינים. לשחורים, סטריוטיפ של אלימות, לדוגמה. על בסיס זה החוקרים עשו ניסוי:

בתמונה 1 – גבר שחור מרים יד על מישהו.

בתמונה 2 – גבר אסיאתי מרים יד על מישהו.

מה שראו, שהנבדקים תיארו את השחור בתמונה 1 – כגבר שחור אלים.

בתמונת האסיאתי – הם אמור גבר שחור מכה מישהו. הם היו עדינים יותר בתיאור האסיאתי, כי זה לא התאים להם לסטריוטיפ.

כבר על ידי השפה – כיצד אנחנו בוחרים לתאר משהו - אנחנו משמרים את הסטריוטיפ.

 תת קטגוריזציה:

יש לנו יכולת לפתוח תת-קטגוריה לכל קטגוריה. המחשה: באונ' חיפה יש מפגשים בין סטודנטים יהודים וערבים, בקבוצה מונחית.לפני שמתחיל המפגש, מבקשים מהסטודנטים לומר מה הם חושבים על הקבוצה השנייה. המפגשים נמשכים לאורך שני סמסטרים. יש לציין שחלקם באים עם דעות מאד מוצקות. ניסוי לראות אם קבוצות מפגש יכולות לרכך אותן. נמצא, שהסטודנטים יכולים לעשות תת-קטגוריה, ובמקום לשנות את הסטריוטיפ על הקבוצה השנייה, הם יכולים להעביר לתת קטגוריה רק את הערבים הנחמדים, אבל להשאיר את הסטריוטיפ הכללי. כלומר, הפגשת אנשים מקבוצות שונות לא באמת מפחיתה את הסטריוטיפים.

 

3.האם אפשר להימנע משימוש בסטריוטיפים?

 

התשובה היא – לא! בכל המחקרים נמצא שאי אפשר להימנע מהם.

בניסוי שנערך, לקחו קבוצת נבדקים והראו להם תמונה של נאצי, וביקשו מהם לשפוט אותו, אבל הזהירו אותם להימנע משימוש סטריוטיפי. הסטודנטים עשו שיפוט לא סטריוטיפי עליו. אבל אחר כך הציגו להם תמונה של איש אחר, דומה, והפעם לא נתנו להם הוראה לא לעשות שימוש סטריוטיפים, והם נכשלו – כן הלכו לפי הסטריוטיפ.

אחד הדברים הידועים, ששימוש בסטריוטיפים שכיח יותר בלחץ שלזמן, כי הוא חסוך במשאבים. כשיש יותר זמן, יש סיכוי גבוה שמלבד הסטריוטיפ, אולי נוכל להכניס לתת-קטגוריה. אנחנו משתמשים בסטריוטיפים כל הזמן, כי זה מקל עלינו.

 

דעות קדומות:

כשאנחנו מדברים על דעות קדומות, זה בעצם הרגש השלילי שיש לנו כלפי בן אדם אחר, כשהמקור לרגש הזה הוא אך ורק השתייכותו של אותו אדם לקבוצה מסוימת.

סטריאוטיפ – זו חשיבה קוגניטיבית.

דעה קדומה – זה הרגש.

תיאוריות שונות בפסיכולוגיה, המנסות להסביר מדוע יש לנו דעות קדומות

1.הגישה האישיותית/הסמכותנית:

גישה המנסה להסביר תהליכים חברתיים בעזרת מבנה האישיות של האדם. היא תגיד: אנשים שיש להם אישיות מסוג כזה – תהיה לי עליהם דעה קדומה. היא מדברת על מבנה אישיות שגורם לדעות קדומות ונקרא סמכותני: גישה זו אומרת, שמערכת היחסים עם ההורים בגיל הצעיר גורמת להתפתחות של אישיות סמכותנית. דפוס האישיות של סמכותנו – זה דפוס אישיות בו אנשים מייחסים חשיבות מאוד גדולה לדמויות כוחניות, ששולטות. האנשים האלה גם חשים עוינות מאוד גדולה כלפי כל מי שאינו שייך לקבוצתם. הבסיס הוא במערכת היחסים עם ההורים, אם היא היתה מאוד נוקשה, עם הרבה משמעת, וההורים השתמשו בענישה כדי לדכא שאיפה חופשית. לפי התיאוריה הזו, הילד הזה מפתח כעס ועוינות כלפי הוריו, והוא לא יכול לבטא זאת כלפיהם, אז הוא מחפש משיהו אחר להוציא אליו את הכעסים. הרבה יותר קל לשנות את האחר, מאשר את ההורים – הפנייה לקבוצת החוץ. הוא צובר כוח על ידי היצמדות לאנשים כוחניים, מהם הוא שואב כוח. כלפי האחרים – יש זלזול וכעס. יש מחקרים שמוכיחים שלאישיות סמכותנית יש הרבה דעות קדומות. גישה זו בעצם אומרת שדעות קדומות יש רק לאנשים "חולים" וזו הבעיה בגישה הזו. הסבר זה אינו מקובל היום. 

2.      יחסים בן קבוצות כבסיס לדעות קדומות:

כלומר, שבעזרתן של הקבוצות ניתן להסביר את הדעות הקדומות.

 

שלב 1 – בתיאורית הקונפליקט הממשי (של שריף):

שריף פיתח אותה על בסיס מחקר מצבים שעשה. הוא עשה מחקר בקייטנת ילדים של "הצופים",שהיו בחופשת קיץ. הוא הצטרף לצוות הקייטנה וביחד הם בנו את הקייטנה כחלק מהמחקר שלו. "הצופים" יצאו למחנה ביער, בשתי קבוצות, בשני מחנות נפרדים, ולא ידעו אחת על השנייה. כל קבוצה בנתה מחנה עם כל הדברים הצופיים. לשלב זה במחקרו הוא קרא: שלב גיבוש הקבוצה. 

בתום השבוע הראשון, הפגישו את שתי הקבוצות.

 

שלב 2 – במחקר – שלב יצירת הקונפליקט:

בשלב זה נערכו תחרויות שונות בין הקבוצות. החוקרים דאגו לכך שלא תהיה קבוצה שתוביל כבר מההתחלה, ולכן הם נתנו ניקוד גם על דברים נלווים לתחרויות, כמו האווירה, שהיא פחות ברורה, וכל הזמן דאגו לאזן בעזרתה זה את הניקוד. אמרו להם שהקבוצה המנצחת זוכה בגביע, וכל ילד יזכה באולר - נתנו להם אינטרס, סיבה לנצח. בסוף השלב הזה נבנה קונפליקט אמיתי, שניתן לראות אותו בבירור: אלימות, קללות וכו', בין הקבוצות.

 

שלב 3 במחקר – שלב הפחתת הקונפליקט:

החוקרים, יחד עם מדריכי הקייטנה, ניסו להפחית את הקונפליקט בדרכים שונות של פעילות משותפת ולא תחרותית, אך זה לא עבד, הקונפליקט אפילו החמיר, וכך החוקר היגע למסקנה, שהדרך היחידה לפתור את זה היא להציב להם אינטרס משותף. בסופו של דבר צוות הקייטנה והחוקרים תקעו את המשאית עם האוכל בבוץ, והילדים נדרשו להוציא אותה ביחד. כלומר, היה להם אינטרס אמיתי, ומכאן באה התחלה של שינוי. התחילו להיראות ניצוצות של שיתוף פעולה, והמשיכו במשימות בעלות אינטרס משותף. התוצאה הסופית – הילדים נסעו הביתה באוטובוס משותף. שלב ג' – שלב הפחתת הקונפליקט – עבד.

 

מתוך מקר זה שריף היגע למסקנה, שעמדות והתנהגויות כלפי קבוצת החוץ, קשורות לקונפליקט אמיתי על אינטרסים. הבעיה בגישה זו היא שלא תמיד יש אינטרס אמיתי.

 

 

דעות קדומות עוזרות לשימור הקונפליקט. הן גורמת לזה שכל הקבוצה תזכור את הקונפליקט. תהליך של דה הומניזציה, מבט אחיד על כל הצד השני כמקשה אחת.

קיימים גם דעות שאינן על אינטרס אמיתי, למשל: מושבניקים מול עירוניים, קיבוצניקים מול עירוניים, דעות קדומות כלפי רוסים, אתיופים וכו'. קונפליקט שבבסיסו אין משאב (אינטרס) אמיתי.

תיאוריית החסך היחסי:

תיאוריה זו אומרת, שתיאוריית הקונפליקט הממשי נכונה, אבל אנחנו לא חייבים משאב אמיתי שצד כלשהו צריך. בבסיס הקונפליקט יכול להיות חסך יחסי. מספיק שצד אחד מרגיש שחסר לו משהו והוא לא מקבל אותו – זה החסך היחסי, ויתפתח קונפליקט. כלומר, זה לא חייב להיות אינטרס בין הצדדים, זה יכול להיות חד-צדדי. זה מושג יותר סובייקטיבי, שמחסה מגוון רחב יותר של קונפליקטים.

ההנחה של תיאוריה זו אומרת, שלא צריך שיהיה משהו אמיתי בבסיס, מספיק שצד אחד ירגיש תחושת חסך או קיפוח, שהיא מביאה דעות קדומות על הצד השני.

החוקרים שהתעסקו בחסך יחסי, זיהו שני סוגים של חסך:

1.חסך אישי: הכוונה שיש פער בין מה שאני חושב שמגיע לי לבין מה שישי לי.

2.חסך קבוצתי: יש פער בין מה שאני חושב שמגיע לקבוצתי לבין מה שיש לה בפועל.

במחקרים נמצא, שמה שגורם לקונפליקטים ודעה קדומה, זה החסך הקבוצתי. גם אם יחידים בקבוצה מצליחים לעלות מעלה, זה עדיין לא מזוהה עם כל הקבוצה, שנשארת מקופחת, ולכן יש עדיין קונפליקט, וזה בסיס גם לדעות קדומות. אנחנו רגישים לחסך הקבוצתי הרבה יותר מהחסך האישי.

 

נשאלת השאלה: למה אנשים כל כלך רגישים למעמד הקבוצה?

(התיאוריה הבאה נותנת תשובה לשאלה.)

תיאוריית הזהות החברתית:

פרדיגמת הקבוצה המינימלית – הדרך לחקור את הזהות החברתית (טוג'פל).

ניסוי בכיתה:

להלן טבלה המראה אפשרויות חלוקה של כסף לשתי קבוצות – קבוצת הפנים וקבוצת החוץ.

חוץ   25     23     21     19     17     15     13     11     9       7       5       3       1

פנים  19     18     17     16     15     14     13     12     11     10     9       8       7

 

הכיתה חולקה לשתי קבוצות, כאשר לא נאמרה שום הוראה, רק נדרשנו, כל אחד בנפרד, לחלק את הכסף לקבוצת הפנים וקבוצת החוץ – לפי אחת החלוקות של עמודה מסוימת (במיליונים).

תרגומים לבחירות האפשריות:

אם בוחרים במקסימום לקבוצת הפנים, המקסימום של קבוצת החוץ גדול מאוד ביחס אליה, ויש כאן בעיה, כי לא נעים לתת לקבוצה השנייה כל כך הרבה כסף יותר מלעצמנו. מבחינה הגיונית, זו האופציה שאמורה להיבחר, כי היא נותנת לכל קבוצה את המקסימום שהיא יכולה לקבל, אך תמיד נחשוב למה להם יותר, וזה מה שמשנה את התמונה.

אם בוחרים בעמודה הראשונה משמאל – זה הכי מעט כסף שאנחנו יכולים לקבל, אבל הפער בין הקבוצות הוא הכי גדול לטובת קבוצת הפנים, הקבוצה שלנו.

בחירה בעמודת השוויון (13=13) – בוחרים בה אנשים שלא רוצים תחרות, שלא נוח להם עם זה, ומנסים להתכחש לתחרות ע"י השוויון,  למרות שהם מודעים לקונפליקט. זה הפתרון שלהם לקונפליקט.

מה שמעניין בפרדיגמה זו, שבמקרים אלו אנחנו רואים שמעצם החלוקה לקבוצות - נוצר קונפליקט. לא צריך אינטרסים ומשאבים, עצם החלוקה לקבוצות – יותרת בעצמה קונפליקט.

תיאוריית הזהות החברתית:

אומרת שעצם החלוקה לקבוצות גורמת לקונפליקט.

איך זה קורה? בעצם החלוקה לקבוצה אני ממקמת את עצמי בתוך הקבוצה שלי. אם אני שייכת לאיזשהי קבוצה, אז מי שאני ומה שאני נגזר מהזהות של הקבוצה. אם אני שייכת לקבוצת העשירים – אני עישרה, אם אני שייכת לקבוצת הכוח – יש לי כוח, וכו'. ברגע שאני משייכת את עצמי לקבוצה, יש לי את הצורך למקם את עצמי בקבוצה הטובה, העשירה וכו'. הדרך להגיע לזה היא לגרום שלקבוצה שלי יהיה יותר, על ידי קיפוח הקבוצה השנייה. התהליך שקורה אחרי המיקום וגורם להרגשה הטובה, זה להפחית בכוחה של הקבוצה השנייה, לזלזל בה ולתפוס אותה כחלשה יותר – כדי לחזק את עצמי. חולשה של אחר מחזקת אותי.

על בסיס תיאוריה זו יש המון מחקרים, כי כל פעם שלוקחים שתי קבוצות אמיתיות שקיימות, כל האפקטים שהוא מדבר עליהם הרבה יותר חזקים, מקפחים הרבה יותר את הצד השני. תמיד כששופטים את הצד השני – שופטים אותו לחומרה. כשאנחנו פוגעים במישהו – אנחנו מצדיקים את עצמנו. אנחנו מפחיתים מכוחו של הצד השני. זה יכול להיות על ידי חלוקה מפלה או על ידי שפיטה של מעשים.

 

זהות חברתית והבדלי סטטוס:

טג'פל ועמיתיו נדרשו לשאלה – מה קורה לדעתם במצב אמיתי שיש בו שתי קבוצות אמיתיות, שקבוצה אחת באופן אמיתי היא בעלת סטטוס גבוה והקבוצה השניה היא חלשה?

מה קורה לאנשים מקבוצת הסטטוס הנמוך – האם גם הם מצליחים לעשות את תהליך הקיפוח של הקבוצה השניה?

התשובה: לבעלי סטטוס הנמוך הרבה יותר קשה לעשות את התהליכים האלו, אבל בכל זאת הם רוצים למשור על דימוי עצמי חיובי, שהדרך היא להחליש את הקבוצה השנייה. יש לכך כל מיני שיטות:

1.הכוח של החולשה:

כשאתה חלש וקורבן, בסופו של דבר זה נותן לך כוח, כי מבחינה מוסרית – אתה הרבה יותר מוסרי. אז אם אשווה ביני לבינם בענייני כוח אני לא אוכל, במימד המוסריות הקבוצה שלי טובה יותר מהם.

2.למצוא פשוט קבוצה אחרת. קבוצת הסטטוס הנמוך מתחברת לקבוצה בעלת סטטוס נמוך ממנה, וכך זה מחזק אותה. במחקרים בארה"ב נמצא, שהדעות הקדומות הקשות ביותר, נמצאו בלבנים מהמעמד הנמוך לעומת המעמד הגבוה, כי כך הם התחזקו.

 

 

"חקר ההתנהגות האנושית"

נקודות לסיכום:

•השפעת החברות בקבוצה – היחיד בהקשר הקבוצה.

•סטריוטיפים - נוטים להיות לא נכונים.

•אמונות ורגשות משפיעים על הדעות הקדומות.

•מדבר על התיאוריה של שריף

•העדפת קבוצת הפנים.

•ההבדל בין ליברלים לשמרנים בטעות הייחוס הבסיסית – יש נטייה להערכה גבוהה יותר של קבוצת השייכות שלי. השמרנים נוטים להתייחס לאנשים, הליברלים נוטים לייחס את הסיטואציה למצב.

•ייחוס – האם הפעולה באה כתוצאה ממשהו שקשור באדם עצמו או במצב, משהו פנימי או חיצוני.

 

תפקיד חברתי: גם אנשים "טובים" יכולים להתנהג באכזריות, אם הם חושבים שהתפקיד החברתי שלהם דורש זאת.

כדי להוריד דעות קדומות צריך למצוא אינטרס משותף - חלוקה לקבוצות ע"י משימה משותפת.

חלוקה ביולוגית: שונות ביולוגית מחלקת לקבוצות ואנו נוטים להעדיף את הדומה לנו מבחינה אבולוציונית – זה יותר הגיוני לנו.

 

עמדות

הגדרות:

 

עמדה מורכבת מ-3 היבטים שונים:

1.ההיבט הקוגניטיבי:

השאלה מה אדם אומר שהוא חושב לגבי נושא מסוים (כמו הפרדת דת ממדינה גיוס חרדים לצבא וכו').

2.היבט התנהגותי:

איך האדם מתנהג בהקשר לנושא הזה (בהתאם לעמדתו)? מה הוא עושה ביחס לעמדתו, האם הוא נוקט בפעולות אקטיביות (כמו הצבעה, הפגנה וכו').

3.היבט רגשי:

איך האדם חש לגבי הנושא? האם הוא כועס, אוהב, שמח וכו'. יש נושאים שאין לנו לגביהם היבט רגשי, לעומת עמדות שהן מאוד רגשיות.

 

היות והנושא מורכב מ-3 היבטים – זה מצביע על כך שזה לא דבר כל כך פשוט. יכול להיות פער בין המחשבה לבין ההתנהגות. עמדות ושינוי עמדות יכולות להיות בגלל זה נושא מעניין.

מדוע יש לנו צורך בעמדות?

•העמדות שלנו עוזרות לנו להסתגל למציאות. הן נועדו לצרכי הסתגלות.

•דבר ראשון, זה מארגן לנו את הידע. אם, למשל, אני לא אוהבת משהו, אני מראש מנפה אותו, הוא לא מעניין אותי, ואם אני אוהבת משהו - זה כן. זה מארגן לי את הידע ועושה לי סדר – מה חשוב לי או מה לא.

•עמדה עוזרת לנו לצרכים האישיים שלנו. לפעמים אנחנו מחזיקים בעמדות כי זה יכול לעזור לנו. למשל, להיות בדעה של הבוס או של המרצה, כדי להצליח בעבודה או במבחן. לפעמים אנחנו אפילו שוכחים של מי העמדה.

•הן עוזרות לנו לשמור על עצמנו – על הזהות העצמית החיובית שלנו. אם למשל אני לא מצליחה בעבודה – ואאשים את עצמי – זה לא יעזור לי, אבל אם אמצא לכך צידוקים חיצוניים – זה יכול לעזור לאגו שלי. לאט לאט אנחנו מתחילים להאמין בעמדתנו, זה בשביל להגן על עצמנו.

•עמדות מספקות לנו צרכים חברתיים. למשל, אם הצורך שלי הוא להיות שייכת לקבוצה מסוימת – אחזיק בעמדותיה של קבוצה זאת. צריך להאמין בהן באמת, על מנת להיות חלק מהקבוצה.

•בהתאם לזה, נחזיק בדעות שליליות כלפי קבוצות אחרות, כדי לאפשר לנו לשמור על דימוי חיובי שלי ושל הקבוצה שלי.

•עמדות = דעות קדומות שמשרתות את הצרכים החברתיים שלנו.

המגבלות של השימוש בעמדות:

שהמציאות שלנו הופכת להיות הרבה פחות מורכבת, בנויה מהרבה פחות פרטים. מצד אחד, זה מקל לנו על החיים, ומצד שני, החיים יותר דלים, בנויים מפחות פרטיים. עצם החלוקה שלנו לעמדות – מתעלמת מכך שהעולם בנוי מהרבה פרטים – עוזרת לנו להתעלם מהמציאות.

עמדות פועלות לנוחותנו, אבל עושות עוול לאחרים בד"כ.

כיצד אנחנו מגבשים עמדות?

למידה ורכישה על עמדות מתבצעת בעזרת 3 אופציות שונות שקיימות:

1.התנייה קלאסית – למידה קלאסית.

2.התנייה אופרנטית – למידה אופרנטית.

3.למידה מתצפית.

ההתניה הקלאסית (פבלוב):

פבלוב – פיזיולוג רוסי שהיה הראשון שחקר את זה

מחקרו עסק במערכת העיכול של הכלבים. הוא שם לב שכאשר הוא מביא לכלבים את האוכל הוא קודם כל מניח את הצלחות (לפני שיש בהן אוכל) – והכלבים מתחילים להפריש ריר. הוא חשב שאין סיבה להזיל ריר כשאין עדיין אוכל ורק רואים את הצלחת, אלא רק כאשר יש אוכל – כי אז יש תהליך של רפלקס, תהליך שלא צריך ללמוד אותו. אבל בכל זאת, הוא שם לב לתופעה שכבר בראיית הצלחת הם מריירים. הוא הבין שהם למדו שהצלחת יא גירוי מנבא לכך שמיד יהיה אוכל בפה – כי זה חזר על עצמו שוב ושוב, עד שהם למדו להסתמך על מראה הצלחת. זה מה שנקרא תהליך נלמד – תגובה נלמדת.

באותה הדרך בדיוק אנחנו לומדים המון דברים. לדוגמה: לפעמים חום המים במקלחת משתנה, ואנחנו בורחים מהמים. אנחנו לומדים שכשיש שינוי במים הם יכולים להיות חמים מאוד, ומתהליך הלמידה הזה אנחנו בורחים מהמים שניה לפני שהם רותחים. זהו תהליך של התנייה קלאסית. היא מלמדת אותנו להיזהר ולהימנע מדברים ומסיטואציות.

למעשה, בדרך זו אנחנו גם לומדים על העמדות שלנו.

במחקר שבו הוכנסו נבדקים פעם לחדר עם טמפרטורה נעימה, פעם עם חמה מדי, ופעם עם קרה מדי. בכל אחד מהחדרים ישב משתף פעולה עם הנסיין, שדיבר עם הנבדק. לאחר מכן ביקשו מהנבדקים לומר מה עמדתם כלפי האדם שישב בחדר. כילו שהסיטואציה השפיעה על העמדה, למרות שבכל החדרים ישב אותו משתף הפעולה. למעשה, גיבוש העמדה לגביו היתה בהתאם לסיטואציה. בחדר החם מדיי ובחדר הקר מדיי – התחושות לגביו היו שליליות, כי הרגשתם היתה שלילית. נעשה הקשר בין האדם לסיטואציה, למרות שאין לכך שום קשר אמיתי. זה קרה בגלל שהוא היה הבולט בסיטואציה והתמקדנו בו, במקום במצב. מדובר בהצמדת התגובה הרפלקסיבית לגירוי נייטרלי. בחדר עם הטמפרטורה הנעימה – לא גובשה עמדה שלילית.

זה מלמד שאנחנו מגבשים עמדות בצורה מאוד שטחית. אנחנו מחברים עמדות כלפי אנשים ביחס לסיטואציה.

לסיכום: אנחנו מחברים בין משהו טבעי (גופני) לבין גירוי נייטרלי.

ההתניה האופרנטית – למידה אופרנטית (סקינר):

למידה מהתוצאות של ההתנהגות. אנחנו לומדים מה לעשות או מה לא לעשות בעקבות התוצאות. כשהן חיוביות - נמשיך את ההתנהגויות, וכשהן שליליות – נפסיק אותן.

סקינר, על פי מחקרו, קבע שאנחנו לומדים מההתנהגות שלנו.

במחקרו הוא חקר חולדות. הוא שם אותן בתוך תיבה (תיבת סקינר) ורצה ללמד אותן ללחוץ על דוושה. חולדה שהסתובבה ולחצה בטעות על הדוושה, קיבלה פרס – אוכל על כל לחיצה כזאת. היא למדה שכדי לקבל אוכל היא צריכה ללחוץ על הדוושה, והפסיקה את ההתנהגויות הקודמות שלה. לעומת זה כשהוא נתן לה גירוי שלילי, בצורת זרם חשמלי, גם שם היא היתה צריכה ללמוד שהלחיצה על הדוושה מפסיקה את הזרם. את זה היא למדה מהר יותר.

אנחנו לומדים מהתוצאות, וגם על העמדות אנחנו מקבלים פידבקים. אם הן משתלמות – נקבל פידבקים חיוביים, ואם נקבל פידבקים שליליים נדע שהן לא משתלמות.

סקינר גידל גם את ילדים בתנאי מחקר של "תיבת סקינר".

 

למידה מתצפית:

חוקרים שהגיעו אחרי סקינר טענו, שמה שאמרו לפניהם זה נכון, אבל הוסיפו שכדי ללמוד משהו צריך לנסות בפועל.

אבל לפעמים אנחנו לומדים ממקור שני. לא תמיד אנחנו חייבים להתנסות בעצמנו, אנחנו יכולים ללמוד מתצפית על התנהגות אחרים ועל הפידבקים שהם מקבלים. למשל, אם אורים בכיתה שסטודנט שמתווכח עם מורה מקבל תגובה שלילית, נלמד לא להתווכח עם המורה. זאת למידה מתצפית. לעומת זאת כשיש עמדה שגורמת להצלחה, כדאי לנו לאמץ אותה ונלמד לאמץ אותה.

בדרך זו אנחנו מגלים שאנחנו מחזיקים בעמדות שקרובות להורים שלנו או לסביבה שלנו, ואנחנו מאמצים אותן כעמדות שלנו.

 

לסיכום: הרבה עמדות שאנחנו חושבים שהן שלנו – נרכשו בעצם בתהליך למידה – או הקלאסית או מתצפית, אך בעצם אלו עמדות של אנשים אחרים – כי אצלם זה עבד, ולא בגלל שלמדנו את זה לעומק.

 

עמדה והתנהגות

 

אנשים מהרחוב לא מפרידים בין עמדות להתנהגות. חוקרים בדקו "האם יש קשר בין העמדות להתנהגות של אדם?"

המחקר הראשון, נעשה בשנות ה-60 בארה"ב – שם היו עמדות שליליות מאוד כלפי אסיאתיים. חוקר הסתובב עם שני סינים ברחבי ארה"ב בכל מיני מקומות גדולים, ובחן איך מתנהגים אליהם. במהלך הסיור אירחו אותם יפה במסעדות ובמלונות. אח"כ הוא שלח למקומות האלו שאלות לגבי מתן שירות לאוכלוסייה אסיאתית, והמקומות הללו, ברובם, אמרו שלא היו מוכנים לתת לשירות לאסיאתים. אז הוא שם לב שבפועל – לא היתה שום בעיה, אך מצד שני בשאלון העמדות – התשובות היו הפוכות. היה פער מאוד רציני בין העמדה המוצהרת לבית ההתנהגות, וכך הוא מצא שאין שום קשר בין העמדה המוצהרת לבין ההתנהגות. על מחקרו זה היתה הרבה ביקורת, שנגעה בכך שהסינים שאתם הסתובב לא נראו כסינים קלאסיים, ולכן קיבלו אותם יפה.

חוקר אחר, שהיה מרצה באוניברסיטה, כתב בסילבוס שכל סוף שיעור יש בוחן על השיעור שעבר,ושבשיעור הבא עוברים ביחד על הבחינה וכל אחד נותן לעצמו את הציון – וזה יהיה גם הציון אצלו. לפני חלוקת הבחינות לסטודנטים הוא בדק אותם בעצמו, ונתן את הציון האמיתי. הוא השווה את זה עם הציונים שהסטודנטים העניקו לעצמם וראה, שהפערים בין ציוניהם לבין ציוניו נשארו אותו הדבר במהלך הסמסטר. באמצע הסמסטר הוא ביקש מהם למלא שאלון עמדות לגבי אמינות. הוא גילה שהקשר בין עמדותיהם להתנהגותם – הוא אפס. כלומר, שעמדה – לא בהכרח קובעת את ההתנהגות.

היום מקובל לא לנבא האם עמדה היא מנבא להתנהגות, אלא מדוע יש את הפער בין העמדה להתנהגות?

 

הקשר בין עמדה להתנהגות

גורמים המשפיעים על עוצמת הקשר:

 

1.רמת המדידה וטווח הזמן:

ברמת מדידה – מדובר על עמדה כללית או עמדה ספציפית שהם התנהגות ספציפית והתנהגות כללית.

עמדה כללית: היא חזאי טוב להתנהגות כללית.

עמדה ספציפית: היא חזאי טוב להתנהגות ספציפית.

אם אנחנו רוצים לדעת על עמדה כללית – יתגלה שיש פער בין העמדות לבין ההתנהגות. הפער הזה קשור לרמת המדידה. לא נמצא קשר בין עמדה כללית להתנהגות ספציפית, וכיול גם להיות פער בין עמדה ספציפית לבין התנהגות כללית של אותו אדם.

 

טווח זמן: כמה שיש פחות פערים בטווח הזמן – הקשר יותר חזק. 

אם למשל רוצים להתרים לילד מסוים ללא טווח זמן ידוע – כנראה שאנשים לא יתרמו, אך אם יאמרו להם שעכשיו יש התרמה, הם יתרמו. זהו טווח הזמן. פער הזמנים הוא קריטי.

2.אופן רכישת העמדה: אם למדתי ממקרו ראשון את העמדה, היא תהיה יותר חזקה ותשפיע עלי יותר, כי אני זאת שקיבלתי אליה את החיזוקים.. אם למדתי מתצפית – העמדה תהיה פחות חזקה ותשפיע עלי פחות.

3.בהירות העמדה: עד כמה היא ברורה לנו.

עמדות בהירות לנו הן עמדות שחשובות לנו, שאספנו עליהן יותר מידע, והן ישפיעו יותר על התנהגותנו.

4.נגישות העמדה = לבהירות העמדה.

5.מאפייני אישיות (ניטור עצמי):

יש הבדל בין אנשים בקשר שבין עמדה והתנהגות. יש אנשים שהעמדות שלהם זה המצפן שלהם ועל פיהם הם יתנהגו, ואנשים שלא יפעלו כך.האנשים שהקשר אצלם חלש – הם מתנהגים בהתאם לנסיבות – ונקראים אנשים שגבוהים ב"ניטור עצמי". אלו אנשים שבעצם מתנהגים אך ורק בהתאם לסיטואציה – מה כדאי להם באותו הרגע. אלו אנשים שהם "זיקיות חברתיות". הם מאוד מצליחים בשוק העבודה, בגלל שהם יודעים להעריך נכון את הסיטואציה, אבל אין להם עמוד שדרה. יותר חשוב להם להצליח ולרצות מאשר דעות אישיות שלהם. הם אנשים מאוד סתגלניים, לעומת אנשים שהולכים עם מצפונם, שהם אינם חברתיים וקשה להסתדר איתם.

תהליכי שכנוע:

אלו הם תהליכי שיני עמדות. יש 3 רמות של תהליכי שכנו:

1.התרצות

2.הזדהות

3.הפנמה

 

בן אדם יכול לשנות את עמדתו, אבל השאלה אם הוא השתכנע בגלל שהוא התרצה, בגלל שהוא הזדהה, או בגלל שהוא הפנים.

בגלל התרצות (הרמה השטחית של תהליכי שכנוע): שינוי עמדות שנובע מהתרצות זה מצב בו אדם משנה את עמדתו בגלל שלמשכנע יש כוח. המשכנע יכול לתגמל אותו על כך או להעניש אותו. המניע לשינוי העמדה הוא תועלת, להרוויח מכך משהו. עמדה זו תבוא לידי ביטוי בנוכחות או בהשגחת המשכנע - כל עוד הוא צופה בי. ברגע שהוא יאבד מכוחו או לא יהיה בסביבה – אומר את דעתי האמיתית, שהיא שונה מעמדתו. לן זה "שכנוע שטחי". אנשים בעלי כוח מפעילים שיטה זו.

בגלל הזדהות (רמה עמוקה יותר של תהליכי שכנוע) : שבן אדם משנה את עמדתו בתהליך של הזדהות, הוא בעצם רוצה להיות דומה למשכנע - רוצה להיות כמוהו, כמה שיותר דומה לו. גם פה יש למשכנע כוח אדיר – אבל לא של שכר ועונש. כוחו הוא ביוקרתו. שנמשכים אליו. הסיבה לשינוי העמדה היא הרצון לשנות את ההגדרה העצמית שלי. העמדה תבוא לידי ביטוי כל עוד דמות ההזדהות היא חשובה לי. ברגע שהכוח של העמדות וההערצה אליה יורדת, ייתכן שאפסיק לאחוז בעמדתו. הרבה תהליכים של שימוש בפרסום עובדים על עניין זה, על הרצון שלנו להיראות או להיות דומים לדמויות מהפרסומת.

שכנוע מתוך הפנמה (הרמה העמוקה ביותר של תהליכי שינוי העמדות): בהפנמה תהליך השינוי הוא ענייני, הוא קשור לרלוונטיות, לתוכן של העניין, לא של המשכנע. כוחו של המשכנע הוא המומחיות שלו והאמינות שלו. המניעים שלי לשנות את עמדתי הם מבחן המציאות - מצאתי שעמדתי היתה שגויה. זה יבוא לידי ביטוי לפי השייכות לעניין, ולא למשכנע. אם הוא יהיה או לא יהיה נוכח – אני כבר השתכנעתי ואין לו, באופן אישי, שום השפעה עליי.

בעצם, שלושת הרמות הללו של תהליכי השכנוע יכולות להוות בסיס לכל באן אדם שמנסה להפעיל תהליך שכנוע על מישהו אחר. אנחנו צריכים לזהות מאיזו סיבה הוא יכול להשתכנע. אם זה מהתרצות – נתגמל אותו יותר

והוא ישתכנע. אם נצליח לערער את כוחו – עמדתו תורד.

אם מדובר בעמדה הנובעת מהזדהות – אציע לו מודל הזדהות אחר. למשל, לנערות אנורקסיות מנסים להראות מודלים הזדהותיים אחרים ממודל הרזון הכחוש. מודל זה לא כל כך מצליח.

אם בן אדם מביע עמדה הנובעת מהפנמה – הכי קשה לשכנע אותו, כי הוא למד את עמדתו לעומק, ויהיה צורך לשכנע אותו על ידי הוכחות. תהליך זה של שכנוע הוא קשה יותר.

לסיכום - בודקים כמה רמות של שכנוע:

1.האם יש משהו במשכנע, שמשפיע על שינוי העמודות.

2.האם יש משהו בתוכן, שמשפיע.

3.האם יש משהו במשתכנע, שמשפיע.

המחקרים עוסקים בשלושת הרמות הללו.

כשבוחנים את תכונות המשכנע, יש שני דברים שמשפיעים על תהליך השכנוע:

1.מומחיות – תעשה שינוי על ידי תהליך ההפנמה.

2.משיכה (אטרקטיביות המשכנע) – תעשה שינוי על ידי הזדהות.

 

הרמה השנייה של תהליך השכנוע מורכבת מ:

1.התוכן: הגוון הרגשי – האם יש לו איזשהו איום, או הבטחה למשהו חיובי. לדוגמה –אם תעשן - יהיה לך סרטן, כלומר,  יש כאן גוון אישי של איום. בד"כ האיומים לא כל כך עובדים. ככל שהאיום קיצוני מדי – הוא לא משכנע. לדוגמה, נושא תאונות הדרכים – נושא שיש עליו הבה פרסומות בטלוויזיה, למשל בנוגע לחגירת חגורות בטיחות. האיום צריך להיות מתון, על מנת להשפיע.

2.הטיעונים: האם הם חשובים בכלל?

הטיעונים חשובים אבל השכנוע הכי טוב הוא להציג בתהליך השכנוע גם את הטיעונים בעד וגם את הנגד. במצב כזה, אם העמדה משתנה – היא יותר יציבה.

3.עיתוי ההצגה: בד"כ אם אנשים שומעים שתי עמדות – הם בד"כ יזכרו את העמדה האחרונה שהוצגה (אפקט האחרונות)?

4.הערוץ: איפה מעבירים את התוכן (רדיו,טלוויזיה, עיתון) שזה אומר האם בשמיעה, הצגה פרונטלית או כתיבה של התוכן.

טלוויזיה – מתאימה ביותר להעברת מסר שטחי.

עיתון – למסר מעמיק.

ברדיו – יש גם הקשבה, שהיא רבה יותר מאשר בטלוויזיה.

 

תכונות מקבל המסר:

 

1.אינטליגנציה:

אנשים בעלי אינטליגנציה גבוהה ישתכנעו פחות ממסרים שטחיים ויחפשו טיעונים יותר מעמיקים. מסרים שטחיים יכולים אפילו להרגיז אותם – ולהפך, אנשים בעלי אינטליגנציה נמוכה ישתכנעו פחות ממסרים מעמיקים, שיכולים להרגיז אותם.

2.מין: נשים משתכנעות מהר יותר מגברים, כי מבחינה חברתית מצופה מהנשים להיות יותר גמישות ומשתפות פעולה, לעומת הגברים, מהם מצופה לעמוד על דעתם ולשדר ביטחון.

3.עמדת המשתכנע: עד כמה עמדתו הראשונית רחוקה מעמדת המשכנע.

ככל שהעמדה רחוקה יותר, תהליך השכנוע קשה יותר וארוך יותר. זהו הגורם הכי משפיע.

4.גישת התגובה הקוגניטיבית: בעצם מסכמת את כל מה שדובר עד עכשיו. יש לה ביקורת על כל המרכיבים שהוזכרו עד עכשיו. היא בעצם אומרת שתהליך השכנוע תלוי במוטיבציה שלי להשתנות, לשנות את עמדותיי. מהבחינה הזאת לפעמים אפגין אינטליגנציה גבוהה ולפעמים נמוכה, לפעמים אשתכנע מהר ולפעמים לאט.

 

חשוב המקור – המשכנע, אבל גם חשוב הקהל. זה תלוי בנכונות המשתכנע לשנות את עמדתו. אם יש לו מוטיבציה גבוהה לשינוי – הוא יפעיל את כל מערכות הקליטה שלו ויעבד את המידע לעומק, ובסופו של דבר תהליך הקבלה או הדחייה יהיה תהליך עמוק וקשה, כמו במסלול המרכזי = הפנמה.

אם המשתכנע הוא מהכיוון ההפוך לזה של המשכנע, הוא יעשה את התהליך מהמסלול ההיקפי, הוא בעצם לא יפנה את כל תשומת ליבו לגבש עמדה, וישתמש בהיוריסטיקות ייחוסים (הזדהות) ומצבי רוח. ברגע שיעמיק בעניין, יתכן שיגבש עמדה אחרת לעניין.

 

טקטיקות של שכנוע:

עובדות בעיקר בפרסומות, עובדות על המסלולים השונים שלנו – המרכזי וההיקפי.

1.טקטיקת ההפחדה: דרך הסחת דעת, ללא שירגישו בכך.

אחת השיטות לכך היא השימוש במצלמה נסתרת, שכאילו מראיינים ברחוב אנשים בנוגע לדעתם על מוצרים שונים, ובדרך זאת פחות מורגש אצלנו שמנסים לשכנע אותו, כי אנחנו מתייחסים לזה כאילו פשוט מראים לנו שהמוצר מומלץ על ידי אנשים ברחוב.

2.רגל בדלת: שיטה שבתחילתה משכנעים את הבן אדם במשהו קטן כדי שישנה את עמדתו, ואז כאילו נפתחה כלפיך הדלת, ובשלב מאוחר יותר מבקשים את בקשה הגדולה. כלומר, שיטת השלבים.

3.טקטיקת הדלת בפרצוף: בשיטה זו עובדים הפוך מרגל בדלת, מבקשים מיד בקשה ענקית, אפילו גדולה יותר ממה שרוצים להשיג, ואז מציגים את הבקשה האמיתי. זה מעמיד את הבקשה האמיתית בפרופורציה.

4.טקטיקת "זה עוד לא הכל": זה בנוי על שני שלבים: הצעת המוצר או העמדה. המשתכנע מתלבט ואז מובטחים לו כל מיני הטבות, שהולכות וגדלות, ככל הוא ממשיך להתלבט.

 

 

שכנוע לאחר מעשה:

 

שינוי עמדתנו בעקבות התנהגותנו. כידוע, אין הרבה קשר בין ההתנהגות לבין העמדה.

פסטינגר (חוקר בתחום) ועוד חוקרים אחרים, התייחסו לפער זה שיכול להתרחש בהתנהגותנו, שלא נובעת מתוך עמדתנו, וחקרו מה קורה אחר-כך לעמדתנו – האם נשמור עליה או לא?

למעשה, במצב כזה אנחנו עשויים להרגיש איזו-שהיא סתירה פנימית, שנקראת "דיסוננס קוגניטיבי" (מושג שפסטינגר קבע), שזה בעצם מצב של סתירה פנימית בין עמדה להתנהגות, או בין שתי עמדות, המדבר על חוסר הלימה. לפי פסטינגר, מצב של סתירה פנימית גבוהה אינו טוב לנו, קשה לנו לסבול את זה וזה מקשה על התפקוד שלנו. הוא אומר שבמצב כזה אנחנו שואפים לפתור את הקונפליקט, להפחית את הדיסוננס, ליצור הלימה בין העמדה להתנהגות. כאמור הדיסוננס הזה נוצר כשיש מרחק בין העמדה להתנהגות, ואנו זקוקים להסבר שייתן להם להתרחש ביחד. הוא חקר את הנושא הזה במחקר הקלאסי שבדק את הדיסוננס הקוגניטיבי – איך אנשים מחברים פערים אלו. הוא לקח סטודנטים שהסכימו להשתתף במחקר. הם קיבלו מטלה מאוד מאוד משעממת, ללא שום אתגר, מבחינת הנבדקים. בסיום המטלה הם חשבו שהם סיימו את המחקר, למרות שרק אז התחיל המחקר האמיתי. כל סטודנט שסיים את המטלה המייגעת, נשאל אם הוא מוכן לשכנע אנשים נוספים להשתתף בניסוי. האדם בחוץ אותו היה צריך לשכנע, הוא משתף פעולה עם המחקר. מתוך הסטודנטים שנתבקשו לשכנע, לחלקם הוצע בעבור זה 20 דולר, לחלקם 1 דולר ולחלק הנותר ללא כל תשלום. בעצם נוצרו שלושה מצבי ניסוי: תשלום גבוה, תשלום נמוך, וללא תשלום (יש לציין שבזמנו, 20 דולר היה שווה הרבה כסף. כל הסטודנטים שנחקרו הסכימו לשכנע אנשים נוספים, גם אלו שלא קיבלו כסף. לאחר שהם סיימו את המשימה הזאת, הם נתבקשו ללכת למקום באוניברסיטה שעוקב אחרי המחקרים הנעשים בה, ושם הם נתבקשו למלא שאלון משוב על המחקר. אחת השאלות היתה "האם המחקר היה מעניין?"(מה שלדעתם, אמרו היה משעמם).

אלו שקיבלו 20 ד' - אמרו שהמחקר היה משעמם.

אלו שקיבלו 1 ד' אמרו שהיה מעניין.

אלו שלא קיבלו כל תשלום – אמרו שהיה להם הכי מעניין.

ההסבר של פסטינגר לתופעה הוא כזה: שני המצבים האחרונים, מצביעים על דיסוננס קוגניטיבי גבוה, והראשון על דיסוננס נמוך.

כל הסטודנטים חשבו שהניסוי משעמם, אך התנהגותם סתרה את עמדתם, הם אפילו הלכו לשכנע אחרים בכך שהניסוי מעניין. הופעלה עליהם מניפולציה בעניין. לאלו שהוצע הרבה כסף – לא נוצר אצלם פער אמיתי – כי הם עשו את זה מתוך האינטרס הכספי, ולכן, לדברו, זה לא מצביע על פער, ומסיבה זאת הם יכלו להמשיך להחזיק בעמדתם – שהמחקר היה משעמם. היה להם הסבר להתנהגותם הסותרת. בשתי הקבוצות האחרות היה פער גבוה – כך שלהן לא היה שום הסבר שיצדיק את הפער הזה, וזה מאוד בולט וקשה. אנחנו שואפים לפחית את הפער, ולכן הדרך לעשות זאת היא להצדיק את עצמנו ע,י שינוי העמדה שלנו. כך הם שינו את עמדתם המקורית, שנבעה מתוך התנהגותם, על מנת להצדיק את עצמם. זהו תהליך של שכנועי לאחר מעשה (שכנוע פנימי). זו דרך קוגניטיבית להפחתת הדיסוננס, וזו אפשרות אחת.

אפשרות נוספת היא לשנות את ההתנהגות, אך זו דרך יותר קשה.

על הבסיס של דיסוננס קוגניטיבי נעשו מחקרים נוספים:

מחקר אחד – של פסטינגר, בדק מה קורה כאש יש לנו עמדה הנובעת מהציפיות שלנו – ומה קורה כאשר הן מתבדות?

פסטינגר ראה מודעה בעיתון, המדברת על כך שב-21/12 יהיה מבול, וכל מי שמאמין בנביאה קיש, תבוא צלחת מעופפת ותיקח אותו משום. החוקרים ביקשו גם הם להשתתף, כצפים מן הצד. בשלב מסוים הגב' קיש הודיעה למשתתפים שקיבלה מסר חדש, המבטל זאת. מה שבעצם קרה, זה שעד 12 בלילה נבנה תהליך של ציפיות, ובעקבותיו של עמדות – שהעולם הולך להיהרס, וזה גרם למאמינים להתנהג בצורה מסוימת, אך ברגע שהגיע הרגע, הציפיות התבדו והעמדות הופרכו. עד 14:47 – הם נמצאו במצב של חוסר נוחות, במצב של הדיסוננס. במצב זה יכולים להגיע לכפירה, אבל המאמינים לא בחרו בדרך זו, ומצאו לעצמם הסבר שירגיע אותם – הם נרגע בעזרת אמונתם ותקוותם.

הרבה פעמים אנחנו מציעים לעצמנו הסברים חלופיים להפחתת הדיסוננס.

העצמי

מי אני?

נושא זה מתייחס לשאלה – "מי אני?"

בעצם, כשאנחנו נדרשים להגדיר את עצמנו ואנחנו רושמים זאת, אנחנו בעצם מציגים את זהותנו. לדוגמה: אמא, אישה, שמאלנית, קיבוצניקית ועוד – מרכיבים שונים בזהות.

נשאלת השאלה – איך בעצם אנחנו מגבשים את זהותנו, איך אנחנו יודעים מה המרכיבים שלה? האם נולדנו עם זה? האם למדנו את זה? האם היא תלויית סיטואציה?

יש חשיבות רבה לדמויות מולן אנחנו מציגים את עצמנו, ובסיטואציות שונות אנחנו שולפים דברים שונים. עניין זה מקרב אותנו לפסיכולוגיה החברתית במובן הטיפולי שלה. אם נבין מדוע בן אדם מדגיר את עצמו בצורה מסוימת, זה מתחיל ליצור איתו הכרה, על סמך מה שחשוב לו. זה מה שנמצא לו כרגע בהגדרה שלו, וזה מלמד עליו כל מיני דברים.

השאלה – איזה מאפיינים אנחנו בוחרים כשאנחנו נדרשים להציג את עצמנו?

המאפיינים האלו מתחלקים לזהות אישית ולזהות חברתית.

המאפיינים שקשורים לזהות האישית: החשיבה איך אני נבדל מאנשים אחרים? הם קשורים לדברים המיוחדים שלי, ביחס לאנשים אחרים, והכל נובע מהבחירות שלי.

במאפיינים שקשורים לזהות הקבוצתית: ההתייחסות היא למאפיינים שמשותפים לי ולאנשים אחרים (קיבוצניקית, שמאלנית, סטודנטית).

יש אנשים שישתמשו יותר בזהות האישית, ואנשים אחרים שישתמשו יותר בזהות הקבוצתית. זה קשור למבנה האישיות – האם נתמקד בהגדרות חברתיות או בהגדרות עצמיות. יש הבדלים בנטייתם של אנשים בהגדרות. זה קשור גם לתרבות אליה שייכים. בישראל - הזהות החברתית נורא מודגשת, ובארה"ב – האינדיבידואל הוא המודגש, הזהות החברתית שם פחות מודגשת.

קיימים עוד שני מאפיינים בתוך החלוקה הזאת:

הזהות החברתית - מתחלקת לשניים:

1.זהות בין אישית.

2.זהות קולקטיבית.

זהות חברתית בין אישית:

אנחנו בעצם מתייחסים לאיך אנחנו קשורים ישירות למישהו אחר, אבל מדובר בקשר שלי עם אנשים אחרים, קשר שהוא יומיומי.

לדוגמה: להגדיר כשמישהי מגדירה את עצמה כ"אמא" זו זהות חברתית בין אישית, כי זה משותף עם אנשים אחרים, אבל  היא קשורה בהכרח לקשר עם הילד, שזה גם קשר בין אישי. מדובר אם כן בכניסה לקולקטיביות דרך קשר בין אישי (עם הילד).

הזהות הקולקטיבית:

מדובר בקשר תיאורטי, אנחנו לא צריכים להכיר את כל האחרים ששייכים לקבוצה הזאת.

עד כאן היתה התייחסות למאפייני השונות.

מה הגורמים המשפיעים עלינו לבחור במאפיינים מסוג אחד או מסוג שני

(זהות אישית או זהות קולקטיבית)?

1.ההקשר התרבותי: התרבות שלנו משפיעה על מושג העצמי שלנו – איך אנחנו תופסים את עצמנו. יש תרבויות שמדגישות יותר את האינדיבידואליזם – בהן נשאל את עצמנו איך אנחנו נבדלים. ויש תרבויות המדגישות את המשותף, וכך נסתכל על הדברים. אנחנו עונים על השאלה "מי אני?" – בהתאם לתרבותנו.

2.ההקשר החברתי המיידי: קשור בסיטואציה היינו בזמן שנשאלנו מי אנחנו. יש סיטואציות שבהן אנחנו יותר רגישים לזהות האישית שלנו וסיטואציות שבהן אנחנו יותר רגישים לזהות החברתית שלנו.

 

 

3.קשרים עם בני אדם אחרים - תיאורית האינטראקציה הסימבולית. הקשר שלי עם אנשים אחרים, ממנו אני לומדת על עצמי. דרך הקשרים הללו אנחנו לומדים על עצמנו: אם יש לנו חוויות טובות – הזהות העצמית שלנו תהיה קשורה לכך – כי אולי אני נחמד.  אם אני חווה קשרים לא טובים – יכול להיות שעלו דברים אחרים. ליחס הסביבה אליי, יש קשר ישיר ליחסים שלי עם הסביבה. אם מישהו מרגיש מנהיג, כנראה שיש לו מעריצים. התוכן שלנו על עצמנו נבנה מהקשרים ומהחוויות שיש לנו עם אנשים אחרים.

מבנה מושג העצמי:

1.מורכבות העצמי:

השאלה היא, אם יש חשיבות היררכית במאפיינים?

אכן יש חשיבות למבנה. הדבר הראשון – ניתן ללמוד על מורכבות העצמי מתוך מורכבות הרשימה בה אנחנו מגדירים את עצמנו. יש גם חשיבות לאורך הרשימה. ההבדל הוא במורכבות של הזהות: יש כאלו שיגדירו את עצמם לפי מאפיין אחד או שניים, ואחרים לפי המון מאפיינים, שזה אומר שהם רואים את עצמם כאנשים מאוד מורכבים.

להבדל ברמת המורכבות יש חשיבות מאוד גדולה, יש לכך השלכה על התפקוד היומיומי. מי שיש לו מורכבות עצמית גבוהה, אלו אנשים שמתמודדים עם החיים בצורה הרבה יותר טובה. הם אנשים יותר מאושרים בהשוואה לאנשים בעלי מורכבות עצמית נמוכה, כי אם בוחרים רק במאפיין אחד, אז חוויה של קושי או כישלון השייכים לאותו המאפיין, יכולה להיות משא מאוד כבד  שיגרום להם לבטל לעצמם את כל האגו. כשיש מורכבות גודלה יותר, זה מתחלק לעוד מקומות. ככל שהעצמי יותר מורכב, זה יותר קל, יש הרבה אלמנטים אחרים להתנחם בהם. למשל, בדקו התמודדות של נפגעות אונס, ומצאו שלנאנסות בעלות הגדרה עצמית מורכבת – יותר קל להתמודד אחר כך, כי הן מצליחות לראות עוד דברים.

2.תיאוריית פערי העצמי – לניתוח העצמי – Higgins/Self Discrepancy

(הרצאת אורחת: ריבה טוקטינצ'קי)

היגינס, פסיכולוג חוקר, אומר שהתיאוריה מתייחסת לשלושה מצבים פוטנציאליים

1.העצמי הממשי (actual self) – אילו תכונות מאפיינות אותי היום בפועל 

2.העצמי האידיאלי (ideal self) – העצמי אליו אני שואף להגיע.

3.העצמי המחויב/הנדרש (ought self – העצמי כמו שאני חושב שהוא צריך להיות. מה אנחנו חושבים שאנחנו מחויבים שיאפיין אותנו (תכונות), איך אנחנו תופסים שרוצים מאיתנו להיות.

 

מצב של חוסר חפיפה בין שלושת הסוגים הללו נקרא – הפער בעצמי (actual ideal).

פער 1 - הפער בין העצמי הממשי לעצמי האידיאלי – מכונה ai

1.פער 2 – בין האופן בו אני תופס את עצמי היום, לבין מה שאני חושב שאני צריך להיות – מכונה actual ought))

 

2.במצבים בהם הדברים מתנגשים, לא נוח לנו. כשיש אי-הלימה, זה מייצר תחושות שליליות. כשרוצים משהו באידיאל ולא מצליחים בפועל, זה יכול לגרום לתחושות קשות, אבל גם יכול לדחוף אותנו אולי להגיע לשם. זה גורם להרגיש "לא בסדר".

 

שני הפערים הללו יוצרים שני סוגים שונים של משפחות של תחושות:

פער בין הממשי לאידיאלי – יוצר תחושות של: דיכאון, תסכול, עצב, ירידה בתחושות חיוביות ועליה בתחושות שליליות, עקב כך שאני לא מגשים את עצמי.

הפער בין הממשי לנדרש – יוצר תחושות של: חרדה, פחד, חוסר שלווה.

המוטיבציה שלנו להשיג את העצמי הנדרש, היא להימנע מדברים שליליים שיבואו כתוצאה מכך שאנחנו לא עומד בו. יהיו סנקציות ותחושות שליליות בגלל הפער הזה.

המוטיבציה להגיע לעצמי האידיאלי – היא להגיע לסיפוק, לתחושות חיוביות.

בשני המקרים יש לי אינטרס לממש את העצמי – האידיאלי או הנדרש, כשאת הנדרש זה מתוך חששות, ואת האידיאלי – כדי לספק את עצמי.

לכולנו יש פערים בתחומים שונים, אבל לא בכל רגע נתון כולם ממררים את חיינו. מה שעלול לגרום לפערים אלו להתעורר, זו סיטואציה בחיי היומיום שעלולה להזכיר לנו את הפער הזה. למשל, ציון שלילי במבחן, שיוריד לי את הביטחון העצמי בנושא הלימודים.

לפעמים אנחנו פוגשים אנשים שאנחנו רוצים להיות כמוהם, שחושפים את הפערים שלנו ומזכירים לנו את הפער הזה, ואז זה נשלף החוצה ומפעיל את התחושות השליליות.

דבר נוסף, שגורם לפערים מסוימים לכאוב באופן חזק יותר, הוא רמת החשיבות שלי לאותו הפער, לאותו הנושא. לכן, זה יהיה פער בעצמי יותר משמעותי – עבורי.

הפער יכול לגרום גם למוטיבציה, להגיע אל המצב אליו אני שואף.

מסוגלות עצמית – היכולת להתמודד עם קשיים: האם אני יכול להשיג את מרבית המטרות שאני מציב לעצמי. התחושה היא שיהיה בסדר, שאתגבר על המכשולים, ואוכל להגיע למה שאני רוצה. תחושות שמקטינות את התחושות השליליות.

זו תיאוריה שימושית בטיפול ובמחקרים, כי היא פשוטה, ובמספר מושגים ניתן לחקור אותה.

ההנחה בפסיכולוגיה היא, שהכל קשור למחשבותיי הסובייקטיביות – מה אני חושב ומה אני חושב שאנשים חושבים עליי.

כל הנושא הזה קשור לתיאוריית העצמי – זהות קולקטיבית, זהות עצמאית וכו'.

 

יחסים בין אישיים – משיכה בין אישית

 

הקשר המיידי בין בן אדם אחד לאחר.מה גורם לנו לחפש קשר עם אדם אחר, להיות ביחד? מה גורם למשיכה הזאת – עם איזה אנשים נחבר להיות בקשר ועם איזה לא?, ולמה?

משיכה בין אישית:

התחברות חברתית:

הצורך להיות בקרבת בני אדם אחרים, בעיקר בזמן מצוקה. הצורך הזה במגע אנושי הוא צורך מולד, וקיים מרגע הלידה, מגיל אפס. הוא נלמד ונרכש במהלך השנה הראשונה, דרך הקשר של הילד לאמו. הצורך בחום ובמגע הוא צורך הישרדותי, בסיסי, כמו לאכול, לשתות וכו'.

במחקר של הרלו והרלו, הם לקחו גורי קופים, שמו כל גור בכלוב נפרד, כאשר בכלוב היתה אפשרות לקבל מזון משני צינורות: צינור אחד היה עטף במגבת רכה, והשני עטוף בתייל, במתכת. ברגע שהם היו צריכים לבחור, הם כמובן בחרו בזה המרופד והרך. אך כשלא היה אוכל בצינור זה, הם בחרו לא לאכול, ולא ניגשו לצינור השני. הם נשארו כל הזמן ליד המקום הרך.

במחקר שנעשה על ילדים בבתי חוסים, שם הם קיבלו רק אוכל וצריכים פיזיים - ללא חום ואהבה, שיעור התמותה שם היה גדול. לחום ולמגע יש צורך הישרדותי, זה צורך בסיסי ומולד. לקשר אם-תינוק – קוראים היקשרות.

 

היקשרות:

אנחנו לומדים עליה דרך הקשר של אם-תינוק, בד"כ בשנה הראשונה לחיים. מדובר בדמות המרכזית המטפלת בתינוק. כאמור, זהו צורך מולד, שמתפתח במהלך המגע החברתי עם האם או הדמות המרכזית המטפלת בתינוק. מערכת היחסים הזו יכולה להתפתח לכל מיני כיוונים: יש אמהות שנותנות יותר, כאלו שנותנות פחות, וכאלו שנותנות יותר מדיי. זהו דפוס ההיקשרות ממנו לומד הילד על מערכות היחסים, וזה ישליך על המערכות היחסים החברתיים שלו בעתיד. אפשר לסווג מערכת זו לשלושה סוגים של דפוסי קשר מרכזיים:

 

1.היקשרות בטוחה:

תינוק, בחצי השנה הראשונה, הוא חסר ישע לחלוטין ותלוי בכל בטיפול האם ובמגע האנושי. בהיקשרות בטוחה, התינוק חווה את הקשר בינו לבין אמנו כקשר אמין, שיש לו על מי לסמוך. האם מצליחה לדאוג לכל צרכיו. ברגע שהוא צרייך משהו היא מבינה את צרכיו

השיטה לבדוק את דפוס ההיקשרות,  נקראת "שיטת הסיטואציה הזרה": במחקר זה חוקרים תינוקות כבני שנה עד שנתיים. מכניסים את הילד לחדר עם צעצועים, שיש בו דמות שאינו מכיר. הוא נכנס לחדר ביחד עם אמו, ומאותו רגע צופים מה קורה בחדר. לאחר מכן האם יוצאת, ולאחר מכן חוזרת, והילד נבדק בתגובותיו לכל המצבים הללו. ילד עם היקשרות בטוחה, כשהוא נכנס לחדר, הוא בהתחלה ליד האם, מהר מאוד הוא מתרחק והולך לצעצועים, לאחר מכן הוא רואה שיש דמות זרה ואפילו יכול לחייך אליה. כשהאם יוצאת, הוא בוכה מאוד, אבל בסופו של דבר הוא נרגע, הדמות הזרה מצליחה להרגיע אותו, ובעזרתה הוא מסוגל לחזור לשחק. כשהאם חוזרת, הילד רץ אליה לחיבוק ונישוק, ואחר כך הוא יכול לחזור לשחק. הוא למד שיש לו עלמי לסמוך, אז לא חייבים לשמור עליה, בטוחים שהיא שם. יש יכולת להיעזר באנשים אחרים. זו הסיבה שכאשר האם חוזרת, הוא יכול לחזור לשחק.

בגיל המבוגר – אנשים מבוגרים עם היקשרות בטוחה הם עצמאיים, יוצרים קשרים עם אנשים אחרים, סומכים על אנשים אחרים, יש להם גם חברויות וגם קשרים אינטימיים עם אנשים אחרים. מדובר ב-70% מהאוכלוסייה.

2.היקשרות מתנגדת/אמביוולנטית:

בהיקשרות מסוג זה התינוק לומד שלפעמים מטפלים בו ולפעמים לא. בעצם, הדמות המטפלת המרכזית היא מאוד נרקסיסטית – מאוד מרוכזת בעצמה במקום בתינוק, היא תבצע את מטלות האם שלה בהתאם לזמנים שלה, וכך התינוק לומד שלא תמיד יש על מי לסמוך.

בסיטואציה הזרה (באותו הניסוי מקודם): ילד כזה צמוד לאמו כשהיא עדיין לידו ולא הולך לשחק. הוא לא מצליח להיות עצמאי ולחקור, הוא שומר עליה. כשהיא יוצאת, הוא פורץ בבכי ולא מפסיק. הדמות הזרה לא מצליחה להרגיע אותו ואפילו מעוררת אותו יותר. כשהאם חוזרת הוא כועס עליה – ורץ אליה בבכי. הוא רוצה את המגע, אבל יכול גם להרביץ לאם, מצד שני הוא רוצה אותה.

בגיל המבוגר - אנשים שחוו דפוס היקשרות כזה מתקשים ביצירת קשר גם עם חברים וגם בקשרים אינטימיים, הי הם למדו שאין על מי לסמוך ולכך צריך אמון בבני אדם, מה שלא חוו בילדות. דפוס זה מלווה אחר כך לאורך כל החיים. לעומת זאת, הם תמיד מנסים למצוא קשר, אך הם לעולם לא יסמכו באמת על מישהו אחר. הם יכולים להיות מאוד קנאים. יהיה להם פחד מנטישה או מחלות יתר.

3.היקשרות נמנעת:

היקשרות נמענת זה מצב של ילדים מוזנחים, שהוריהם לא מספקים להם את הצרכים. בסיטואציה הזרה: ילד כזה, כשהאם תיכנס איתו – הוא ישר ילך לשחק (יתרחק ממנה). כשהאם הולכת – הוא לא בוכה, וכשהיא חוזרת הוא ממשיך לשחק, עד שהם הולכים. הוא לא מתייחס למדות הזרה - הוא למפחד ממנה ולא יוצר איתה קשר.

בתור בן אדם מבוגר – הוא ימנע מקשרים חברתיים אמיתיים, הוא מאוד יתבודד.

 

בעצם, תיאוריית ההיקשרות אומרת, שיש את הדחף למגע אנושי, כאשר בשנה הראשונה לחיים נבנה הדפוס של מערכות היחסים העתידיות.

דבר נוסף, הדפוס של היקשרות מאוד בולט בסיטואציה של סכנה או מצוקה. שם זה בא לידי ביטוי.

 

שיעור 14 – 14/03/05

תיאוריית ההיקשרות ודרך בדיקתה – מתחברת לנושא המצוקה:

בסיטואציה הזרה יש מצוקה: אנחנו מכניסים את הילד בסיטואציה זו למצב של מצוקה, וכך בודקים את סוג ההיקשרות שלו. מסתבר, שבמצבים כאלו אנחנו בעצם מחפשים את היחסים הבין-אישיים, להיות עם אנשים אחרים.

במחקר של שכטר, שבדק איך מצב של מצוקה - הנובעת מחרדה - משפיעה על המשיכה וההתחברות החברתית, הוא לקח סטודנטיות שהתנדבו לניסוי, ולחצי מהן נאמר שהן הולכות לקבל זרם חשמלי – יכאיב להן, ואח"Fכ ייבדקו ההשפעות של זה עליהן. לחצי השני נאמר, שהן הולכות לקבל רק "זץ" חשמלי – שלא יכאיב אלא רק ידגדג, ולאחר מכן ייבדקו השפעות של זה עליהן. לאחר מכן הוא אמר להן שעד הניסוי, הן יכולות להמתין או בחדר עם עוד אנשים, או לבד. הוא בדק באיזו אפשרות הן יבחרו. הוא טען, שבמצב של חרדה גבוהה – אנשים יעדיפו להיות ביחד. ואכן, הוא מצא את מה ששיער. אלו שהובטח להן שוק חשמלי כואב – העדיפו - באופן גורף, לחכות לניסוי – בקבוצה. בקבוצה השנייה – לא היתה העדפה ברורה לכיוון זה או אחר.

הוא טען שבמצוקה – אנשים יעדיפו להיות ביחד. הסברו לכך הוא, שבמצב מצוקה הנובע מחרדה, יש חוסר ודאות, שלא יודעים מה יהיה ואיך להתנהג, ולכן מחפשים אנשים להשוואה, כדי לדעת איך להתנהג. זה מתחבר לתיאוריה של פסטינגר, שאומר, שבמצב כזה אנשים מחפשים את האחרים, כדי ללמוד מהם איך צריך להתנהג. בעצם פסטינגר - הוא שפיתח את התיאוריה הזאת, שנקראת – תיאוריית ההשוואה החברתית, ושכטר רק הוסיף עליה.

 

תיאוריית ההשוואה החברתית – פסטינגר

על פי פסטינגר, כשאין אמות מידה מדויקות – מה נכון ומה לא נכון, מה רצוי ומה לא רצוי – אנחנו מסתכלים על אחרים כדי לדעת איך להתנהג - אנחנו עושים השוואה חברתית.

שכטר הוסיף ואמר, שאנחנו לא סתם משווים את עצמנו לאחרים, אלא לכאלו שבעינינו הם דומים לנו. נעדיף במצב חרדה להיות בקרבת אנשים אחרים שדומים לנו בסיטואציה.

הוא עשה שוב את מחקרו, רק שהפעם הוא קצת סיבך, והוא שאל את אותה השאלה של ההמתנה לניסוי – עם איזה אנשים הם רוצים להמתין: עם התור לשוק או לזץ?

ואכן נמצא שההעדפה היתה להיות עם כאלו שהולכים לעבור את מה שאנחנו עומדים לעבור. היכולת להיות עם עוד אנשים – מרגיעה אותנו. יש כאן שותפות גורל, עוד אנשים הולכים לסבול ביחד איתנו.

שני חוקרים אחרים - סרנוף וזימברדו - שעברו על מחקרו ועל הממצאים - אמרו שבעצם מה שהוא מצא זו לא השפעה של חרדה על התחברות חברתית, אלא השפעה של פחד על התחברות חברתית.

פחד:

תגובה לאיום ברור, מוגדר, ממשי, חיצוני. תגובה רגשית קשה – לאיום (פוביה). הדרך להתמודד איתו היא לטפל באיום, להסיר אותו. לפחד יש שֶם, והוא מחוץ לבן-אדם.

חרדה:

מושג של פרויד, שאומר שהחרדה היא תגובה לאיום לא מוגדר. שקשה לנו להגדיר אותו כי הוא נובע מתחושות ורגשות לא מודעים – מודחקים. חרדה היא איום שנובע ממשהו פנימי – שנובע מרגשות וממחשבות לא מודעים. לפי פרויד, אנחנו ייצריים ואנחנו צריכים לספק את הדחפים שלנו:

1.דחף החיים: הדחף לגדול – לצמוח.

2.דחף המוות: הדחף לכלום – לא לגדול ולא לצמוח.

 

דחף החיים = המין.

דחף המוות = התוקפנות.

ילד פועל רק לפי דחפים אלו, עד שהוא לומד בתהליך הסוציאליזציה כיצד לשלוט בדחפים, שיש כאלו שאסור אפילו לחשוב אליהם, שלפי פרויד הם עוברים לתת-מודע, ומשם בעצם הם ממשיכים להשפיע עלינו.

כשאנחנו חווים חרדה, זה משהו מהתת-מודע של הדחפים הללו - ובזמן הזה אנחנו בעצם חשים חרדה.

לפי פרויד, פחד יושב על החרדה.

חרדה – אי-אפשר לפתור – אפשר רק ללמוד לחיות איתה כך שלא תשתק אותם.

בחרדה – ההעדפה היא להיות לבד, מהסיבה שהיא נובעת מדחפים מודחקים – שכנראה אסור לנו לחשוב עליהם, ולכן לא צריך השוואה חברתית.

סרנוף וזימברדו ערכו מחקר דומה, אך הוסיפו עוד קבוצת סטודנטים – קבוצה שלישית – בה יצרו מצב של חרדה. לקבוצה השלישית נאמר שבניסוי הם יידרשו למצוץ כל מיני חפצים. לטענתם של סרנוף וזימברדו, זהו מצב שמעור חרדה – מעורר קונוטציות ומחשבות מסוימות – שמעוררות חרדה.

השאלה שלהם היתה – האם גם הם יעדיפו להיות לבד – או ביחד?

בקבוצה השלישית – העדיפו האנשים להיות לבד.

הם טענו, שהם אוששו את טענתם, שהחרדה לא גורמת להיות ביחד, אלא רק הפחד.

טיכמן, חוקרת ישראלית, אמרה ש-מה שסרנוף וזימברדו עשו, הוא שהם בעצם הביכו את הנבדקים. הם גרמו להם למבוכה, ומבוכה היא סוג ספציפי של חרדה. במבוכה - באמת אנשים יעדיפו להיות לבד, כי המבוכה היא – איך אני אראה בהשוואה החברתית – ולכן נעדיף להיות לבד.

עוד היא אומרת, שיתר סוגי החרדה – כן גורמים לרצון להיות ביחד, ורק החרדה ממבוכה היא גורם לרצון להיות לבד, והיא הצליחה לאושש את זה.

 

 

לסיכום:

הנטייה לקשר והצורך לקשר ולהתקשרות, היא מולדת.

יש דפוסים שונים של היקשרות.

במצב מצוקה אנחנו זקוקים להיות בחברתו של אדם אחר, למעט במצב של מבוכה.

 

תיאוריית התועלת

תיאוריית התועלת אומרת, שאנשים יהיו ביחד אם זה מועיל להם ועוזר להם. כלומר, בעצם, הרצון להיות או לא להיות עם אחרים תלוי בתועלת שנפיק מהשהייה איתם, או שלא נפיק. במצבי מצוקה יש לתועלת הזו ביטוי יותר חזק. האם אנשים באמת מאמינים שבזמן השהייה עם אחרים הם יוכלו להוריד את הלחץ והמצוקה. אם כן - הם ירצו להיות עם אחרים, ואם לא - הם לא ירצו להיות עם אחרים.

אין מצב שנקרא אובייקטיבי, זה תלוי באדם ובמאפייניו. לפי תיאוריה זו, זה תלוי גם במצב ואיך אתה מפרש אותו, ולכן זה תלוי גם במאפיינים שלך. לאנשים שהם מופנמים - לא יהיה כנראה צורך בכך,  ואנשים שרגילים לשתף – ירצו לעשות זאת גם במצב מצוקה, ואז הם יחשבו שהשותפות עם אחרים תוכל להפחית את החרדה.

דבר נ וסף שהתיאוריה הזו מתייחסת אליו, הוא שתלוי גם מי הבן אדם איתו אנחנו אמורים להיות ביחד. אנחנו נרצה להיות ביחד רק עם אנשים מסוימים, שיעזרו לנו להפחיד את החרדה והפחד, ולא עם כל אחד. יש אנשים שנעדיף להיות איתם ויש כאלו שלא. אנחנו לא מתחברים לכולם. השאלה היא:

למי נתחבר חברתית?

עם מי נעדיף להיות (בכל המצבים – לא רק במצב מצוקה).

1.אנחנו מתחבבים את המוכר: אם יש משהו שאנחנו נחשפים אליו שוב ושוב, אנחנו מחבבים אותו, לאו דווקא על סמך היכרות אינטימית, אך לא תמיד נחבב אותו, זה קשור לעמדה הראשונית שגיבשנו כלפי אותו אדם, ובמקרה של עמדה שלילית לגביו, ההיחשפות החוזרת אליו יכולה גם להקצין את עמדתנו השלילית.

2.תכונות המצב -  הסיטואציה בה הכרתי את הבן אדם: הכוונה למרחק הגיאוגרפי. ככל שאנשים קרובים יותר מבחינה גיאוגרפית, אנחנו מכירים אותם יותר, פוגשים אותם יותר, ויש סיכוי שנחבב אותם יותר. (למשל, במחקרים נמצא שאנשים החיים במגורי מעונות – אוהבים יותר את מי שהם גרים איתו, ופחות את מי שגרים בחדרים המרוחקים מהם), אבל לסיטואציה בה הכרנו את האדם יש חשיבות מכרעת האם נתחבר אליו או לא. למשל, אם פגשנו בן אדם בפעם הראשונה בסיטואציה בה הוא התנגש במכוניתנו והרס את המכונית – הסיטואציה הזו לא תעזור לנו להתחבר אליו ולחבב אותו.

 

 

 

 

3.תכונות האדם האחר:

1.זוהר הזולת: אנחנו נמשכים, מחבבים ומתחברים לאנשים זוהרים: יפים, חכמים, מוצלחים. אנחנו נמשכים אל מי שאנחנו חושבים שנזכה בגמול חיובי מהשהיה שלנו איתם, כאילו אנחנו מאמינים שמשהו מזוהרם יידבק בנו.

שמירה על ערך עצמי גבוה: אם אני רוצה להיות בקבוצה של המוצלחים והטובים – אני רוצה להיות עם הזוהרים. זה עוזר לדימוי העצמי הגבוה.

2.דמיון לזולת: אנשים נמשכים לאנשים שדומים להם. באופן כללי, אנשים מחבבים את מי שדומה להם בעמדות, בחינוך, במוצא, בסגנון החיים שלו, ברקע שלו. יש לכך המון השלכות: זה גורם פחות מתח, כי מדברים באותה השפה, מבינים את אותם הדברים. אם יש מצב בו פוגשים אדם מרקע מאוד שונה, זה יוצר מצב שלמתח ומתמיד, מצב לא נוח. לכן, בסופו של דבר, כל החברים שלנו חושבים בדומה לנו.

3.חסרונות הזולת: אנחנו יותר מחבבים אנשים עם חסרונות מאשר אנשים מושלמים. אנחנו רואים בהם משהו יותר אנושי. מדובר בחסרונות מועטים, לא ביותר מיד חסרונות.

4.ניגודים: במחקרים הוכח, שאנשים לא נמשכים למנוגד להם, למעטי בעניין המגדרי הזוגי – ולמעט הנתון הזה, לא נמצא באופן שכיח שאנשים מתחברים לניגודים שלהם.

 

משיכה רומנטית או אהבה – מה זו אהבה?

זו שאלה שנשאלה מאז ומתמיד על יד משוררים, סופרים, חוקרים ופסיכולוגים.

4.ההבדל בין אהבה לבין חיבה:

חיבה - זהו רגש חיובי שאנחנו מפתחים כלפי אדם המחזיק בדעות דומות לשלנו, או שהוא ניחן בתכונות שאנחנו מעריכים.

אהבה – לפי רובין – זהו צירוף של 3 מרכיבים:

1.התקשרות – הצורך להיות במחיצת אדם אחר – מגע גופני.

2.אכפתיות – דאגה אמיתית וכנה לאדם אחר.

3.אינטימיות – הרצון והצורך לשתף אדם אחר במחשבות וברגשות.

 

   אהבה היא מורכבת יותר ועמוקה יותר ויש בה צורך במגע גופני.

 

מודלים לאהבה:

"המודל המשולש של סטרנברג"

לפי סטרנברג, לאהבה יש שלושה מרכיבים, או יכולים להיות בה שלושה מרכיבים. לא תמיד שלושתם מתקיימים, והקיום או אי-הקיום שלהם מצביע על סוג הקשר.

5.המרכיב הרגשי – האינטימיות: אצל סטרנברג מדובר ברצון לשתף אנשים במחשבות ובתחושות, וברצון להיחשף לקשר עם אדם אחר.

6.המרכיב המוטיבציוני – התשוקה: הרצון להיות בקרבה גופנית עם אדם אחר. לפי סטרנברג, התשוקה מתפתחת מהר, אבל לאט לאט יורדת, אי אפשר לשמור עליה ברף גבוה לאורך זמן. ככל שממשים את התשוקה – ההנאה ממנה הולכת ופוחתת.

7.המרכיב הקוגניטיבי – המחויבות: הרגשת החובה לשמור על קשר עם הזולת. המחויבות מתגברת כשיש גושפנקא פורמלית – כמו חתונה למשל. מחויבות דווקא מתגברת עם הזמן.

 

אהבה מושלמת – כוללת את כל המרכיבים ביחד. זו אהבה שמאוד קשה למימוש, והיא המודל לאהבה טובה, אך לפי סטרנברג, כאמור היא קשה מאוד למימוש.

סטרנברג מדמה אהבה מושלמת לתהליך ירידה במשקל – שניתן לרדת במשקל אך קשה לשמור על כך, וכך גם באהבה – קשה לשמור עליה לאורך זמן.

 

היעדר אהבה

כשאין את שלושת מרכיבי האהבה: האינטימיות, התשוקה והמחויבות.

מערכת יחסים של חיבה – סטרנברג

 

בחיבה – לפי סטרנברג, יש רק אינטימיות. בני אדם מוכנים להיחשף ולספר מה עובר עליהם, אך אין תשוקה ואין מחויבות.

אהבה עזה – זו תשוקה – רק התשוקה.

התאהבות במבט ראשון, רק למגע גופני, ללא התחייבות.

אהבה ריקה – רק מחויבות, ללא אינטימיות וללא תשוקה. סטרנברג טוען שזו האהבה הכי שכיחה.

אהבה רומנטית – גם תשוקה וגם אינטימיות – שילוב של שתיהן. אין בה מחויבות, והיא מתישהו מתפרקת (כמו בזוגיות המודרנית).

אהבה חסרת הגיון – אהבה של מחויבות ותשוקה.

אהבת רעים – רק מחויבות ואינטימיות. קשרים עם חברים, שכוללים מחויבות.

לפי סטרנברג, שלושת המרכיבים משפיעים על סוג הקשר שיש לנו עם בני אדם.

 

 

תיאוריית הריגושים הדו-גורמית של שכטר

תיאוריה זו טוענת שישנם שני גורמים הכרחיים כדי שנחוש אהבה:

1.ערעור פיזיולוגי

2.פירוש קוגניטיבי מתאים.

 

לדוגמה: גבר מסוים חש עוררות פיזיולוגית: עליית הדפוק, הזעה, עור אדום, לב דופק בחוזקה, נשימה מואצת – סימנים גופניים. באותו הזמן שזה קורה, הוא רואה אישה יפה, והוא יפרש את מה שעובר עליו – כהתאהבות.

לפי שכטר, אהבה היא הפירוש הקוגניטיבי שלנו לערעור הפיזיולוגי, לשינויים הפיזיולוגיים שעוברים עלינו. אהבה היא דרך אחת להסבר זה.

במחקרים שנעשו, לקחו נבדקים באיזשהו עמק גדול, שמעליו שני גשרים: גשר אחד יציב וקצר, והשני גשר חבלים רעוע. אמרו לנבדקים שבודקים באיזו מהיאות הם עוברים את הגשר, כלומר אמרו להם משהו שמסיט מהמחקר האמיתי שרצו לעשות, כי לא זו היתה מטרת המחקר. הנבדקים חצו את הגשר – כשבקצהו חיכה להם חוקר – או חוקרת. שאלו אותם כל מיני שאלות לגבי הרגשתם במשימה. אחר כך אמרו לנבדקים, שאם ירצו – הם יכולים להתקשר אל החוקרים בערב – והם יוכלו לקבל את "התוצאות". בסופו של דבר החוקרים בדקו מי התקשר ומי לא, וזו בעצם היתה מטרת המחקר. הם מצאו שמי שהתקשר אלו היו גברים שחצו את הגשר הרעוע – ובסופו חיכתה להם חוקרת (אישה). ההסבר של החוקרים הוא: שכשאנחנו מפחדים, יש לנו ערעור פיזיולוגי (הזעה, קצב לב מואץ ועוד) אבל אם בסוף יש משהו טוב הפירוש שלנו הוא שכאילו היה ערעור פיזיולוגי בגללו, ובמקרה זה בגלל האישה החוקרת.

במחקר נוסף, החוקרים עשו תצפיות סמויות בקולנוע, וצפו על זוגות של גבר ואישה. החוקרים ספרו את מספר גילויי האהבה ביניהם, והשוו את מספרי גילויי האהבה בין סרטים רומנטיים, מפחידים, וסרטי פעולה. הם מצאו, שבסרטים המפחידים היו יותר גילויי אהבה. בסרט מפחיד, כאשר יש ערעור פיזיולוגי, יש כאילו יותר ביטויי חיבה, כי בזמן פחד אנחנו מפרשים את השינוי הפיזיולוגי כהתאהבות.

ההסתייגות למחקרים אלו של שכטר היא, שכדי שניתן פירוש קוגניטיבי מתאים, צריכים שיתרחשו שני דברים:

1.צריכים לתפוס את הבן אדם שלידנו כמתאים לנו לאהוב אותו – מבחינת מעמד, מין, השכלה, אטרקטיביות ועוד. כלומר, ערעור פיזיולוגי לא יגרום לנו להתאהב ליד כל אחד, צריך שהוא יתאים לנו.

2.אנחנו צריכים שתהיה לנו סוציאליזציה מתאימה שתכין אותנו לכך שאנחנו אמורים להתאהב יום אחד, כזו שבנויה מסיפורים שגדלנו עליהם, ושכאשר הערעור הפיזיולוגי יתרחש – יהיה מולנו מישהו שמתאים לנו.

 

הגישה התרבותית ל"מה זו אהבה" – "תרבות ואהבה"

הגישה אומרת, שאהבה היא לא דבר עיוור וקורית דווקא כי פגשנו מישהו מסוים. התרבות מכתיבה לנו מי ראוי שנאהב אותו, היא מכתיבה לנו את תווך המועמדים, לא כולם מתאימים לנו. בעצם, הנורמות החברתיות שלנו אומרות לנו מה מתאים ומה לא מתאים. למשל, נשים שמגיעות לאקדמיה, לא יסתכלו על כולם, רק על מי שמתאים להן. כלומר, התרבות היא המכתיבה מי מתאים ומי לא.

גישה יותר ספציפית, מדברת על כך שכשאנחנו מתאהבים במישהו, ואחר כך מייסדים את הקשר, אלו קשרים של תן וקח – כל אחד מאיתנו מרוויח משהו, שזוגיות היא מערכת של חליפין חברתי – יחסי חליפין. לדוגמה: זוג של אישה עשירה עם בן זוג ממעמד נמוך ולא משכיל, אך מאוד יפה. כל אחד מהם מביא משהו אחר לקשר – הוא יופי, היא חוכמה.

 

 

 

 

התיאוריות הללו מדברות על כך שאנחנו מחליפים היבטים חברתיים שונים.

דבר נוסף שהתיאוריות מדברות עליהם, זה שאם אנחנו עושים החלפה, היא צריכה להיות הוגנת. אנחנו מחליפים דברים – אבל ה ם צריכים להיתפס כדבר הוגן. יש מצבים של התחברות, שבזמן היווצרותה היתה הוגנת, אך לאחר זמן, הדברים השתנו והמצב הופך להיות לא הוגן. למשל, אישה שהיא אֶם – והיא גם עובדת, גם לומדת וגם מגדלת ילדים, והבעל לא. במקרה כזה, או שזה יתפרק או שהיא תצליח לסדר את הדברים. שיטה אחת לסידור הדברים היא, להפסיק בעצמה לעשות חלק מהדברים, או לחבל אצת בדברים – לא לעשות מה שחשוב לו. דרך שנייה היא בדרך פסיכולוגית: דרך של רציונליזציה: לספר לעצמה למה היא משקיעה והוא לא. למשל, להפוך את עצמה לקדושה מעונה, לשמר את תפקיד המשקיעה. ואפשר לספר סיפור אחר – שהבעל עובד כל כך קשה, שאין לו יכולת להשקיע בבית. כי כשזה לא הוגן, צריך להקצין את זה לטובתנו. יש כוח גם לחולשה.

 

התנהגות פרו-חברתית - ותוקפנות

 

בהתנהגות פרו-חברתית מדובר על עזרה לזולת, שיתוף פעולה.

השאלה הראשונה שנשאלת היא: האם התנהגות זו היא מולדת או נלמדת?

התיאוריה הסוציו-ביולוגית

תיאוריה זו טוענת שזה מולד.

התיאוריה אומרת, שאם אני עוזר למישהו, זה עוזר לי לשרוד.[

תיאוריה זו מבוססת על הגישה האבולוציונית של דארווין, שאומרת שהחזק שורד, שרק המתאימים ביותר, הטובים ביותר, הם אלו שישרדו, וכולנו דורות שלהם, כי אנחנו שרדנו.

עוד אומרת התיאוריה, שגם הגשת עזרה היא דרך לשרוד, אך נשאלת השאלה – "כיצד זה עוזר לשרוד?"

לפי גישה זו, אנחנו עוזרים לזולת כדי לשמר את הגנים שלנו, ולא בהכרח שאנחנו נהיה אלה שנשרוד, אלא שהגנים שלנו ימשיכו הלאה. בעצם, התיאוריה אומרת שעזרה היא דרך לשמר את הגנים שלנו.

אחת העדויות המחקריות המחזקות את הטענה היא, שאנשים בדרך כלל נוטים לעזור לקרובי משפחתם, למי שיש להם גנים כמו שלהם, וככל שהקרבה המשפחתית גודלה יותר, יש יותר עזרה.

הביקורת על גישה זו:

שבאותה המידה התיאוריה הזו מסבירה תוקפנות – שנילחם במה שמאיים עלינו – כדי לשרוד.

בעיה נוספת בגישה זו, שיש התנהגות של עזרה לזולת שהיא לא מסבירה. למשל, היא לא יכולה להסביר למה אנשים מתנדבים לעזור למישהו שהוא לא מהמשפחה שלהם, למה נתרום כסף לכל מיני ארגונים ואנשים, למה נעזור לאדם זה שנפל – את כל המקרים האלו היא לא מצליחה להסביר.

עוד בעיה בגישה, שהיא לא מסבירה למה יש הבדלים בין אנשים בנטייה לעזור. הרי לפי הגישה הזו – כולנו צריכים לעזור, בגלל הרצון לשימור הגנים, אך במציאות – זה לא כך.

 

גישת האישיות הפרו-חברתית

גישת האישיות הפרו-חברתית אומרת, שההתנהגות הזו היא מולדת. הגישה הזו אומרת, שיש בסיס גנטי לנטייה לעזור, והבסיס הגנטי הזה יגרום לכך שלחלקנו יתפתח דפוס אישיות שנוטה יותר לעזור לאחרים ולחלקנו יתפתח דפוס אישיות של נטייה פחותה להגשת עזרה לאחרים.

לדפוס האישיות של הנטייה לעזור לאחרים קוראים "אישיות אלטרואיסטית" (אלו שעוזרים).

אישיות אלטרואיסטית – זה אדם שמגיש עזרה מסוגים שונים במגוון מצבים, הוא מאופיין במידה רבה של יושר אישי ושלמות עצמית, זה אדם שתופס את העלויות של הגשת העזרה כנמוכות. הוא לא חושב שהוא מסכן את עצמו, ולא רואה בכך מצב שיכול לפגוע בו או לבוא על חשבונו.

יש עדויות מחקריות המצביעות על כך שאנשים שמתנדבי בארגונים התנדבותיים, יש להם איזשהו מבנה אישיותי מסוים – שהוא האישיות האלטרואיסטית.

דבר נ וסף שעלה מעדויות מחקריות, שחסידי אומות העולם, גם הם מאופיינים בדפוס האישיות האלטרואיסטית הזו, אבל במחקר שהשווה בין חסידי אומות העולם – שסיכנו את חייהם למען היהודים, לבין כאלו שחיו באותם האזורים שלהם ובאותם התנאים אך לא עזרו ליהודים, נמצאו כמה הבדלים בי הקבוצות הללו,שנבדקו מהרבה כיוונים.

מימד אחד היה האמפתיה: היכולת שלהם לראות את המציאות דרך העיניים של האחר, שזה ממצא שתומך באלטרואיסטיות, אך יתר המימדים המבחינים בין הקבוצות העלו שאלות לגבי התיאוריה הזו.

הממצא הבא העיד על ההבדל בין הקבוצות היה נורמות חברתיות של הגשת עדרה לזולת:

חסידי אומות העולם הזדהו בצורה הרבה יותר חזקה והציגו חלק ממי שהם – את הנורמה של עזרה לזולת – למי שחלש, למי שמזלו לא שפר עליו.

אלא שלא היה חסידי אומות העולם, הציגו פחות את הנורמות הללו, וזה מחליש את ההסבר לכך שזה מולד, כי נורמות הן נלמדות.

הבדל נוסף בין הקבוצות היה גם במידה בה הם תפסו את היהודים או הצוענים. חסידי אומות העולם תפסו אותם כדומים להם – אנשים כמוהם - שנמצאים במצב קשה, שצריכים עזרה, והאחרים, לאומתם, לא ראו  בהם כדומים להם, אלא שונים מהם – קבוצה נפרדת.

ממצא נוסף, שלחסידי אומות העולם היתה התמיכה חברתית – כמו למשל כומר שעזר או מישהו מהמשפחה – שאפשרה את העזרה הזאת. מה שמוכיח שוב, שמדובר במשהו התנהגותי ולא מולד.

הממצא הבולט ביותר שהבחין בין חסידי אומות העולם לבין האחרים – היה החינוך בבית:

אלו שהיו חסידי אומות העולם חוו פחות ענישה מצד הוריהם, וחוו יותר חיזוקים: במקום מה לא לעשות, מה כן לעשות, לעומת האחרים.

ממצאים אלו מעלים שאלה גדולה לגבי ההסבר שזה מולד.

כשחוקרים את זה בשטח, נמצא שההבדלים בין הקבוצות ברוב הדברים היו בדברים נלמדים, כמו: נורמות, חינוך, רשת של תמיכה. כל אלו הם דברים נלמדים.

 

גישות שמדברות על סוציאליזציה

(מצדדות בכך שהנטייה לעזור היא נלמדת)

בתהליך הסוציאליזציה שלנו אנחנו, בין היתר, לומדים האם להגיש עזרה או לא, ולמי להגיש אותה או לא.

אנחנו לומדים את זה מגיל אפס. לאורך כל החיים אנחנו לומדים את הנורמות החברתיות, שהן הבסיס להגשת עזרה. הנורמות האלה מדברות על כך שצריך לעזור, למשל, למי שתלוי בך. התחושה שמישהו תלוי בך מובילה אותך להגשת עזרה.

דבר נוסף הוא עניין ההדדיות – נעזור למי שגם יעזור לנו. מי שיכול לעזור לנו או שכבר עזר לנו. אנחנו גם מחפשים הגינות בהגשת עזרה - שמי שיש לו, יעזור למי שאין לו, ואנחנו גם מצפים שמי שיש לו יעזור למי שאין לו. זה משהו שנלמד מגיל קטן.

בכל זאת, הנורמות החברתיות האלה לא תמיד יעזרו לנו לנבא מי יגיש עזרה ומי לא יגיש, כי הנורמות נבחנות בעיקר במצב שיש עוד אנשים מסביב, וכשהאדם לבד והחברה לא רואה אותו כשהוא מתבקש לעזור – האם הוא יגיש עזרה או לא?

כלומר, תצריך לבדוק מה הנורמות האישיות של האדם (ולא החברתיות). ההפנמה של הנורמות החברתיות לנורמות אישיות שלו, שיפעלו לאורך כל הדרך, שזה מה שינחה אותו תמיד, גם כשהוא לא תחת פיקוח החברה.

סיכום הגישות:

כל הגישות נכונות, או לא נכונות, באותה המידה.

השאלה השנייה שנשאלת בנושא היא: מה המניע להגשת עזרה?:

האם המניע להגשת עזרה הוא אגואיסטי או אלטרואיסטי?

כשאנחנו מנתחים תיאוריות להגשת עזרה, נוכל לראות שחלקן מדברות על מניעים אגואיסטיים – שאנשים עוזרים כדי לעזור לעצמם, וגישות המדברות על כך שהמניע הוא אלטרואיסטי – שאנחנו עוזרים כדי לעזור, מתוך מחשבה על הצד השני, על הצד האחר, בלי קשר לצרכים שלנו אלא בגלל שהוא זקוק לעזרה.

לפי הגישות האגואיסטיות – אנחנו קודם כל חושבים על עצמנו, ונגיש עזרה לפי העלות של הגשת העזרה. אם העלות לא גבוהה לנו מדיי – נגיש עזרה, ואם היא גבוהה מיד בשבילנו – לא נגיש עזרה.

העלויות יכולות להיות בכסף (תרומות), בזמן, במאמץ, ובכיצד ניתפס בעיני האנשים החשובים לנו.

מימד נוסף, הגמול שנקבל על הגשת העזרה:

הגשת עזרה לא רק עולה לנו, אלא אנחנו גם יכולים לזכות בגמול מסוים עבורה: מילה טובה, תודה, הכרה חברתית, הערכה.

הגמול הזה יכול להיות מאוד חשוב עבורנו, ולתת לנו תחושת כוח מאוד גבוהה בהגשת עזרה.

לפי הגישות האגואיסטיות

אנשים עוזרים כי הם רוצים לזכות בגמול הזה.

במחקרים שעסקו במקצועות של ערה, נמצא שהגמול הוא בהרגשה הטובה שהתפקיד הזה מספק, בגלל הכוח שהתפקיד מספק.

מימד נוסף: שלפעמים העלויות של אי הגשת עזרה הן גבוהות:

למשל, יכול להיות גינוי מהסביבה, הרגשה אישית לא טובה – ובמצב זה אנחנו נעזור, כדי להימנע מהעלויות של אי הגשת עזרה.

לפי הגישות שמדברות על מניע אלטרואיסטי

יש אנשים שמגישים עזרה פשוט כדי להגיש עזרה, מתוך אמפתיה, כשהם רואים סבל ומצוקה של אדם אחר ומזדהים ברמה כזו שזה כאילו עובר עליהם - ומגישים עזרה.

גם בגישות האלו, אין תשובה אחת נכונה.

 

השאלה השלישית שנשאלת בנושא היא – מתי אנשים עוזרים?

(מבלי להתייחס למי זה נועד לעזור – לי או לזולת).

הסבר ראשון הוא – "תופעת אפקט הצופה מן הצד"

מדובר בתהליך פסיכולוגי שיכול לתת תשובה לשאלה – מתי אנשים עוזרים?

זהו אפקט שבו נוכחות של אנשים אחרים בסביבה מעכבים או מונעים הגשת עזרה, כלומר, שכאשר יש עוד אנשים, ייתכן ולא נגיש עזרה. זהו תהליך שמתרחש ב-5 שלבים:

שלב 1 - תשומת הלב:

זהו תנאי ראשון והכרחי בהגשת עזרה. אנחנו קודם כל צריכים לשים לב שמישהו זקוק לעזרה.

שלב 2 – נתינת פרשנות נכונה לאירוע:

לא מספיק שנשים לב שמשיהו זקוק לעזרה, השאלה היא אם הבנו מה בדיוק קורה שם, כי לפעמים מפרשים את הסיטואציה שרואים בצורה לא נכונה. למשל, יכול להיות שנראה איזשהו אירוע של ויכוח אבל לא נפרש את זה כאירוע שמישהו בו זקוק לעזרה, כאירוע שנמצא כבר בשלבים שמתחילה בו אלימות, ולכן גם לא נעזור.

יש גורמים שונים המשפיעים על הפרשנות שלנו:

גורמי-תפיסה: איך אנחנו תופסים שנראה בן אדם שזקוק לעזרה, האם הוא נכנס לנו לסכמה של אדם שזקוק לעזרה. זהו גורם שיכול להשפיע אם נגיש עזרה או לא, הגורם של פירוש נכון של הסיטואציה.

המוטיבציה שלנו לעזור: עד כמה יש לנו מוטיבציה לעזור. מי שיש לו מוטיבציה כזו – ייטה לשים יותר לב לבני אדם שזקוקים לעזרה.

השוואה עם הזולת: לפעמים אנחנו לא בטוחים כיצד לפרש את הסיטואציה, אז במצב כזה אנחנו מסתכלים מה אנשים אחרים עושים, כי אולי הם יודעים כיצד לפרש אותה, ואם אף אחד לא קם לעזור – אז אולי זה סימן שאין צורך בעזרה.

שלב 3 - שלב קבלת האחריות:

כדי שאדם יגיש עזרה הוא צריך לקבל על עצמו את האחריות שהוא זה שצריך לעזור, שהאחריות היא עליו.

ככל שיש יותר אנשים מסביב, האחריות מתחלקת על יותר אנשים ואז ייתכן מצב בו לא נעזור, כי נחשוב שמישהו אחר יעזור. זו סיטואציה המקטינה את הסיכוי שניקח על עצמנו אחריות.

קבלת אחריות קשורה גם לתחושה של  -עד כמה אנחנו יכולים להועיל בפועל? – זהו עוד תנאי בהגשת עזרה. כי אם נחשוב שאחרים יכולים לעזור יותר, כנראה שאנחנו לא נעזור.

קבלת האחריות קשורה גם למידת ההיכרות עם האדם הזקוק לעזרה. אם הוא מוכר לנו, נרגיש מחויבות לעזור לו.

שלב 4 – אופן הפעולה:

מצב בו אנחנו רוצים לקחת על עצמנו את האחריות, אבל לא מוצאים דרך איך לעזור – ואז לא נגיש עזרה.

שלב 5 - שלב ההוצאה לפועל:

לפעמים לא ננקוט בפעולה של עזרה מחשש להסתבכויות. למשל, יש מצבים שמתרחש רצח ואנשים שעדים לו לא ינקטו בפועלה של עזרה, כמו למשל להזעיק אמבולנס, מחשש להסתבכות. מדובר בסיבות שנובעות משיקולים אישיים. לכן, ההחלטה אם להגיש עזרה או לא, כוללת גם סיכון אישי, שצריך להחליט אם לוקחים אותו או לא.

 

כל השלבים הללו מסבירים לנו מדוע לא תמיד נגיש עזרה, ובמיוחד מדוע לא נגיש עזרה במצב בו נמצאים מסביבנו עוד אנשים.

לכן, התשובה לשאלה מתי נגיש עזרה? – היא שיש תלות בכל אחד מהשלבים הללו, ואם יש איזה שהוא שלב שעוצר אותנו בדרך, לא נגיש עזרה.

הסבר שני לשאלה "מתי אנשים עוזרים?" – הוא גודל הקהילה:

גודל הקהילה – "האם אנשים עוזרים יותר בקהילה גדולה או קטנה?"

התשובה:

בקהילה קטנה – הסיכוי לעזרה גדול יותר, כי אנשים חשים יותר אחריות אחד לשני והם מכירים באיזשהו אופן את הקורבן. יש יותר לכידות ומחויבות אחד לשני.

דבר נוסף, יש סיכוי יותר גדול שנעזור למי שדומה לנו מאשר למישהו שלא דומה לנו (בדברים שחשובים לנו). למשל, סביר להניח שנעזור קודם ליהודי, לפני שנעזור לערבי.

בקהילה גדולה, לעומת זאת – אנשים פחות תופסים את עצמם כדומים לאחרים. יש מגוון גדול יותר של אנשים, בהרבה היבטים, ובקהילה קטנה יש פחות שונות בין האנשים.

בקהילה גדולה – כמו עיר גדולה – יש חשיפה להרבה יותר גירויים, וכדי ללמוד להסתדר צרך לדעת להתעלם מהרבה אירועים, וזה גורם לכך שמתעלמים יותר גם מאירועים בהם אדם זקוק לעזרה. למשל, כשעובר אמבולנס ביושב כפרי כמו קיבוץ או מושב, נשים לב, ובעיר – ייתכן ולא נשים לב לכך, כי למדנו להתעלם מהגירוי הזה.

כלומר, בקהילה גדולה נעשים פחות רגישים לגירויים כמו צעקות וכו', כי לומדים להתעלם מהם.

הסבר שלישי לשאלה – "מתי נעזור?" – הוא רגשות

רגשות: הכוונה למצב רוח קיצוני – טוב או רע, שיכול להשפיע על הגשת עזרה. במצב קיצוני יש יותר סיכוי שנגיש עזרה כי:

כשיש לנו מצב רוח טוב -= טוב לנו, ונרצה לחלוק את זה עם אחרים, ולעזור לאחר. במצב רוח טוב אנחנו גם יותר פנויים לשים לב מה קורה בסביבה, ונראה את בהגשת העזרה דבר חיובי.

במצב רוח רע מאוד – יש סיכוי שנגיש עזרה, כדי לשפר את ההרגשה שלנו.

 

השאלה השלישית ש נשאלת בנושא היא – למי אנשים עוזרים?

לא נעזור לכל אחד.

1.דבר ראשון, נעזור למי שדומה לנו.

2.נעזור למי שאנחנו מכירים, אפילו מסיבות של חוסר נעימות.

3.נעזור כשנתפוס את הנזקק כראוי לעזרה. כלומר, אם אני תופסת אותו כמישהו שמגיע לו לקבל ממני עזרה (וזה מוסבר בכמה תיאוריות).

 

דבר נוסף שמשפיע על הגשת עזרה, הוא תהליך של ייחוס סיבתיות: מה גרם לו להזדקק לעזרה? – אם התשובה שלנו היא שהוא זקוק לה בגלל גורמים חיצוניים – נעזור לו.

אם נייחס את ההזדקקות שלו לסיבות פנימיות הקשורות בו – סביר להניח שלא נעזור לו.

תיאוריית הגשת העזרה של בריקמן

תיאוריה זו אומרת, שלא מדובר רק בסיבה פנימית או חיצונית, אלא מדובר גם בשאלה – למי אנחנו מייחסים את האחריות לפתרון?

האם האחריות היא שלי – או של הנזקק.

למשל, ביחס לאלכוהוליסט - זה תלוי אם הוא אחראי לבעיה או לפתרון.

יכול להיות מצב של "המודל המוסרי", שבו אני אגיד שהוא אשם בכך שהוא אלכוהוליסט, והוא אחראי גם לצאת מזה. כלומר, הוא אחראי לבעיה שלו והוא אחראי גם לפתרונה.

כלומר, מבחינה מוסרית - אנחנו מחליטים שהוא האחראי למצבו, ולכן אנחנו לא צריכים לעזור לו.

יכול להיות מצב בו נייחס את האחריות לבעיה על הבן אדם, אבל את האחריות לפתרון על עצמנו – "מודל ההארה". האדם זקוק לעזרה – באשמתו, אבל אנחנו יכולים לעזור לו לצאת משם, ובמקרה כזה כן נגיש עזרה.

אופציה נוספת, שלא נייחס את האחריות לבעיה על הבן אדם, אבל נראה את האחריות לפתרון על עצמנו – "המודל הרפואי" – "ואף על פי כן אני אעזור לו".

כלומר, בשני המודלים האחרונים שהוזכרו – נגיש עזרה.

המודל הרביעי – מצב בו אנחנו לא תופסים את הבן אדם כאחראי לבעייתו, אלא את החברה כאחראית לכך, אבל כן נתפוס את האדם כאחראי לפתרון של בעייתו – "מודל הפיצוי", ואז לא נגיש עזרה, אבל כן ניתן לא כלים שבעזרתם הוא יוכל לעזור לעצמו.

מודל הפיצוי הוא מעין מודל חינוכי, ויש סיכוי שמודל כזה באמת לעזור (כי האדם לוקח את האחריות על חייו).

התשובה האחרונה לשאלה "למי נעזור", מתקשרת להשערת העולם הצודק

השערת העולם הצודק אומרת, שכשאנחנו מסתכלים על העולם, יש לנו תפיסה בסיסית שהעולם הוא צודק, שלמי שרע – כנראה שזה מגיע לו, וגם הפוך – שלמי שטוב לו – כנראה מגיע לו שיהיה לו טוב. כי למי שעושה דברים טובים לא אמורים לקרות דברים רעים.

לפי תפיסה זו, נעזור פחות למי שמזל רע פקד אותו, כי נייחס לאדם כזה גם תכונות שליליות, שזה מגיע לו – ולא נרצה לעזור לו.

 

 

התנהגות תוקפנית

 

כשבוחנים את הנושא של התנהגות תוקפנית, דבר ראשון שואלים: "למה אנשים מתנהגים בתוקפנות? - מה הגורם לכך?

אין תשובה אחת נ כונה – כל משפחה של תיאוריות עונה תשובה שונה.

1.יש תיאוריות הגורסות שזו התנהגות מולדת.

2.יש תיאוריות שמחפשות הסבר סיבתי.

3.יש תיאוריות שהתשובה שלהן היא, שזוהי התנהגות נלמדת, זה מה שהם למדו.

התיאוריות שגורסות שזו התנהגות מולדת:

1.התיאוריה הפסיכואנליטית של פרויד:

תיאוריה זו מתייחסת להתנהגות תוקפנית, ובבסיס התיאוריה הזו מדובר במשהו מולד.

לפי פרויד, ילד נולד עם יצרים ודחפים. תינוק הוא ייצרי, ופועל רק לפי הדחפים, היצרים שלו, לפי העיקרון בו הוא צריך להשיג מקסימום סיפוק ומינימום כאב (כמו למשל ברצונות לאכול). פרויד מחלק את הצרכים לשני יצרים בסיסיים: יצר החיים ויצר המוות:

יצר החיים: - ממוקד בהנאה, בגדילה, בהשגת המטרות. בגיל המבוגר יותר, יצר זה ממוקד בתשוקה המינית, ברבייה. זהו יצר שמעורר את האדם להתחדש ולצמוח ולהתקדם קדימה.

יצר המוות: - מבטא את הרצון לברוח מהקושי, מהכאב, מהקשיים הכרוכים בחיים. כאשר הבריחה המקסימלית – היא מוות (כמו במקרה של התאבדות).

גם הגדילה כרוכה בסבל וקשיים, ויש לנו את הרצון לא לסבול.

פרויד, אומר שבכל דבר שאנחנו עושים, יש את שני היצרים האלו.

 

התוקפנות לפי פרויד, נובעת מייצר המוות, קשורה אליו. בהתחלה היצר גורם לתוקפנות של האדם כלפי עצמו, וכשזה הופך בלתי נסבל לאגור את כולה, היא מתחילה להיות מתועלת כלפי חוץ.

החברה שלנו לא היתה מתקיימת אם כולנו היינו כל כך יצריים וחושבים רק על עצמנו, כלומר, מופעלים על ידי החלקי במוח שאחראים על האיד. בתהליך הגדילה, אנחנו נחשפים לחוקים ונורמות של מותר ואסור, ולומדים שיש צורך לדחות את הדחפים, כמו למשל לאכול ליד שולחן עם סכים ומזלג, וכו', לחכות לארוחה וכו'. תהליך זה בעצם גורם לנו להדחיק את היצרים הללו למקום לא מודע בנפש. היצר הוא לעשות מה שבא לי מתי שבא לי, ופתאום צריך ללמוד להתאפק. הדרישות משתנות עם הגיל, וכך לומדים את החוקים והנורמות. הצרכים לא נעלמים, הם פשוט עוברים להיות מודחקים, לא מודעים, אבל זה לא אומר שהם לא משפיעים עלינו, על פי פרויד.

אם כך, אם הם מודחקים אך עדיין בעלי צורך, אנחנו לומדים איפה ניתן לבטא אותם. אנחנו לומדים להגן על עצמנו מפני הדחפים האלו. מנגנוני ההגנה שלנו נותנים לנו לבטא את התוקפנות בדרך שמותר, כמו למשל בתחרויות ספורט, שם מותר להיות תוקפן, לשנוא את היריבים, כשהכל במסגרת הספורטיבית.

דרך נוספת לביטוי של תוקפנות היא ציניות. הומור שהוא ציני הוא סוג של תוקפנות. 

בנוסף, אנחנו גם מוציאים את הכעס על מי שמותר, מה שנקרא העתקת תגובה. כלומר, כשאי אפשר להוציא את הכעס על מי שצריך, אנחנו מוציאים אותו על מישהו אחר או על חפצים. כלומר, התוקפנות ממשיכה לפעול כל הזמן, אצל כולנו, אנחנו רק לומדים כיצד לבטא אותה.

לפי פרודי, אנשים הסובלים ממחלת נפש, א6לה אנשים שאיבדו את הליטה וכל הזמן הם משחרירים משהו מהתוקפנות הזאת – או משחררים תוקפנות על אש קטנה לאורך זמן, או בצורה של התפרצות.

לפי פרויד, התנהגות תוקפנית היא מולדת, היא קיימת בנו ואי-אפשר להעלים אותה. השאלה היא אם תעלנו אותה למקומות נורמטיביים שישמרו על החברה. למשל צבא היא דרך נורמטיבית בה מותר לבטא תוקפנות, כמו בזמן מלחמה למשל.

2.התיאוריה הסוציו-ביולוגית (מולדת):

לפי תיאוריה זו, נתנהג בתוקפנות כדי לדאוג שהגנים שלנו יעברו לדורות הבאים, שאם יתקפו את צאצאינו יכול להיות שנלחם עבורם. היא גורס שהתוקפנות היא מולדת.

3.התיאוריה של לורנס (מולדת):

גם תיאוריה זו רואה בתוקפנות משהו מולד, אך היא מדברת על תהליך אבולוציוני – כדי שאני אשרוד. כדי לשרוד נתנהג בתוקפנות, אפילו במחיר של לפגוע בצאצאינו – העיקר שאני אמשיך לחיות, כלומר, שהתוקפנות נועדה לעזור לנו לשרוד.

לורנס אומר, שכולנו צאצאים של הלוחמים הכי טובי, כי הם אלה ששרדו. כלומר,] שטובי הלב לא שרדו, ואנחנו, הילדים של הלוחמים הכי טובים, ובגלל זה שרדנו. כלומר, שבתהליך הברירה הטבעית התוקפנות עברה, כך שרק התוקפנים הגיעו הנה.

 

תיאוריות אלו מאוד פטליסטיות, כי על פיהם התוקפנות היא חלק מחיינו, ואנחנו לא יכולים להימנע ממנה. תיאוריות אלה לא מאמינות בטיפולים וכו'. הם גורסות שכל התנהגות שלנו ניתנת להסבר תוקפני.

הביקורות על התיאוריות הללו:

1.שהחוקרים הסיקו מסקנות על בני אדם, ממחקר שנעשה בכלל על בעלי חיים. הביקורת טוענת שבהעתקת המסקנות הזאת, החוקרים התעלמו מהיכולות של האדם למחשבה רציונלית ולקבלת החלטות, הן התעלמו מההבדל בינינו לבין בעלי החיים.

2.ביקורת נוספת מתייחסת לעדויות של חוקרים סוציולוגים, שהגיעו למסקנה שלא בכל התרבויות יש אותה רמה של תוקפנות, ושיש המון הבדלים בין תרבותיים בעניין זה, ולכן הביקורת שוללת שהתוקפנות היא מולדת, כי אם היה כך, לא היה הבדל בין רמות התוקפנות בתרבויות השונות.

3.ביקורת המתמקדת בתיאוריה של פרויד, שאמר שהתוקפנות נובעת מיצר המוות. החוקרים אומרים, שאם התוקפנות היא יצר או דחף, ברגע שהדחף מסופק, האדם נרגע, כמו למשל כשיש צורך לאכול, והאוכל מרגיע אותנו. הם טוענים שבתוקפנות - אין תחושה של רגיעה אחרי סיפוק הדחף, ההפך - שלאחר סיפוק הדחף הזה התוקפנות רק מגבירה את עצמה, ולכן היא לא יצר או דחף.

תיאוריות המסבירות התנהגות תוקפנית בסיבתיות

תיאוריות אלו מחפשות את הסיבה לתוקפנות. הן אומרות שלכל התנהגות יש סיבה, ואם נמצא את הסיבה, נדע ממה היא נובעת.

התיאוריות הללו מצאו, שהסיבה להתנהגות תוקפנית היא תסכול. תסכול הוא מצב שבו ההתקדמות שלנו נעצרת, מאיזושהי סיבה, והתסכול יגרום לנו להתנהג בתוקפנות.לדוגמה, אם נתקענו בפקק בכביש, וההתקדמות שלנו נעצרה לזמן ארוך, אנחנו מתוסכלים. בינתיים אנחנו אורים אנשים שעוקפים אותנו על השוליים. במצב זה, התוקפנות תפעל. למשל, נאחל לא6ותו נהג שעוקף בשוליים את הדברים הכי רעי, או שנעשה כלפיו תנועות מגונות וכו', נבטא באיזו שהיא דרך את התוקפנות, אך יש לזכור שיש הבדלים בין אנשים ברמת התוקפנות שיפגינו, מקללות ועד רצח.

התיאוריה הזו אומרת, שההבדל ברמת התוקפנות בין האנשים, נובע מהתפיסה שלנו את כל הסיטואציה. למשל, הסיטואציה של פקק בכביש יכולה להיות מאוד מתסכלת עבור אנשים מסוימים, ופחות מתסכלת עבור אנשים אחרים, כי הם למשל פחות ממהרים.

במחקר שחקר את הקשר בין תסכול לתוקפנות, לקחו ילדים בני 3-4, וחילקו אותם לשתי קבוצות. את כולם הכניסו לחדר עם צעצועים מאוד מאוד מגרים. לקבוצה אחת - אפשרו לשחק אם מה שהם רוצים, ולקבוצה השנייה – אמרו שהם יכולים רק להסתכל על הילדים המחשקים, אך לא לשחק, למשך זמן של 20 דקות. רק אחרי 20 דקות הרשו לקבוצה השנייה לשחק, ובדקו את התנהגותם של הילדים עם הצעצועים. הילדים מהקבוצה השנייה שברו וחיבלו בצעצועים. לפי החוקרים, התסכול שהם חוו גרם להתנהגותם התוקפנית, כי הרי אין הבדל בינם לבין הקבוצה הראשונה של הילדים. ניתן לדחות סיפוקים לזמן קצר, כמו למשל לחכות שכל המשפחה תשב לאכול, אך לא לדחות סיפוקים, בבת אחת, למשך זמן ארוך.

תוספת לתיאוריה הסיבתית, שלוקחה מפרויד

התוספת היא שאנחנו לא יכולים לבטא תוקפנות כלפי מי שגורם לנו לתסכול, אז במקומו ננהג בתוקפנות כלפי מישהו או משהו אחר.

הביקורת על הגישה הזאת היא, שזה הסבר דל מדי להסביר התנהגות תוקפנית. שהתנהגות תוקפנית לא יכולה להיות מוסברת רק על ידי תסכול, וסביר להניח שיש עוד דברים שהתיאוריה הזו לא מתייחסת אליהם.

תיאוריות הדוגלות בכך שהתנהגות תוקפנית היא נלמדת:

תיאוריות אלה גורסות, שהתוקפנות היא נלמדת, כמו דברים אחרים. למשל, בדרך של חיזוקים. חיזוק הוא דבר שמגביר התנהגות.

התנהגות תוקפנית לפעמים מקבלת חיזוק, בכך שרק אם נפגין תוקפנות – נוכל להשיג משהו, כמו למשל מה שקורה במדינת ישראל – רק מי שחזק משיג יותר דברים.

לפי התיאוריות האלו, התנהגות תוקפנית היא נלמדת. לפיהן, מתן עונש ובמיוחד גופני, מלמד על התנהגות תוקפנית, כי ילד שקיבל עונש גופני, סביר להניח שיהיה תוקפן.

 

מי נוהג בתוקפנות

האם יש הבדל בין אנשים?

התשובה היא – כן!

1.הבדל ראשון הוא ברמת התוקפנות בין המינים.

2.גברים יותר אלימים מנשים, בגלל כל מיני סיבות פיזיולוגיות שקשורות בהורמונים הגבריים. הסבר נוסף לכך הוא שהגברים לומדים שמותר להם להפגין תוקפנות, לעומת הנשים שלומדות שאסור להן.

בתוקפנות המילולית: לא נמצאו הבדלים בין גברים לנשים. יש טענה שאומרת, שהתוקפנות של נשים היא יותר עקיפה, כמו רכילות, הפצת שמועות, התעלמות, חרם וכו', לא תוקפנות ישירה.

3.יש מבנה אישיות של אנשים מסוג מסוים, שיתנהגו ברמה תוקפנית יותר גבוהה מאחרים, והם נקראים אנשים מטיפוס A.

אנשים מטיפוס A: אנשים מאוד תחרותיים, הישגיים. התחרותיות וההישגיות שלהם הם להביס את האחר. הם נהנים מהניצחון עצמו, לא מהדרך, לכן הם כל הזמן מציבים לעצמם מטרות לכיבוש, כשהמטרה בעצם לא מעניינת אותם אלא רק ההגעה אליה. בגלל זה הם מאוד לחוצים בזמן, לוח הזמנים שלהם לא הגיוני אך הם יעשו הכל כדי לעמוד בו, גם אם בדרך הם ידרכו על כולם. בהתנהגותם החיצונית ניתן לראות את הלחץ שלהם: הם לא יחכו לסיום משפטו של הזולת, הם לא יכולים לעמוד בתור, לא יכולים לחוות תסכול. הם עושים כמה דברים בו זמנית. הדפוס הזה התגלה במקרה, ממחקרים שנעשו על אנשים צעירים שלקו בהתקפי לב. לאנשים אלה ניתן לעזור קצת על ידי טיפול פסיכולוגי או אלטרנטיבי, טיפול המיועד להורדת לחצים. מדובר באנשים במבטאים המון תוקפנות. 

לעומתם, יש את האנשים מטיפוס B: שהם הקיצוניות השנייה – אנשים מאוד שלווים, שמסוגלים לנוח בלי להרגיש אשמה.

 

 

מתי אנשים מתנהגים בתוקפנות?

מדובר בשאלה הבודקת סיוטאציות מסוימות בהן אנשים מתנהגים בתוקפנות – מה קרה בסיטואציה שגרם להם לנהוג בתוקפנות?

הודגם המחקר של זימברדו על הכלא המדומה, בו לקחו נחקרים שבחיי היומיום נחשבים לאנשים נורמטיביים ולא אלימים, וחילקו אותם לשתי קבוצות – סוהרים ואסירים. במהלך המחקר, ה"סוהרים" לקחו את תפקידם יותר מדיי רחוק, והפגינו תוקפנות קשה מאוד כלפי האסירים.

זימרדו משתמש בשני מונחים להסביר את התוקפנות:

1.דה אינדיוידואציה.

2.דה הומניזציה.

 

מסקנתו של זימברדו מהמחקר, היא שכל אחד מאיתנו יכול להתנהג בתוקפנות בלתי נסבלת ובאכזריות. כלומר, הסיטואציה, המאפיינים שלה, והתפקיד שלנו בתוכה, יכולים לגרום לנו להתנהגות כזאת.

לפי זימברדו, כולנו היינו מתנהגים באותה הצורה. המאפיין בסיטואציה שגרם לתוקפנות, יכול להיות מסובר על ידי שני המונחים הללו.

דה אינדיוידואציה: (מסביר את התנהגות הסוהרים במחקר)

הרבה מעשים תוקפניים מתרחשים דווקא כאשר אנשים נמצאים בקבוצה. אנשים שבד"כ נחשבים לרגועים, נחמדים ואוהבי אדם, בזמן שהותם בקבוצה הם מסוגלים לבטא התנהגויות מאוד תוקפניות, שקה יהיה להאמין אליהם. מדוע זה קורה?

כי בזמן שאנחנו בקבוצה, אנחנו מאבדים קצת את הזהות האישית שלנו. הזהות הקבוצתית היא הרבה יותר דומיננטית אצלנו. אנחנו פחות רגישים לזהותנו האישית ואנחנו ממש מתמזגים עם הקבוצה ולא תופסים את עצמנו כפרטים בזמן שהותנו בקבוצה.

תחושה זו, של דה אינדיוידואציה, מתחזקת כשיש לנו תחושה שאי אפשר לזהות אותנו כיחידים, כשאנחנו בקבוצה. זה קורה למשל בחושך, או כשהולים עם מדים, בזמן הפגנות והוד,. במצבים כאלו נדמה לנו שלא שמים לב אלינו כפרטים, אנחנו פחות מוטרדים מהערכה חיצונית והחשש ממנה יורד, ואז אנחנו יכולים לעשות הרבה דברים שונים, גם קשים, וכך זה יכול לקרות לכולנו, כי לא בדיוק ישימו לב אלינו. זו תחושה שמורידה את תחושת האחריות וגורמת להסרת הנורמות בהן אנחנו נוהגים בד"כ, וכך זה מסביר את התנהגות ה"סוהרים" בניסוי.

 

דה הומניזציה: (מסבירה את התנהגות ה"אסירים")

דה הומניזציה – שלילת צלם אנוש מהזולת.

כשאנחנו לא תופסים את מי שעומד מולנו כבן אדם, ולכן אנחנו מתירים לעצמנו לעשות לו מה שאנחנו רוצים. כלומר, אנחנו תופסים בן אדם או קבוצה חברתית מסוימת לא כבני אדם, ואז אנחנו מאפשרים לעצמנו להתנהג אליהם בדרך אחרת, בה לא היינו נוהגים כלפי קבוצה מסוג אחר.

במחקר של זימברדו, הדה הומניזציה היתה כלפי האסירים: הסוהרים נתנו להם מספרים, ולא השתמשו בשמם, וכך הם לקחו מהם את הצלם האנושי – השם שלהם. הם הלבישו אותם במדים לא תואמים מבחינת הגדול והצבעים, כך שהם נראו עלובים ולא כבני אדם מאורגנים.

כל המעשים האלו הם מאפיינים שמחזקים את תחושת הדה-הומניזציה.

מסקנתו של זימברדו, שהתפקיד והסיטואציה יכולים להשפיע על ההתנהגות.

ושני המושגים האלו יכולים להסביר מתי אנשים מתנהגים בתוקפנות.

הסבר נוסף לתוקפנות:

התמקדות ברמזים סביבתיים לתוקפנות:

יש חוקרים ומחקרים שלא שוללים את שני המושגים הקודמים להסבר לתוקפנות, אך הם אומרים שהסביבה מרמזת לנו לפעמים באיזו התנהגות לבחור.

בסביבה המספקת יותר רמזים של אלימות – תהיה גם יותר תוקפנות.

לדוגמה: היחשפות גדולה לנשק, סרטים אלימים, פרסומות אלימות ועוד – גירויים אלימים.

כשאנחנו נמצאים בסביבה כזו – יש סיכוי רב שנבחר בתוקפנות, כי זה משפיע עלינו.

דבר נוסף הנגזר מכך, הוא עיצוב בית הספר. כאשר בית הספר מעוצב כמו כלא, ללא מרחבים פתוחים – זה מרמז על תוקפנות, לעומת בתי ספר עם מדשאות ומרחבים – שמורידים מתחים.

 

איך אפשר והאם אפשר להפחית תוקפנות?

1.קתרזיס (היטהרות):

(מושג שפרויד אימץ לתיאוריה שלו). יש תפיסה האומרת שאם אתה כועס, עדיף שתוציא את הכעס, כי אחרת הוא יצטבר ויתפוצץ באופן חמור.

הקתרזיס אומר, שאם נפרוק את התוקפנות בצורה מקובלת – זה יטהר אותנו.

למעשה, הוא אומר שאם ההיטהרות נעשית בצורה נורמטיבית – זו הדרך לטפל בתוקפנות, כי אי אפשר להעלים את התוקפנות – היא נמצאת. הדרך לטפל בה היא לאפשר לה לצאת, אך החברה חייבת לספק דרכים מקובלות לעשות את זה, כי אחרת נפגע אחד בשני. הדרכים יכולות להיות,למשל: ספורט, צפייה בסרטים אלימים ועוד. כלומר, דרכים שיספקו לנו מקומות בהם נוכל להוציא את התוקפנות שלנו מבלי לפגוע במישהו אחר.

 

הביקורת על גישה זו:

שזה לא תמיד כך, כי תוקפנות יכולה גם להביא לעוד תוקפנות, ולכן זה לא תמיד יביא להיטהרות.

2.ענישה:

זו הדרך המקובלת לטיפול בתוקפנות. זוהי דרך טיפול שנגזרת מגישות נלמדות, חברתיות. עונש הוא גיורי לא נעים שאנחנו מקבלים אחרי התנהגות – והוא אמור להפסיק אותה. כל מערכת המשפט מבוססת על ענישה.

הביקורת על גישה זו:

נמצא שענישה היא לא תמיד היא הפתרון למנוע תוקפנות כי:

1.כשאתה מעניש – אתה אומר מה לא לעשות.

2.הגירוי הלא נעים הרבה פעמים גורם לתסכול – שמוביל לתוקפנות, וזה גורם להתנהגות תוקפנית מסוג אחר (כזו המתאפשרת למרות העונש). העונש נכנס לתוך מעגל.

3.המעניש משמש מודל לחיקוי, ואם הוא נותן עונש שאפשר להגדירו כהתנהגות תוקפנית, בעצם, תוך כדי מתן העונש הוא עצמו בעצם משמש דוגמה להתנהגות תוקפנית.

אם הענישה נעשית בצורה חכמה – היא כן יכולה לעבוד:

1.למשל, צריך שהעונש יינתן כמה שיותר קרוב להתנהגות הלא רצויה, כלומר בסמיכות אליה.

2.העונש צריך להיות מספיק כמור – כדי להרתיע.

3.צריך לדאוג שלאחר ביצוע העונש, האדם יוכל לחזור לתפקד.

4.ענישה צריכה גם להציע דרך התנהגות חלופית, אלטרנטיבית.

 

הקבוצה

יש המוח הגדרות למה זו קבוצה, ולהלן ההגדרה הרחבה ביותר לקבוצה:

הגדרה:

קבוצה היא יחידה חברתית בת שלושה אנשים או יותר, המקיימים ביניהם יחסי גומלין, שיש להם לפחות מטרה משותפת אחת, שיש ביניהם תלות הדדית, ושהם תופסים את עצמם כחלק מקבוצה.

לתפיסה העצמית של האדם,  שהוא חלק מקבוצה, יש את החשיבות הגדולה ביותר מתוך ההגדרה.

מושגים עיקריים בחקר קבוצות:

1.נורמות קבוצתיות:

במחקרים קבוצתיים חייבים להתייחס לנורמות של הקבוצות. בכל קבוצה קיימים כללים מסוימים, חלקם סמויים וחלקם גלויים. כללים אלה מכוונים את התנהגות חברי הקבוצה – מה מותר, מה אסור, מה להגיד, מה ללבוש וכו'. כל עוד אנשים פועלים על פי הנורמות – הם פועלים על פי ככללי הקבוצה. מי שלא פועל כך – הוא סוטה

היתרון של הנורמות הוא שהכללים של מותר ואסור ברורים, וגם ההשלכות של סטייה מהנורמה. בעזרת הנורמות הללו הקבוצה מכוונת או דואגת שחבריה יפעלו בכיוון מסוים, ובדרך זו היא מעבירה לפרטים בתוכה איך צריך להתנהג.

בחקר קבוצה, אי אפשר להתעלם מהנור5מות של הקבוצה. כשקבוצה פולטת מישהו מחבריה, יש לכך קשר לנורמות.

2.סטטוס חברתי:

המיקום היחסי של הפרט בקבוצה, מבחינת העוצמה ומבחינת היוקרה – זהו הסטטוס החברתי שלו. כדי לזהות את הסטטוס ניתן לראות את התגמולים שהפרט מקבל, גם הפורמליים וגם הבלתי פורמליים, וגם את הבולטות והייחודיות שלו בקבוצה.

3.תפקידים בקבוצה:

לכל אדם בקבוצה יש תפקיד מסוים. חלוקת התפקידים הזו מאפשרת לקבוצה להשיג את מטרותיה. בדרך כלל נזהה בקבוצה תפקידים שקשורים לביצוע משימה, ותפקידים שקשורים למערכות היחסים בתוך הקבוצה. ככל שחלוקת התפקידים ברורה יותר ומוגדרת יותר, קל יותר לקבוצה לעבוד. אבל חלוקת תפקידים ברורה ומוגדרת עשויה גם לגרום לקונפליקטים - גם בין חברי הקבוצה וגם לקונפליקטים פנימיים של האדם.

4.לכידות חברתית:

הלכידות מתייחסת לכוחות הפועלים על חברי הקבוצה להישאר ביחד, ולעבוד כקבוצה. ככל שהכוחות הללו חזקים יותר, הלכידות עולה. היא עולה כאש הצרכים והמטרות שהאדם משיג באמצעות הקבוצה תואמים את מטרות הקבוצה.

דבר נוסף בעל השפעה הוא עמדות משותפות. עמדות משותפות של אנשים – יגבירו את הלכידות. קבוצות שהן הומוגניות, הן מלוכדות יותר מאשר קבוצות הטרוגניות (אנשים שונים), כי כשאנשים דומים גם המטרות שלהם דומות.

כוח נוסף המשפיע על לכידות הוא -  אויב משותף: זה יכול להיות תחרות עם קבוצה אחרת, או סכסוך עם אדם מחוץ לקבוצה, שהופך להיות הכוח המאחד, ויכול להיות מטרה משופת של קבוצה.

עוד דבר שמשפיע על לכידות הוא היכרות אינטימית, כי אז יש סיכוי יותר גבוה שהקבוצה תהיה מלוכדת. ברגע שיש יותר מאדם אחד שמכיר אותנו, יש לכך השפעה עלינו.

איך נוכחות של אנשים אחרים משפיעה על היחיד?

המחקרים מראים שגם אם אנחנו לא מוגדרים כקבוצה ולא תופסים את האחרים כחלק מהקבוצה שאנחנו משתייכים אליה, עצם העובדה שאנחנו נמצאים בנוכחות אחרים, משפיעה עלינו בכל מיני מישורים. השפעה זו רק מתחזקת יותר – כאשר מדובר בקבוצה.

סוגים של השפעות:

1.המרצה חברתית:

המושג "המרצה חברתית" קשור להשפעה הישירה של אחרים על הפעולות שאנחנו מבצעים. נוכחות של אחרים יכולה לשפר את הביצוע שלנו ויכולה גם לפגוע בו. יש דברים שבהם אם מישהו מסתכל עלינו, הביצוע שלנו רק ישתפר, ויש סיטואציות אחרות, שבהן עצם העובדה שמישהו מסתכל עלינו, יכולה רק לקלקל את הביצוע שלנו.

אחד ההסברים לכך מתייחס לחשש מהערכה: כשאנשים מסתכלים עלינו אז הם גם יגבשו עלינו דעה. כלומר, הם יעריכו אותנו לחיוב או לשלילה. במצב הזה אנחנו פחות מרוכזים אך ורק בביצוע המשימה, כי באותו הזמן אנחנו מתעסקים גם ב"מה יחשבו עלינו ואיך אנחנו נתפסים בעיני האחרים". זה  אומר שבדרך כלל אנחנו נבחר בפעולות הפשוטות והמוכרות לנו ביותר כדי להתמודד עם המשימה.

כשהמשימה היא פשוטה, זה יכול לעבוד טוב. אך אם המשימה דורשת ריכוז רב, זה יכול לפגוע בנו. זה בעצם מסיח את דעתנו ולוקח מאתנו משאבים מנטליים של ריכוז וכו'.

2.נרפות חברתית:

יש מצבים שבהם דווקא בקבוצה ודווקא בנוכחות אחרים האדם מפחית את המאמץ לביצוע המשימה. לפעמים נוכחות אחרים מוציאה לאנשים את החשק לביצוע המטלה, וזה קשור גם להערכה.

בקבוצה – כשיש משימה, לפעמים פשוט לא רואים דווקא את הביצוע האישי שלנו, הוא לא מורגש. כל הקבוצה צריכה לבצע את המשימה, ולכן קשה לזהות את תרומת היחיד. לכן, אם נרגיש שגם אם נעזור בביצוע המשימה וגם אם לא - המשימה ממילא תתבצע, אז נשאל את עצמנו - למה לנו לעשות? זה יקרה במקרים בהם המאמץ הפרטי שלנו לא יורגש ולא ישימו אליו לב. למשל בסיטואציות הבאות:

1.במטלות מאוד פשוטות ולא מעניינות -  בהן נתבטל (זהו מצב ההפוך להמרצה חברתית).

2.ככל שהקבוצות גדולות יותר, נסבול מזה יותר.

3.בקבוצות שהן לא מלוכדות, כי לא אכפת לנו מההערכה.

3.צפיפות:

צפיפות זה עוד מצב שהוא פסיכולוגי, בו לאחרים יש השפעה על היחיד. צפיפות היא אינה מצב אובייקטיבי, אלא סובייקטיבי. אין כמות מסוימת של אנשים המוגדרת כצפיפות. נרגיש צפיפות כאשר נחווה הרגשה של חוסר שליטה – שאין לנו שליטה במצב, אין לנו חופש פעולה או חופש בחירה להתנהג איך שאנחנו רוצים, כשאנחנו לא יכולים לנבא מה יהיה. כלומר, כשאנחנו נמצאים במצב של חוסר וודאות – נרגיש צפיפות.

לתחושת הצפיפות יש השפעה קודם כל על שביעות רצון, שנית על ביצוע, וגם על הבריאות שלנו.

במחקר שנערך בבתי כלא, בדקו את צפיפות התאים וכמה מקום יש לכל אסיר, ומצאו, שככל שהצפיפות גדולה יותר – המחלות והתמותה עולים. זה עניין פסיכולוגי, כי זה משופע מההרגשה הסובייקטיבית של האסיר.

 

תהליכים בתוך קבוצה

 

קונפורמיות:

קונפורמיות נוצרת כאשר אנשים משנים את התפיסות, את ההעמדות שלהם ואת התנהגותם, כדי שיתאימו לנורמות הקבוצתיות. הקונפורמיות עוזרת עד רמה מסוימת לקבוצה להיות קבוצה. היא מאפשרת לקבוצה לעבוד כיחידה אחת. יחד עם זאת לקונפורמיות יש גם השפעות מאוד שליליות.

 

מחקרים קלאסיים של קונפורמיות:

המחקר הקלאסי הראשון הוא המחקר של אולפרט (1992):

במחקר זה נבדקים נתבקשו להעריך את מידת הנעימות של ריחות שונים. הם היו צריכים להעריך זאת גם כשהם לבד וגם בקבוצה. 

נמצא, שכאשר הנבדקים שפטו את הריחות בקבוצה, הם העריכו אותם כפחות נעימים מאשר בשפיטה העצמית שלהם. גם בריחות מאוד נעימים וגם בריחות מבחילים, כשהם היו לבד, הם העריכו אותם באופן יותר קיצוני מאשר כשהם היו בקבוצה. כלומר, הם לא דרגו בקצוות הסקאלה כאשר הם היו בקבוצה.

מסקנת המחקר היתה: שבקבוצה אנחנו מבטאים דעות פחות קיצוניות מאשר מכשאנחנו לבד.

ההסבר של אולפרט לתופעה זו הוא שבגלל שאנחנו רוצים להידמות לאחרים, אנחנו ממתנים את הדעות שלנו. למעשה הקבוצה ממתנת את ההערכות הקיצוניות.

 

המחקר של שריף (1936):

שריף בדק תופעה פיזיקלית שנקראת תנועה אוטוקינטית: מדובר במצב שבו כאשר נמצאים בחדר חשוך ומדליקים נורות אחת אחרי השניה, זה נראה כאילו תנועה, כאילו האור זז.

בכל זאת, קיימים הבדלים בין אנשים במידת התנועה הנתפסת. יש אנשים שרואים תנועה גדולה ואנשים ישראו תנועה קטנה. אנשים שתופסים פחות תנועה – סובלים פחות מההטיה התפיסתית הזו.

על בסיס זה, שריף עשה מחקר על קונפורמיות: הוא בדק נבדקים באופן נפרד, וביקש מהם להעריך את התנועה של האורות. אחרי שהם העריכו את התנועה בנפרד, הוא צירף כמה נבדקים לקבוצה, והם נתבקשו שוב להעריך את עוצמת התנועה, כשהם בקבוצה.. למעשה, הוא בדק האם הם ישנו את דעתם. 

הוא מצא, שהנחקרים התלכדו והתקרבו בדעותיהם, וגיבשו נורמה קבוצתית של כמה תנועה הם רואים.

לאחר מכן הם הופרדו שוב, ונתבקשו שוב להעריך את גו7דל תנועת האור, ואז נמצא שהאנשים שינו את עמדתם לגבי התנועה, כי הם לא חזרו להערכה הראשונית שלהם. כלומר, גם כאן הקבוצה מיתנה את הדעות.

 

המחקר של אש (1955):

אש נתן לנחקריו מטלה של שיפוט ויזואלי: הוצגו להם מספר קווים באורכים שונים, והם היו צריכים לשפוט קו מסוים – האם הוא ארוך יותר משאר הקווים. יש לציין שהקן היה בבירור קצר יותר משאר הקווים. כלומר, כאן לא מדובר באשליה אופטית. אש, במחקרו זה, ניסה לבדוק 'עיוות תפיסתי'. הוא נתן מטלה שאין סיכוי לטעות בה, כי היא ברורה לחלוטין.

כל פעם הוא חקר נבדק אחד, שנכנס לחדר בו היו משתפי פעולה, שהנחקר כמובן לא ידע על כך, והוא הסביר לכל "הנבדקים" (גם למשתפי הפעולה) את המטלה, ומה צריך לעשות. לאחר מכן הנבדקים נתבקשו לומר את תשובתם אחד אחרי השני, כאשר הנבדק האמיתי לא היה הראשון שנותן את התשובה. בסה"כ כל נבדק השתתף ב-18 סבבים כאלו, של מתן תשובה על קווים מוצגים.

בשני הסבבים הראשונים – כל משתפי הפעולה אמרו את התשובה הנכונה.

בארבעה סבבים נוספים במהלך המחקר, לא דווקא לפי סדר מסוים, גם בהם אמרו משתפי הפעולה את התשובה הנכונה.

ביתר הסבבים (12 הסבבים הנוספים) – חלקם של משתפי הפעולה ענו תשובה נכונה וחלקם תשובה שגויה.

אש, רצה לראות מה הנבדק ענה. אם הוא לא עונה תשובה נכונה – זה אך ורק בגל שהוא עבר תהליך סוציאליזציה.

 

לסיכום:

הממצאים מראים שרק 25% מהנבדקים אמרו תמיד את התשובה הנכונה (וזה מפתיע, כי למעשה התשובה היתה כל כך ברורה, שהיו אמורים להיות 100% תשובות נכונות).

כל היתר – נתנו לפחות פעם אחת תשובה שגויה.

28% מהנבדקים – נתנו 8 תשובות לא נכונות (כלומר, הם לא נפלו בכל 12 הסבבים בהם נעשתה הטיה, אלא רק ב-8 מתוכם).

כלומר, נמצא שאנשים משנים את דעתם, אפילו שהם יודעים שהם עונים תשובה לא נכונה.

בעצם, הניסוי הזה מדגים את הנכונות של האנשים להתכחש למציאות הברורה – כדי להתאים את עצמם לדעת הקבוצה.

לאחר כל ניסוי, אש תחקר כל נבדק, והתברר, שאף נבדק לא חווה עיוות תפיסתי, כל הנבדקים פשוט ידעו שהם עונים תשובה לא נכונה, וזאת על אף אי הכרת הקבוצה, אבל הם לא היו בטוחים ביכולתם, ולכן הם יכלו לענות תשובה שונה מדעתם, מתוך הנחה שאחרים בקבוצה אולי יודעים יותר טוב.

ה-25% שענו תשובה נכונה, הרגישו גם הם חוסר נוחות, בכלל שזה יצר שונות שלהם מול האחרים.

אש רצה לחקור יותר לעומק מה גורם לתהליך הזה, מה מחזק אותו ומה מחליש אותו.

הוא בדק את זה בהרבה וריאציות, בעזרת הטיות משתפי הפעולה, כשהוא רצה לדעת מתי יהיו יותר נבדקים קונפורמיים ומתי פחות.

הוא מצא, שתהליך הקונפורמיות קשור לגודל הקבוצה. שבקבוצות גדולות אנשים נוטים יותר לשנות את דעתם, ושלגודל הקבוצה עד 8 אנשים יש השפעה, אך מעבר ל-8 אנשים אין בעצם הבדל לגדול הקבוצה (אפקט התיקרה).

דבר נוסף שמשפיע על קונפורמיות – הוא אחדות-דעים: כשכל משתפי הפעולה נותנים תשובה שגויה, זה משפיע יותר על קונפורמיות, מאשר כשיש דעות שונות בקבוצה.

הממצא האחרון להשפעה על קונפורמיות הוא, שככל שיש לכידות יותר גבוהה בקבוצה, זה משפיע יותר על קונפורמיות.

 

תופעת הקונפורמיות יוצרת גם תופעה מאוד שלילית – התשובה הקבוצתית:

יש גישה, האומרת שקבלת החלטות טובה יכולה להתבצע בתהליך של 'סיעור מוחות': מתוך חשיבה קבוצתית, בסופו של דבר מקבלים החלטה יותר מעמיקה.

בתחילת שנות ה-60 השתמשו הרבה בשיטה זו.

 

המחקר של ג'ונס על תהליכי החלטות קבוצתיות:

ג'ונס חקר תהליכי קבלת החלטות יישומיות. הוא לקח כל מיני אירועים היסטוריים שבהם נתקבלו החלטות קבוצתיות, שהיו גם מתועדות, והוא בחן אותם לאור התוצאות. בחלקם נמצא שההחלטות הובילו לתוצאות מרשימות, ובחלקם נמצא שההחלטות הובילו לתוצאות מזעזעות.

הוא מצא, שבאירועים שבהם התוצאות היו הרסניות, תהליך 'סיעור המוחות' התאפיין ב'חשיבה קבוצתית'.

1.הוא חקר את קבלת ההחלטות שהובילו את האמריקאים לא להכניס את הצבא לפרל-הרבור, החלטה שהובילה לכישלון.

2.הוא חקר את ההחלטה שהובילה לפלישה למפרז החזירים בקובה.

3.הוא בדק את ההחלטה שהובילה להעמקת המעורבות האמריקאית בוויטנאם.

הוא חקר, כאמור, את כל החומר המתועד – מסמכים והקלטות.

הוא גילה, שבשלושת ההחלטות הללו – היה תהליך של 'חשיבה קבוצתית'. תהליך זה הוא מצב שבו הקבוצה רוצה להוציא החלטה שתיפול פה-אחד בין חבריה, שכדי לעשות זאת הקבוצה מתעלמת מהמציאות או מפרשת את המציאות אחרת ממה שהיא באמת – תהליך בו הקבוצה לוחצת על חבריה ליישר קו.

 

גו'נס ציין 8 מאפיינים מרכזיים בחשיבה קבוצתית:

1.אשליה של כוח: אי אפשר לפגוע בי. זו אשליה שנגרמת מאזהרות או מהמציאות – שזה אולי כן מסוכן.

2.אמונה במוסריות הקבוצה: אנחנו צודקים, חכמים, טובים ומוסריים. כלומר, נתקוף אותם כי הם הרעים.

3.ראייה סטריאוטיפית של האויב: האויב הוא רע, מה שמדגיש את המוסריות שלנו ומצדיק את מעשנו.

4.לחץ מאוד חזק לקונפורמיות: כשמישהו משמיע דעות שסוטות – מפעילים עליו לחץ שיישר את הקו. כלומר, במקום להתייחס עניינית לטיעוניו, היחס הוא אישי. בעצם, מפחיתים מעוצמת הדעה האחרת, וכך היא מושפעת מהקבוצה.

5.חברי הקבוצה עוברים צנזורה עצמית: גם אם הם חושבים אחרת –הם יגידו את מה שצריך להשמיע, וזה גורם לאשליה של אחדות דעים.

6.אחדות דעים: התחושה שההחלטה התקבלה פה-אחד.

לפי גו'נס, נסבול יותר מחשיבה קבוצתית – כאשר מדובר בקבוצה מלוכדת.

חשיבה כזאת מתרחשת כשאנחנו בלחץ של זמן ואנחנו חייבים להוציא החלטה בתמימות דעים, כמו למשל מה שקורה בחבר המושבעים בארה"ב – שהם חייבים להוציא החלטה פה-אחד.

לאחר ניתוחי הכישלונות, גו'נס ניתח גם את הצלחות:

למשל, את קבלת ההחלטות שהובילה את ארה"ב במשבר הטילים עם קובה – שמנעה התחלה של מלחמה חדשה.

 

מניתוחו עולה, שקנדי למד מטעויותיו בהחלטות שהיו בקשר למפרץ החזירים, והוא עשה את כל המאמצים לקבל את ההחלטות בצורה אחרת:

1.הוא לא אמר את דעתו, אלא נתן לקבוצה לגבש החלטה.

2.הוא דאג להציג את הדעות ההופכיות לדעה הרווחת בקבוצה.

3.הוא חילק את הקבוצה גם לקבוצות משנה, מתוך מחשבה שיהיו בהם תהליכים שונים. אחרי שקיבלו החלטה, הוא הכריח את משתתפי הקבוצה להעלות גם טיעונים נגד ההחלטה.

4.היו לו כמה קבוצות, שלא היו תלויות אחת בשנייה.

 

המסקנה: 

שאם משתמשים נכון בתהליך הקבוצתי – ניתן להגיע להחלטות טובות.

 

הנחיות לבחינה:

 

כיצד מתקשים המאמרים לחומרי השיעורים (לפי הסדר שהם מופיעים בסילבוס):

1.המאמר של נדלר – מתחבר לנושא של דעות קדומות ואפליה.

2.סלומון אש – על השפעת לחצי הקבוצה על השינוי והעיוות של שיפוטים.

3.המאמר של זימברדו על הכלא המדומה – מתקשר להתנהגות תוקפנית.

4.המאמר הרביעי (אנגלית) – מתקשר לנושא של התנהגות פרו-חברתית.

5.פריט זה לא צריך לקרוא.

6.המאמר ה-6 (אנגלית) מתקשר לעמדות ושינוי עמדות.

טיפים כיצד לסכם את המאמרים:

1.רצוי לשאול ולענות למה ביצעו את המחקר המוצג במאמר, במשפט או שניים.

2.לשאול מה עושה את המחקר הזה מיוחד מאחרים.

3.איך עשו את המחקר? (באופן כללי – לא לפרט יותר מדי), למשל, האם היו משתפי פעולה וכו'.

4.לדעת מהם הממצאים העיקריים שעלו מהמחקר.

המאמר של נדלר אינו מתאר מחקר, הוא רק תיאורטי.

המודל הסטרוקטורלי הוא המייצג את מבנה הנפש על-פי פרויד. לפי פרויד, הנפש הינה מבנה מורכב המחולק לשלוש רשויות, והן:

סתמי - איד: החלק המאגד את היצרים הטבעיים

אני - אגו: החלק המהווה את עיקר המודע של האדם

אני עליון - סופר אגו: החלק המאגד את המוסר וצורכי החברה

תוכן עניינים

•1 סתמי

•2 אני

•3 אני עליון

•4 המודל הדינמי

•5 המודל הטופוגרפי

•6 עקרון הקביעות

•7 חרדות

•8 מנגנוני הגנה

•9 המודל הפסיכוסקסואלי

 

סתמי

אחת ממסקנותיו של פרויד נובעת מכך שבעולם קיימים, במשך כ-400 מיליון שנים, בעלי חוליות , שלהם (וגם ליצורים שקדמו להם) היה מכנה משותף, מעבר למאפיינים הפיזיים, הבא לידי ביטוי בכך שכולם מונעים על ידי יצרים.

על פי הלך מחשבה זה, אין זה הגיוני כלל לסבור שהיצרים החייתים נעלמו כלא היו בנפשו של האדם, פרויד הניח כי היצרים החייתיים עודם קיימים גם אם בצורות עקיפות. כך ניתן לנסח את ה"רשות" הנפשית הראשונה מבין שלוש: האיד, או - הסתמי.

האיד הוא, לדברי פרויד: "כל אשר ילוד אישה מביא איתו מלידה, כל אשר טבוע בו מראש מכוח מבנהו, הוה אומר, כל הדחפים שמקורם בארגון הגופני", כלומר - סך היצרים הנפשיים הקמאיים שלנו, בצורתם הפשוטה ביותר. האיד נוהג לפי עקרון ההנאה: רדיפה אחרי ההנאות, ובריחה מן הכאב.

בתחילה ציין אותו פרויד בליבידו - יצר המין, האנרגיה המינית, אך החל מ-1920, בעקבות מלחמת העולם הראשונה, קבע שני יצרים שונים בבסיס האיד: הארוס - האהבה, יצר החיים - והטאנאטוס - המוות, יצר ההרס.

 

אני

בניגוד לאיד, הטבוע באדם מלידה והינו תוצר של אבולוציה בת מיליוני שנים, עם הרשות השנייה בני האדם אינם נולדים, אלא היא מתפתחת אגב מגע עם המציאות. רשות זו היא האגו, או האני.

האני היא הרשות הנתונה ללחצים מכל הכיוונים. מצד אחד - המציאות, מצד שני המאווים של הסתמי, ומן הצד השלישי - המוסר של האני העליון.

האני הוא החלק המודע לנו ביותר, שתפקידו כפול:

לתווך בין הדחפים שמעמיד האיד, ובין המציאות

לווסת בין דחפים אלו לבין האני העליון (כלומר בין האיד, לסופר-אגו).

דוגמה ראשונה לתפקיד הראשון היא התינוק היושב בעריסה. ההתפתחות של האגו מגיעה כאשר התינוק רוצה חלב, או את מגע האם, ואינו מקבלו. בתחילת שלב זה, האני עדיין אינו קיים. עם הזמן מתפתחת אצל התינוק הפרדה בינו ובין האם, ואיתה הכרה ראשונית בעולם חיצוני, השונה ממנו גופו, שלא תמיד נענה לרצונותיו. ניתן לומר שעם הכרה זו נוצר האני.

דוגמה שנייה לתפקיד הראשון, היא החשיבה הרציונלית. כאשר הילד הרך, שלצורך הדוגמה גדל בבית עם נימוסים ויקטוריאנים, רוצה עוגיה, אין הוא פשוט לוקח עוגיה מהצנצנת. ההיגיון שלו מזהיר אותו, שלא יקבל עוגיה אם לא יבקש בנימוס, או יחכה לסוף הארוחה. זוהי בעצם ההכרה הנפשית שכדי לספק את יצריי ולהימנע ממכאוב, אני צריך לנהוג לפי חוקים אוביקטיביים שקיימים במציאות, השונים מהדרך בה אני רוצה ומרגיש. הכרה זו, מכונה גם עקרון המציאות.

 

אני עליון

לצורך ההשוואה, פועל הסתמי לפי עקרון ההנאה, בעוד האני, לפי עקרון המציאות. מלבד שני אלה, קיימת רשות שלישית - האני העליון. האני העליון הינו המצפון, והוא המחולל של רגשות האשם. לרשות זו ניתן תפקיד מכריע בדרך בה שומרת וממיינת הנפש את המידע שהיא מקבלת.

תפקיד האני העליון לבקר ולמנוע מבעד היצרים לפעול, ולהגיע לתודעתנו אם אינם מוסריים. הוא השומר המוסרי, ובזכותו, על-פי פרויד, יכולים בני האדם לקיים חברה. רוב תהליכיו הם בלתי מודעים לנו, כפי שמשאלות איד רבות אינן ידועות לנו, ואנו יכולים להרגיש את פועלו, במוסר הכליות וברגשות האשם שאנו מרגישים, לעיתים אף ללא סיבה רציונלית-מוסרית מוצדקת.

במקום מצב שבו החברה תפעל בדיכוי ובאלימות כלפי היצרים שלנו (כפי שקורה בחברת קופים למשל, או אריות, כאשר הזכר השליט כופה את שלטונו בכוח), מבנים הפרטים חלק של החברה, החלק ששומר על הסדר החברתי, בתוכנו.

ניתן לראות את תפקידו של האני העליון "כזרוע חברתית", המצויה עמוק בנפש האדם. אותה זרוע, מקורה בשנים הראשונות של הילדות, אך עם ההתבגרות היא נפרדת מהעולם החיצון ובעלת ישות משל עצמה.

ניתן לדמות את הנפש לבית, בו גרים הורים, ילד, וסבא וסבתא. הילד מפונק ואינו יודע שובע. ההורים מנסים לרצות את ילדם ולמנוע ממנו להיפגע. הסבא והסבתא, אחראים על המסורת והחוקים. הם גוערים בילד ולא מרשים לו לקבל את כל מה שהוא מבקש. ההורים תפקידם לקשר בין הילד, הסבים והעולם החיצון.

נדמה שעל חדרו של הילד שומר אחד ההורים, ולא נותן לכל דבר להיכנס ולהגיע לעיני הילד, שמא יפגע בו הדבר. ישנם דברים, שהם כל כך מסוכנים לילד, שההורים שומרים אותם במחסנים נעולים, שמא יוודע לו הדבר. ההורים משולים לאני, הסבים - לאני העליון, הילד - לאיד, ההורה השומר - למנגנוני ההגנה של האני, והמחסנים - לנבכי הלא מודע.

 

המודל הדינמי

את הדינמיקה בין הרשויות השונות תיאר פרויד באמצעות המודל הדינמי. פרויד דימה את האישיות לאנרגיה פסיכית, היכולה לעבור ממבנה אחד של האישיות למבנה שונה. אנרגיה זו, שמקורה במזון אותו צורך האדם, אינה נעלמת, אלא מומרת. על-פי קביעה זו, כל כמות אנרגיה הנכנסת מרשות נפשית אחת משמשת רשות נפשית אחרת.

כך העניק פרויד, לדוגמה, הסבר לתופעה שבה בני אדם מוסריים, הולכים ומפתחים מצפון חזק ככל שהם עונים יותר על צורכי החברה. במקום שמצפונם ירפה מהם ככל שיסבלו יותר למען המוסר, מצפונם רק הולך וגדל ומענה אותם עינויים נוספים. ההסבר המוצע על-פי מודל זה הוא, שהאנרגיה הנחסכת מהגשמת הצרכים שבאיד, עוברים לאני העליון, ומחזקים אותו.

 

המודל הטופוגרפי

בהרצאות המפורסמות של פרויד בנושא "המבוא לפסיכואנליזה", פותח פרויד בתאור והסבר על מעשי כשל: הטעויות הקטנות שבני אדם נוטים לעשות בלא לשים לב, המראות על כוונותיהם האמיתיות. ביניהם: שיכחה, פליטת פה, פליטת קולמוס, שגיאת קריאה וכו'. מעשי כשל אלו מכונים גם "טעויות פרוידיאניות".

דוגמה ל"טעות פרוידיאנית": יושב ראש הפרלמנט שבפתיחת ישיבה, אומר בחגיגיות "אני מכריז על סיום הישיבה!". דוגמה נוספת: שכיר, שכאשר הוא מחפש מקום חניה בחניון עם הבוס שלו, שואל אותו "אפשר לחנוק פה?" (במקום לחנות פה). הדוגמה המוכרת ביותר היא שיכחה של שמו של אדם מסוים בצורה שיטתית. ניתן להביא עוד דוגמאות רבות. מהללו נוכל ללמוד, אליבא דפרויד, שישנם דברים בנפשות בני האדם שהם אינם מודעים אליהם.

על-פי פרויד, קיימת חלוקה נוספת של הנפש, לרמות שונות של מודעות, אשר אינן חופפות בהכרח את הרשויות הנפשיות. על-פי מודל זה, המכונה המודל הטופוגרפי, ניתן להבחין בין 3 רמות שונות של מודעות:

•המודע: סך הדברים שבהכרת האדם - "כל מוצג המצוי בתודעתנו והנתפס על ידינו".

•הקדם מודע (הסמוך למודע): כל נתון פסיכי הנמצא על ידינו בצורה חבויה, אלא שאפשר לעוררו מדעת, כדוגמת ההיזכרות, ההיכרות.

הקדם-מודע משמש גם כ"צנזור" בין המודע ללא מודע כאשר רעיונות לא רצויים לא מתקבלים למודע אלא עוברים ללא מודע.

•הלא מודע: כל נתון החבוי בנפשנו, שאין בידינו להעלותו בצורה ספונטאנית על פני השטח של התודעה. לדוגמה: מאורע טראומטי שחווה האדם בילדותו, שאין הוא יכול להיזכר בו בשום אופן או להכיר אותו, נמצא בלא-מודע. לעיתים מדובר בידע שאילו היה האדם מודע עליהם, היה מאיים עליו או מעורר בו חרדה.

הערה: ה"תת-מודע" הוא מושג עממי שבדרך כלל בא להחליף את המושג "לא-מודע". מושג זה מחלק את הנפש לשני חלקים במקום לשלושה, ומתעלם מחשיבות הקדם-מודע. מושג זה אינו מקובל בפסיכותרפיה המקצועית, והוא מופיע לרוב לצורך ספרותי או עממי, או בספרי רפואה משלימה וכאחד ממושגי העידן החדש.

גם בתוך הקדם מודע והלא מודע ישנם שלבים שונים של עומק ו"זמינות" המידע. לדוגמה - ישנם זכרונות, שהדרך היחידה להכירם היא בהיפנוזה. הרחקתם של הזכרונות השונים מתודעת האדם אינה סימן לחוסר היעילות או לרפיונם של הכוחות הנפשיים, אלא להיפך - היא תוצאה של תהליך מיוחד ודינמי ביותר - תהליך ההדחקה.

 

עקרון הקביעות

עקרון הקביעות הוא עיקרון בסיסי שניתן לבארו מבחינה פיזיולוגית כך : "מערכת העצבים היא מנגנון, שתפקידו להרחיק מידי פעם את הגירויים הנקלטים, למישור התחתון הנמוך, ככל האפשר." פעולה זו משרתת מניעת גירוי מתמיד של האורגניזם על ידי זכרונותיו, דהינו - אין האדם שוכח דבר, אלא מאחסנו באזור נפשי נגיש פחות.

ניתן לדמות את הזיכרון למחסן - שבו חלק מהדברים נמצאים בפתח המחסן, חלק בסופו, וחלק מאחורי דלתות נעולות וכספות.

 

חרדות

לדעת פרויד, הנפש האנושית עשויה לפתח בתוכה הסתבכויות, המונעות מן האדם תיפקוד מתאים כלפי המציאות. תהליכים אלו מכונים חרדה, ופרויד הבחין בין שלושה סוגים שלהן:

חרדה מציאותית: מזהירה את האורגניזם מפני סכנות חיצוניות

חרדה נוירוטית: נובעת מהחשש שהאני יאבד שליטה על הסתמי

חרדה מוסרית: נובעת מרגשי האשם שמקורם באני-עליון

את הפסיכואנליזה פיתח פרויד על-מנת להתגבר או להקל על חרדות אלה.

 

מנגנוני הגנה

לא כל הזכרונות המורחקים אל הלא מודע, מורחקים לשם "סידור המחסן". ישנם זכרונות מסוימים שידיעתם מביאה לחרדה, ולכן הם עוברים הדחקה - הרחקת הידע לאזור הלא מודע, כך שהוא אינו יכול לפגוע באדם ולהפריע את חייו היומיומיים. לרוב ניתן למצוא טראומות ילדות מודחקות אל הלא מודע, אך גם יצרים שאין האדם יכול לקבל, ומשאלות אסורות, מודחקים אל הלא מודע.

ההדחקה היא הבסיסית ביותר מבין כמה מנגנוני הגנה - מנגנונים נפשיים שמטרתם לאפשר ליחיד להתמודד עם חרדות ומציאות מאיימים על ידי שיבוש היכולת להכיר בהם, לדעת אותם, להבין אותם. מלבד ההדחקה, שהיא כאמור מנגנון ההגנה הבסיסי ביותר, ישנם מספר לא מועט של מנגנוני הגנה אחרים שמשמשים את האדם - הכחשה, התקה, המרה, השלכה, רציונליזציה ועוד.

דוגמה: אשה מוכה על ידי בעלה, יכולה להתמודד עם מציאות זו באמצעות רציונליזציה - מתן תירוץ הגיוני לתופעה כדי להתכחש לאמת שבה ולאחריות של האדם עליה - הוא בעצם עושה את זה מאהבה, הוא לא שולט בזה וכו'. מנגנון הגנה פרימיטיבי הוא ההכחשה - שאותה ניתן למצוא בצורה הפשוטה ביותר בקרב ילדים - "לא לקחתי את הסוכריה!"

מנגנוני ההגנה הם, על-פי פרויד, צורכי אנרגיה משמעותיים ביותר, ומביאים לסילופים ניכרים של המציאות. כל מנגנוני ההגנה פועלים בעיקר במישורים לא-מודעים, ואף על פי שהכרות עם מנגנוני ההגנה חשובה כשלעצמה, ההדחקה היא החשובה מכולם עבור הבנת יצירה של הרשות השלישית בנפש - האני העליון.

[עריכה]

 

המודל הפסיכוסקסואלי

בנוסף לחלוקת הנפש במצב נתון, מציע פרויד מודל התפתחותי, המתאר את היווצרותה של הנפש עבור אדם בן-תרבות. מודל זה, המכונה המודל הפסיכוסקסואלי, כולל בתוכו שלבי התפתחות קבועים שאותם עובר כל אדם מרגע לידתו ועד לבגרותו המינית.

תחילת ההתפתחות בתינוק בן יומו. כאמור, תינוק זה מפתח לעצמו "אני", המכיר ומסוגל להתמודד ולתווך בין הסתמי למציאות החיצונית. לפי תורתו של פרויד היצרים - הליבידו, האהבה והמוות - אינם מתפתחים עם ההתבגרות המינית, כפי שנהוג היה לחשוב עד זמנו. פרויד סבור, שיצרים אלו קיימים עם התינוק מיום היוולדו, והוא חילק את המיניות הילדותית לשלושה שלבים:

השלב האוראלי (אוריס - פה, בלאטינית): מקביל פחות או יותר לשנה הראשונה של התינוק- הוא השלב שבו התינוק מנסה לקלוט את העולם בעיקר באמצעות הפה, אך גם דרך העור והחישה הפיסית. הפה הוא המקור העיקרי למיניות, ושיאה - יניקה משדי האם. הפה מכיל גם משמעות הרסנית - הנשיכות; הצורך לנשוך מופיע כששיניו מתחילות לצמוח.

השלב האנאלי (אנוס - פי הטבעת): חופף בדרך כלל את השנה השנייה והשלישית. תקופה שבה נועד לפי הטבעת אזור ארוגני ראשי. גירוי רירית פי הטבעת, על ידי עשיית צרכים ויצירתם, גורמת לתינוק הנאה. בשלב זה הסביבה מחנכת את העולל לוותר על צואתו למען ההיגיינה והניקיון: בתחילה אין התינוק מסכים, הוא רוצה לשמור את צואתו, שכן היא חלק מגופו. הוא לומד לשלוט בסוגרים ולעשות צרכיו במקום הראוי לכך, כדי לשמור את אהבתם אליו.

שני שלבים אלו הם מיניות אנושית בצורתה הפרימיטיבית. כאשר ישנם חסכים או מעבר לא נורמאלי של אחד מהשלבים, מפתח האדם, לפי הפסיכואנליזה הקלאסית, הפרעות התנהגות.

דוגמה: אדם בעל חסכים אוראליים, יצטרך לשים תמיד משהו בפה - בוהן, סיגריה, עט, או דבר מאכל. אדם שנמנעה ממנו היכולת לשמור את צרכיו ולשחק בהם בתחילת השלב האנאלי, יהפוך לחסכן וקמצן, וידאג תמיד לרכושו - כמי שמפחד תמיד על הצואה שהייתה חלק מגופו ונלקחה ממנו.

השלב הפאלי ("פאלוס" - ביוונית הפין): עתה מהווים אברי המין את האזור הארוגני העיקרי. מתאפשר פורקן מתח באמצעות האוננות. בשלב זה מתחילים להתפתח אצל הילדים תסביך אדיפוס ותסביך אלקטרה שבהם הילד מתאהב בהורה שכנגד.

בגילאים 5-3, כאשר מגיע האני לפיתוחו, והילד מגיע לשלב הפאלי, מתפתחות אצל הילד תשוקות ארוטיות, שמושאן הוא ההורה מן המין השני. דהיינו, מושאו הארוטי של הילד היא אמו והילדה שמה את אביה בתור מושא אהבתה. כאשר מבחין הילד בנוכחות ההורה האחר בתור המאהב של מושא האהבה, הוא מפתח חרדת סירוס מההורה האחר. שני דברים אלו: התשוקה אל ההורה מן המין האחר, ואימת הסירוס – מהוים יחדיו את תסביך אדיפוס ואלקטרה.

כבר בשלבים הראשונים, בזמן פיתוח האני, מפנים הילד את חוקיו של הוריו, ונוהג לפיהם. הפנמה זו, בשלבים המוקדמים של הילדות אינה רציונלית; למעשה היא בנייתה של הרשות הנפשית השלישית – האני העליון או הסופר אגו.

יצירת האני העליון היא ההפנמה הנפשית הלא מודעת של מערכת האיסורים והחוקים של ההורים, המגיעה לכדי יצירה של רשות נפשית, שבכוחה לבקר את הדחפים הלא מודעים של הסתמי. על-פי פרויד, פתרונו של תסביך אדיפוס מגיע על ידי הדחקת המאווים לגילוי עריות, והפנמת המוסר של ההורה מן המין האחר. יחד עם הפנמת המוסר של ההורה מן המין האחר, מופנמת התבנית של אהבה למין השני.

הילד מפנים את מוסר אביו, הוא מעריץ אותו ומנסה לחקותו. האב הוא סמכות מוסרית, והוא מופנם באני העליון כמצפון. אהבתו המודחקת לאם הופכת לדפוס של אהבת נשים, כדרך שאוהב אביו את אימו.

שלב החביון: שלב זה מתחיל בגיל שש ומסתיים בגיל 10. בשלב זה מודחקים כל הדחפים המיניים ומתועלים לרכישת ידע.

השלב הגניטלי: (מלטינית- "גניטלס", שפירושו איברי רביה). בשלב זה המתחיל בגיל 10 ונמשך עד ההתבגרות, הדחפים המיניים עולים למודע.

 

 

 

 

יחידה 1 : מבוא – מונחים והגדרות

 

מונח/מבנה תיאורטי = דבר שאינו ניתן לתצפית ישירה, אך משערים את קיומו ומסבירים תופעות על פיו. כמו המבנים והתהליכים  הפסיכולוגיים באדם.

הגדרה אופרציונלית = כוללת את הפעולות שיש לבצע כדי למדוד את המונח המוגדר. ההגדרה מאפשרת מעבר מהמונח התיאורטי לתצפיתי המאפשר חקירה מדעית.

תיאוריה = מע' מונחים,הגדרות וטענות, המייצגים השקפה על תופעה מסוימת ע"י הצגת היחסים שבין המונחים במטרה להסביר ולנבא את התופעה. משמשת מסגרת לארגון המידע הנאסף על היחסים הקיימים בין התופעות השונות, וחותרת לגלות קשרים חדשים ולנבא את השלכותיהם.

תיאוריה של האישיות = דומה לכל תיאוריה אחרת ומטרתה לתאר את האישיות ולהציג ארגון שיטתי שלה. להסביר תופעות ולנבא תופעות כך שאפשר יהיה להעריכה ולבדוק את תקיפות חיזויה. מע' מונחים,הגדרות וטענות, המייצגים השקפה על ההתנהגות האנושית. מע' זו כוללת הגדרות אופרציונליות, המאפשרות בדיקה של ההשערות התאורטיות הלכה למעשה.

תיאוריה מדעית = צריכה לעמוד בקריטריונים מסוימים (מדעיים ואחרים), ותורמת תרומה ייחודית למאגר הידע האנושי.

איפיון תיאוריה טובה:

1. כלליות – ניסוח הכללות על יסוד התופעות שהתאוריה עוסקת בהן, ליצירת תיאוריה כללית שתכיל מגוון של מצבים וטיפוסי אישיות.
2. יכולת התרחבות – יכולתה של התיאוריה להתרחב או להשתנות כך שיהיה אפשר לשלב בה תוצאות מחקר חדשות או רעיונות חדשים מבלי לערערה  מן היסוד.
3. דיוק – בהירות התיאוריה נבחנת ע"פ רמת הדיוק בניסוחיה המותנה גם בבהירותם ובמפורשותם. תיאוריה שניסוחה מעורפל ומסובך עלולה להניב מגוון של פרשנויות ומסקנות, שאינן עולות בקנה אחד עם כוונתו של הוגה התאוריה.
4. חסכנות – הסברת תופעות רבות באמצעות מושגים מעטים. מעידה על יעילות המושגים והמבנים בתיאוריה.
5. עומק – הבנת התופעות לעומק, עשויה לספק מידע חדש או נקודת מבט חדשה על מבנים ותהליכים מוכרים ובכך להעמיק את רמת הפרשנות של תופעות מוכרות.
6. מקוריות – תיאוריה הפונה לתחומים חדשים שטרם נחקרו, יוצרת מושגים חדשים, מעלה השערות שטרם הועלו ומסייעת להבין תופעות שלא נמצא להן הסבר בתאוריות קודמות.
7. קשר למציאות -  באמצעות הגדרה אופרציונלית – הבהרת המונחים התאורטיים ובחינתם האמפירית.
8. הקשר האמפירי – הגדרות אופרציונליות של מונחי התאוריה, השערות הניתנות לבדיקה, פירוט הדרכים לבדיקה אמפירית של השערות התיאוריה והאפשרות להפרכתה. ללא הקשר האמפירי התיאוריה היא נטולת יעילות מדעית.

 

גישות שונות לחקר האישיות:

הגישה הנומותטית– מדגישה את המשותף באישיותם של בני אדם. אין עניין באישיות השלמה אלא בחקר תכונות בודדות.

א.      השיטה הניסויית – החוקר מעוניין למצוא קשרים סיבתיים בין משתנים ע"י שינוי תנאי הניסוי ובדיקת תוצאותיו.

ב.      השיטה המיתאמית – החוקר מעוניין למצוא קשרים בין משתנים (לא סיבתיים) ע"י בדיקת מצב נתון (ללא שינויו).

הגישה האידיוגרפית– מדגישה את הייחודיות באישיות האדם. מטרתה להבין את אישיות הפרט בשלמותה, על כל מורכבותה והניגודיות שבה. גישה זו מאפיינת את עבודתו של הפסיכולוג הקליני. הגישה נעזרת בשיטת חקר מקרה.

 

 

 

תשע הנחות בסיסיות על טבע האדם המיוצגות ע"י שני קצוות:

·       חופש לעומת דטרמיניזם – עד כמה האדם חופשי להתנהג כרצונו ואדון לגורלו או עד כמה התנהגותו מוכתבת ע"י גורמים חיצוניים/פנימיים.

·       היגיון לעומת חוסר היגיון – האם ההיגיון/המחשבה מכתיבים את התנהגות האדם או כוחות לא מודעים.

·       שלמות לעומת חלקים – האם אפשר לתאר את האדם ולהבינו בשלמותו או שיש להתייחס לתהליכים ספציפיים.

·       תורשה לעומת סביבה

·       בר שנוי או שאינו בר שינוי – האם האדם יכול להשתנות במהלך חייו או שטבע האדם נקבע בתחילה ואינו בר שינוי משמעותי.

·       סובייקטיביות לעומת אובייקטיביות- האם בני האדם חיים בעולם סובייקטיבי של התנסויות שהוא המשפיע על חייהם, או שהתנהגותם מושפעת בעיקר מכוחות חיצוניים אובייקטיביים.

·       פעולה לעומת תגובה – האם בני האדם יוצרים התנהגות מבפנים או שהתנהגותם זו היא רק שרשרת תגובות לגירויים חיצוניים.

·       הומאוסטזיס לעומת הטרוסטזיס – האם האדם מונע ע"י רצון להקטין מתחים כדי להשיג שיווי משקל פנימי (דולרד ומילר) או שההנעה העיקרית שלו היא להגדילה, לחיפוש גירויים ולהגשמה עצמית (רוג'רס ומאסלו).

·       ידוע או בלתי ידוע – האם טבע האדם ידוע או שמא יש באישיותו מרכיבים הבלתי ניתנים להבנה מדעית.

שלושת הזרמים המרכזיים בתחום האישיות

 

 

 

 

 

 

 

 

יחידה 2: תיאוריות דינמיות

התיאוריה הפסיכואנליטית – לפי פרויד

במאה ה- 19 רווחו שתי תפיסות מנוגדות על נפש האדם:

התפיסה המכניסטית – האדם אינו אלא מכונה מורכבת והנפש והמחשבה הן תנועות של החומר, (פסיכולוגיה ניסויית).

התפיסה הוויטליסטית – תנועות החומר אינן מסבירות את כח הנשמה המניעה את האדם (ולכן הגישה הניסויית אינה מתאימה לחקר האדם).

פרויד קיבל את התפיסה המכניסטית על פיה ישנה חוקיות בחיי הנפש כמו בחוקיות הביולוגית, והאמין בקשר שבין חיי הנפש והגוף. פרויד טען בהמשך כי יצרים וכוחות חייתיים הם המניעים את האדם ולא נפש נעלה. מהפכתו שלפרויד היתה בתפיסה כי המחלה אינה אורגנית אלא פסיכולוגית ביסודה. המקור טמון בלא מודע והעלאתו למודע משחררת את החולה מהסימפטומים הגופניים.

פסיכואנליזה = תיאוריה של נפש האדם. הנפש בנויה ממבנים ספציפיים והם זהים בכל בני האדם (בריאים וחולים) תפקודיהם הנפשיים נעים על פני רצף אחד. האמונה היא כי לכל אדם מנגנון נפשי המובחן מהמנגנון הפיסיולוגי שלו, אך נובע ממנו, ויש קשרי גומלין בין השניים.

·       דטרמיניזם פסיכי = כל חוויה/רגש/התנהגות הם בעלי סיבה/משמעות. כלומר, אין התנהגות מקרית או סתמית.

·       נפש האדם חותרת ליציבות ולאיזון פנימי בין לחצים חיצוניים ופנימיים ומשיגה זאת ע"י הסתגלות ופתירת הקונפליקט.

 

להלן 4 מודלים של פרויד המשקפים דרכים שונות של הגדרה ושלבים שונים בגיבוש התיאוריה:

1.       המודל הטופוגרפי (או המפה של שכבות המודעות)                                                                                                           

2.       מודע = רעיונות חוויות ורגשות הנגישים לתודעה והאדם ער לקיומם.

סמוך למודע = הצנזור/שומר הסף. רעיונות חוויות ורגשות שאינם מצויים בהכרה אך אפשר להעלותם למודע ע"פ דרישה / אסוציאציה. מאפשר תקשורת בין רעיונות (מודעים ולא מודעים) שיבוץ זכרונות ברצף כרונולוגי וקיבועם בזמן/מיקום.                                                        

בחינת המציאות = בדיקת המחשבות לנוכח המציאות הנתפסת.

הלא מודע = (עיקר) כל מה שאינו נגיש או כל תוכן מאיים מדי לתודעה (נסיונות לחקור את הלא מודע ע"י ניתוח חלומות, פליטות פה, נוירוזות, פסיכוזות, יצירות אומנות, טקסים ואנליזה עצמית). אינו פועל ע"פ ההיגיון ואינו מתחשב בזמן/בחלל. אין תקשורת בין רעיונות ולכן יכול להווצר מצב של רגשי אהבה-שנאה לאדם מסוים. הרעיונות הנמצאים בלא מודע שואפים לעלות למודע אך הצנזור/ה"סמוך למודע" אינו מאפשר זאת אלא רק לאחר שעברו הצפנה והסוואה לסמלים קשי פירוש. מכאן כי יש היבטים לא מודעים בחיינו וכי כוחות אלו קובעים את רוב התנהגויותינו.

 

3.       המודל הסטרוקטורלי במודל הטופוגרפי ישנה סתירה פנימית, אם התכנים בסמוך למודע יכולים לעלות למודע בקלות, אזי, גם תהליך הצפנת התכנים של הלא מודע (פעילות הצנזור) היו אמורים להכנס למודע.                                                                                                                       

4.       הסתמי (id) – החלק הפרימיטיבי ביותר באישיות, הפועל ע"פ עקרון העונג, (שואף למניעת כל אי נוחות/כאב ולהשגת הנאה מידית), בעזרת תהליכים ראשוניים (תהליכים ראשוניים=תהליכי חשיבה פרימיטיביים חסרי לוגיות, כמו חלום) ופעילות רפלקסיבית. הסתמי שואב את האנרגיה שלו מהתהליכים הגופניים ומשמש מאגר אנרגיה נפשי יחידי. הסתמי מייצג את העולם הפנימי, ואין לו ידע על המציאות החיצונית האובייקטיבית. 

האני (ego) – מתפתח מהסתמי ומטרתו היא שימור החיים, בתיווך בין הצרכים הפנימיים לדרישות המציאות, זאת בעזרת תהליכים משניים (תהליכי חשיבה מציאותיים ולוגיים ברמה ההכרתית). פועל ע"פ עקרון המציאות (דחיית סיפוקים ודרישות של הסתמי עד בהתאם למקובל בחברה, משהה זמנית את עקרון העונג של הסתמי). האני נלחם בשלוש חזיתות:  1. הגנה על האורגניזם מפני דרישות מוגזמות של הסתמי ולשם כך האני נעזר במנגנוני הגנה להדחקת הדחפים האסורים מהמודע. 2. סיפוק דרישות האני במסגרת המציאות החיצונית. לשם כך האני נעזר בתפיסה, בחשיבה ובמע' הפעולה. 3. תיווך בין הסתמי לאני העליון.

האני העליון (super-ego) – מנגנון המייצג את הערכים המוסריים, המצפון והאידאלים החברתיים. מבנה אישיות תובעני, שואף לשלמות ונוקשה, אינו שכלתני וברובו אינו מודע. מתפתח בתום הקונפליקט האדיפלי כאשר הוא מזדהה עם ההורה בן מינו ומפנים את דרישות החברה. כך מתפתח המצפון המגדיר, כמו ההורה בעבר, את ההתנהגות המוסרית והאידאלית שיש לחתור אליה. תפקידיו העיקריים הם: לבלום את דחפי הסתמי שאינם מקובלים בחברה, ולהשפיע על האני לשנות את מטרותיו המציאותיות למטרות אידאליות מוסריות.

 

3. המודל הדינמי                                                                                                                                     

 אנרגיה פסיכית היכולה לעבור בין מבני האישיות ומשרתת את הפיסי והנפשי כאחד. מקום המפגש בין האנרגיה הפיסית לאנרגיה הפסיכית הוא הסתמי והאינסטינקטים שלו.

אינסטינקטים = ייצוג פסיכולוגי מולד של מצב עוררות פיסית פנימית, משאלה/צורך המניע להתנהגות. האינסטינקט מורכב ממקור (מצב גופני של עוררות/צורך), מטרה (סיפוק הצורך), אוביקט (כולל את כל ההתנהגויות מהתעוררות הצורך עד לסיפוקו) ודחף (הכח המניע את האדם והוא מתעצם בהתאם לעוצמת הצורך). קתקסיס = כל התנהגות שהיא השקעת אנרגיה באובייקט.  אנטי-קתקסיס=מכשול המונע סיפוק אינסטינקט. פרויד חילק את האינסטינקטים לשניים: חיים (מין) ומוות (תוקפנות). ע"פ פרויד האינסטינקטים של החיים משרתים את של המוות, שכן הם דואגים לכך שהארוגניזם ימות בדרכו שלו (שאיפה של כל אדם). הדינמיות של האישיות נובעת מתנועתה של האנרגיה הפסיכית בין מערכות הסתמי, האני והאני העליון. כמות האנרגיה היא מוגבלת ולכן נוצרים קונפליקטים בין הכוחות הנפשיים. עקרון הנירוונה = חתירה מתמדת למצב נטול כל מתח/גירוי של מע' העצבים, מצב חופשי לחלוטין מדחף/צורך כלשהו, וכן חופשי מכל תלות.          

הזדהות כמקור אנרגיה לאני ולאני העליון:

בילדות כל האנרגיה מצויה בסתמי. לאני אין מקור כח משלו ולכן הוא צריך לשאול אנרגיה מהסתמי, אחת הדרכים היא ההזדהות = הפנמה של אישיות חיצונית (בד"כ דמות משמעותית לילד) וייצוגה בתחומים שונים של האני. הסתמי משקיע אנרגיה ליבידינלית בייצוגים של הדמויות המשמעותיות ומכאן האני משתמש באנרגיה הזו כשהם הופכים להיות חלק ממנו. ההזדהות חיונית להסתגלות נכונה, התמודדות ותפקוד בחיי היום-יום. גם האני העליון צובר אנרגיה ע"י הזדהות – הזדהות והפנמת ערכיי הוריו, שהם האובייקטים המקוריים שבהם ריכז את האנרגיה שלו. כמות האנרגיה הנתונה בכל אחת ממערכות הנפש הללו משתנה ודינמית ומכאן המאבקים/הקונפליקטים היוצרים את הדינמיות של האישיות. חשוב לזכור כי האני צריך לנווט את דרכו בין דרישות שניהם כך שתישאר לו די אנרגיה להתמודד עם המציאות.

חרדה כדרך להיערך לסכנות חיצוניות או פנימיות אפשריות

האני מופקד על החרדה, על גילוי הסכנות והאזהרה מפניהן ועל ההגנה על האדם.                                                                                                       

 חרדה מציאותית – ביטוי ליצר קיים, מזהירה את האורגניזם מפני סכנות חיצוניות ממשיות וקשורה לרפלקס הבריחה. פחד=כשהאיום החיצוני על האדם ברור וממוקד (פחד מגבהים). חרדה=כשהאיום החיצוני אינו ברור ומקורו אינו מוגדר (חרדת נטישה).                                                                               

 חרדה נוירוטית – נובעת מחשש שהאני יאבד שליטה על הסתמי ויעשה דבר מה שהוא עלול להיענש בגינו. נובע מהקונפליקט התמידי בין האינטרסים של הסתמי והאני. החרדה הנוירוטית נובעת בעיקר מהפחד של הענישה ולא מהאינסטינקטים עצמם (אקסהיביציוניזם – צורך בחשיפת איבר מין בציבור).                                  

חרדה מוסרית – מתבטאת ברגשות אשמה שמקורם באני העליון/במצפון.                                      

מנגנוני הגנה שהאני משתמש כדי להמנע מחרדה

פועלים ברמה הלא מודעת, מסלפים את המציאות וצורכים אנרגיה פסיכית רבה.

הדחקה = סילוק דחפים/מחשבות מהמודע ללא מודע בשל איומם על האני, ובאופן חד פעמי. מנגנון חזק ויעיל המאפשר לשלוט בדחפים חזקים שמנגנוני הגנה אחרים אינם מצליחים לשלוט בהם. השקעה מתמדת של אנרגיה נפשית, הנדרשת לשמירת התכנים במצבם המודחק, שכן דחפים אלו ממשיכים לפעול בלא מודע. ההדחקה גם מסוכנת בשל הניתוק חלקים שלמים מחיי הנפש, הרגש והיצר מהאני, העלול לפגוע בשלמותה של האישיות ולהוות בסיס להיווצרותם של מחלות נפש. ביטויים חיצוניים של הדחקה: השכחה של מאורעות, בני אדם, מקומות וכדומה. תחושות שהאני העליון מגנה אותן.

תגובת היפוך = האני מסתיר את הדחפים והמשאלות האמיתיים ע"י התנהגות הפוכה למשאלות הדחפים. הדחקת הדחף הלא מקובל הוא ביטוי ההתנהגות המקובלת. דבקות נוקשה ומוגזמת בהתנהגות שהחברה מקדמת מעידה לרוב על פעולתו של מנגנון הגנה זה.

בידוד = הפרדה שעושה האני בין החלק הרגשי לחלק התוכני של מחשבה, זיכרון או דחף. ללא הפרדה תתעורר חרדה. הבידוד של התוכן מהרגש מאפשר לאני להפחית מעוצמת החרדה. ביטוי חיצוני של בידוד: אדישות וקרירות בהתייחסות למצבים רגשיים המאיימים על האדם.

השלכה = סילוק רעיונות/רגשות המאיימים על האני, וייחוסם לאחרים. כל רעיון/רגש שאינם מתאימים לדימוי של האני על עצמו מועבר אל אובייקט חיצוני. צורה קיצונית של השלכה היא פרנויה (האדם מדמיין שכל העולם פועל נגדו כולל יצורים מהחלל, אמצעי התקשורת וכדומה).

הפנמה/הזדהות = פעולה הפוכה ממנגנון ההשלכה. האני מפנים עמדות, רגשות וכדומה מהסביבה החיצונית ומייחס אותם לעצמו. מדובר בהפנמה ובהזדהות עם ערכים שליליים/מעוותים/מוגזמים המהווים פיצוי/כיסוי לאני האמיתי.

הכחשה = מאפשרת לתוכן המאיים לעלות למודע, אך מלווה אותו בטענה המציינת שהתוכן אינו נכון. האמרה הנפוצה "לי זה לא יקרה". הילד הדחוי הטוען שלמעשה הוא נהנה יותר לשחק לבד.

רציונליזציה = האדם מספק לעצמו הסבר הגיוני וסביר להתנהגותו, הנובעת מדחפים יצריים שאינם מקובלים על האני. האדם משקיע אנרגיה במציאת הסברים שלעיתים אכן נשמעים הגיוניים אך לעיתים הם מאולצים.

אינטלקטואליזציה = מנגנון דומה לרציונליזציה שבו האדם מטפל בבעיה/במצב רגשי ע"י הפיכתם לשאלה אינטלקטואלית,שבה הוא מתעמק תוך התעלמות מהצדדים הרגשיים/אישיים הכרוכים בעניין.

התקה = העברת רגשות /דחפים מעוררי חרדה המכוונים כלפי אוביקט מסוים אל אוביקט אחר מאיים פחות .ילד שחש תוקפנות כלפי אחיו הקטן מתיק אותה ומכה במרץ בובה /אוביקט אחר.

נסיגה = חזרה של האני הבוגר לדפוס התנהגות מוקדם יותר (ילדותי) כפתרון לחוסר היכולת להתמודד עם מצב קשה/ מאיים. נסיגה קלה: דיבור בטון ילדותי, או קיצוני: כסכיזופרני קטטוני הסובל מעיבוד השליטה על מערכת השרירים הנמצא במצב של חוסר תגובה וחוסר אונים.

ביטול = בא לידי ביטוי בפעולה המבטלת /שוללת פעולה /מחשבה קודמת באופן סמלי ובלתי ידוע.

עידון = מנגנון הגנה חיובי,המעיד על התמודדות בריאה. תיעול הדחפים למטרות מועילות ומקובלות מבחינה חברתית לקידום היחיד והחברה. אינו מצריך השקעה מתמדת של אנרגיה למניעת ביטוי הדחף.

4. מודל ההתפתחות הפסיכוסקסואלית                                                                                        

אישיות המבוגר מעוצבת בילדות ,הדחפים המיניים הם הקובעים את התפתחותו של הילד מלידתו, הוא מוצא סיפוק ע"י מגע בגופו.הכוח הביולוגי המניע חיפוש זה הוא דחף המין או הליבידו.בכל שלב התפתחותי מתרכז הליבידו באזור גופני מסויים (אזור ארוטוגני) שאליו מתועלים הדחפים המיניים  אירוטיים. המעבר בין השלבים מתרחשת בעקבות פעילות גומלין בין המבנה הגנטי ותהליך ההתפתחות הביולוגית מצד אחד, והסביבה החיצונית מצד שני. לא כל האנרגיה הפסיכית עוברת משלב לשלב. כמות מסויימת של אנרגיה נשארת בשלב מוקדם, שמשמעה דחפים לא מסופקים האופיניים לשלב המדובר, ואנו חוזרים אליהם בשעת משבר-תסוגה.  קיבעון= השארות של אנרגיה מרובה בשלב התפתחותי כלשהו ואי העברתה לשלב הבא. קיבעון שלילי = כשדחפים בשלב מסויים לא מולאו והאדם סובל מחסך. קיבעון חיובי= כשדחפים בשלב מסויים זכו לסיפוק יתר חלק מהאנרגיה יושאר בשלב זה משום שהסיפוק בו היה כה רב עד כי אין רצון/צורך לעבור  לאופן סיפוק מתקדם יותר.

מהיוולדו ועד בגרותו המינית עובר הילד שלבי התפתחות קבועים כשבכל שלב הליבידו מתרכז באזור גופני אחר.

                                                                                                                                                             

פסיכופתולוגיה

פתולוגיה נוצרת כשהאני לא מסוגל להתמודד כראוי עם קונפליקטים ועם החרדה שהם מעוררים. סוג הפתולוגיה שתיווצר תלוי ביחסי הכוחות שבין הסתמי, האני והאני-העליון.    

נוירוטי = אני הנאבק בסתמי. האני מדחיק את הפנטזיות ללא-מודע ומאפשר ביטוין רק לאחר שעברו עיוות.

פסיכוטי = אני הנכנע לסתמי. האני נוטש את תפקידו כמתווך בין הסתמי למציאות ומפנה את כל האנרגיה לשירות הסתמי. התנהגות האדם הפסיכוטי יהיו ע"פ התהליכים הראשוניים בלבד, נראה כחסר הגיון ומטורף.

פרוורטי = אין קונפליקט בין האני לסתמי מכיוון שהאדם נשאר ילדותי. הפנטזיות באות לידי ביטוי ללא כל עכבות מהאני. סיפוק מיני ע"י צפייה בחלקי גוף וחשיפת אברי גופו לזולת. קיבעון בשלב הגניטלי בו האדם מוצא סיפוק מיני בגופו במקום לחפש סיפוק במגע עם בן זוג.

 

הסימפטום הנוירוטי (הנוירוזה) נוצר במקרים שבהם האני אינו מצליח להתמודד עם תביעותיו של אני עליון נוקשה ומעניש. ולכן האני יעוות דחפים/רגשות/מחשבות שהאני העליון מסרב לקבל. העיוות מתבטא בהתנהגותו של הנוירוטי הכפייתי.

לדוגמא: נטילת ידיים כפייתית. זהו ביטוי מעוות של דחפים מיניים. הסימפטום הכפייתי, נטילת הידיים, משרת שתי מטרות:

1.       ע"י מנגנון הביטול נטילת הידיים מטהרת ממחשבות מלוכלכות.

2.       ע"י מנגנון התקה, הידיים הופכות להיות אובייקט מיני ונטילתן התכופה היא פעילות מינית מוסווית.

כלומר, האדם גם מבטל את המשאלה המינית האסורה וגם מספק אותה בו זמנית.

במצבי לחץ האדם יסוג לצורות סיפוק האופייניות לשלב שבו התרחש הקיבעון. רחיצת ידיים כפייתית מבטאת נסיגה לשלב האנלי שבו סיפוק הדחף קשור בתכנים של לכלוך.

 

מטרת הטיפול ושיטותיו:

פרויד סבר כי בכדי להבין את האדם עלינו למצוא כלים שיעברו את מחסום הלא מודע ויאפשרו לנו גישה אל העולם המסתתר בו. הגישה ללא מודע הכרחית גם לצורך הטיפול בפתולוגיות בכלל, ובנוירוזות בפרט. הטיפול נועד להעלות את הקונפליקט לרמת המודע ולאפשר מציאת פתרון טוב יותר מהדחקה המביא בחשבון כי הפתרון הקודם שלווה בחרדה לא היה מוצלח וכי האני התחזק בעזרת הטיפול ויכול כעת להציע פתרונות אלטרנטיביים.

1.       אסוציאציות חופשיות

לומר בקול רם כל שעולה בדעת, ללא כל נסיון לבקר את מחשבותיו, גם אם הם נשמעים מגוחכים/חסרי היגיון/בסתירה למוסכמות החברה. ההנחה היא שתהליך זה יחשוף מחשבות/רגשות מודחקים שחשיפתם תסייע בפתרון בעייתו הנפשית.

2.       ניתוח חלומות

תולדה של שיטת האסוציאציות החופשיות. פרויד הבין כי החלומות והאסוציאציות הקשורות להן הם מקור מידע חשוב על הדינמיקה של האישיות. פרויד גרס כי לחלום שני תפקידים עיקריים:

·        תפקיד ביולוגי – שומר על מהלך השינה מגירויים פנימיים וחיצוניים.

·        תפקיד נפשי – החלום מאפשר הגשמת משאלה לא מודעת.

החלום אינו מקרי/טריוויאלי וכדי להבין את משמעותו יש לחדור מבעד לתוכן הגלוי (החלום שאנו מדווחים עליו) ולהגיע לתוכן הסמוי (התוכן המסתתר מאחורי הביטוי המעוות הסמלי של הדחפים הלא מודעים שמעוררים חרדה או אי נעימות). תהליך זה נקרא עבודת החלום. החלום הוא ביטוי של הלא-מודע ומקורו בתהליכים ראשוניים, הם מתוארים בסמלים, אין הפרדה בין סיבה למסובב ויש עיבוי של מושגים ותכנים. בתוכן הסמוי משמעויות מתהפכות והחשיבות שניתנה בתוכן הגלוי עשויה להשתנות גם כן.

3.       העברה - המטופל חווה מחדש רגשות שמקורם בחוויות ילדות שהודחקו בשל הקונפליקט שעוררו ומעבירם אל המטפל, כאילו הוא מושא רגשות אלה.

4.       ניתוח מקרה - שיטת המחקר העיקרית של התיאוריה הפסיכואנליטית כמקור להשערות שעליהן נבנו התיאוריות וכתמיכה מחקרית לתיאוריה עצמה.

5.       הפסיכופתולוגיה של חיי היום-יום.

פרויד סבר כי תופעות שכיחות כמו פליטות פה, שיכחת שמות, אי יכולת להיזכר בדבר מה, "איבוד" חפצים וכיוב' הנם מקור חשוב להבנת הדינמיקה של האישיות ומאששות את השערותיו התיאורטיות. פרויד שיער כי כשלים אלו הם בעצם דחפים מודחקים הממשיכים לפעול ושואפים לפורקן אך באים לידי ביטוי רק בעקיפין מכיוון שהם עומדים בסתירה למציאות ולמוסכמות החברתיות. הם מצויים בלא מודע ונובעים מאי הצלחתם של מנגנוני הגנה לעצור לגמרי את התפרצות הדחפים הלא מקובל.

·       פליטת פה = ביטוי למחשבה/משאלה לא מודעת, שהאדם לא הצליח  להדחיקה לגמרי.

·       שכחת שמות/מקומות = נובעת בדר"כ במישרין מפעולתו של מנגנון ההדחקה, המבקש למנוע היווצרות רגשי אשם/חרדה.

·       היסח ההנחה = כשאדם אינו יכול למצוא חפץ שהניח בעצמו במקום מסוים. בשל סיבות שהאדם אינו רוצה להודות בקיומן.

 

התיאוריה הפסיכואנליטית של פרויד: הערכה, ביקורת ומחקר אמפירי

פרויד האמין שבני אדם הם נטולי חופש פעולה ורצון, התנהגותם מוכתבת ע"י דחפים לא רציונליים, ולסביבה כמעט אין השפעה על אופי התפתחותם. כדי להבין בני אדם יש לחקור אותם בשלמותם. אישיותם נקבעת בלידה ובילדות, ויכולתם להשתנות מזערית. מטרת התנהגות האדם היא להפחית דחף. התנהגות זו מוכתבת מפנימיותו של האדם ולא כתגובה לגירויים חיצוניים. הטבע האנושי לדעת פרויד, ידוע וניתן לחקירה. נגד התיאוריה של פרויד הופנתה ביקורת בגלל מרכזיותם של אינסטינקט המין וגורמים תורשתיים והתעלמותה מגורמים סביבתיים. גם תפיסתו הפסימית של פרויד לגבי טבע האדם והנחתו שהאדם מונע רק ע"י רצון להפחית דחף שנויים במחלוקת.

סייגים הופנו כלפי התיאוריה בעיקר בהקשרה האמפירי, מונחיה לא מוגדרים באופן אופרציונלי, קשה לבחון השערות הנגזרות ממנה בצורה אמפירית, היא אינה ניתנת להפרכה, ושיטות החקירה שלה, המבוססות בעיקר על דיווחי נבדקים, אינן מהמנות ותקפות. יש הגורסים כי שיטת הטיפול הפסיכואנליטית אינה יעילה יותר משיטות אחרות שהן קצרות, וחסכניות יותר.

                                                                                                                   

הפסיכולוגיה האנליטית של יונג (ממשיכו של פרויד)

ככל שהמשיך לעסוק בלא-מודע, יונג התקשה לקבל את הקביעה של פרויד כי כל נוירוזה נובעת ממניעים מיניים. המושג הפרוידיאני "ליבידו" לא התקבל על דעתו כהסבר לאישיות. הוא הגיע למסקנה כי חיי הנפש יונקים את תכניהם לא רק מהלא מודע האישי שהוא עולמו הייחודי של האדם אלא גם מהלא-מודע הקולקטיבי המורכב מתכנים משותפים לאנושות לאורך ההיסטוריה המעצבים את חיינו הנפשיים.

 

מבנה האישיות

הלא מודע הקולקטיבי= "בני האדם פועלים בהשפעת ההיסטוריה של המין האנושי". מבנה הכולל את כל החוויות שהצטברו במשך דורות של קיום הגזע האנושי, לרבות ההיסטוריה של המין האנושי, ונשארו כעקבות זיכרון במוח האדם. על הלא מודע הקולקטיבי בנויים האני והלא מודע האישי. הלא-מודע הקולקטיבי מורכב מארכיטיפים רבים (דימויים של אובייקטים או ערכים שהאנושות חוותה), כמו: לידה, גיבור, ילד, אמא, אלוהים וכדומה.

הלא מודע האישי = "בני האדם פועלים בהשפעת חוויות העבר ומימוש מטרות העתיד". התוכן המנטלי שאינו מעניינו של המודע, או נשכח מהמודע אך אפשר להעלותו למודע, נשמר בלא-מודע האישי. יונג סבר, בניגוד לפרויד, כי הלא מודע האישי אינו רק מאגר  של חוויות העבר, אלא הוא מבנה מורכב, שעניינו בעבר ובעתיד כאחד. הוא האמין שבני אדם ניחנו גם ב"ראייה קדימה" לעתיד, וכי הם פועלים בהשפעת חוויות העבר וגם לשם מימוש מטרות עתידיות.

ארכיטיפים מרכזיים:

צל = החצי האפל באישיותנו, מכיל רגשות ויצרים פרימיטיביים. סמליו המיתולוגיים כוללים שדים, מפלצות ורשע.

פרסונה = המסכה שהפרט מאמץ כלפי החברה, תוצר פשרה בין אישיותו של היחיד לדרישות החברה בעבר ובהווה.

אנימה = החלק הנשי המצוי באישיות הגבר, האנימה של כל גבר קובעת את יחסו לנשים בחייו ולצדדים ה"נשיים" שלו.

אנימוס = החלק הגברי המצוי באישיות האישה, האנימוס של כל אישה קובע את יחסה לגברים במהלך חייה ולצדדים ה"גבריים" שלה עצמה.

 

הדינמיות של האישיות

יונג ראה את האישיות כמע' אנרגיה התלויה בעולם החיצון לשם סיפוק צרכיה. הנחת היסוד שלו, בדומה לפרויד, היתה כי האישיות פועלת ע"י אנרגיה פסיכית המשמשת לסיפוק הצרכים הביולוגיים/המולדים, ולסיפוק הצורך בפעילויות תרבותיות ורוחניות. לעומת זאת, יונג לא הסכים עם מושג הליבידו ולא ראה בו אנרגיה מינית, אלא אנרגית חיים כללית, שהיא מקור כל התהליכים הנפשיים ובהם חשיבה ורגש. 

 

טיפוסי אישיות

 

התפתחות האישיות: השאיפה לייחודיות וארכיטיפ העצמי

יונג האמין שאישיותו של האדם מתפתחת בשלבים לאורך כל חייו (בניגוד לפרויד שטען כי מבנה האישיות ועיצובו נשלם בגיל 5), יונג לא פירט את שלבי ההתפתחות. ע"פ יונג, שאיפתו של האדם היא להגיע לאיזון כל הניגודים שבו – לאינדיווידואציה. הגעה לשלמות זו תתאפשר ע"י טיפוח הניגודים באישיותנו. כלומר, להגיע לארגון פסיכולוגי מאוזן של כל הניגודים והסתירות בנפשו. אחידותו וייחודיותו של האדם מתבטאת בעצמי שלו. העצמי הוא ארכיטיפ המקנה לאישיות אחידות, שיווי משקל ויציבות.

 

מחקר אמפירי

התיאוריה של יונג עוסקת ברובה במושגים מורכבים/מיסטיים וקשים להגדרה אופרציונלית ולמחקר. מחקרים שנערכו במסגרתה נגעו בעיקר בטיפוסי אישיות ובממד המוחצנות-מופנמות.

 

הערכה וביקורת

יונג שינה את התאוריה הפסיכואנליטית והוסיף לה חידושים חשובים. הראשון שדיבר על הצורך בהגשמה עצמית ככח המניע את האדם. בניגוד לפרויד שגרס כי 5 השנים הראשונות לחיי האדם הן המפתח להבנת עולמו כבוגר, יונג טען כי לכל אדם חבלים המושכים אותו אל עתיד ייחודי. התפתחותו של האדם נמשכת כל ימי חייו. תכלית החיים היא להגיע לייחודיות ולפיתוח עצמי הממזג בקרבו את כל מרכיבי האישיות. ע"פ יונג האדם נמצא בתנועה לקראת משהו שלם יותר ואינו עסוק רק בהגנה עצמית מפני יצרים ודחפים אפלים החזקים ממנו, כפי שגרס פרויד.

רעיון הלא-מודע הקולקטיבי הנו חדשני. עם השנים יונג הדגיש את ההיבט הרוחני שבקיום האנושי, והתיאוריה שלו נהייתה מעורפלת.

 

הפסיכולוגיה האינדיבידואלית של אדלר. (ממשיכו של פרויד)

המחלוקת בין פרויד לאדלר מתמקדת בשאלה ,מה מניע את האדם? . על פי פרויד חיפוש ההנאה וסיפוק האינסטינקטים של מין ותוקפנות הם המניעים לכל ההתנהגויות האנושיות. אדלר התנגד להשקפה זו וטען,כי חייו של האדם מתמקדים בחתירה לשלמות ,להנאה ולעליונות, המעניקות לו חירות ומשחררות אותו מתחושות האין אונים והנחיתות הטבועות בו. השחרור והשלמות מושגים ע"י היחסים החברתיים, שכן האדם הוא יצור חברותי מטבעו.

·       אינדיבידואל = האדם הוא  ישות מושלמת, הוליסטית,שאין להתיחס למרכיביה בנפרד.

·       המניע העיקרי בחיים הוא הרצון להגיע לשלמות.

·        האדם הוא בריאה יצירתית, בעלת חופש בחירה.

·       אין להסביר/להבין התנהגות אנושית במנותק מהסביבה החברתית.

·       התנהגות האדם הינה על-פי תפיסתו הסוביקטיבית את המציאות.

אדלר גרס ,כי תחושת הנחיתות היא אוניברסלית וכי כל הילדים נולדים עם הידיעה כי הם חסרי אונים, חלשים ותלותיים ביחסיהם עם המבוגרים השולטים בגורלם. כלומר  הילד נמצא במצב של מינוס בראשית חייו. מה שמעורר בו לפתוח במאבק לכל החיים כדי להתגבר על תחושת הנחיתות.

אדלר מתאר את המאבק לעליונות כתהליך דו שלבי:

1. הילדים חשים נחיתות לעומת המבוגרים שמסביבם (פסיביות,חולשה,חוסר בטחון)
2. כתוצאה נוצר המאבק לעליונות (המאבק לעצמאות ופיצוי על תחושת הנחיתות)

אדלר הבין כי גילויי  עליונות  אינם אלה מסיכה להסוואת הנחיתות אשר בנוסף מרמזים על תפיסת האדם את עצמו כנחות. בני אדם מציבים לעצמם מטרות בדיוניות, שהגשמתם מצביעה על שליטתם בחייהם. כלומר ,המאבק לעליונות היא בעצם חתירה להגשמה עצמית. הגורם המבדיל בין מאבק נורמלי לעליונות לבין מאבק נוירוטי הוא הענין החברתי.

בניגוד לפרויד, שהדגיש  את דחפי המין, התוקפנות, הלא מודע והדטרמיניזם, הדגיש אדלר את המודעות, החתירה לשלמות ולעליונות, את הגורם החברתי ואת חופש הבחירה.

 

עניין חברתי וסגנון חיים

המעורבות החברתית והענין החברתי הם אפיונים מולדים של האדם הבריא. לעומת זאת, מאבקה של האישיות הנוירוטית לעליונות מפצה, מתאפיין בניסיון להשיג כח על האחרים. עניינו של הנוירוטי אינו מתמקד בזולת אלא רק בעצמו, ברכישת בטחון ועצמאות, בעליונות אישית.

הענין החברתי הוא אמצעי להשגת שלמות ועליונות. הדרך להשיג שלמות זו מתבטאת בסגנון החיים של האדם. ישנן דרכים רבות להגשמת עליונות/שלמות, הבדלים אלה בארגון אורח החיים משקפים הבדלים במה שאדלר מכנה סגנון חיים (תוצר של האישיות היוצרת, הנוטה להתגבר על התחושה הפרטית של נחיתות). המטרה שאדם מציב לעצמו היא מטרתו שלו. אדלר סבר כי אפשר לאבחן את סגנון חייו של האדם ע"פ מיקומו במשפחה.

הילד הבכור = כיוון שנולד ראשון הוא נהנה מהיתרונות של ילד יחיד. הוא זוכה למירב תשומת הלב עד שנולד עוד ילד. כתוצאה הוא מתנתק מתלותו באם ופונה לאב. הילד מרגיל את עצמו לבידוד ועצמאות, הוא לומד לשרוד לבד, ללא תלות בתשומת הלב ובחיבה של אחרים. ילדים בכורים נוטים לגלות עניין מיוחד בעבר, מעריצים את העבר ופסימיים לגבי העתיד.

הילד השני =  נוטה להתחרות באחיו הבכור ולנסות להשתוות אליו. שופע מרץ בילתי נדלה אולם כשהבכור מנצח אותו הוא חש שאינו מוכשר. כללית, הילד השני הוא מתחרה בעל דחף הישג גבוה.

הילד הצעיר = כל ילד הנוסף למשפחה מפחית ממעמדו של קודמו, אולם לבן זקונים יש עמדה מיוחדת ואף שיש לו מתחרים רבים הוא לעולם המוגן מכל הילדים. אך כיוון שאחיו מיומנים ממנו, הוא נדחף לעיתים לייאוש.

ילד יחיד = בד"כ ההורים מגוננים עליו ומקדישים לו את מירב תשומת הלב. בהתבגרותו הוא דורש שהכל יתנהל ע"פ רצונו. ילדים יחידים מפתחים לא פעם דרכי נועם בכדי למצוא חן בעיני אחרים ולהשיג את מבוקשם.

מחקר אמפירי

התיאוריה של אדלר לא הביאה לפריחה של מחקר אמפירי שינסה לאששה/להפריכה. חוקרים שהושפעו מאדלר: שכטר מצא, שבתנאי לחץ בנות בכורות העדיפו לשהות בחברה ואילו בנות שאינן בכורות העדיפו להמתין לבד.

מס' מחקרים הראו שבאופן כללי לילדים בכורים יש אמביציה חזקה יותר להגיע להישגים מאשר לילדים שאינם בכורים.

מחקרם של סלז ורוף הראה שילדים שאינם בכורים מקובלים יותר בחברה מאשר ילדים בכורים.

 

הערכה וביקורת

אדלר היה אמנם תלמידו של פרויד אך פיתח תאוריה מקורית ושונה ממנו. בניגוד לפרויד אדלר דגל בפסיכותרפיה, 1-2 פעמים בשבוע, בישיבה מול המטפל ולא בשכיבה.

התאוריה של אדלר הותקפה בעיקר עקב פשטנותה. פסיכולוגים רבים טענו שלא ניתן להסביר את המגוון העצום של המניעים האנושיים כנובע כולו מכח מניע יחיד – השאיפה לעליונות. פרויד עצמו ביקר קשות את החשיבות שייחס אדלר לכוונות המודעות של האדם.

כמו התאוריות של פרויד ויונג, גם התיאוריה של אדלר לוקה בחוסר הגדרה של מושגים מרכזיים, ומשום כך קשה מאוד להעמידה לבדיקה אמפירית. אדלר עצמו לא עסק כלל בניתוחים סטטיסטיים והסתפק בתצפיותיו הסובייקטיביות בלבד.

יחד עם זאת אדלר מתקרב יותר לדרך שבה האדם הרגיל רואה ומבין את הטבע האנושי.

 

הניאופרוידיאנים

 א. הפסיכולוגיה של האני –

אנה פרויד: הדגשת האישיות המסתגלת

התצפיות הקליניות המראות כי בני אדם אינם פועלים רק כדי לספק את דחפי הסתמי, אלא חותרים גם להעניק משמעות לאירועים שהם חווים, בהפחתת מתח פסיבית, בתחושה של התמודדות אקטיבית עם מכשולי החיים והתגברות עליהם. התנגשות בין הסתמי, האני והאני-העליון אינה הגורם היחיד לחוסר הסתגלותו של האדם, תורמת לכך גם אי יכולתו ליצור תחושה של הרמוניה בינו לבין העולם החברתי.

 

"מרי ילדה בת 10 סבלה ממחלת לב מלידתה וילדותה לוותה בפרידות מבני משפחתה ואשפוזים מרובים. כל זאת גרמו לרגישות רבה לשינויים חברתיים כלשהם. לנוכח החרדה מאי הוודאות שבחייה פתיחה מרי מנגנון התמודדות

בכדי להעניק לעצמה תחושת שליטה מירבית בחייה. מרי שוטטה בשכונה וחיפשה בדימיונה שני חברים שהיו תמיד דמויות קבועות ושיגרתיות. כמו כן, פיתחה מרי משחק עם בנות השכונה שהתנהל בקביעות בערב ואחה"צ בוצע

ארגון דקדקני של ארגון האירועים ועריכת לו"ז"

התיאוריה הפרודיאנית הקלאסית תפרש משחק זה כטקסיות כפייתית בכדי לעכב חרדת פרידה. החזרות והשגריתיות מעידים על ניסיונות האני לשלוט במציאות. הדגש במודל הפרוידיאני הוא מנגנוני ההגנה שהוא הפתח לסתמי.

הפסיכולוגיה של האני – משחקה של מרי הוא אמצעי להסתגלות תקינה למציאות כפויה. פעולות האני שלה הגנו עליה מפני לחצים, משחקה אפשר לה להסתגל לחיים בריאים ואף לעצב את עמדותיה כלפי עצמה וכלפי עולמה.

 

תרומת הגישות של פסיכולוגית האני לתאוריה הפסיכואנליטית מתבטאת בהרחבת זווית ההסתכלות על האני ובכוחותיו להתמודדות עם מצבי חיים שונים ולהסתגלות. אנשי הפסיכולוגיה של האני מקבלים עקרונית את מונחיו של פרויד. עם זאת, הם התנגדו לדגש על הצדדים האי רציונליים, ונטו להדגיש את הצד הרציונלי והמסתגל של האישיות. פרויד ראה באני "מתווך" ולא ייחס חשיבות לחקירתו. הוא התמקד בדחפי הסתמי וצווי האני-העליון. לעומתו, אנשי הפסיכולוגיה של האני העניקו משמעות מרכזית לאני, באופן היווצרותו ותפקידיו.

ע"פ אנה פרויד, הפסיכואנליטיקנים נוטים לעסוק בעיקר בתופעות הנפשיות הקשורות לפעולתו של הסתמי. (דחפים, רגשות, פנטזיות, יצרים מודחקים בלא מודע וכו'). אנה פרויד טענה שהפסיכואנליזה אכן מעמיקה, אך בשורה התחתונה היא עוסקת באני, הפרעותיו ותיקונן. מטרת הטיפול הפסיכואנליטי היא להחזיר את האני לתפקוד תקין ולשליטה על חיי הנפש. מסקנתה הייתה שיש להגדיר מחדש את מטרת הפסיכואנליזה כהשגת ידע מקיף על כל שלושת חלקי הנפש.

 

 

האני והסתמי: קרובים ויריבים

לפי אנה, מצב אידיאלי בנפש בין האני לסתמי, כש האני מתפקד כצופה מהצד בפעילות הסתמי בהעלאת דחפים ומסייע בסיפוקם. אך יחסיהם אינם כה הרמוניים, דחפי הסתמי העולים לסביבה הנפשית של האני נחשפים לפתע לביקורת ולדחיה מצד האני, האני העליון ודרישות המציאות, והם נאלצים להשתנות ולהסתגל לדרישות אלה. כשהסתמי מסופק ורגוע אין אפשרות לגלות את תכניו. לעומת זאת, האני-העליון נמצא ברובו במודע, אך בשל שילובו בתכני האני קשה לצפות בהם בנפרד. אופיים של הסתמי והאני העליון מתבהר רק בזמן עימות עם האני. מכאן כי נבחן תמיד את האני.

 

תפקידי האני ומנגנוני הגנה

ע"פ פרויד מטרת הטיפול היא להעלות את תכני הסתמי למודע. מנגנוני הגנה נחשבו מכשול שיש להסירו. ע"פ אנה פרויד מטרת הטיפול היא בחינת מנגנוני ההגנה ולגרום לכך שהאדם יהיה מודע לאופן שימושו במנגנוני ההגנה בכדי לעודד שימוש במנגנונים התורמים להסתגלות ולדכא את אלו הפוגעים בה.

במקרים של עיוותי תפיסה של האדם את עצמו/ המציאות , תגובות מוגזמות/לא תואמות את הגירוי, חוסר התאמה בין דברי האדם והרגש המלווה – סביר להניח כי פועלים בו מנגנוני הגנה.

פניה נגד העצמי – מנגנון שבו האדם מפנה את פעולת הדחפים כלפי עצמו וגורם נזקים פיזיים/נפשיים. בצורתו המעודנת ניתן להבחין ב"הכשלה עצמית", "שנאה עצמית" או בצורתו הקיצונית "הטיפוס המזוכיסטי".

האדם ממקד את תשומת הלב באירועים שליליים במקום לשים לב לתכנים המאיימים על האני.

דחיית צרכים – מנגנון הגנה זה משמש בעיקר כאפיון אישיות של מתבגרים החשים מוצפים ע"י דחפי המין שלהם, ומנסים להגן על עצמם ע"י דחיית כל הרצונות/ההנאות/השאיפות. לדוגמא: דיאטה קיצונית, הימנעות משינה.

כניעה אלטרואיסטית – מנגנון השלכה, האדם מספק את צרכיו ע"י הזדהות עם סיפוק צרכי הזולת.

הזדהות עם התוקפן – מנגנון הזדהות של פרויד, חיקוי עמדות והתנהגויות של אדם שנוא.

היפוך – מנגנון תגובת היפוך כאשר כאן מדובר בשינוי של דחף מפעיל לסביל.

לסיכום:

אנה פרויד, הדגישה את מרכזיות האני כמוקד העיסוק הפסיכואנליטי. הציר שסביבו מתרחשים התהליכים השונים באישיות, והוא האחראי על המהלך התקין של חיי הנפש. לרשות האני עומדים הכשרים הפיסיים והמנטליים וכן מנגנוני הגנה. אנה הכירה בחשיבות הסביבה החברתית.

הילד/המבוגר אינם רק קורבנות של הקונפליקטים הפנימיים והלחצים הסביבתיים, אלא הם גם יצורים פעילים השולטים בכוחות המניעים אותם.

 

האני כישות עצמאית: היינץ הרטמן, רוברט וייט ומרגרט מאהלר

היינץ הרטמן

הדגיש את קיומם של תפקודי האני העצמאיים אך גם ראה באני כולו ישות עצמאית באישיות. הרטמן טען כי האני הוא בעל תפקודים עצמאיים שחלק מהם קיים כבר בלידה כאני בסיסי פרימיטיבי. התינוק הנולד הוא בעל כשרים כגון: תפיסה, הערכת המציאות, למידה, זכירה וכישורי חשיבה.

לצרכי הסתמי תפקיד חשוב בהתפתחות האני, לדוגמא: דחף הרעב, שמקורו בסתמי, מוביל להפעלת מגוון כישורים קוגניטיביים ומוטוריים ולשיפור בתפקודו של התינוק ובהסתגלותו. ישנם תהליכים בסיסיים ועצמאיים שמבצע האני (תהליך למידה) שאינם פיצוי/עידון של הסתמי כפי שפרויד חשב.

 לדוגמה: כתיבת מכתב אהבה!

ע"פ פרויד זה יצר המין שהוסווה ע"י עידון (סובלימציה)

ע"פ הרטמן זהו הבעת רגש בכדי לזכות ברגש בחזרה.

 

הרטמן טען שכישורי שפה, זכירה, מוטוריקה וחשיבה יוצרים באני "אזור המשוחרר מקונפליקט", בו אין השפעה של דחפי הסתמי או של ציוויי האני העליון. באזור זה המגע של האני עם המציאות ישיר וברור יותר. השפעתה של המציאות הפיסית והחברתית על התפתחות האני אף רבה יותר מהשפעתם של דחפי הסתמי.

הרטמן דיבר על "המבנה הבסיסי של האני" כמבנה מולד המאפשר "הסתגלות לתנאי סביבה ממוצעים סבירים".

לסיכום:

האני ע"פ הרטמן הוא חלק עצמאי באישיות, באופן היווצרותו כמו גם בתפקידו. האני מכוון את הקשר בין הנפש והסביבה החיצונית, ומשתמש בכישורים המולדים הפועלים באזור המשוחרר מקונפליקט. הדגשת האני והתמקדות בפעולתו, אך הוא קיצוני ממנה בתפיסתו שחלק מהאני משוחרר כליל מהתלות בסתמי.

רוברט ווייט

גם ווייט שם דגש על האני, אך יותר מהם האמין בעצמאותו המוחלטת וכי האני הוא בעל מאגרי אנרגיה משלו. ווייט טוען כי תיאוריית הפחתת הדחף לא הסבירה את רצון האדם לחקור את הסביבה ולשלוט בה. ולכן המונח יכולת הנו מרכזי בתיאוריה של ווייט.

יכולת = התאמתו/כישוריו לביצוע מגע עם סביבתו לשם שימורו ופריחתו.

מניע היעילות = המניע מאחורי היכולת. השקעת מאמץ בניסיון להשפיע על הסביבה.

רגשות של יעילות = הרגשת סיפוק בעקבות ההשפעה על הסביבה.

לדעת ווייט, פתולוגיה מתפתחת כתוצאה מהתפתחות לא תקינה של רגשות היעילות.

מרגרט מאהלר

כמו קודמיה מאהלר מדגישה את יכולת הפרט לשלוט על עולמו בצורה בריאה. מאהלר מוסיפה ומדגישה את עצמאותו של האני ביחס לדמות האם. התפתחות האישיות הבריאה, המסתגלת והשולטת בעולמה מותנית בנוכחות אימהית, המאפשרת את קיומו של תהליך הדרגתי שבו האני נעשה עצמאי יותר ויותר.

הפרעות נפשיות רבות מקורן בהתפתחות לקויה של האני, שלא הצליח להתנתק מהמצב הבסיסי של קשר סימביוטי עם האם ולהיהפך לישות עצמאית. הלידה הפסיכולוגית אפשרית רק אם שאיפותיו המולדות של הילד להתפתח ליצור אינדיבידואלי ייחודי זוכות לעידודה של האם. תפקיד האם הוא לאפשר לילד לחתור להיפרד ממנה ולהיהפך לישות נפרדת המסוגלת לשאת את הבדידות הנובעת מהריחוק מהאם.

 

אריק אריקסון – האני המתפתח וגיבוש הזהות בהקשר החברתי

אריקסון היה תלמידה של אנה פרויד וממשיך דרכה מבחינת הדגשת חשיבות האני. בנוסף, אריקסון בחר להתמקד בשאלת גיבוש הזהות של האדם, ובאמצעותה את תהליך ההתפתחות של האישיות.

3 תחומים שאריקסון עסק בהם שהשפיעו על עיצוב גישתו לאישיות האדם:

1. העיסוק בפרקטיקה פסיכואנליטית – פסיכואנליזה + הדגשת האני ותהליכיו.
2. הטיפול בחיילים נפגעי הלם קרב – בזמן מלחה"ע ה- II החיילים היו במצב שהוגדר כנוירוזת קרב (בלבול, תוהו ובוהו נפשי ואובדן אורינטציה אישית) אריקסון כינה זאת "משבר זהות", כלומר, האישיות אינה עומדת בלחץ, נכנסת להלם, והזהות העצמית נפגעת ומתערערת.
3. מחקר אנתרופולוגי בנושא הזהות – משבר זהות נוצר כשהאדם נאלץ להתמודד עם מציאות שונה מהמוכר לו, ו/או כאשר נוצר קונפליקט.

זהות ושליטה: 2 תהליכים מרכזיים באני

ע"פ אריקסון, האני הוא הבסיס להתנהגות האנושית. אחת הפונקציות החיוניות והבונות של האני הוא יצירה של תחושת הזהות ושמירה עליה.

1. ייחודיות – תחושה מודעת של האדם כי הוא יישות נפרדת ומיוחדת.
2. שלמות וסינתזה – האדם הוא שלמות אחת מתוך האינטגרציה בין הצדדים השונים של האישיות.
3. אחידות והמשכיות – באני קיימת חתירה לא מודעת לשמירת הקשר בין האישיות בעבר לבין האישיות בעתיד. מה שיוצר תחושה של קביעות באישיות.
4. שייכות חברתית -  שייכות וקשר לאידאלים ולערכים של קבוצה מסוימת, ומעניק בכך תחושת בטחון.

 

ע"פ אריקסון, 2 תיפקודים הכרחיים של האני הם:

1. גיבוש תחושת הזהות - אם היא אינה מושגת נוצר מצב של ערפול ובלבול הזהות, שהוא בעייתי מאוד ומכאיב.
2. השליטה בסביבה - צורך מרכזי ונפרד מדחפי הסתמי, אם היא אינה מושגת נוצר מצב של תסכול וזעם.

 

החברה והתרבות

 

התפתחות האישיות:

אריקסון האמין שהאישיות מתפתחת במשך כל מהלך חייו של האדם. בכל שלב יש משבר. כלומר, נקודת מפנה קריטית, שבה חלה התפתחות לטובה/לרעה. המשבר בכל שלב מתרחש בשל ההתפתחות הפיסיולוגית האופיינית לאותו שלב, שאליה מתלוות דרישות גוברות מצד המשפחה והחברה. הרקע למשבר בכל תקופה הוא התפתחות ביולוגית/חברתית שהאדם צריך להתמודד עמה. התפתחות אפיגנטית = התפתחות שעומדת להתגלות  ומורכבת מנתונים תורשתיים (פוטנציאל במבנה התורשתי שלו שהינו מוגדר מראש), ומנתונים סביבתיים הנדרשים להגשמת הפוטנציאל המורש.

ההתמודדות בכל שלב היא פיסיולוגית, פסיכולוגית וחברתית. התפתחות האישיות היא התפתחות האני וגיבוש הזהות של האדם, הרוכש בכל שלב כשרים ופתרונות חדשים המגבירים את תפקודו באיכות ובהיקף.

חמש התקופות הראשונות מקבילות ברמה מסוימת לשלבי ההתפתחות של פרויד. אריקסון מוסיף שלושה שלבים נוספים המאריכים את ההתפתחות למשך כל חיי האדם. פתרון מוצלח של שלב/משבר נחשב כהשגת יחס נכון בין הצדדים החיוביים והשליליים של הקונפליקט האופייני לשלב. הפתרון המוצלח בכל שלב מהווה בהשגה של מעלה.

 

 

ב. הגישות הבינאישיות החברתיות

הגישות מתבססות על הגישה הפסיכואנליטית, אך דוחות את ההדגשים הליבידינליים של התיאוריה הפרוידיאנית ומדגישים במקומם את ההקשרים החברתיים של האישיות. ע"פ גישות אלו הבנת האדם נעשית באמצעות יחסיו עם בני אדם משמעותיים בחייו. העניין באינסטינקטים הלא מודעים הוא מועט.

הנוירוזות נחשבות כתוצר של יחסי האדם עם בני אדם אחרים בתקופת הילדות המתגלות בהווה.

 

קארן הורניי (1885-1952)

הורניי האמינה כי לבני אדם יש יכולת ורצון לפתח את אישיותם בכיוון חיובי, ושהפרעות פתולוגיות מקורן בחסימה של נטיות אלה ע"י גורמים חברתיים חיצוניים. כמו פרויד, הורניי האמינה בחשיבותם של תהליכים לא מודעים, הדחקות וקונפליקטים פנימיים.

הורניי חקרה  3 תחומים עיקריים:

1.       הנוירוזה -  הנוירוטי מנסה להתגבר על החרדה הבסיסית ע"י הגזמה באחד ממרכיביה:

·             חוסר ישע - נטייה מוגזמת לנוע לעבר אנשים.

·             תוקפנות -  נטייה מוגזמת לנוע כנגד אנשים.

·             ניתוק - נטייה מוגזמת להתרחק מאנשים.

2. פסיכותרפיה – הורניי האמינה בהבהרה לנוירוטי כי פתרונותיו אינם יעילים. שימוש בפירוש חלומות ואסוציאציות חופשיות.
3. המיניות הנשית – הורניי לא הסכימה עם פרוייד כי לנשים יש אני עליון חלש יותר מגברים וטענה כי עקב השפעות סביבתיות הנשים רואות עצמן נחותות שלא בצדק.

 

החרדה הבסיסית

התינוק תלוי בהוריו, וליחסם אליו יש הכרעה עצומה. ע"פ הורניי הנוירוזה נובעת מיחסים בינאישיים מופרעים בילדות (בניגוד לפרויד שטען כי הנוירוזה נובעת מהדחקת דחפי מין/תוקפנות(. הורים המתייחסים לילד בצורות פתוגניות כמו: שתלטנות, הגנת יתר, פינוק, הערצה עיוורת, התעלמות, העלבה, התאכזרויות, דרישה לשלמות, חוסר כנות ו/או עקביות.

הילד אינו מסוגל להתמודד עם התנהגויות אלה ומפתח עוינות בסיסית. יחד עם זאת, בשל רגשות נוספים של הילד להוריו (חוסר אונים ותלות בהורה, פחד, אהבה, אשם וכו'),  הילד נקרע בין העוינות הבסיסית ובין הרגשות האחרים וכתוצאה מכך מפתח תחושה של חרדה בסיסית.

חרדה בסיסית = תחושת בדידות בעולם עוין ומפחיד מתוך היחסים הפתוגניים במשפחה, תחושות השנאה הבסיסית והחרדה הבסיסית, מתפתחים צרכים נוירוטיים המאפשרים הישרדות בעולם הנתפס כאדיש ועוין.

 

הנוירוזה והאוריינטציות הנוירוטיות

ע"פ הורניי, לנוירוזה 3 אפיונים:

1. הצרכים הנוירוטיים – צרכים לא מודעים, המתפתחים בכדי לאפשר לאדם להתמודד ולתפקד למרות תחושת החרדה הבסיסית המלווה אותו.

       הצרכים הנוירוטים נבדלים מהצרכים הנורמליים:

·       בעלי עצמה רבה

·       מיושמים ללא הבחנה על כל אדם

·       לצרכים מתלווה התעלמות מהמציאות

·       אם הצרכים אינם מסופקים הם מעוררים חרדה קיצונית

2. הפחתת הערך העצמי והתכחשות לעצמי האמיתי – 

א.      העצמי האמיתי = מהותו האמיתית של האדם, תוצר התפיסות האישיות של האדם לגבי עצמו.

ב.      העצמי הממשי = העצמי האובייקטיבי המשקף את התנסויות הפרט בחייו, ואת האדם כפי שאחרים רואים אותו.

ג.        העצמי האידאלי = עצמי דמיוני שהפרט רוצה להזדהות איתו ושואף אליו. דורש הצטיינות ושליטה מוגזמות, ולמעשה מגביל את האדם ואף פוגע בבריאותו הנפשית.

                בעקבות התייחסות פתוגנית של ההורים לילד, הילד עלול להסיק כי העצמי האמיתי שלו אינו ראוי לאהבה ולהערכה. כתחליף הוא יוצר לעצמו את העצמי האידאלי הנותן לו תפיסת עצמי חיובית ונעלה אך גם רחוקה מהעצמי האמיתי. התוצאה היא מעגל קסמים, הדימוי האידאלי מעמיד בפני הנוירוטי דרישות שהן מעבר ליכולתו כך שכמעט כל פעולה שהוא מבצע נחשבת ככשלון מכיוון שאינו מצליח לעמוד בדרישות הגבוהות שהציב לעצמו.

3. האוריינטציות הנוירוטיות – הנוירוטי חווה חרדה ועוינות ועלול לבנות את יחסיו הבינאישיים ע"פ אוריינטציה קבועה ונוקשה, בהשפעת צרכיו הנוירוטיים והדימוי העצמי המעוות שיצר לעצמו. הורניי מציגה 3 אוריינטציות נוירוטיות ליחסים בינאישיים:

 

 

אריך פרום - גישה בינאישית חברתית לשאלת החופש

נקודת המבט של פרום משלבת גישה פסיכולוגית (פרויד+אדלר) עם גישה סוציולוגית (קרל מרקס). פרום לא ראה את הבעיות האנושיות כנובעות מתסכול של דחפים ביולוגיים ופיזיים, לדעתו מקורן באי סיפוק הצרכים הפסיכולוגיים של האדם. האדם התפתח מעל ומעבר לבעלי החיים והשיג את תכונת הייחודיות. בעיקר במצבים שבהם הצרכים הנפשיים של האדם מתנגשים עם דרישות הסביבה, האדם חש חסר ערך  או חסר בטחון, למרות יתרונותיו.  

קרל מרקס, הדגיש את כפיפות האדם למוסדות החברה ולנורמות שלה, ואת חוסר החירות הנובע מכפיפות זו. האדם נתון להשפעת המבנה החברתי והלחצים הכלכליים והפוליטיים של החברה שהוא חי בה.

 

חופש, אחריות אישית והישגיות

פרום מתאר תהליך סוציולוגי-כלכלי במקביל לתהליך ההיסטורי של היווצרות הקפיטליזם, והשחרור של הפרט מן הטוטליטריות של שליטים פיאודליים, כניסתיים וכו'. תהליך זה גרם באופן פרדוקסלי לתוצאה ההפוכה. בעלי הכח והממון שגשגו, והמעמדות הנמוכים חשו יותר חסרי אונים. ע"פ פרום, כשהיו משועבדים וחסרי חופש חשו כי גורלם אינו בידם. תחושת החופש החדשה באה עם תביעה פנימית להישגים. כשההישגים לא מומשו הם חשו תסכול.

מנוס מחופש = בריחה מאחריות עצמית ומהצורך בהישגיות, המתלווים לחווית החופש והמאיימים על האדם המודרני.

 

 

 

הצרכים הקיומיים של האדם

פרום הבחין בין דחפים ביולוגיים ודחפים שאינם ביולוגיים, אינם אינסטנקטיביים אשר ייחודיים לאדם ומקורם פסיכולוגי וחברתי. ע"פ פרום החברה המודרנית, הרכושנית והמנוכרת מקשה על סיפוקם:

א.      הצורך בשייכות ובאיחוד – נובע מתחושת בדידות וניכור ומתבטא באהבה, בדאגה ובטיפול בזולת.

ב.      הצורך בהתעלות ובתחושת השפעה – מתבטא בחיפוש אחר שליטה עצמית ובסביבה, אל מול תחושת האפסיות של האדם לנוכח גודלו של העולם.

ג.        הצורך בשורשיות – מתבטא בחיפוש אחר יציבות וקביעות כמשקל נגד לחוסר הביטחון שבחיים.

ד.      הצורך בתחושת זהות – אל מול הניכור והאלמוניות שבחברה העירונית.

ה.      הצורך במסגרת התייחסות ובאוביקט למסירות – הצורך במשמעות לחיינו ומטרה משמעותית למימוש.

ו.        הצורך בריגוש וגירוי – גירויים מתמידים לפעולה ויצירה למניעת שעמום ושגרה.

 

המודעות החברתית

המודעות החברתית =  מתגבשת ע"י החברה שבה חי האדם וכוללת את גישתו לחיים, תפיסתו את המציאות ויחסיו הבינאישיים וכו'. זהו תהליך הנקרא סינון מותנה חברתית המורכב מהשפה, כללי ההיגיון ואיסורי החברה.

הלא מודע החברתי = רגשות מחשבות ועמדות אסורים ע"י החברה.

 

מנוס מחופש

תהליך קבלת החופש ע"י האדם, והבריחה ממנו בעקבות האחריות המתלווה לחופש זה. לדעתו, דרישות החברה ליצרנות ולתרומה מתנגשות לעיתים עם צורכי הפרט לצמיחה ולאושר אישיים. התנגשות זו יוצרת תסכול חוסר אונים ובדידות.

3 דרכים לבריחה מחופש:

1. סמכותנות = ביטול עצמי והענקת כח וסמכות לבני אדם אחרים ולחברה. או לעומת זאת, האדם מנסה להיהפך לסמכות ולשלוט בצורה מירבית בחייו ובחיי הזולת ("האיש החזק").
2. תוקפנות ממאירה = אדם החש איום מהסביבה עלול לנקוט עמדה תוקפנית והרסנית כלפיה. כשהאדם אינו יכול לבטא את ההרסנות הוא מפנה אותה לעצמו. (התמכרויות, אלכוהול, סמים, התאבדות).  בניגוד לפרויד המדבר  על תוקפנות כדחף מולד, פרום רואה את ההרסנות כתוצאה של חסימת דחף החיים החיובי.
3. קונפורמיות של אוטומט = האדם מתאים עצמו לדרישות החברה באופן קיצוני ומנסה להפחית ממידת הניכור ע"י הידמות לרוב. התרחקות מהעצמי האמיתי בשל הפיצול בין רגשותיו האמיתיים והדמות שהוא מציג.

 

אוריינטציות אישיות ע"פ פרום

א.      האוריינטציה המקבלת – האדם חש שכל הטוב שבעולם שייך לכולם חוץ מלעצמו, והדרך היחידה להיות מאושר היא לקבל מבחוץ אהבה, ידע, הצלחה וכו'. קיימת נטיה חזקה לפשרנות לכניעה והסכמה עם הזולת, בכדי לקבל את הסיפוקים הדרושים. האישיות תלותית ופסיבית, אופטימית ונעימה, אך מגלה חרדה רבה במצבים שבהם מספק האהבה נעלם/חסר.

ב.      האוריינטציה המנצלת – האדם חש שכל הטוב שבעולם שייך לכולם חוץ מלעצמו, והדרך היחידה להיות מאושר היא לקבל מבחוץ אהבה, ידע, הצלחה וכו'. האדם נוטה להשיג דברים ע"י הפעלת שליטה ומניפולציות בסביבתו.

ג.        האוריינטציה האוגרת – תחושה של חשדנות כלפי כל דבר מבחוץ. נטייה לבטחון עצמי ע"י צבירה וחסכון של חפצים, ממון, רגשות וכו'. האדם בונה סביבו חומה לצבור בתוכה את המקסימום.

ד.      אוריינטצית שוק -  תוצר החברה המודרנית-טכנולוגית. האדם פועל ע"פ העקרון הכלכלי של היצע וביקוש. האדם מתייחס לעצמו כאל סחורה, ומשתדל להגביר את כח המכירה שלו. ה"אריזה" שלו ושל הזולת מאוד חשובה, הוא משתדל להיות כמה שיותר אטרקטיבי.

ה.      האוריינטציה היצרנית – הפתרון של האדם הבריא והמסתגל. משתמש בכוחות העומדים לרשותו, אינו תלותי ואינו מושפע מאחרים. המציאות נקלטת בבהירות והוא מממש את כישוריו ויכולתו.

 

הרי סטאק סאליבן - גישה בינאישית חברתית להתפתחות

לדעת  סליבן ,האדם נולד עם נתונים ביולוגיים מסוימים, אך תכונות האישיות מתגבשות בהשפעתם של הקשרים הבין אישיים מרגע הלידה, בעיקר בעזרת תהליך החברות של הילד. סליבן אינו מקבל את ההנחה הפסיכואנליטית שהתנהגות האדם נובעת מאינסטינקטים, ולדעתו אצל כל אדם קיים צורך באחרים. האישיות ניתנת להבנה רק על רקע היחסים הבין אישיים של האדם. על פי סליבן מקור ההפרעות הנפשיות של האדם הוא נסיונו להתמודד עם יחסים בין אישיים קשים ומעוררי חרדה.

אופוריה ומתח :שני מצבים בסיסיים.

סליבאן קיבל את המושג הפרוידיאני של הפחתת המתח אך לא האמין באנרגיה נפשית. אופוריה מוחלטת =המצב האידאלי שבו אין כל הפרעה והאדם חש איזון  פנימי. מתח מוחלט =המצב קיצוני הנגדי לאופוריה.

במצב הנקה שבו התינוק חווה את הקשר הבין אישי הראשון הוא יוצר את הפרסוניפיקציה של האם - עיצוב פנימי מנטלי  של קבוצת אירועים, חיצוניים או פנימיים, המאורגת במבנה של דמות אנושית שלתינוק יש קשר  עימה.

 

הפרסוניפיקציה של האם:

א.      הפיטמה הטובה והמספקת – האם שמזינה את התינוק כשהוא רעב מספקת את צרכיו באופן מלא.

ב.      הפיטמה הטובה אך הלא מספקת – אם המזינה את התינוק אך לא בהכרח כשהוא רעב, אלא בזמנים שנוחים לה או שלדעתה נכון להאכילו. הסיפוק אינו שלם כי אין התחשבות בצרכיו.

ג.        הפיטמה הלא נכונה – האם שאינה מזינה  את התינוק כשהוא רעב, כלומר מתעלמת מצרכיו יוצרת אצלו תחושה של חסר ורצון לחפש פיטמה (אמא) אחרת.

ד.      הפיטמה הרעה - כשהאם במצב חרדה והתחושה עוברת לתינוק, יוצרת בתינוק רצון להתרחק ממנה. ההזנה מתבצעת על פי צרכיו, אך התחושות השליליות פוגמות בהזנה והופכת אותה לרעה.

 

הפרסוניפיקציות של העצמי:

התינוק פועל על פי מקדם החרדה, כשהוא חש בשינוי ברמת החרדה לגבי התנהגויות שונות.

1. פרסוניפיקציה של "אני טוב": זהו חלק בדימוי העצמי הכולל את התכונות וההתנהגויות שזכו לאישור מהאם. כל התכונות וההתנהגויות החיוביות שהאדם מאפיין בהם את עצמו.
2. פרסוניפיקציה של "אני רע": התכונות וההתנהגויות שלא קיבלו אישור או שעוררו תגובה שלילית מצד האם.
3. פרסוניפיקציה של "לא אני": החלק מתדמית העצמית שהאדם מתנכר לו. כל המחשבות, הרגשות והחוויות המעוררים חרדה רבה. מופיע בחלומות ,הזיות וכ"ו.

 

מערכת העצמי ומנגנון אי הקשב הבררני:

התינוק מפתח את מערכת העצמי המסייעת להבחין בין אותן התנהגויות ותכונות הזוכות לקבלה מהסביבה לבין אלה המובילות לדחייה, לאיסורים או להענשה. דפוסי הרגלים שנוצרו בהתיחסות לאחרים, היא הכוללת גם את הנורמות התרבותיות של ההורים. מערכת העצמי מגבילה אפוא את מאגר התגובות ההתנהגותיות של היחיד רק למה שמקובל מבחינה חברתית. המטרה העיקרית של מערכת העצמי היא מניעת חרדה או הקטנתה ע"י אי שקט בררני.  זהו מנגנון המבטיח שאם המערכת חשופה למידע  מאיים, היא פשוט מתעלמת ממנו או דוחה אותו.

שלושה אופני התנסות:

סאליבן מתאר שלושה אופני התנסות בחווית העולם, שלפיהם מתפתחות ההכרה והתפיסה של המציאות ושל היחסים הבין אישיים החל בינקות וכלה בהתבגרות.

א.      האופן הפרוטוטקסי -  אופייני לחודשי החיים הראשונים של התינוק,שבהם הוא חווה את הסביבה ואת עצמו בתחושות פיסיות רבות,אך כל אחת מהן נחווית לחוד כמצב רגעי חולף ואין קישור ביניהן. אין הבחנה בין ארוע קודם לאירוע מאוחר, או בין עצמי לבין האחרים והסביבה.

ב.      האופן הפרטקסי – החל מהחודש החמישי בחיי התינוק הוא מתחיל לקשר בין האירועים החושיים הנפרדים ותופס את היותם עוקבים ברצף מבחינת הזמן. למרות הבחנה זו אין התינוק מסוגל עדיין להבין את תופעת הסיבתיות. לכן החשיבה הפרטקסית, אינה הגיונית ומקשרת בין ארועים המתרחשים בצמידות בתחום הפתולוגי .חשיבה זו אופיינית למצבי פרנויה.

ג.        האופן הסינטקסי – החשיבה ההגיונית, הבנה של  הסינתיות והבחנה בין תופעות.

 

התפתחות האישיות:

א.      ינקות  - נמשכת  מן הלידה ועד התפתחות הכשרים המילוליים ותחילת רכישת השפה (עד גיל 18 חודשים). הפה הוא מוקד האינטראקציה עם הסביבה,כאמצעי לתקשורת ולקליטת הסביבה הפיזית והרגשית.הדמות המרכזית היא האם וקשר הגומלין המרכזי הוא המגע של הפה בפטמת האם.

ב.      ילדות – נמשכת מהופעת הכשרים המילוליים ותחילת השימוש בשפה ועד תחילת המשחק בחברת ילדים אחרים(מגיל 18  ח'  ועד גיל 5 בערך.) אופן החשיבה פרטקסי. במשחקי ה"כאילו" הילדים לומדים את תפקידי המינים המקובלים בתרבות שלהם. על פי סליבאן,  "הילד הנכנע" הוא זה שמקבל  כל סמכות ומזדהה לחלוטין עם הפרסוניפיקציה של "האני הטוב". "הילד המתמרד" הוא זה הפורק עול ומזדהה עם הפרסוניפיקציה של "האני הרע".

ג.        גיל הנעורים – זוהי תקופת בית הספר היסודי וקשרי גומלין החשובים הם עם חברים למשחק בני אותו המין (גילים 6-8 בערך).בתקופה זו חלה התרחבות רבה במגוון הדמויות המשמעותיות וההתמודדות העיקרית היא ביצירת קשרים ובהסתגלות לדמויות החדשות והשונות הללו.

ד.      קדם התבגרות -  זוהי תקופה הנמשכת מיצירת חברויות עם ילדים בני  אתו מין ועד הופעת הנטייה והענין בחברים בני המין השני (גילים  9-12 בערך). ההתנסות עם המציאות היא בעיקר בעלת אופי סינטקסי. בגלל הקשר בין אישי ההדוק והיכולת לראות את העצמי בעיני הזולת, קיימת אפשרות לשינוי של תפיסות מעוותות שנוצרו בעבר על ידי השימוש בפרסוניפיקצית השונות ובמנגנון אי הקשב הבררני.

ה.      התבגרות מוקדמת – תקופה זו נמשכת מתחילת התפתחות  הענין בבני המין השני ובמיניות ועד למיקוד הבירור של הענין בסוגיות הללו(גילים 13-18 בערך). ההתעוררות המינים ורגש התשוקה אופינים לשלב זה והעיסוק בנושא המיני רב. אין עדיין ביסוס יחסים רגשיים עם בן או בת זוג.

ו.        התבגרות מאוחרת -  תקופה זו נמשכת החל מן הענין המיני המוקדם ועד הפיתוח של יחסים בין אישיים בוגרים עם בן זוג או בת זוג (בערך מגיל 18 ואילך). במקביל לכך חל ביסוס של הזהות המקצועית.במצב השלילי האדם  בוחר בבידוד ובהתרחקות מבני אדם אחרים ובכך נחסמת התפתחותו הבין אישית.

ז.       בגרות -  מסתיים גיבוש האישיות והאדם אמור להגיע להתנהגות בשלה ביחסיו הבין אישיים.

 

ג. תיאוריות של יחסי אובייקט

בתיאוריות של יחסי אובייקט מתייחס המונח אובייקט לאדם קרוב ומשמעותי לתינוק ביחסיו הראשוניים. יחסים אלה, בעיקר עם האם, הם מודל ואבטיפוס להתייחסות האדם הבוגר בריא/חולה, לסביבתו האנושית והפיסית.

 

מלאני קליין - יחסי אובייקט במעצבי אישיות

מלאני קליין מדגישה את דחף התוקפנות, את פנטזיות התינוק ואת יחסי התינוק עם האם. בשנת חייו הראשונה עובר התינוק שני שלבי התפתחות כשכל שלב מאופיין בעמדה של התייחסות כלפי עצמו וכלפי האם:

העמדה הפרנואידית-סכיזואידית

מרגע הלידה עד גיל חצי שנה לערך. שלב זה מאופיין בחרדת רדיפה ובתפיסה מפוצלת של העצמי ושל הזולת. תפיסתו המעומעמת של התינוק בשלב זה הוא אינו מסוגל להתייחס לאובייקטים כאל שלמים אלא רק לפונקציה שלה כמספקת/מעכבת את צרכיו.

בפנטזיה של התינוק קיימים שני אובייקטים חלקיים מרכזיים:

·       השד האידאלי – האובייקט החיובי והייצוג הפנימי של השד כמספק ומזין.

·       השד הרודף – האובייקט השלילי והייצוג הפנימי של השד כמסוכן והרסני בשל תחושת הרעב של התינוק, וההשלכה של הדחפים התוקפניים המולדים של התינוק על השד וכתוצאה מכך הפחד כי השד יחזיר לו! זוהי חרדת הרדיפה המצויה בבסיסם של מצבים פרנואידיים בבגרות.

הקנאה באובייקט = התינוק מקנא באובייקט בשל הדברים הטובים שיש בו ורוצה לשלוט במקורות סיפוק אלה. זה המקור הראשוני לקנאה בזולת על הדברים שברשותו. תפיסת העולם של התינוק בשלב זה מתבססת על פעולתו של מנגנון הפיצול, הפועל כבורר ומבחין בין חלקי אובייקטים חיוביים ושליליים. תחושות הרעב, התסכול והקנאה מופרדות מתחושות השובע והסיפוק, וכך הסיפוק יכול להחוות כמושלם ואידאלי. לדוגמא: אצל המבוגר מנגנון הפיצול מתבטא בתופעת הגזענות שבה יש חלוקה דיכוטומית של בני אדם כטובים ורעים.

העמדה הדפרסיבית

גיל שבעה חודשים עד שנה. כשהתינוק מפתח את כישוריו הקוגניטיביים (תפיסה, הבנה, חשיבה וזכירה) הוא מגלה כי האובייקט הטוב והרע הנם אחד. שניהם חלקים של האם בזמנים/מצבים שונים. המעבר לשלב זה יכול להתרחש רק אם התינוק חווה בשלב הקודם סיפוק מתסכל.

בשלב זה האני צריך להתמודד עם העובדה כי האם היא אובייקט טוב ורע כאחד. עצם הגילוי כי האם מקיימת קשרים עם אנשים אחרים (האב) המתלווה לתחושת חוסר האונים והתלות באם, מתעוררת לראשונה הקנאה בבני אדם אחרים.

הייאוש הדפרסיבי = התינוק חושש כי הרס את האם ברגשותיו השליליים כלפיה. התינוק אינו מבחין בין מציאות ופנטזיה ולכן חווה תחושת אובדן, אשם וחוסר תקווה. תהליך מרכזי בשלב זה הוא תהליך האבל.

תינוק שהגיע להכרה כי האובייקט הוא שלם אינו מפחד עוד מהשד הרודף אך גם אינו מפיק עונג מהשד הטוב כמו פעם. התינוק מפתח כנגד תחושות האובדן והאשמה שני סוגי הגנות:

1. הגנות מאניות = מכוונות נגד התלות באובייקט ומופעלות, להכחשה או להיפוך של התלות באובייקט, המהוות התמודדות לא טובה עם תהליך האבל כי יש אשליה של התמודדות אך בפועל אין התמודדות אמיתיים עם הרגשות הדפרסיביים. לדוגמא: גבר שאשתו עזבה אותו, מצהיר כי הוא שמח שנפטר ממנה וכי מעולם לא אהב אותה ושהיא עוד תתחנן שיקבלה בחזרה.

2. השאיפה לתיקון = התמודדות חיובית עם תהליך האבל והרגשות הדפרסיביים. התינוק חווה דיכאון ורוצה לתקן את הנזק שהוא חושב שגרם ולהשיב לעצמו את אהבת האובייקט האבוד. למשל, יכולתו של המבוגר לשמור על אהבה וקשרים אחרים למרות קיומם של קונפליקטים וקשיים. אפיון נוסף של העמדה הדפרסיבית-תחילת התפתחותו של התסביך האדיפלי המתחיל בגיל זה. התינוק מגלה את נוכחות האב והקשר בנו לבין האם. רגשי ההרסנות המתלווים לכעס מצטרפים לתהליך האבל ומהווים מקור נוסף לרגשי אשם ולדפרסיה.

מלאני טוענת כי העמדה הדפרסיבית איננה מעובדת עד תומה. החרדות הנובעות מרגשי אשם ומדו ערכיות, והגורמות לתחושות דיכאון, נמצאות תמיד בנפש האדם.

 

רונלד פרברן - כישלון יחסי אוביקט והאישיות הסכיזואידית.

פרברן מתחיל מנקודת המוצא של קליין, אך בניגוד לה הוא דוחה את תיאורית הדחף של פרויד ומקבל במקומה את נושא יחסי אוביקט. פרברן, בניגוד לקליין, מדגיש את העובדות החיצוניות של יחסי אוביקט הממשיים. היחסים המתרחשים במציאות של התינוק חשובים יותר מהפנטזיות. החרדה הבסיסית ע"פ פרברן היא חרדת הפרידה הנוצרת כשהתינוק חווה מצבים שבהם האם עוזבת אותו זמנית וצרכיו אינם מסופקים. התסכול והחשש המתלווים להיעדרות האם הם הבסיס לחרדה זו, העלולה להיות בעלת השפעה רבה על האישיות של המבוגר ועל האופן שבו הוא מתייחס לאובייקטים בחייו.

האישיות הסכיזואידית

ניתוק רגשי ונסיגה ממעורבות רגשית, כשההתנהגות החיצונית מאופיינת בריחוק, בקרירות ואדיש/ות לזולת, בהימנעות מהבעת רגשות ובעיקר מתגובות קיצוניות. למרות שהוא מסוגל לאמץ תפקוד חברתי חיצוני שטחי, הוא נוהג מבחינתו בחוסר כנות ומגן במשחק החברתי החיצוני על עולמו הפנימי, שהוא מוקד עניינו.

הסכיזואיד מייחס חשיבות רבה למשימות אינטלקטואליות מכיוון שהן ביטוי לרציונל ואינן מערבות כל רגש. הסכיזואיד בעל מודעות עצמית גבוהה ונוטה לצפות מהצד במצבים שונים על עצמו והתנהגותו. בשל ההימנעות מהשקעה רגשית מתחזקת הנטייה להדחקת רגשות בכלל, המובילה לתופעת אי-הרגשה, האופיינית לסכיזואיד.

ע"פ פרברן, הסכיזואידיות היא הפרעה האופיינית לפגיעה ביחסי עצמי-אוביקט. מכיוון שההשקעה הליבידינלית הרגשית לא זכתה לתגובה הולמת מצד האם, מצטברות חוויות של השקעת רגש באובייקט ללא תגמול ונוצרת תחושה של ריקנות ואכזבה.

התינוק מבין כי הרגשות הם תובעניים ומאיימים על הזולת כי אם הם לא היו כאלה האובייקט לא היה דוחה אותם.

 

דונלד וויניקוט - יחסי אובייקט כהסתגלות למציאות

וויניקוט מתמקד באופן שבו התינוק מתוודע למציאות בסיועה של האם. מצב התלות המוחלט והצורך בסביבה אוהדת. בינקות המוקדמת לאחר הלידה התינוק נמצא במצב "תלות מוחלטת", הנובע מחוסר האונים הבסיסי שלו. וויניקוט רואה את האם והילד כיחידה אחת בשלב זה, "אימהות טובה במידה מספקת" = האם נענית בצורה סבירה לצורכי התינוק ומספקת אותם באופן המאפשר את המשך התפתחותו. נוצרת סביבה אוהדת/תומכת המאפשרת גיבוש של גרעין האני והגעה למודעות של "אני קיים". אצל התינוק. במצב שבו האימהות אינה טובה במידה מספקת, ואין די תמיכה לאני, התינוק עלול לסבול מהפרעות מהסביבה. הטראומה אינה פגיעה חד פעמית, ע"פ וויניקוט, אלא הצטברות חוויות של הפרעה בשלב מוקדם בחיי התינוק שבו הוא חסר אונים. התינוק עלול לחוש איום על המשך קיומו, מה שיוצר רקע להפרעות נפשיות.

 

המעבר מתלות מוחלטת לתלות יחסית והתפתחות המודעות

כשצורכי התינוק המצוי בתלות מוחלטת מסופקים ע"י הסביבה הטובה דיה, חל מעבר למצב של תלות יחסית. בשלב זה הקשרים האינטלקטואליים המתפתחים של התינוק מאפשרים היווצרות מודעות לקיום הטיפול האימהי ולצורך שלו בו.

בשלב זה, שבו התינוק מתחיל לחוש אחריות למעשיו – ע"י הבחנה בין "אני" ל"לא אני" ותפיסת העולם מתרחבת. בגילאי 5-6 חודשים על האם להפחית את מהירות/תדירות היענותה לצורכי התינוק בכדי שיהיה יותר פעיל ויגיע להישגים בעצמו.

אוביקט מעבר = חפץ שהתינוק בוחר והנו בעל משמעות מיוחדת עבורו. החפץ איתו בכל מקום בכל עת. זהו תחליף חלקי לדמות האם ומקל את הפרידה ממנה. התינוק עובר בשלב זה מראייה של מציאות פנימית אל חוויה של מציאות משותפת (מקביל למעבר מעקרון העונג למציאות).

 

תרומתן של האם והמשפחה ביחסי האוביקט

בצד השני של יחסי האוביקט נמצאת האם ובהמש מצטרף האב ובני המשפחה. ע"פ וויניקוט, האם הביולוגית היא הדמות המתאימה ביותר לטפל בתינוק בשל קשרה הטבעי והייחודי לתינוק. "האם המסורה הרגילה" = אם המצליחה בטיפול ילדיה ושמשלימה עם רגשי הטינה בשל הוויתורים שעושה למען התינוק.

המרחב הפוטנציאלי - ה"שטח" הנפשי שבו מתרחשות ההתנסויות החיוביות והמספקות. היצירתיות של האדם, הספונטניות שלו ותרומתו להעשרת החברה.

יחידה 3: תיאוריות ביהביוריסטיות וקוגניטיביות

הרקע לגישה הביהביוריסטית בפסיכולוגיה

הביהביוריזם שצמח בארה"ב התנגד לכל גישה שאינה מבוססת על נתונים אוביקטיביים ועל מידע מדעי מעבדתי תקף.

מקורותיהם של הביהביוריסטים הנם הפוזיטיביזם (ידע אוביקטיבי) שהתבסס עלההאמפיריציזם (נגד תצפיות – אין לערב רגשות ועמדות עם עובדות), האופרציונליזם (הגדרות אופרציונליות) והפונקציונליזם (תהליכים ומטרות).

המחקר הביהביוריסטי שהיה נומותטי בעיקרו, נשען על מחקר בעלי חיים במעבדה ועסק בעיקר בחקר תהליכי למידה.

אישים בגישה הבהייביוריסטית

פבלוב: ההתניה הקלאסית

פבלוב, גילה את הלמידה באמצעות התניה קלאסית, שבה אסוציאציה נלמדת בין גירוי מותנה לבין תגובה. התגובות שבהן עסק היו תגובות אוטונומיות.

בהתניה (למידה) קלאסית מוצג גירוי ניטרלי (גירוי מותנה נלמד: צליל) שניות אחדות לפני גירוי אחר (גירוי לא מותנה: אבקת מרק בשר), הגורר תמיד תגובה מסוימת (תגובה לא מותנית מולדת: הפרשת ריר). שילוב שני הגירויים מוצג בשלב האימון ונלמדת אסוציאציה בין הגירוי המותנה (הצליל) לבין התגובה (הפרשת ריר), שהיא עתה תגובה מותנית (נלמדת).

ווטסון: מדע ההתנהגות

ווטסון, שנחשב לאבי הביהביוריזם, החל את כיווני המחשבה של פבלוב על הפסיכולוגיה האנושית. ווטסון טען שההתניה הקלאסית היא תהליך מרכזי בלמידה הן אצל בע"ח ובני אדם. הפסיכולוגיה היא ענף ניסויי ואובייקטיבי של מדעי הטבע, שמטרתו ניבוי ההתנהגות ושליטה בה.

תורנדייק - למידה אינסטרומנטלית

ניסח את חוק התוצאה: תוצאות התגובה הן הקובעות אם הקשר בין הגירוי (המצב) לבין התגובה יתחזק או יחלש. תורנדייק התעניין בתגובות רצוניות שהאורגניזם מבצע כאמצעי להשגת מבוקשו.  אם בעקבות התגובה זוכה האורגניזם בתגמול חיובי, הקשר בין הגירוי לתגובה יתחזק או ייחלש במקרה של תגמול שלילי.

סקינר - התניה אופרנטית

אימץ את חוק התוצאה ואת התגמול בתהליך הלמידה שהוא כינה חיזוק. בהתניה האופרנטית שולט האורגניזם בסביבתו אך גם נשלט על ידה. התנהגות אופרנטית תלויה בהיסטוריית החיזוקים של האורגניזם.

הל, (ניאוביהביוריזם) הוסיף למודל הלמידה את המשתנים המתווכים – משתנים היפותטיים הנמצאים באורגניזם

ומתווכים בין הגירוי לתגובה . הל הדגיש את נושא הפחתת הדחף וטען כי תגובות מחוזקות הן אלה המפחיתות דחף. הל טבע את המושגים חיזוק ראשוני, חיזוק משני והרגל.

 

הגישה הביהביוריסטית לנושא האישיות

הגישות הפסיכואנליטיות מבוססות על ההנחה כי בתוך הנפש מתרחשים תהליכים שונים וההתנהגויות הן "רק" ביטוי חיצוני שלהם. הגישה הביהביוריסטית מתמקדת בסימפטומים אלה, בהתנהגות הניצפית וטוענת כי אין אפשרות לשער ולהניח כה הרבה על מבנים ותהליכים פנימיים שיהיו תמיד בגדר מבנים היפותטיים.

ע"פ ווטסון האישיות היא סכום הפעילויות (ההתנהגויות) שאפשר לגלותן באמצעות צפייה ממשית בהתנהגות, למשך זמן מספיק שהתצפית תעמוד בדרישות מדעיות ויתקבל מידע מהימן. ההתנהגות וכך גם האישיות, תפתחת ומשתנה באמצעות תהליכי מידה, ולכן נועד ללמידה תפקיד חשוב בהתפתחותה של האישיות ובעיצובה. תיאוריות אישיות בהיבייוריסטיות הן חסכניות (מבוססות על מעט מונחים) ומדגישות את השפעת הסביב והמצב.

הגישות

הביהביוריזם הקיצוני של סקינר

סקינר ראה את האדם כאורגניזם, שאת התנהגותו קובעות בעיקר השפעות סביבתיות. האדם הוא קופסא שחורה, שאי אפשר לחדור לתוכה ויש לבדוק רק את הקלט והפלט שלה. הנחת היסוד היא דטרמיניסטית, האומרת שההתנהגות אינ תוצר של רצון חופשי ואקראי (בדומה לפרויד). כל אורגניזם שרכש מאגר של התנהגויות, מהווה נקודת מפגש שבה תנאים תורשתיים וסביבתיים יוצרים ביחד השפעה משותפת. לאף אדם אחר (אלא תאום זהה) יש את אותו מטען תורשתי ואותה היסטוריה אישית (היסטוריה של תוצאות התנהגותו) ולכן כל אדם הוא ייחודי.

כל התנהגות מוכתבת ע"י התניה אופרנטית. התניה זו מאפשרת פיקוח מלא על ההתנהגות.

ניסוי עיקרי: קופסת סקינר היא כלוב אטום לרעש עם תנאי תאורה וטמפ' קבועים, בתוכו מותקן מכשיר שלחיצה עליו גורמת למתן חיזוק בצורה של מזון או שתייה. הלחיצות מבוצעות ע"י בע"ח הנמצא בתוך הכלוב. הדוושה (עכבר) או הדיסקית (יונה) שעליהם לוחץ בע"ח מחוברות למתן הרושם את מספר הלחיצות והקצב שבו הן מתבצעות.

התנהגויות סמויות - סקינר טען שהגורם להתנהגות הוא תמיד גירוי חיצוני ועל כן נתן הסברים התנהגותיים למונחים תיאורטיים כמו רגש, חשיבה, רצייה, קונפליקטים והדחקה.

פסיכופתולוגיה - היא התנהגות בלתי מסתגלת, תוצר של מערכת חיזוקים ועונשים מסוימת.

פסיכותרפיה – יצירת מערכת יחסים מתוקנת. קודם לזהות את ההתנהגויות השליליות הפוגעות בתפקודו של המטופל ואת ההתנהגויות החיוביות החסרות במאגר ההתנהגות שלו. לאחר מכן, לזהות כיצד הסביבה מחזקת התנהגות שלילית ולהציע שינויים באופן מתן החיזוקים שיגרמו להכחדת ההתנהגות השלילית. במקביל לגבש תוכנית חיזוקים שתעודד למידה של התנהגויות חיוביות – צורת טיפול זו מכונה תרפיה התנהגותית.

על טבע האדם ע"פ סקינר

·       הסביבה קובעת ומעצבת את התנהגות האדם באופן מוחלט.

·       יש להבין את התנהגות האדם ע"פ היסטוריית החיזוקים של התגובות המרכיבות אותה.

·       האדם מגיב לסביבה יותר מאשר פועל.

·       האדם ניתן לשינוי ע"י שינוי מתן החיזוקים.

·       ההתייחסות לאדם חייבת להיות אוביקטיבית וניתנת לצפייה ולחקירה.

יתרונות התיאוריה של סקינר נעוצים באיכות ההגדרה של מונחיה, בשיטות החקירה שלה וביישומיה בתחום הטיפולי.

חסרונות התיאוריה הם התעלמותה המוחלטת מהשפעתם של רצונות קוגניציות והתנסויות פנימיות, התבססותה על מחקר של בעלי חיים ו"תרומותיה" האפשריות לפיקוח קיצוני ושלילי על ההתנהגות.

 

תאוריית החיזוק של דולרד ומילר

התיאוריה מתבססת על התיאוריה הפסיכואנליטית של פרויד ועל תיאורית הלמידה של הל.

דונלד ומילר מגדירים את האישיות בעזרת מושגים מתורת הלמידה. הם רואים את ההרגל כמרכיב בסיסי של האישיות, ואת האישיות כסכום הרגליו הנלמדים של האדם.

ע"פ דולרד ומילר, קיימים ארבעה מושגי יסוד בתהליך הלמידה:

1. דחף – מולד/נרכש הכח המניע את האורגניזם לפעול. הדחף מניע את האדם להגיב אולם הוא אינו מכוון לפעולה.             
2. דחפים ראשוניים (מולדים) = מצבים פנימיים, ביולוגיים, המקבילים למשתנים המתווכים בתיאוריה של הל.                                 
3. דחפים משניים (נלמדים) =  צרכים חברתיים נרכשים, המתקשרים במהלך ההתפתחות החברתית של האדם עם צרכים ראשוניים ומהווים מניעי התנהגות בעצמם.
4. רמז – גירוי מבחין המנחה את התנהגות האדם, כלומר, קובע את אופי הפעולה או התגובה. הפעילות הספציפית להפחתת הדחף (כיוון הפעולה) יקבע ע"פ הרמז.
5. תגובה – כל פעילות (אפילו חשיבה) הננקטת בעקבות הרמז.
6. חיזוק -  כל דבר המביא להפחתת הדחף ולסיפוקו. בעקבות החיזוק מתחזק הקשר בין הרמז לתגובה.

חיקוי/התנהגות תלותית מותאמת = סוג מיוחד של למידה, חשיבותו רבה במיוחד בתהליך החיברות.

 הצופה מתאים את התנהגותו להתנהגות המנהיג, תגובתו של הצופה תלויה בהתנהגותו של המנהיג, המשמשת רמז לתגובה. באמצעות חיקוי דמויות משמעותיות בסביבתו לומד הילד כיצד להגיב במצבים חברתיים.

 

לסיכום, למידה מכל סוג שבהוא מתרחשת בעקבות חיזוק הקשר בין גירוי (רמז) לתגובה – צלצול טלפון -> הרמת השפורפרת.     

באילו תנאים יתקבל חיזוק? לפי דולרד ומילר החיזוק מותנה בפעילותו של דחף. יתרה מזו, בתהליך החיזוק חלה תמיד הפחתה בדחף. תגובה נתונה עשויה לקבל חיזוק מכוח הפחתת דחף ראשוני (כמו רעב, כאב) או ממשני (חרדה, בושה). כאשר תגובות האדם אינן מצליחות  להפחית את הדחף, הוא נקלע לבעיית למידה, המניעה אותו לפתח תגובות חדשות שיוכלו להפחיתו.

מבנה האישיות

האישיות היא סכום הרגליו הנלמדים של האדם. ההרגל מייצג את התכונות היציבות והקבועות באישיות האדם. הרגל נוצר בעקבות קשר נלמד בין רמז (גירוי סביבתי), דחף פנימי ותגובה התנהגותית.

 

התפתחות האישיות

ע"פ דולרד ומילר, תהליך התפתחותה של האישיות ראשיתו בלידה. התינוק מצויד כבר בציוד פנימי העוזר לו להסתגל לעולם. כמו: רפלקסים ומערכת דחפים ראשוניים מולדים. עם הזמן מתפתחים תגובות נוספות הקשורות בתהליכים הכרתיים ותגובות לדחף משני. יש תגובות היכולות ליצור גירויים חזקים שעשויים לשמש אף כדחף. לעומת זאת יש תגובות המניבות גירויים בעלי עצמה של דחף אך יחודיים ולכן משמשים כרמז.

 תגובה מעוררת רמז = תגובות המחפשות באופן פעיל רמזים לתגובה. הסבר התפתחותם של תהליכים הכרתיים גבוהים כמו חשיפה ושפה.

לשפה חשיבות רבה בהתפתחות ההכרתית של האדם. מגיל צעיר מתרגל הילד לשים לב לרמזים מילוליים ולהגיב עליהם, ובמשך הזמן אף להשתמש בהם בעצמו. שפה היא מע' של רמזים מילוליים המעוררים תגובות.

ההקשר החברתי

דולרד ומילר חזרו והדגישו כי בכדי להבין את ההתנהגות האנושית יש להתחשב בסביבה החברתית של האדם.  התרבות היא דגם של החיזוקים האופייניים לה ואת התגובות הזוכות לחיזוקים. לכל תרבות/משפחה יש מערכת מנהגים וחוקים משלה ועל הילד ללמוד אותם במהלך התפתחותו.

דולרד ומילר סבורים כי כי עקרונות הלמידה לבדם אינם יכולים להסביר את התנהגות האדם וכי יש להתחשב גם בסביבה החברתית. הם רואים את התפתחות הילד בהקשר החברה הסובבת אותו, ומייחסים להתפתחות זו השפעה מכרעת על אישיותו הבוגרת.

 

שלבי התפתחות מכריעים

דולרד ומילר מסכימים עם הטענה הפסיכואנליטית כי לחוויות הילדות המוקדמות נודעת השפעה מכרעת על התנהגותו של המבוגר. כמו כן, יש התאמה בין  אירועים אלה לתהליך הלמידה.

התינוק הנו חסר אונים תפקידם של ההורים הוא לדאוג שרמת הדחף תשאר נמוכה יחסית. על ההורים להיות סבלניים, לספק את צורכי התינוק ולא לבוא אליו בדרישות יתרות לפני שהצליח לפתח אוצר מילים נאות.

 ארבעה מצבים שהדרישות החברתיות המיוצגות ע"י ההורים עלולות ליצור קונפליקטים. כל אחד מהמצבים כרוך בקונפליקט המאפיין את שלב ההתפתחות המתואר באותו מצב:

·       הזנה

·       חינוך לניקיון

·       חינוך מיני מוקדם

·       חינוך לשליטה על כעס ותוקפנות (נובע מעונשים)

שלבי ההתפתחות מתאפיינים לא רק בהתנסויות הקשורות באיזורים הארוגניים שנכללו בתיאוריה של פרויד, אלא גם במע' של תנאים חברתיים הנקבעים ע"י התרבות ומועברת לילד באמצעות הוריו.

 

השפעת תהליכים לא מודעים על ההתנהגות

דולרד ומילר מסכימים עם פרויד בנוגע לחשיבות שנתו הראשונה של התינוק וגם לגבי קיומם של תהליכים לא מודעים, אולם מקור התהליכים מוסבר בצורה שונה מפרויד. הם מסבירים את מקור התהליכים הלא מודעים ע"י תהליך הלמידה ומבחינים בין שני סוגי תהליכים לא מודעים:

1. הדחפים, התגובות והרמזים שנלמדו לפני רכישת השפה ולכן לא זכו לייצוג מילולי ואינם מצויים בהכרה.
2. רמזים ותגובות שהיו מודעים בעבר אך הודחקו.

הדחקה = זוהי תגובה נלמדת להימנע מגירויים לא נעימים. [הפחד שהמחשבות מעוררות (דחף משני) לא לחשוב עליהם (תגובה)].

 

קונפליקט

הילד חש קונפליקט בין רצונו לספק את צרכיו לבין פחד מעונש או מאיבוד אהבת ההורים. הדרך משמשת בסיס לאישיותו בעתיד.

·       קונפליקט התקרבות – עצמת הנטייה להשיג מטרה רצויה כפונקציה של המרחק הפיסי/הפסיכולוגי מאותה מטרה.

·       קונפליקט הימנעות – עצמת הנטייה להימנע מגירוי שלילי/עונש כפונקציה של המרחק הפיסי/הפסיכולוגי מאותו גירוי.

עוצמת ההתקרבות = הנטייה להשיג מטרה מתחזקת ככל שמתקרבים אליה. באופן דומה, ככל שמתקרבים לגירוי שלילי/עונש מתגבר הרצון להימנע ממנו. הנטייה להימנעות מתעצמת מהר יותר מהנטייה להתקרבות ככל שהמטרה החיובית/השלילית קרובה יותר.

דחף חזק מגביר את עצמת הנטייה.

1. קונפליקט בין הנטייה להתקרבות לבין הנטייה להימנעות – כשאדם שואף להשיג מטרה מסוימת אך בה בעת חושש מהשגתה. (רווק הרוצה להתחתן אך כשמועד התאריך מתקרב הוא מהסס ומבטל וחוזר חלילה). הקונפליקט ימשיך עד לפתרון על ידו או ע"י ארוסתו.
2. קונפליקט בין שתי נטיות להימנעות – כשאדם צריך לבחור בין שתי אפשרויות שכל אחת מהן עלולה להניב תוצאות לא נעימות. (ילד המפחד לטפס על עץ אך גם חושש שחבריו ילעגו לו אם יגלה את פחדו). ככל שהוא מתקרב לאחד היעדים כך גוברת נטייתו להימנעות. ואולם, בעקבות נסיגתו גובר חששו מהאפשרות השניה. הוא ימשיך לסגת פעם מאפשרות א ופעם מאפשרות ב עד שיפתור את הקונפליקט כשיפתור/ יעקוף את אחת הסיטואציות המפחידות.
3. קונפליקט בין שתי נטיות להתקרבות – כשאדם צריך לבחור בין שתי מטרות נכספות. (לבחור בין שתי הצעות לבילוי). ע"פ מילר אין זה קונפליקט חמור. ככל שהיא תתקרב ליעד אחד השני יתרחק ותבחר האפשרות הרצויה יותר. עומדים פה לרשות האדם תגובות הימנעות נסתרות המקלות עליו את ההחלטה.

 

פסיכופתולוגיה ופסיכותרפיה

הנוירוזה מייצגת ביטוי של קונפליקטים נלמדים. במהלך התפתחותם, ילדים צריכים ללמוד כיצד לבטא את דחפיהם בדרך המקובלת בחברה, בעיקר דחפים הקשורים בהזנה, חינוך לניקיון, מיניות ותוקפנות. בעקבות עונש שהטילו ההורים, מתפתח דחף פחד נרכש לגבי גירויים מסויימים, והילד מתנסה בקונפליקט התקרבות – הימנעות. (הרצון לבטא כעס אך פחד לעשות זאת). דולרד ומילר טוענים כי בכדי להיפטר מסימפטומים פתולוגיים יש לעסוק בסיבות עצמן ולא רק סימפטום. יש להעלות למודע חוויות מהלא מודע, ולנקוט שיטות המזכירות את אלה של פרויד (אסוציאציות חופשיות וכדומה.).

מחקרים

מחקרים אחדים בנושא ההתקה מדגימים את הניסיון לגשר בין הפסיכואנליזה לבין תיאוריית הלמידה. אפשר להסביר את תופעת ההתקה באמצעות המושג הכללה. כזכור בתהליך ההכללה לומד האורגניזם להגיב לגירוי הדומה לגירוי המקורי, כפי שהגיב לגירוי המקורי. מילר ערך סדרת ניסויים בכדי להוכיח אמפירית כי ההתקה היא צורה מסוימת של הכללת גירוי, ולספק בדרך זו מסגרת תיאורטית להסבר תופעת ההתקה ולניבויה.

תוצאות המחקר הצביעו כי תחושות התסכול הגבירו את העמדות השליליות כלפי קבוצות המיעוטים. עלייה זו יוחסה להתקה של רגש הכעס והעוינות שעוררו החוקרים בנבדקים כשמנעו מהם את הבילוי הנכסף. הנערים לא יכלו להביע את כעסם ישירות ולכן מצאו פורקן לתוקפנותם בהשמצת קבוצות המיעוט הסבר פסיכואנליטי).

במונחים של תיאוריית הלמידה: הנערים הכלילו תגובה מסוימת מגירוי אחד לגירוי דומה אחר. ממצאי המחקר מלמדים שתופעת ההתקה קיימת אצל בני אדם וכי אפשר לגרום להתרחשותה (ללא קשר לתיאוריה זו או אחרת).

 

תיאוריית הלמידה החברתית – קוגניטיבית של בנדורה

בנדורה ביקש להציג את התיאור המפורט והיעיל ביותר של למידה אנושית בהקשרים חברתיים. בנוסף הוא חתר לפתח, בשיטות מדעיות, תהליכים יעילים לשינוי התנהגות שאינה מקובלת בחברה. ע"פ בנדורה ההתנהגות האנושית נשלטת ע"י משחק כוחות פנימיים וחיצוניים. האדם משפיע על סביבתו והסביבה משפיעה על האדם בתהליך מעגלי מתמשך שהוא מכנה דטרמיניזם הדדי. שנית, התהליך מתרחש בעקבות פעילות גומלין בין גורמים קוגניטיביים, התנהגותיים וסביבתיים.

הסביבה מהווה מקור מידע שעל פיו האדם מגבש את מערכת הציפיות שלו. כלומר, הסביבה משפיעה על המערכת הקוגניטיבית. האדם מתנהג באופן שלפי ציפיותיו יביא אותו לקבלת חיזוקים מהסביבה. כלומר, הציפיות, שהן חלק מהמערכת הקוגניטיבית, קובעות את ההתנהגות. ההתנהגות משפיעה על הסביבה ומשנה אותה. הסביבה שהשתנתה מספקת מידע חדש למערכת הקוגניטיבית וכו'.

בנדורה מדגיש שלושה תהליכים:

*למידה ע"י צפייה במודל = למידה יכולה להתרחש גם ללא חיזוק ישיר (רוב הלמידה האנושית). למידה באמצעות חיזוקים ישירים היא למידה בדרך של ניסוי וטעיה. אך אם כל הלמידה האנושית היתה מתבצעת באופן זה הרי שלעולם לא היינו לומדים שפה למשל או נגינה וכו'.  מכאן, בנדורה טען כי למידת התנהגויות מורכבות נעשות מתוך צפייה בהתנהגות הזולת, ללא קבלת חיזוק ישיר או תגובה. המודל המשמש ללמידה אינו חייב להיות אדם מוחשי, קיימת למידה גם ממודלים סמליים (טלוויזיה, קולנוע, חוברות הדרכה, ספרים, כוכבי קולנוע וכו').

        בלמידה זו מעורבים 4 תהליכים:

· תשומת לב (גורמים משפיעים: מעמד חברתי ודימיון לצופה).

· זכירה – שימור ההתנהגות הנצפית ע"י דימויים חזותיים או ייצוג מילולי.

· שחזור מוטורי ע"י אימון פעיל או סמוי-חזרה הכרתית על התנהגות המודל ע"י חשיבה מילולית /חזותית, ללא חזרה מוטורית, כדי לשפר את השחזור. ולעיתים אפילו אימון ההתנהגות בהדרכת המודל.

· הנעה בעקבות חיזוק סמוי הלומד לא יבצע את ההתנהגות, אלא אם כן צפוי לו חיזוק כלשהו בעקבות הביצוע. מכאן כי ההנעה היא הכרחית לביצוע ההתנהגות.                                                                          

חיזוק מואצל = כשהאדם רואה פעולה של מודל על תוצאותיה ומקשר כי התוצאות נובעות מההתנהגות.                                    

חיזוק חיובי מואצל = כשהאדם מגביר התנהגות שראה כי היא מחוזקת כשהמודל מבצע אותה.                                                          

עונש מואצל = כשהאדם נמנע מהתנהגות שהמודל קיבל עבורה עונש.

 

השפעותיה של למידה ממודל:

א.      השפעות מעצבות = באמצעות הלמידה הצופה רוכש התנהגויות חדשות.

ב.      השפעות מעכבות = למידה כי התנהגות מסוימת מובילה לתוצאות לא נעימות ובכך למד כי יש לעכב התנהגות דומה.

ג.        השפעות המבטלות עכבות = כשהצופה נוכח כי התנהגותו הלא מקובלת של המודל זוכה לחיזוק או אינה גוררת עונש.

ד.      השפעות מעוררות/מגרות = כשהתנהגותו של המודל משמשת לצופה גירוי מבחין.

בני אדם נוטים לחקות את התנהגותם של מודלים אנושיים חיים, בעלי מעמד חברתי גבוה, הזוכים לחיזוקים על התנהגותם. עם זאת, גם מודלים סמליים, כמו גיבורי ספרים או סרטים, עשויים להשפיע השפעה ניכרת על התנהגות בני אדם.

 

בדר"כ הלומד מחקה את התנהגות המודל בהיעדרו לפיכך, החיקוי אינו תלוי בהתאמת תגובות הלומד לאלה של המודל, שכן זה אינו נוכח בעת החיקוי. בנדורה מניח כי בלמידה ע"י צפייה במודל הצופה קולט באורח פעיל מידע מסוים ושומר אותו בזיכרונו עד שנקרית הזדמנות נאותה ליישם אותו בהתנהגות עצמה. תהליך שימור המידע הוא תהליך קוגניטיבי.

הגדרת תפקיד החיזוק בלמידה, החיזוק אינו גורם הקובע אוטומטית את ההתנהגות. החיזוק מהווה בעיקר מקור מידע. חיזוק הניתן בעקבות תגובה מסוימת מאפשר לאדם לנסח השערות על מהות התגובה הנכונה. כלומר, הוא מספק לו מידע, שלפיו יוכל לשער מה צריכה להיות תגובתו הנכונה. החיזוק מספק מידע הן אם הוא ניתן במישרין והן אם הוא ניתן באורח סמוי, כלומר, אגב הסתכלות בהתנהגות המודל. (תמריץ)

בנדורה מקבל את מרבית עקרונות הלמידה הבסיסיים, כמו התניה קלאסית, הבחנה, למידה באמצעות התנסות ישירה וחיזוק, אך הוא מדגיש כי ביסוד עקרונות אלה מונחים תהליכים קוגניטיביים. לדעתו, הניסיון כשלעצמו לא די בו לפקח על ההתנהגות ולשלוט בה. ההכרה והציפיות שהאדם מפתח בעקבות ניסיונו הם הקובעים את ההתנהגות.

 

בנדורה מייחס לתהליכים הקוגניטיביים והסמליים תפקיד חשוב בתהליך הלמידה החברתית. הוא רואה באדם יצור בוחן, בעל יכולת לקלוט מידע, לעבדו ולקבל החלטות.

*ויסות עצמי = מערכת זו מאפשרת לאדם להציב לעצמו מטרות ולקבוע אמות מידה להערכת ההתנהגות שבאמצעותה הוא מבקש להגשימן. האדם מעניק לעצמו חיזוקיםחמ לווסתפ ולשלוט בהם.לרוב מתרחשת הלמידה באמצעות חיקוי אמות המידה שמדגימים בני המשפחה, החברים והדמויות הידועות מאמצעי התקשורת.

חיזוק עצמי = במשך הזמן מתפתחת מערכת של סיפוקים עצמיים בעלת שתי תוצאות אופייניות: הערכה עצמית וגמול מוחשי (פרס או עונש שהאדם נותן לעצמו). קיים קשר גומלין בין תוצאות אלה, שמטרתו לעודד את ההתנהגות הרצויה או למנוע התנהגות לא רצויה. לעיתים יש סתירה בין ההערכה העצמית לבין ההערכות החיצוניות עלינו, במקרים כאלה מצליחה ההערכה העצמית לקבוע את ההתנהגות. לעיתים מע' הויסות העצמי היא בעלת עוצמה כה רבה, עד שבמקרים של עימות בינה לבין ההערכות החיצוניות היא מנתקת את ההתנהגות בחלקה ממע' החיזוקים המקובלים בחברה.

*יעילות עצמית = תפיסת היעילות העצמית של האדם משפיעה באופן מכריע על בחירת תחומי פעילותו ועל השקעת מאמץ בתחומים אלה. תפיסה זו נמצאת ביחסי גומלין עם התנהגותו של האדם ועם העוררות הרגשית שלו. תפיסה של יעילות עצמית נמוכה היא אחד הגורמים העיקריים לפסיכופתולוגיה. כשבני אדם שוקלים לבצע פעולה מסוימת, הם מעריכים את יכולתם לבצעה. תפיסתם זו משפיעה על התנהגותם של אנשים בבחירת מטרות ופעילויות. לעיתים אדם בוחר/נאלץ לעסוק בפעילויות שתחושת היעילות העצמית שלו לגביהן היא נמוכה,ו בשל הציפיות לכישלון, האדם ישקיע מאמץ קטן ויוותר על הפעילות לאחר זמן קצר. כתוצאה מכך הוא אכן ייכשל ותחושת חוסר היעילות העצמית שלו תגבר.                                                               

רכישת תפיסת יעילות עצמית נמוכה/גבוהה מושפעת מארבעה גורמים:                                                                     

 א. עצם ההצלחה/הכישלון.                                                                                                                            

ב. למידה ממודל = כשאדם צופה במודל הדומה לו ברמת היכולת והמודל מצליח בפעילות, כך שסביר להניח שגם הוא יכול.                             

 ג. שכנוע מילולי = כשדמויות משמעותיות בחיי האדם מעודדים/מבקרים את האדם הם יכולים להשפיע על תפיסת היעילות העצמית שלו לטובה/לרעה.

ד. עוררות רגשית = מצב של מתח וחרדה משפיע לרעה על תפיסת היעילות העצמית של האדם, ולהפך, מצב של רוגע ישפיע לטובה על  תפיסת היעילות העצמית ועל הסיכוי להצלחה. בנדורה הראה כי ע"י שינוי במצב המתח שבו שרוי האדם ניתן                                  לשנות את תפיסת היעילות העצמית שלו.

גדילה והתפתחות

כמו סקינר, גם בנדורה אינו עוסק בשלבי התפתחות שהם תוצאה של הבשלה ביולוגית. אולם, ההתפתחות שבנדורה מתייחס אליה אינה רק רכישה של מאגר התנהגות, אלא גם רכישה של משתנים קוגניטיביים, כגון: מטרות, ציפיות, תפיסות עצמיות ומנגנון ויסות עצמי. בנדורה גרס כי הלמידה מתבצעת לא רק באמצעות התנסות ישירה, אלא גם באמצעות צפייה במודלים.

בנדורה טען שלמידה יכולה להתרחש גם ללא חיזוק (תופעת הלמידה ממודל). בנדורה מבחין בין:

·       רכישה של התנהגות שהיא מאורע קוגניטיבי, שיכול להתרחש גם ללא קבלת חיזוק.

·       ביצוע ההתנהגות רק אם קיימת ציפייה שהביצוע שלה יוכל לקבל חיזוק.

·       ושימור דפוס ההתנהגות אם היא אכן מביאה לקבלת חיזוקים שעשויים להיות גם חיזוקים עצמיים.

התפתחות של כשרים קוגניטיביים, כמו גם התנהגויות אחרות, נעשית דרך תהליך למידה, המבוסס על עקרונות של צפייה וויסות עצמי.

לדוגמא: תוקפנות נלמדת דרך צפייה במודלים תוקפניים וע"י התנסות ישירה בה. הצפייה בבני משפחה, בחברים ובמודלים לחיקוי מהמדיה. התוקפנות שנלמדת באה לידי ביטוי כשיש גירוי מכאיב או כשיש ציפייה לתגמול על התנהגות כזו.

תגובתו התוקפנית תלויה בפרשנות המצב ובציפיות שיש לו לגבי תוצאות התנהגותו. הישמרות ההתנהגות התוקפנית תלויה בתוצאותיה הפנימיות או החיצוניות. וזאת לעומת:

1. פרויד שטען כי התנהגות תוקפנית היא תוצר של אנרגיה תוקפנית,

2.    הל וביהביוריסטים אחרים שראו בהתנהגות תוקפנית תגובה למפח נפש.

פסיכופתולוגיה

בדומה לביהביוריסטים גם בנדורה האמין כי:

·       התנהגות חולנית היא התנהגות .

·       ההווה של החולה מספק מידע להסבר המחלה ולא עברו.

·       יש לשים דגש על התנהגות גלויה ולא על תהליכים פנימיים ונסתרים.

·       התרפיה צריכה לכלול למידה של דפוסי חשיבה והתנהגות חדשים ולא טיפול בתהליכים פנימיים.

בנדורה הדגיש את התהליכים הקוגניטיביים כגורמים לפסיכופתולוגיות וכמעצבי תכניות לטיפול. כמו כל למידה, תגובות שאינן סתגלניות נלמדות דרך התנסות וצפייה במודלים. תורמות לכך גם ציפיות והערכות עצמיות מוטעות. חולה המאמין שקרבה גורמת כאב, ומגיב באיבה לניסיונות התקרבות אליו, מביא לדחייה של אחרים ממנו, ובכך הוא מקבל אישור לאמונתו שקרבה אכן מובילה לכאב.

הוא טען שמצב דיכאוני הנגרם עקב תחושה של חוסר יעילות עלול לעורר זיכרונות על כישלונות בעבר ולהגביר את תחושת חוסר היעילות והדיכאון.

עמדותיו של בנדורה לחרדה ולהגנות שונות משל פרויד, לדעתו החרדה נובעת מתפיסת חוסר יעילות בהסתגלות לאירועים תוקפניים לא בגלל איום של דחפים לא מודעים. יתרה מזו, חרדה אינה נתפסת כמובילה להתנהגויות הגנתיות. חרדה והתנהגות הגנתית הן תוצר של ציפיות שיש לאדם לגבי סיכוייו להיפגע.

לטענתו, שינוי חייב להתבצע דרך שינוי בציפיות ובתפיסות עצמיות ולא על שינויים בכוחות פנימיים. באמצעות צפייה במודלים שהתנהגותם מביאה לתמורות חיוביות ואף בעזרת מודל חי שמדריך את החולה בביצוע ההתנהגות הרצויה.

ההשקפות התיאורטיות של בנדורה מתבססות על מחקרים רבים, שייחודם הוא השימוש בנבדקים אנושיים.

 

תיאוריית הלמידה החברתית-קוגניטיבית של רוטר

עוסקת בהתנהגות אנושית מורכבת , ובמיוחד בהתנהגות חברתית. התיאוריה מתמקדת בהתנהגות שיש בה בחירה ומנסה לגלות מה יקבע באיזו התנהגות יבחר האדם במצב מסוים, בהנחה שמאגר ההתנהגויות המורכבות שלו כבר נרכש. (אין חשיבות אם התיאוריה נכונה או לא אלא רק האם היא יעילה או לא בניבוי טווח התנהגות).

עקרונות יסוד

א.      המסגרת לחקר האישיות היא פעילות הגומלין בין היחיד לסביבתו המשמעותית – אי אפשר לנבא ביעילות התנהגות בלי להתייחס לתיאור המצב שההתנהגות מתרחשת בו. רוב ההתנהגות האנושית היא נלמדת.

ב.      התנסויותיו של האדם או פעילות הגומלין שלו עם סביבתו המשמעותית משפיעות זו על זו וקיימת אחידות באישיותו. אחידות פירושה יציבות ותלות הדדית. ככל שהאדם מתבגר, כן גוברת היציבות בהתנהגותו. הוא נוטהלבחור התנסויות חדשות ופירושים על המציאות ע"ס התנסויות קודמות. (השאלה-אילו תנאים בעבר/בהווה נוגעים להסבר ההתנהגות).

ג.        ההתנהגות מכוונת להשגת מטרה. אפשר ללמוד על המטרה מתוך צפייה בהשפעת חיזוקים על ההתנהגות. הרצון לקבל חיזוקים חיוביים ולהימנע מעונשים הוא המנחה את התנהגות האדם. חיזוק הוא כל מה שמגביר את ההסתברות שהאדם יחתור בהתנהגותו לגרום לקבלת החיזוק. רוב החיזוקים הם נלמדים שכן ערכו של החיזוק מתקבל מתוך הקישור בינו לבין חיזוק קודם  - באמצעות הלמידה.

ד.      לא רק אופי החיזוק או ערכו קובעים אם התנהגות מסוימת תתבצע, אלא גם הציפייה שהביצוע  יניב את החיזוק. ציפיות מסוג זה הן תוצאה של התנסויות קודמות ואפשר למדוד אותן. הפוטנציאל להתנהגות מסוימת במצב פסיכולוגי מסוים הוא פועל יוצא של הציפייה שהתנהגות זו תניב חיזוק מסוים, ושל ערך החיזוק הזה באותו מצב.

 

מושגי יסוד

***פוטנציאל התנהגות = ההסתברות שהתנהגות מסוימת תתרחש ,יחסית להתנהגויות אחרות.

***ערך החיזוק = יחסי וסובייקטיבי.

חיזוק פנימי = דבר שהאדם חווה כבעל ערך חיובי/שלילי.

חיזוק חיצוני = דבר שהקבוצה / התרבות שהאדם שייך לה מייחסת לו תכונות של חיזוק.

ע"פ רוטר מקורם של החיזוקים בצרכים הביולוגיים של התינוק. בגילאים מאוחרים יותר הצרכים הם נלמדים, וערכם נובע מהקישור עם חיזוקים אחרים. כלומר ערכו של חיזוק מסוים, במצב מסוים, הוא תוצאה של הציפייה שחיזוק זה יגרור חיזוקים מסוימים אחרים ושל ערכם של חיזוקים אלה.

לדוגמא: ערכה של עליה בדרגה בעבודה תלוי בציפייה שעליה זו תגרור העלאה בשכר, כבוד רב יותר מחברים, קרבה למנהל וכן בערך של כל אחד מהחיזוקים הללו. ההכחדה היא נדירה בשל הקישור העמוק בין החיזוקים ובשל העובדה שהלמידה הראשונית מתרחשת לרוב בחיזוק חלקי.

(הרחבה: יחידה 3 עמ' 100)

 

6 קטגוריות רחבות של צרכים המניעים את רוב ההתנהגות האנושית:

1. הכרה-מעמד – צורך לזכות בהכרה בכישורים מקצועיים, חברתיים, אקדמיים וכו'. צורך לרכוש מעמד חברתי/ מקצועי, להיות טוב יותר מאחרים.
2. הגנה-תלות – צורך באדם אחר או בקבוצה שימנעו תסכול ויפעלו לסיפוק צרכים אחרים.
3. שליטה – צורך לשלוט בהתנהגות אחרים, לרבות בני משפחה וחברים.
4. עצמאות – צורך להגיע להחלטות לבד, לסמוך על עצמנו, לפתח כישורים שיאפשרו השגת סיפוקים ללא תלות באחרים.
5. אהבה וחיבה – צורך בקבלה ובאותות חיבה שאינם קשורים בהשגת מעמד חברתי.
6. נוחיות פיסית – צורך בסיפוקים פיסיים המתקשרים עם תחושת ביטחון.

 

ערך הצורך = מקביל לערך החיזוק, מתייחס לקבוצת חיזוקים הקשורים כולם בסיפוק אותו צורך.

פוטנציאל הצורך = מקביל לפוטנציאל ההתנהגות, ההסתברות שאדם ינקוט התנהגויות שונות הקשורות כולן בסיפוק צורך מסוים. הסתברות זו תלויה בערך הצורך ובציפייה שהתנהגויות אלה יגבירו את סיפוק הצורך.

חופש התנועה = רמת הציפייה להשגת הצורך. אם חופש התנועה מצומצם דהינו, האדם אינו מאמין ביכולתו להשיג את מבוקשו - את הצורך. מכאן ננבא כי הוא לא יפעל להשגת הצורך.

 

תיאורית הלמידה החברתית קוגניטיבית מניחה שהחרדה, ובעקבותיה ההתנהגות ההגנתית ואף הפסיכופתולוגיה, מקורן בתחומים שערך הצורך בהם גבוה במיוחד ולעומת זאת חופש התנועה נמוך במיוחד. כלומר, אם לאדם צורך חזק מאוד אך הוא אינו מאמין ביכולתו לספק צורך זה ואף חושש כי ניסיון לעשות זאת יגרור תסכול  ועונש. ייוצר מצב של קונפליקט שהאדם ינסה לפתור ע"י התנהגות הגנתית כמו הכחשת הצורך או שקיעה בהזיות.

***ציפיות

התיאוריה גורסת שהפוטנציאל להתנהגות מסוימת הוא התוצאה של הציפייה שההתנהגות תביא חיזוק ושל ערך החיזוק הזה.                            

הציפייה שהתנהגות מסוימת תגרור חיזוק מסוים וערך החיזוק, בעיני האדם הם הקובעים את פוטנציאל ההתנהגות שלו. רוב החיזוקים המניעים בני אדם הם נלמדים. ניתן למיין חיזוקים לקב' שונות, רחבות/צרות יותר, ע"פ הצרכים שהם מספקים.

הציפייה שהתנהגות מסוימת תגרור חיזוק מסוים מורכבת מציפייה שנרכשה מתוך התנסות באותו מצב ומציפיות מוכללות, שמקורן בהתנסות במצבים דומים. ככל שההתנסות באותו מצב רבה יותר, כן פוחתת השפעתן של הציפיות המוכללות על ההתנהגות. הדרך העיקרית לחולל שינוי בהתנהגות היא באמצעות שינוי הציפיות.

חקר הציפיות המוכללות חשוב גם במסגרת ניסיונה של תיאוריית הלמידה החברתית-קוגניטיבית לתאר כיצד אפשר להגיע להכללות בחקר ההתנהגות. התיאוריה מציעה שלוש דרכים עיקריות לעריכת הכללות:

1. ע"פ הדמיון בחיזוקים
2. ע"פ הדמיון בין נותני החיזוק
3. ע"פ הדמיון בסוג הבעיות הכרוכות במצב.

יכולתנו להשפיע על ערך החיזוק  מועטה, אך ניתן לשנות את הציפיות לקבלת החיזוק וכך להגביר את תחושת החופש והיעילות

***המצב הפסיכולוגי

תיאורית הלמידה של רוטר מדגישה בניבוי התנהגות לא רק את אפיוני האישיות, אלא גם את אפיוני המצב כפי שהם נתפסים ע"י האדם. מי שיש לו צורך עז לנהוג בתוקפנות לדוגמא, יימנע מכך אם במצב הנתון ישנם רמזים שהתנהגות כזו תגרור ענישה.

סיווג המצבים הפסיכולוגיים על סמך הפירוש התרבותי המשותף שלהם:

1. מיון לפי החיזוקים הניתנים בפועל במצבים שונים. (מצבי סיפוק צורכי אהבה וחיבה)
2. מיון לפי ציפיות הנבדקים לחיזוקים שונים. (מצב המעורר ציפייה להכרה חברתית או שליטה)
3. מיון לפי התנהגויות שהמצבים השונים מניבים. (סוג החיזוק)
4. מיון ע"י מניפולציה ניסויית לבחינת מידת ההכללה של השינוי במצב מסוים על מצבים אחרים. ככל שההכללה רחבה יותר כן יסווגו המצבים כדומים יותר.

 

מתיאוריה לטיפול:

עקרונות ביהביוריסטים – קוגניטיביים ביישום הקליני

התרפיות הביהביוריסטיות

ע"פ הגישה הביהביוריסטית הקיצונית (סקינר) פסיכופתולוגיה אינה מחלה אלא דפוס התנהגות נלמד שנוצר בשל מאגר תגובות מוטעה. וזאת משום שהם לא חוזקו בעקבות התנהגויות סתגלניות, נענשו בגין התנהגויות שמאוחר יותר נחשבו לסתגלניות, חוזקו על התנהגויות לא סתגלניות ו/או חוזקו בתנאים לא מתאימים. מכאן כי מטרת הטיפול היא יצירת שינוי ע"י בניית תכנית חיזוקים מתאימה.

לדוגמא: כלכלת האסימונים. השיטה אמנם מועילה לשינוי התנהגות חיצונית אך ברגע שמפסיקים את התכנית חלה נסיגה למצב הקודם. כלומר, האדם לא מבצע הכללה של התנהגותו במסגרת למצבים/מקומות אחרים.

התרפיות הביהביוריסטיות-קוגניטיביות

שיטה אחרת, שגם מביאה בחשבון את התהליכים הקוגניטיביים היא ההתניה הסמויה. התהליכים הקוגניטיביים-סמליים פועלים ע"פ אותם עקרונות התניה המצויים ביסוד ההתנהגות הגלויה, אך התוצאה אינה גלויה כי היא באה לידי ביטוי בחשיבה ולא בהתנהגות.

שיטה של התניה סמויה לטיפול בפוביות = ההפחתה השיטתית של רגישות. שילוב התניה קלאסית עם חוקים קוגניטיביים. ע"פ הביהביוריסטים פוביה נוצרת בתהליך התניה דו שלבי. קישור גירוי מותנה (ארנב) לתגובה מותנית (פחד) ובשלב השני התגובה מוכללת על גירויים דומים. תהליך הטיפול נקרא התניית נגד.

שלב 1: הבנת ההכללה  הכנת רשימה של הגירויים המותנים המעוררים פחד.

שלב 2: תגובת נגד  המטופל לומד להירגע ע"י הרפיית שרירים/היפנוזה עצמית.

שלב 3: החלפת הפחד לגירוי המותנה בתחושת רוגע   ממצב רגיעה המטופל מדמיין גירויים המעוררים בו פחד מהקל לכבד בהדרגה.

התרפיות הקוגניטיביות

דפוסי החשיבה משפיעים על ההתנהגות, וכי הפרעות רגשיות מקורן בדפוסי חשיבה מעוותים ולא מסתגלים.

הטיפול מתמקד בעיצוב קוגניטיבי מחדש. מטרת הטיפול היא זיהוי דפוסי החשיבה הלקויים, והקניית דפוסים סתגלנים במקומם. ע"י התניות, התניות נגד, ניתוח לוגי ושכנוע מילולי-שכלתני.

 

אליס פיתח גישה קוגניטיבית לטיפול = טיפול שכלתני רגשי. רגשות שונים (חרדות/דיכאונות), לא נובעים ישירות מאירועים במציאות אלא הם תוצר הפירוש שאנו נותנים לאירועים.

A = אירוע = אני בתהליך גירושין

B = אמונה = נכשלתי כגבר

C= תוצאות הרות-אסון = אף אחת לעולם לא תרצה להתקרב אלי

D = הטלת ספק = ספקות לגבי יכולתו

E = תוצאה = דיכאון/חרדה.

הטיפול חותר לשנות את תפיסת העולם של האדם ולהקנות לו אמונות ותפיסות רציונליות. הוא כולל ניתוח הצהרות המילוליות של האדם, כדי ללמוד מהן על אמונותיו הלא רציונליות, ושכנועו, בטיעונים הגיוניים, להחליפן באמונות רציונליות, שיאפשרו לו לשפר את תפקודו ואת הסתגלותו למציאות.

בק טען כי קשיים פסיכולוגיים הם תוצר של מחשבות אוטומטיות, השערות מוטעות וקביעות שליליות על העצמי. לפי המודל הקוגניטיבי של דיכאון, החולה הדכאוני מתמיד בהערכה מוטעית של התנסויותיו ורואה עצמו כמפסידן, העולם כמתסכל והעתיד באור שלילי. = המשולש הקוגניטיבי.

התרפיה הקוגניטיבית נועדה לזהות מוטיבים ואמונות מעוותים ולתקנם ולבחון את המציאות בצורה נכונה. בניגוד לתרפיה אנליטית, המטפל פעיל בהבניית הטיפול ומדגיש גורמים מודעים.

מיקנבאום הציע להתייחס לכל לחץ נפשי במונחים קוגניטיביים. לדעתו לאדם הנתון בלחץ יש מחשבות תבוסתניות, הן משפיעות על התנהגותם של אחרים כלפי הזולת כך שהיא תואמת את ציפיותיו. אימון בחיסון נגד לחץ:

1. שלב ההמשגה = מלמדים את המטופל על הטבע הקוגניטיבי של לחץ, אוספים מידע על מחשבותיו, אמונותיו ודימויו לגבי עצמו ומלמדים אותו להיות קשוב למחשבותיו ולרגשותיו.
2. שלב רכישת המיומנות ותרגולן = להתמודד עם לחץ ולשנות את הקוגניציות שלו מלמדים את האדם להירגע, לראות בעיות מזווית שונה כך שיתפסו כפתירות ומציגים לו שיטות לפתרונן.
3. שלב היישום והבדיקה = המטופל לומד ליישם את מה שלמד בשלב הקודם במצבי אמת, תחילה בדמיון ובמשחקי תפקיד, ואח"כ במצבים מציאותיים.

בנדורה פיתח את התאוריה שלו על בסיסי תורת הלמידה. טען כי מרבית הלמידה מורכבת מחיקוי מודל בציפיה לקבל חיזוקים בדומה למודל. במחקריו על פוביות הסיק כי חשיפה הדרגתית לגירוי המעורר חרדה היא התרופה. בנדורה סבר כי יש להביא את המטופל לפיתוח ציפיות ליעילות עצמית, לאמונה כי הוא מסוגל לעמוד בחשיפה לגירוי המעורר חרדה ולהביע נכונות להיחשף לו. רק לאחר השינוי הקוגניטיבי ייחשף המטופל לגירוי המעורר חרדה בכדי לשנות את התנהגותו.

הצפייה במודל יכולה לשמש שלב מקדים שמעלה את תפיסת היעילות העצמית ולשכנע את המטופל שביכולתו להתמודד עם הגירוי המאיים. השלב הבא בטיפול חייב לכלול התנסות מעשית חיובית שתכניסו למעגל חיובי שבו הצלחה מביאה לעלייה בתפיסת היעילות העצמית המביאה הצלחה.

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

יחידה 4: תיאוריות אקזיסטנציאליסטיות והומניסטיות

 

תיאוריות אישיות אקזיסטנציאליסטיות

לכל אדם יש מציאות ואמת משלו, ולכן החיפוש אחר אמת אחת אובייקטיבית הוא חסר משמעות. הדת, המדינה, ערכי המוסר והאידיאולוגיות השונות פוגעות בחירותו של האדם וביכולתו למצוא את באמת הפנימית שלו. 

הפנומנולוגיה (תורת התופעה) אין אפשרות להפריד בין התצפית האמפירית והמדען. משמעות התופעה בתודעת האדם היא החשובה.

2 גורמים משותפים לאקזיסטנציאליזם ולהומניזם:

·       החקירה מתמקדת בחוויה עצמה והחוקר מנסה לשחרר עצמו מתיאוריות מוקדמות. הפסיכואנליזה והביהביוריזם מתבוננים בנחקר מבחוץ ואילו האקזיסטנציאליזם וההומניזם מנסות להתבונן בנחקר מבפנים ולחוות את החוויה כמוהו.

·       האדם כבעל בחירה חופשית ויכולתו לשלוט בגורלו.

 

מרטין היידגר

האדם כבורא עולם = זהות מוחלטת בין האדם והעולם, הוא זה המעניק משמעות לדברים וזאת לפ מידת שימושיותם לתועלתו

אותנטיות = ככל שהאדם יישאר פתוח יותר לאין סוף האפשרויות הגלומות במציאות, כך יהיו חייו אותנטיים יותר. בחירה על אפשרות אחת לאותו מצב - עצם משמעו אטימות לאין סוף האפשרויות.

במצב של פתיחות מרבית, העולם תמיד חדש ובלתי מוכר לאדם. זהו מצב שקשה לשאתו מכיוון שאין בו תחושת ביטחון אלא בדידות, ומטיל על האדם אחריות בלעדית לקיומו ולמעשיו. כדי לברוח ממעמסה זו האדם פונה אל הזולת, ומאמץ לעצמו את המשמעויות המקובלות שהחברה מעניקה למציאות. האדם בדר"כ מקריב את האותנטיות, את האמת של עצמו, לטובת תחושת הביטחון.

שחרור מהקונפורמיות = החוויה היחידה שעשויה לשחררו מהקונפורמיות ולהציבו מחדש אל מול האמת הייחודית שלו היא חווית האימה. חוויה מיסטית של עמידה מול האין, מול המוות, מול כיליון של כל ממשות. מותה של הממשות פותח פתח לקיום מחודש של האפשרות.

 

 

 פנומנולוגיה = אין אפשרות לחקור את העולם באופן אובייקטיבי אלא רק את אופן ההתייחסות שלנו לעולם. כל אדם הוא כמו אלוהים ביצירת עולמנו הפרטי.

הוליזם = אין משמעות להפרדה בין חלקי אישיות שונים כי האדם הוא שלם ויותר מסך חלקיו.

בחירה חופשית = בחירה חופשית מוחלטת לגבי העולם בו הוא חי, דרך חייו, פעולותיו וכו'.

 

היות שם = היות בעולם

האדם והעולם כיחידה אחת. העולם מתגלה בפני האדם, והאדם מממש את עצמו ע"י פעולותיו בעולם. קיומו של האדם הוא תהליך בלתי פוסק של התהוות והשתנות בניסיון להשיג שלמות רבה יותר. האדם הוא היצור היחיד המודע לתהליך זה, ולכן הוא גם אחראי לו. אחריותו הבסיסית של האדם היא להיות קיים בפתיחות לעולם.

רולו מאי טען כי הכוונה היא ל"התהוות" כלומר, קיומו של האדם אינו מצב סטטי אלא תהליך דינמי השואף תמיד להגשמה.

הפסיכולוגיה הקיומית מבחינה בין 3 ממדים של העולם שבתוכו האדם קיים:

1. העולם שמסביב – התייחסותו של האדם לעולם הפיסי ולמציאות הפיזיולוגית של האדם (נוף, צרכים ביולוגיים, בע"ח)
2. העולם עם – התייחסותו של האדם לסביבה האנושית ולקשרים הבינאישיים.
3. העולם של עצמו – התייחסות האדם לעצמו. המחשבות והרגשות של האדם בנוגע לעצמו ולגופו.

 

האדם הבריא הוא בעל  יכולת למימוש עצמי בכל שלושת העולמות, מבלי שיהיה צורך להקריב אחד מהם לטובת השני.

חופש הבחירה של האדם (אחריות, רצון ואשמה)

חופש הבחירה מוחלט אך קיים במסגרת נתונה - קרקע הקיום של האדם, המסגרת שלתוכה נולד, המגבלות המולדות שלו.

החופש הוא בכל זאת אין סופי מכיוון שגם בתוך המסגרת המוגבלת, האדם יכול ליצור אין סוף אפשרויות ומשמעויות. חופש הבחירה האמיתי קיים מתוך קבלה של המגבלות המציאותיות. הכוונה היא לא להתמרדות אלא לפתיחות לאפשרויות האמיתיות הקיימות.

 

החופש הבלתי מוגבל מטיל על האדם אחריות בלעדית לחייו.כל הממדים של קיומנו בהווה מושפעים מכוונותינו לעתיד. כך למשל נתפוס אנשים בחיינו בצורה שונה בהתאם לתפקיד שנרצה שימלאו בחיינו. גם זיכרונות העבר מושפעים מהאופן שנרצה לראותנו בעתיד. אדם שמטרתו להיות עצמאי מאוד, יזכור בעיקר חוויות ילקות שבהן נאלץ להיאבק על עצמאותו. בניגוד לדטרמיניזם של פרויד, שטען שהעבר קובע את ההווה והעתיד, האקזיסטנצי' טועניםם שהעתיד וא שקובע את העבר והווה – תפיסה טלאולוגית.

אשמה קיומית – מצב בו כל בחירה של האדם היא בהכרח ויתור על אפשרויות אחרות, לפיכך, לעולם לא יוכל לממש את כל האפשרויות שלו ולכן הוא חש אשמה קיומית.

אשמה נוירוטית - רוב בני האדם מנסים להתחמק מהאחריות הבלעדית על חייהם ובוחרים לחיות לא מתוך השאיפה למימוש עצמי אלא מתוך ניסיון להתאים עצמם לציפיות הסביבה. בני אדם אלה עלולים להיקלע למשבר שיגרום להם לתחושה של אשמה נוירוטית הרסנית ומקיפה יותר מאשמה קיומית.

תבנית העולם של האדם = ניתן לזהות בכל אדם תבנית מסוימת שעל פיה הוא תופס את עצמו ועולמו בו הוא פועל. תבנית זו משפיעה על כלל ההתנהגות שלו במצבים שונים. ככל שתבנית העולם רחבה ומורכבת יותר כך קיומו של האדם פתוח יותר ונתון לפחות לחצים. (יחידה 4 עמ' 133-134)

חרדות קיומיות -המקור העיקרי לחרדה אינו טמון בקונפליקטים באישיות או בפחדים מסכנות חיצוניות, אלא בהתנגשות הבלתי נמנעת בין אפשרויות הקיום והאי-קיום שהיא חלק מהווייתו של כל אדם. ארבעה סוגים כאלה:

1. חרדת האי קיום = חרדה הנובעת מהידיעה כי אנו עתידים למות, אולם, עשויה להיות גם כוח חיובי הדוחף את האדם לשאוף למימוש מלא של חייו בכל רגע. החרדה מתבטאת גם בחרדה ממוות פיזי וגם בחרדה מאובדן הזהות.

בני אדם בעלי תחושת זהות חלשה במיוחד עלולים לפתח חרדה מפני היבלעות = תחושת הזהות כה רופפת עד כי כל מגע עם הזולת מעורר חשש שמא יבלעו/ייטמעו בתוך אישיותו ויאבדו את זהותם. פעולת ההגנה מתבטאת בהתרחקות מהזולת, ובבדידות מוחלטת.

חרדת ההצפה = האדם חש ריק מבפנים וחושש כי המציאות החיצונית תפלוש לתוכו ותמחק את זהותו.

חרדה מהתאבנות = הפיכה למעין אבן/רובוט חסר נשמה וזהות. מתעורר כשהיחס אליו, או אל אחרים הוא כאל חפץ נטול רגשות.

2. חרדה מחוסר הוודאות בעתיד = האדם האותנטי החי בידיעה כי אין שום ודאות כי מטרותיו תוגשמנה, הידיעה שהעתיד תלוי בו ובהחלטותיו הופכת את החוסר וודאות של העתיד למפחידה במיוחד.

3. חרדה מחוסר משמעות בחיים = הידיעה שהמוות הוא בלתי נמנע וכי אנו עלולים לסיים את החיינו חסרי כל, מעלה את השאלה האם יש טעם בחיים מלאי סבל וחשש.

4. חרדה מבדידות = מתוך  הידיעה כי האדם הנו האחראי היחידי לחייו, בבוא העת יתמודד לבד מול המוות, אין באפשרות הזולת לבטל זאת.

רוב בני האדם מנסים להתחמק מהחרדות הקיומיות ע"י בריחה לביטחון שבקונפורמיות (ערכי מוסר, דת, כתות). הם נמנעים מלהעניק משמעות ייחודית לחייהם, ובכך המוות אינו נורא כל כך כי החיים אינם בעלי משמעות.

בני אדם אלה עלולים לשלם על בחירה זו בצורך מתמיד להסתיר מפני עצמם ואחרים את פחדיהם. אין אפשרות להתחמק מהחרדות הקיומיות. הדרך היחידה לבריאות נפשית היא לחיות באומץ עם החרדה.

פסיכופתולוגיה

הפסיכולוגיה האקזיסטנציאליסטית מתנגדת לגישה הפסיכיאטרית המנסה לערוך הבחנות דקות בין סוגים שונים של פסיכופתולוגיות.

ע"פ הפסיכולוגיה האקזיסטנציאליסטית, הפרעה נפשית היא בחירה של האדם באופן הוויה מסוים. מכאן כי כל הפתולוגיות נובעות מהבריחה מאחריות והניסיון להתחמק מתחושת האשמה הקיומית והחרדות הקיומיות. בריחה זו עלולה להביא לתחושות של חוסר אונים הגוררות התנהגות אלימה, התמכרויות שונות, ומגוון של פוביות וסימפטומים כפייתיים, ואפילו לפסיכוזות.

רונלד ליינג

פיתח את ההתייחסות לפסיכוזות. ליינג טוען כי הפסיכוזה אינה מחלה אלא דרך ההתמודדות של האדם, והתנהגות הנראית כמשוגעת הופכת להיות מובנת כשמנסים לראות אותה דרך עולם החוויות של המטופל. אצל הפסיכוטי יש הפרדה בין האני האמיתי למזויף. האני המזויף מתאים עצמו לציפיות הסביבה, אך מכיוון שזוהי רק הצגה, זיוף, האני האמיתי יכול לשמור על תחושת הזהות הייחודית שלו. הבעיה היא שהאני המזויף משתלט במשך השנים על האישיות והאני האמיתי מתרוקן מכל תוכן. הפסיכוזה היא פריצה נואשת אחרונה של האני האמיתי מבעד למסכה של האני המזויף.

הפסיכותרפיה

אם הפסיכופתולוגיה היא תוצר של הבריחה מאחריות, הרי שהפסיכותרפיה חייבת לדחוף את האדם ליטול שוב את האחריות לחייו ולנסות לממש את שאיפותיו. לעיתים אפשר לעשות זאת באופן ישיר, ולעיתים יש צורך בניתוח חלומות ואסוציאציות חופשיות כדי להגיע אל הרצונות שהודחקו בלא מודע של האדם.

(שאלה בעמ' 142, תשובה בעמ' 211)

ויקטור פרנקל

ניטשה: "מי שיש לו 'למה' שלמענו יהיה יוכל לשאת כמעט כל 'איך'".

הלוגותרפיה, מנסה לדחוף את האדם ליטול אחריות לחיפוש משמעות בחייו. המשמעות הינה ייחודית לכל אדם ועליו לחפשה. המטפל יכול לעזור לאדם בחיפוש המשמעות ע"י הפניית תשומת הלב של האדם מעצמו כלפי חוץ אל הזולת. לעיתים קרובות הנתינה לזולת היא הדרך למציאת המשמעות האישית. היכולת להפנות את תשומת הלב החוצה, להתעלות מעל הבעיות האישיות ואף לצחוק עליהן, היא המפתח לפתרונן של בעיות אלה. עיקרון זה נכון לבעיות כלליות וספציפיות כאחד.

מציאת משמעות החיים ע"י:

1. עשיית מעשה (עבודה למשל)
2. התנסות בחוויה משמעותית (רגשית, אומנותית וכו')
3. הקניית משמעות לסבל.

 

ריק קיומי = מצב שבו האדם אינו מוצא משמעות ו/או מטרה לחייו. בא לידי ביטוי בשעמום. יש טוענים כי שאיפה לכוח, ממון או מין היא מסווה לריק קיומי.

דרפלקסיה, שלילת ההשתקפות  = טכניקה בסיסית בטיפול של פרנקל. הבאת המטופל לחדול מהתמקדות בעצמו ע"י נתינה לזולת או טיפול בקבוצה.

שיטת המחקר האופיינית לפסיכולוגיה הקיומית היא הפנומנולוגיה. הניסיון להבין ולתאר את החוויה האנושית באופן הקרוב ביותר לחוויה עצמה, תוך שימוש מינימלי המונחים תיאורטיים מופשטים. גישה זו מנסה למיין תופעות ולתארן לא למדוד אותן. ככלל הפסיכולוגיה הקיומית עודדה מעט מחקר אמפירי ועסקה בעיקר בניתוחי מקרים טיפוליים.

כוונה פרדוקסלית =טכניקת הכוונה הפרדוקסלית מעודדת את האדם לעמוד באומץ מול החרדות שלו, במקום לברוח מהן. אמנם מדובר בחרדות ספציפיות ולא קיומיות אך העיקרון תואם את התפיסה האקזיסטנציאליסטית הכללית. האדם שולט בחרדות במקום שישלטו בו. מחזירה לו את היכולת לבחור ולכוון את חייו ע"י שימוש בכוח הרצון. ואפילו החרדה נעשית מתוך בחירה.

תיאוריות אישיות הומניסטיות

קרל רוג'רס

האדם מגשים את עצמו ע"י מימוש הפוטנציאל שלו, בכל אדם מצוי הפוטנציאל לצמיחה בריאה ויצירתית. כישלון במימוש הפוטנציאל נובע מהשפעות שליליות מבחוץ (הורים, חינוך, לחצים חברתיים וכו') התגברות על ההשפעות השליליות תתאפשר עם נטילת אחריות לחייו.

הנטייה להגשמה = מצויה בבסיס כל התנהגות אנושית. כוח ביולוגי המניע את האדם בכל רמות התפקוד, מבלי שיהיה מודע לו במלואו. הנטייה להגשמה פועלת על עיקרון ההטרוסטאזיס, כלומר, סיפוק הדחף מגביר אותו והאדם שואף לגדילה נוספת.

ע"פ רוג'רס האדם הוא אורגניזם השואף להגשמת הפוטנציאלים המולדים שלו. רוג'רס אינו מפרט את טיבם של פוטנציאלים אלה, אך הוא טוען שהם חיוביים בבסיסם ותורמים לצמיחה של האדם והחברה.

החוויה האורגניזמית ומושג העצמי

החוויה האורגניזמית = מכלול התפיסות, התחושות, המחשבות והרגשות של האדם. בחלקה מודעת ובחלקה לא.

ההערכה האורגניזמית = מיון פנימי מתמיד של החוויות. כשחוויותיו תורמות להגשמת הפוטנציאל שלו החוויה מוערכת כחיובית וגורמת לתחושת עונג וסיפוק. אך כשחוויותיו מעכבות את הגשמת הפוטנציאל שלו, החוויה מוערכת כשלילית וגורמת לתחושת וכאב ותסכול.

כך האדם לומד לכוון את התנהגותו כך שהנטייה להגשמה תבוא לידי ביטוי מלא ככל האפשר.

תת תפיסה = קליטת גירויים ותופעות ברמה לא מודעת.

הסמלה =כדי שחוויה תקבל ייצוג במודעות על האדם להעניק שם לחוויה וסיווגה לקטגוריה (נעים-לא נעים, חם-קר).

מושג העצמי = מכלול התפיסות, התחושות, המחשבות והרגשות של האדם לגבי עצמו ולגבי יחסיו עם הסביבה. מושג העצמי נמצא כולו בחלק המודע. האדם בונה את מושג העצמי שלו תוך סלקציה של חוויות מתוך החוויה האורגניזמית. תחושות/רגשות שהאדם אינו מקבל עוברים הכחשה/עיוות ואינם נכנסים כפי שהם למושג העצמי.

העצמי האידיאלי = האופן שהאדם היה רוצה לראות את עצמו, וציפיותיו לו לגבי עצמו. סיכום כל הערכים החיוביים והשליליים מניבים את תחושת הערך העצמי הכללית של האדם המושפעת מהפער שבין העצמי האידיאלי ובין העצמי כפי שהוא נתפס בהווה.  פער גדול – ערך עצמי נמוך.

הבחנה = במהלך ההתפתחות הנטייה להגשמה מפעילה מנגנון הבחנה שבאמצעותו התינוק לומד להבחין בינו לבין הסביבה, כך מתגבש מושג "העצמי" ומופרד מכל התחושות והחוויות של ה"לא עצמי".

היחסים בין העצמי ובין החוויה האורגניזמית

קיימים יחסי גומלין מתמידים בין העצמי והחוויה האורגניזמית. במצב הבריא/חיובי קיימת התאמה בין שניהם ואילו במצב הבעייתי/שלילי קיים קונפליקט ביניהם.

צורך בהערכה חיובית מהסביבה = לכל אדם, מינקותו, יש צורך בסיסי בקבלת יחס והערכה חיוביים מהסביבה ומאנשים חשובים לו. בהעדר הערכה זו העצמי נפגע.

הערכה עצמית חיובית = בנוסף לצורך לקבלת הערכה חיובית מהסביבה, האדם זקוק גם לקבל את עצמו.

קיימת התנגשות בין רצונו של הילד ורצון ההורים. הנטייה להגשמה דוחפת את הילד לגילויי סקרנות שאינם תמיד נוחים להורים.

תנאים של ערך = כתינוק וכילד קטן, מתן הערכה חיובית מותנית בדר"כ בהתנהגות שתספק את רצון הסביבה. אדם המפנים את תנאי הערך, יראה עצמו באור חיובי רק כשיצליח לעמוד באותם תנאים. כדי לקבל את ההערכה החיובית המותנית האדם מוכן לעיתים להתעלם מהנטייה להגשמה, לעוות את רגשותיו ותחושותיו, ועקב זאת גם את מושג העצמי שלו. מושג העצמי קולט לתוכו בהמשך רק חוויות שאינן סותרות את מה שהוא כבר מכיל בקרבו. הוא מכחיש/מעוות חוויות אחרות. כך יכול להיווצר פער הולך וגודל בין מושג העצמי ובין החוויה האורגניזמית.

 

הערכה חיובית מותנית - ע"פ רוג'רס, בצורך בהערכה חיובית טמונים שורשי ההפרעה הנפשית. הילד לומד להתנהג ע"פ ציפיות ההורים והסביבה וכך הוא פועל לעיתים בניגוד לצרכיו והערכתו העצמית מותנית בעמידה בציפיות ההורים.

הנטייה להגשמה של העצמי = נטיית האדם לפתח את אישיותו באופן התואם את מושג העצמי ומושג האידיאלי שלו.

הערכה חיובית בלתי מותנית - לדעת רוג'רס אפשר לגדל ילדים ללא תנאי ערך ומתוך הערכה חיובית בלתי מותנית. אין הדבר מחייב מתן אישור לכל התנהגות של הילד. אפשר להגביל התנהגויות מסוימות ועדיין לכבד את הצרכים והרגשות המצויים בבסיס ההתנהגות האסורה. רוג'רס גורס כי כשילד גדל באווירה של  הערכה חיובית בלתי מותנית, לא ייווצר פער בין החוויה האורגניזמית ובין מושג העצמי, האדם לא יצטרך להשתמש בהגנות, והנטייה להגשמה תוכל להתקדם באין מפריע.

האדם המתפקד במלואו - אדם בעל הערכה עצמית חיובית בלתי מותנית, בשל כך מושג העצמי אינו מאוים ע"י חוויות חיצוניות, ואין צורך בהגנות. מאופיין בפתיחות לחוויה, האדם קשוב ופתוח לחוויה האורגניזמית של עצמו, מודע לרגשותיו ומכיר בהם, ואינו מנסה להכחישם/לעוותם כי אינו מאוים על ידם. בעל אמון האורגניזמי, ביכולת לתת אמון בתחושותיו הפנימיות, וחי בקיום אקזיסטנציאליסטי, היכולת לחיות כל רגע במלואו, בחופש חוויתי- תחושת חופש לחיות את חייו כרצונו, ביצירתיות ויצירת יחסים בינאישיים מוצלחים.

פסיכופתולוגיה: האיום, החרדה ומנגנוני ההגנה

האדם שואף לשמירה על איזון ועקביות והתאמה בין החוויה האורגניזמית ומושג העצמי. לכן, האדם קולט חוויות באופן סלקטיבי. כל חוויה נבחנת ע"פ מידת התאמתה למושג העצמי. חוויות שאינן מתאימות תיתקלנה בהתנגדות של העצמי לקליטתן, והתנגדות זו מלווה בתחושת איום.

כשהאיום מודע האדם מודע שהחוויה/הרגש שאינו תואם את מושג העצמי מצוי בטווח חוויותיו. כשהאיום אינו מודע האדם אינו מודע לחוויה המאיימת על העצמי אך חווה תחושת אי נעימות מעורפלת המעוררת בו חרדה.

חרדה הנמשכת מעוררת את מנגנוני ההגנה שמטרתם להגן על העצמי מפני החוויות המאיימות. ישנם 2 מנגנוני הגנה:

1. העיוות התפיסתי = מתרחש כשחוויה מאיימת על העצמי אך ניתן לעוותה כך שתחדור למודעות ללא הפרעה.
2. הכחשה = הגנה קיצונית שבה האדם מתעלם/מתכחש לחלוטין מהסכנה.

בצדו השני של הרצף נמצאים הנוירוטיים והפסיכוטיים שקיים בהם פער רב בין מושג העצמי והחוויה האורגניזמית.

 בנוירוזה מושג העצמי נמצא באי התאמה עם כלל החוויה שלו ולכן מאמציו המודעים להגיע לתחושה של קבלה עצמית חיובית מכשילים את מימוש צרכיו הפנימיים האמיתיים. הנוירוטי משתמש במנגנוני הגנה בכדי להגן על העצמי שלו אך אלה רק תורמים לתחושת בלבול פנימי וניכור. האדם חש מנוכר לעצמו ואינו מצליח לחוות סיפוק בחייו. בפסיכוזה יש עיוות בתחושת המציאות, שמגיע עד כדי חוסר שיפוט.

פסיכותרפיה

כתשובה לבעיות אלה מציע רוג'רס את שיטת הפסיכותרפיה המרוכזת באדם, המתבססת על כנות ואמפתיה של המטפל, ועל מתן הערכה בלתי מותנית לפונה. המטפל אינו מכוון את הפונה אלא יוצר אקלים שבו הפונה יכול לגלות את עצמו בהדרגה לגלות את עצמו, ולהעריך באופן חיובי את מה שהוא מגלה. רעיונות אלה יושמו בקבוצות טיפול בפסיכולוגיה ובחינוך.

 

אברהם מאסלו - תיאוריית ההגשמה העצמית

מאסלו, כמו רוג'רס, מניח כי האדם נולד עם נטיות מולדות שחלקן משותפות לכל האנושות וחלקן ייחודיות לאדם הספציפי. מאסלו טוען כי האדם נולד עם מערכת צרכים חיובית או ניטרלית שאינה כוללת צורך לפגוע בסביבה. השפעתה של הסביבה על ההתנהגות רבה יותר מזו של מערכת הצרכים המולדת. למרות זאת, מאסלו מתרכז בתיאור מערכת הצרכים ולא בתיאור השפעות הסביבה.

 

 

 

 

 

הנטיות המולדות: מניעי חסך ומניעי גדילה

צורכי החסך – פועלים לפי עקרון ההומאוסטזיס - מודל הפחתת הדחף, הבאים למלא חסכים חיוניים לקיומו הפיסי והפסיכו' של האדם באמצעות מקורות חיצוניים. הצרכים מאורגנים בצורה היררכית, כך שרק לאחר שצורך בסיסי יותר מניע לסיפוק, מופיע צורך פחות דחוף ודורש את סיפוקו:

הצרכים הפיסיולוגיים = חמצן, שתייה, מזון,  שינה וסיפוק מיני.

צורכי הביטחון = צורך בסביבה יציבה, נטולת סכנות, הניתנת לניבוי.

צורכי השייכות והאהבה = הצורך בקשר קרוב עם בני זוג, חברים ומשפחה. האהבה הנובעת מחסך היא אהבה אנוכית ורכושנית. האהבה הבוגרת היא אהבה לא רכושנית ולא מותנית.

צורכי ההערכה והכבוד = הצורך בהערכת הזולת, כבוד, מעמד והישגים. סיפוק הצורך מקנה לאדם תחושת ערך ובטחון עצמי.

רק לאחר שצורכי החסך סופקו במידה משביעה מופיעים צורכי הגדילה / צורכי הגשמה עצמית. האחראיים לפיתוח המקורות הפנימיים והייחודיים של האדם הפועלים על עקרון ההטרוסטאזיס, סיפוק הדחף מחזק את דחף ודורש סיפוק נוסף. צרכים אלה ייחודיים לכל אדם ואין ביניהם היררכיה. כמו: הצורך בהבנה, בצדק, ביופי ובמימוש עצמי. הם אינם חיוניים לקיומו של האדם אך הם מספקים את התוכן שבשבילו כדאי לחיות.

 

יש הבדל גדול בין הגשמה עצמית של מאסלו לבין הגשמה של העצמי של רוג'רס. ההגשמה העצמית ע"פ מאסלו היא צורך חיובי בגדילה. ההגשמה של העצמי ע"פ רוג'רס היא צורך של העצמי לפתח את עצמו לפי תבניות שכבר קבועות בו. צורך זה עלול להיות שונה מהנטייה להגשמה, ואף מנוגד לה, ואז הוא יעכב את הגדילה.

 

 

 

האדם המגשים את עצמו

רק חלק קטן מהמין האנושי מגיע לשלב שבו מתעורר הצורך בהגשמה עצמית. חלק קטן יותר מצליח להגשים צורך זה. ע"פ מחקרים שמאסלו ביצע הוא גילה כי אנשים שהצליחו להגיע להגשמה עצמית ניחנים בתכונות כגון: עצמאות, ספונטניות, יצירתיות, צורך בפרטיות, ערכים דמוקרטיים, קשרים בינאישיים עמוקים ויכולת לחוות חוויות שיא.

פסיכופתולוגיה ופסיכותרפיה

ע"פ מאסלו בריאות נפשית לקויה היא תוצאה של כישלון בסיפוק צרכים- הדחקת הצרכים האמיתיים והחלפתם במע' צרכים מעוותת. מטרת הטיפול הנפשי היא לעזור לאדם לספק את צרכיו ע"י המטפל וע"י יצירת מערכות יחסים מספקות. שיטת הטיפול שונה מאדם לאדם ותלויה בבעיה ובמידת חומרתה.

מאסלו מונה שישה סוגים של סימפטומים המאפיינים לדעתו את רוב הפתולוגיות:

א.      אשמה, בושה או חרדה.

ב.      אדישות וחוסר אונים.

ג.        תפיסה מעוותת של העצמי והסביבה.

ד.      תלות יתר בסביבה כאמצעי לסיפוק צרכים.

ה.      פחד מהכרה עצמית המביא לשימוש במנגנוני הגנה.

ו.        דבקות במוכר ובשגרתי וחשש משינויים.

מאסלו יישם את רעיונותיו גם בארגונים. הוא טען כי ע"פ תלונות ניתן להבחין באיזה שלב נמצא הארגון מבחינת מדרג הצרכים. כמו כן, ההנהלה צריכה לדאוג לסיפוק הצרכים הבסיסיים של העובדים ולשאוף לצרכים גבוהים יותר כמו קבלת הערכה והגשמה עצמית.

התיאוריה של מאסלו לא זכתה לביסוס מחקרי רב.  מאסלו דגל במחקר הומניסטי והעדיף התרשמות סובייקטיבית איכותי מאשר ניתוח סטטיסטי כמותי.

 

 

תיאוריות אישיות – סיכום

הראנו כיצד ניתן להשוות בין התיאוריות מבחינת קווי דמיון והשוני בתכנים ובהערכת טיב התיאוריה על פני ממדים שונים.

תחילה השווינו בין תיאוריות ע"פ מידת התאמתן למבנה האידיאלי של תיאוריה. בכל תיאוריה חייבים להיות שלושה חלקים:

1. גרעין האישיות = המשותף לכל בני האדם. כולל שני חלקים

·       נטייה גרעינית = מגדירה את הכוח/ות העיקריים המניעים את האישיות.

·       מאפיינים גרעיניים = פירוט המרכיבים של הנטייה הגרעינית.

2. התפתחות = מסביר את היווצרותם של ההבדלים הבינאישיים. פעולת גומלין בין גרעין האישיות לבין העולם החיצוני (הורים, חברה).
3. הפריפריה של האישיות

·       נתוני התנהגות = מחשבות, רגשות ופעולות של הפרט המופיעות באופן עקבי ומבדילות אותו מהכלל.

·       תכונות אישיות = הסבר להתנהגויות.

·       טיפוסי אישיות = תיאור סגנונות אופי או סגנון חיים.

רוב התיאוריות (חוץ מתיאוריות שמקורן התנהגותי) מניחות, כי קיימים שני כוחות המשפיעים על האדם. כוח פרטני וכוח קולקטיבי. המיון לתיאוריות קונפליקט והגשמה הוא מיון תוכני.

תיאוריות קונפליקט

האדם חייב למצוא פשרה בין הכוח הפרטני והכוח הקולקטיבי או למזגם.

תיאוריות הגשמה

ההתפתחות החיובית משמעה התגברות הכוח הפרטני על הקולקטיבי.

היל וזיגלר מונים תשע הנחות יסוד. לדעתם, ההבדלים בעמדות לגביהן הם ההבדלים העקרוניים ביותר שבין התיאורטיקנים השונים.

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

יחידה 5: עקרונות ושיטות בהערכת האישיות ובמדידתה

קריטריונים לטיבם של מבחנים: מהימנות ותוקף

 

                                      +                                =     

 

תוצאה של כל מדידה היא הערך הנצפה של משתנה כלשהו. ערך זה מורכב מערך אמיתי של משתנה ומטעות. ככל שמרכיב הטעות במדידה קטן יותר, כך המדידה / המבחן מהימנה יותר.

קיימות שיטות שונות לבדיקת מהימנות המבוססות על מקורות אפשריים שונים לטעות במדידה.

מהימנות כיציבות

מבטאת את מידת הרגישות של המבחן לתנאים נסיבתיים. תנאים נסיבתיים כמו מידת ההנעה של הנשאלים, מצב רוחם, מזג האוויר וכיוב' עלולים לפגוע במהימנות ולכן ככל שהמתאם בין המדידות שנעשו בשתי העברות המבחן גבוה יותר- המבחן מהימן יותר. כלומר, מהימנות המבחן נמדדת לאור יציבות המדידות.

מבחן ייחשב מהימן אם המתאם בין התוצאות של המבחן הראשון והמבחן החוזר יהיה גבוה (בין 0.8 ל- 0.9).

מהימנות זו נמדדת בעזרת מתאם בין שתי העברות של אותו מבחן – מהימנות מבחן חוזר. מקדם המהימנות המבוסס על שיטת המבחן החוזר הוא בדר"כ אומדן מוגזם של מהימנות המבחן מכיוון שבשיטה זו באים לידי ביטוי רק גורמים שעשויים להשתנות לאורך זמן, כמו הנעת הנבדק, מצב רוחו וכו'.

השיטה אינה מתייחסת לגורת של ניסוח השאלות, מכיוון שבשתי הפעמים מועבר אותו המבחן.

מהימנות כאקוויוולנטיות

מבטאת את מידת הרגישות של המבחן לאופי הפריטים שבו. מהימנות זו נמדדת ע"י מתאם בין שני נוסחים מקבילים של אותו מבחן המועבר לאותם נבדקים בהפרשי זמן. שיטת הנוסחים המקבילים טובה ויעילה לבדיקת מהימנות אך אין משתמשים בה לעיתים תכופות מכיוון שבניית שני מבחנים זהים בצורתם ובתכונותיהם הסטטיסטיות דורשת מאמץ רב.

מהימנות כעקיבות פנימית

יתרון: מספיק להעביר את המבחן פעם אחת.

חיסרון: אין התייחסות לטעויות בשל השפעות זמניות של תנאים חיצוניים ו/או של הנבדקים.

שיטה זו אינה מתאימה למבחנים שפרטיהם השונים בודקים תכונות שונות או גילויים שונים של אותה תכונה

מבטאת את הדמיון בין פריטי המבחן השונים ונמדדת בשתי שיטות:

1. המתאמים הפנימיים של כל הפריטים (מקדם אלפא של קרונבאך)

נוסחה לחישוב מקדם מהימנות, המבוססת על רמת העקיבות הפנימית של הפריטים השונים במבחן. כלומר בדיקת ההומוגניות שלהם.

2. מתאם בין שני חלקים של המבחן (נוסחת ספירמן-בראון).

שיטת המבחן החצוי לבדיקת עקיבות פנימית בין שני חלקי המבחן. מומלץ לחלק את המבחן לפריטים זוגיים ולא זוגיים במקום חצי ראשון ושני בכדי להתחשב ברמת היעילות המשתנה במהלך המבחן.

מהימנות בין שופטים

כל מקדמי  המהימנות מניחים כי המדידה היא אובייקטיבית (נעשית ע"י מכשיר בעל תקנים אחידים לקביעת הניקוד לכל תשובה. כמו: ניקוד לתשובה נכונה/שגויה במבחן אמריקאי, דירוג מידת ההתאמה מתוך מבחר אפשרויות וכו') אך יש מצבים בהם אין אפשרות למדוד את המשתנה הרצוי במבחן אובייקטיבי ואז צריך לצפות ישירות בהתנהגות. מתן הציונים כאן כרוך בשלב ביניים שבו הצופה מעבד את התנהגות הנבדקים ומעריך אותה ע"פ שיפוטו האנושי / סולם כלשהו.

יש כאן בעיה של סובייקטיביות וסביר כי תמימות דעים בין השופטים היא נדירה.

ישימה בעיקר במבחנים שבהם מתן הציון אינו אובייקטיבי לחלוטין ותלוי בשיפוטו הסובייקטיבי של המעריך. מהימנות זו גבוהה אם קיים מתאם גבוהה בין ההערכות של שופטים שונים.

תוקף

המידה שבה המבחן אכן מודד את מה שהוא נועד למדוד. לתוקף יש הגדרות שונות, ובהתאם להן – שיטות מדידה שונות.

תוקף התוכן

המידה שבה התוכן של פריטי המבחן רלוונטיים לתכונות האישיות שהמבחן בודק. המבחן נשפט ע"פ ההתרשמות ממידת ייצוג עולם התוכן הרצוי שאותו הוא מתיימר לבחון.

תוקף תלוי קריטריון

ביצועי הנבדק במבחן האישיות מושווים לדגם התנהגות כלשהו, קריטריון. תוקף תלוי קריטריון הוא רמת המתאם בין הקריטריון לבין תוצאות המבחן.

·       תוקף שלאחר מעשה – ציוני המבחן מתקבלים לאחר שציוני הקריטריון כבר ידועים.

·       תוקף מקביל – ציוני הקריטריון וציוני המבחן מתקבלים באותו הזמן.

·       תוקף ניבוי – ציוני המבחן מתקבלים לפני ציוני הקריטריון ומנסים לנבא אותם. (סיווג בני אדם, בחירה לתפקיד, התאמה למקצוע).

תוקף מבנה

כשרוצים לתקף מכשיר מדידה שנועד למדוד משתנה תיאורטי. תוקף מבנה מנסה לענות על השאלה הכללית של התוקף במס' דרכים. האם המבחן מודד את המשתנה התיאורטי שאותו מעונינים למדוד ע"י בדיקת השערות שונות שמקורן בתיאוריה שבה מעוגן המשתנה. כל סוגי התוקף האחרים, וסוגי המהימנות השונים, יכולים לתרום לתוקף מבנה.

 

שיטות להערכת האישיות ולמדידתה

דיווח עצמי

שיטות שונות של דיווח עצמי מבוססות על ההנחה, כי הנבדק עצמו הוא מקור המידע הטוב ביותר והמהימן ביותר על אישיותו. שאלוני דיווח עצמי מבוססים על אחת או יותר מבין ארבע גישות:

1.       תיקוף תוכן = בוחנים את ההתנהגות שרוצים להעריך ומנסחים פריטים למבחן שיתייחסו ישירות להתנהגות זו.

2.       קריטריון אמפירי = נקבע אילו פריטים יישארו/ינופו מהשאלון ע"פ בדיקה אמפירית של הקשר בין הפריט והקריטריון. (MMPI)

3.       ניתוח גורמים = שיטה סטטיסטית לפישוט נתונים ע"י הקבצתם. (PF16)

4.       תיאוריות אישיות = שאלון שפותח ישירות מתוך תיאוריה. (EPPS)

 מבחני דיווח עצמי להערכה כוללת של האישיות

א.      שאלון האישיות הרב שלבי של מינסוטה (MMPI)

פותח בשנות ה- 40 ע"פ קריטריון אמפירי. השאלון נועד לגלות פסיכופתולוגיות או הפרעות בולטות בהתנהגות.

השאלון כולל 550 משפטים שעליהם יש לענות: נכון / לא נכון / איני יודע. דירוג המשפט נתון ע"פ התאמתו לאישיות לדעתו של הנבחן.

סולמות קליניים: פריטי המבחן מתחלקים ל- 10 קטגוריות שפותחו ע"פ קריטריון אמפירי.

 8=הפרעות אישיות, 1=מוחצנות/מופנמות, 1=גבריות/נשיות.

סולמות תוקף: המסייעים לעמוד על יחסו של הנבדק למבחן. סולם השקר, סולם השכיחות וסולם התיקון.

הציון הממוצע של קבוצת הנורמלי הוא 50. סטיית תקן היא 10, ציון במרחק של שתי סטיות תקן מהממוצע מצביע על הפרעה.

מגבלות: מדגם קטן ולא מייצג, מהימנות נמוכה.

ב.       שאלון 16 גורמי האישיות של קטל (PF16)

פותח בשנות ה- 70 ע"י ניתוח גורמים, ומעניק ציון ב- 16 תכונות אישיות בסיסיות. בשאלון 174 שאלות, כל שאלה מתייחסת לקטגוריה אחת. כל תכונה מוצגת כרצף הנע בין שתי קצוות של התכונה.

קטל מנסה להגיע לתיאוריה שאין לה כלל הנחות יסוד והנשענת אך ורק על נתונים אמפיריים. ע"י ניתוחים סטטיסטיים קטל מסיק כי קיימות 16 תכונות בסיסיות להסבר/ניבוי מכלול ההתנהגות האנושית.

ג.       רשימת העדפות האישיות של אדוארדס (EPPS)

פותחה בשנות ה- 50 על סמך תיאוריית הצרכים של מוריי הכוללת 10 צרכים בסיסיים בהתנהגות האדם, ונועדה לעמוד על הצרכים הבסיסיים המניעים את הנבחן. צורך הוא מבנה במוח ואחראי לארגון התפיסה, החשיבה והפעולה. הצרכים מתעוררים בעת לחץ מסוים בסביבה. חלק מהצרכים הם מולדים וחלקם נלמדים והם נובעים ממקורות גופניים, נפשיים וחברתיים.

המבחן מכיל 15 סולמות הבודקים את עצמתם היחסית לעומת צרכים אחרים (לא לעומת הממוצע). 210 זוגות משפטים שהנבדק צריך לבחור את המשפט המתאים לו ביותר. בנוסף, יש עוד 15 זוגות משפטים שמצויים בשאלון וזאת בכדי לבדוק עקביות.

מבחני דיווח עצמי להערכת תכונות ספציפיות

הדיפרנציאל הסמנטי = טכניקה המאפשרת להעריך את האופן שבו הנבדק תופס את עצמו, בני אדם משמעותיים לו ולמעשה כל אובייקט/מושג. הוא בודק קונוטציות שמושג מסוים מעורר.

הבחנו בין מבחני דיווח עצמי להערכה כוללת של האישיות לבין מבחני דיווח עצמי להערכת תכונות ספציפיות.

עיוותים בדיווח עצמי: בעיות ופתרונות

בצד היתרון שבקבלת מידע ישירות מהנבחן, לדיווח העצמי יש חסרונות הקשורים בעמדות הנבחן כלפי הבחינה ובסגנונות תגובה האופייניים לו.

נבחן יכול להטות את תשובותיו בהתאם למה שנחשב רצוי מהבחינה החברתית או האישית,("רצייה חברתית" ו"הסכמה") כמו גם לבחור תשובות ע"פ התגובות האופייניות לו: להסכים למה שנאמר, לחלוק על מה שנאמר או לבחור בתגובות חריגות ללא קשר לתוכן.

רצייה חברתית - ננקטו שיטות שונות במאמץ לפתור את הבעיה של העמדת פנים, זיוף או תגובה:  

·       ניסוח פריטים נייטרליים מבחינת רצייתם החברתית.

·       לתת לנבחן הוראות וליצור בו אמון בכדי להגביר את כנותו.

·       בניית סולמות מיוחדים לזיהוי רצייה חברתית.

·       פריטים בשיטת הבחירה הכפויה – כל פריט מורכב מזוג טענות הזהות מבחינת הרצייה החברתית.

 

הסכמה = נטיית הנבחן לענות בחיוב בלי לשים לב לתוכן הפריט.

שלילה = נטיית הנבחן לענות בשלילה בלי לשים לב לתוכן הפריט.

סטייה = נטיית הנבחן להתריס, לחרוג ולהשיב תשובות לא שגרתיות.

סגנונות התגובה אינם רק גורם מפריע, הם יכולים לספק גם מידע חשוב כשלעצמו על אישיותו של הנבחן.

 

מבחני השלכה

רוב מבחני ההשלכה מבוססים על הפסיכולוגיה הפסיכואנליטית. הם מורכבים מגירויים מעורפלים (כתמי דיו, תמונות, ציורים וכדומה), לא מובנים, המאפשרים לנבדק מרחב תגובה גדול. הנחת היסוד במבחנים אלה גורסת כי רגשותיו של הנבדק, יצריו, עמדותיו, משאלותיו וצרכיו, מושלכים על הגירויים העמומים ותגובותיו הן לפיכך ביטוי לעולמו הפנימי והלא מודע.

 

מבחני ההשלכה המייצגים והחשובים ביותר הם אלה:

מבחן רורשאך – כולל 10 כרטיסים שעליהם כתמי דיו בגוונים שונים.

מבחן התפסת נושא (TAT) – מורכב מסדרה של תמונות המתארות דמויות במצבי קונפליקט רגשי

מבחן השלמת משפטים

מבחן אסוציאציות

מבחני ציורים (מבחן ציור איש, מבחן בנדר גשטאלט)

גם משחק משמש כמבחן השלכתי להערכת האישיות.

יתרונות - חסינים במידה רבה מפני הטיות והעמדות פנים ולכן מאפשרים לעמוד על כוחות ועל מניעים לא מודעים באישיות. בדר"כ אפשר להעבירם לקבוצות מיוחדות עקב היותם, בחלקם, לא מילוליים.

ביקורת - לרוב הם לא מבוססים על נורמות, מהימנותם ותוקפם נמוכים והבסיס התיאורטי שלהם מוטל בספק.

 

אמצעים נוספים להערכת האישיות

תצפיות בתנאים טבעיים

 נעשה בעיקר לצורך הערכת ילדים במוסדות חינוכיים, מכיוון שבתנאים אחרים קשה לערוך תצפית שהנבדק לא יהיה מודע לה. התצפית יכולה להוות מקור מידע חשוב על התנהגותו של הנבדק במצבים מחיי היום יום. עם זאת יש לזכור כי מצבים משתנים והם משפיעים על ההתנהגות ולכן יש לבצע כמה תצפיות כדי להגיע למסקנות מהימנות. צופים שונים עשויים לשים לב להתנהגויות שונות ולהגיע למסקנות שונות לגבי אותו נבדק.

תצפיות בתנאי מעבדה

קיימות בשימוש רב והן מאפשרות להעריך את תגובותיו של הנבדק למצב נתון שתוכנן מראש כך שניתן יהיה לתת בו ביטוי לתכונות שונות. המצב הנתון זהה לכל הנבדקים ומאפשר להשוות ביניהם. חסרונה של שיטה זו היא, שהנבדקים מודעים לתצפית ושולטים במידה מסוימת בדרך שבה הם מציגים את עצמם.

ריאיונות

פתוח או מובנה, וההערכה ע"ס הראיון יכולה להיות באמצעות תיאור חופשי של אישיות הנבדק או באמצעות דירוג תכונותיו ע"פ סולם מסוים.

ההערכה מסתמכת על תוכן דבריו של המרואיין, על תצפית בהתנהגותו המילולית והלא מילולית ועל התרשמות מסוג הקשר שהוא יוצר. מרכיב חשוב בתוכן הוא סיפור תולדות החיים של המרואיין.

הערכות של בני אדם המכירים את הנבדק

מקור מידע מהימן במידה ונאספו הערכות ממס' מעריכים ודואגים לבנייה טובה של סולמות ההערכה. אחת השיטות הנפוצות היא שיטת הבחירה, שבה מתבקש כל חבר בקבוצה לציין עם מי מבין עמיתיו הוא בוחר להתחבר לצורך פעילות מסוימת.

 

 

 

 

יחידה 6: מחקר האישיות

 

הגישה האישיותית רואה בני אדם כשונים זה מזה בתכונותיהם ובאפיוניהם הפנימיים, אך עקביים באלה בין מצבים שונים ולאורך זמן.

הגישה המצבית מניחה כי בני אדם משתנים בהתאם למצב החיצוני ולתנאים המשתנים, ואלה קובעים את תחושותיהם והתנהגויותיהם יותר מתכונות אישיות פנימיות.

שליטה עצמית – מתוך ההנחה שאנשים מנסים לשלוט ברושם שהם משאירים. בעלי שליטה עצמית גבוהה מייחסים חשיבות רבה להתאמת התנהגותם החברתית למצב ועל כן הם רגישים יותר לכך, לעומתם בעלי שליטה עצמית נמוכה אינם ערים כ"כ למידע החברתי לגבי ההתנהגות המתאימה למצב. ולכן גם עקביים יותר בהתנהגותם.

 

סמכותנות – הגישה הפסיכואנליטית

חקר הסמכותנות, כפי שסוכם בספר "האישיות הסמכותנית". החל בניסיון למצוא את המשתנים האישיותיים הנמצאים במתאם עם נטייה לאנטישמיות, המשיך בראיית האנטישמיות כחלק מנטייה כללית יותר לאתנוצנטריות, וסיים בראיית האתנוצנטריות כחלק מנטייה כללית לפשיזם, שמקורה במבנה אישיות שכונה האישיות הסמכותנית.

האישיות הסמכותנית נתפסת כבעלת סתמי חזק ופרימיטיבי, אני חלש ואני עליון נוקשה המבוסס על פחד מעונש ולא על הפנמה אמיתית של ערכים. מבנה זה מוצא את ביטויו החיצוני במאפיינים השונים שלפיהם נבנה שאלון הסמכותנות:

·       שמרנות

·       ציות סמכותני

·       תוקפנות סמכותנית

·       הימנעות מהסתכלות פנימה

·       אמונות טפלות וחשיבה סטריאוטיפית

·       כוח וקשיחות

·       הרסנות וציניות

·       השלכת הדחפים על גורם נוח בשל חריגותו

·       מין

·       הביקורת הפוליטית – טענה שהספר "האישיות הסמכותנית" מייצג הטיה של החוקרים בעלי נטיות שמאלניות, ושלמעשה קיימת גם סמכותנות של השמאל (קומוניזם) ולא רק לסמכותנות של הימין (פשיזם). בניסיון למדוד סמכותנות שאינה קשורה לעמדות פוליטיות פותח הכלי למדידת דוגמטיזם. (דוגמטיזם = סמכותנות שאינה קשורה לעמדות פוליטיות. האופן שבו האדם מארגן את מערכת האמונות שלו בהתאם לצורך לדעת ולהבין והצורך להימנע מהיחשפות למרכיבים מאיימים של המציאות).

תיאוריית ההקשר = אין חשיבות לתוכן העמדה הפוליטית אלא רק למידת קיצוניותה בהקשר לזמן ולמקום בהם היא קיימת.  דווקא אנשים הדוגלים בעמדות פוליטיות קיצוניות יהיו פחות נוקשים בחשיבתם, פחות קונפורמיים ויותר אינטליגנטיים יחסית לאלה המחזיקים בעמדות מתונות. (תיאוריה קוגניטיבית).

·       הביקורת המתודולוגית – שאלון הסמכותנות אינו תקף מכיוון שכל השאלות מנוסחות באותו כיוון ולכן אין אפשרות לדעת האם הסכמה לפריט מעידה על סמכותנות או על נטייה להסכים לכל הצהרה.

·       הביקורת התיאורטית – כל דרך המחקר בסמכותנות מוטעית מכיוון שאין בהכרח קשר בין עמדות סמכותניות והתנהגות סמכותנית וכי יש למדוד כל אחד מהמאפיינים האישיותיים בנפרד כדי להוכיח שאכן קיים קשר ביניהם, ולא להתחיל משאלון המניח מראש כי הקשר קיים.

ניסיונות לתיקוף שאלון הסמכותנות

סמכותנות בבית המשפט – נבדקים סמכותניים מושפעים ממידת הדמיון בינם ובין הנאשם ונוטים לתמוך בעמדות כוח. נבדקים שאינם סמכותניים לעומתם לא הושפעו ממידת הדמיון בינם לבין הנאשם וגורם זה לא הטה את דעתם הם נוטים לתמוך במסכן/מנוצל.

סמכותנות והדחקה -  אחד המאפיינים העיקריים של האישיות הסמכותנית היא הנטייה להדחיק רגשות לא רצויים כלפי העצמי וכלפי ההורים.

סמכותנות וציות להוראות – המחקר של מילגרם - מכות חשמל לתלמיד.

מחקרים נוספים בסמכותנות

התפתחות של סמכותנות בילדים – אישיות ההורים ומידת הקבלה שהם משדרים לילדיהם הם הגורמים המשפיעים. כשהילד אינו מסוגל להבין את דרישות ההורים וממלא אחריהן מתוך פחד, לא נוצרת הזדהות עם ההורים והילד אינו עובר את השלב החשוב של המעבר מפחד מעונש לפיתוח של מצפון אמיתי.

לעומת המבוגר האתנוצנטרי, המתאפיין בקונפורמיות ובציות לסמכות, דווקא הילד שאינו אתנוצנטרי הוא זה המקבל את עצת המבוגר ואת ערכי ההורה/המורה. יש להבחין בין קונפורמיות זו המבוססת על אהבה אמיתית והזדהות עם ההורה, לבין ציות מתוך פחד של הילד האתנוצנטרי (הוא נע בין ציות למרדנות בהורים – נגד המבוגרים)

אינטראקציה בין סמכותנות וגורמי מצב

אדורנו ושות' הדגישו ששאלון הסמכותנות הוא שאלון אישיות הבודק פוטנציאל לקיום סמכותנות ולא שאלון התנהגות בפועל. גורמי המצב יקבעו אם אדם בעל פוטנציאל לסמכותנות אכן יתנהג כך בפועל. גורם נוסף שנידון הוא ההעדפה התוך קבוצתית.

 

 מיקום שליטה – הגישה הביהביוריסטית

המושג מיקום שליטה צמח מתיאורית הלמידה החברתית שמשלבת את החשיבה ההתנהגותית עם מרכיבים קוגניטיביים, בניסיון להגיע להבנה ולניבוי של התנהגויות מורכבות. ע"פ התיאוריה, פוטנציאל ההתנהגות הוא פונקציה של ערך חיזוק מסוים ושל הציפיות שהתנהגות מסוימת תוביל לקבלת חיזוק זה.

מיקום שליטה = ציפייה כללית לקשר בין התנהגות האדם ובין החיזוקים שיקבל או ציפייה לאי קיומו של קשר כזה. סוג הציפייה המוכללת שאדם מביא אתו לכל מצב חדש.

מיקום שליטה פנימי = אדם המאמין כי הצלחותיו וכישלונותיו בחיים תלויים רק בו

מיקום שליטה חיצוני = אדם המאמין כי רוב הצלחותיו וכישלונותיו בחיים תלויים במזל/בגורל או באנשים אחרים חזקים וכי התנהגותו שלו אינה יכולה להשפיע.

ציפייה מוכללת = הציפייה שהתנהגות מסוימת תוביל לקבלת חיזוק מסוים מושפעת מהתנסות קודמת במצבים דומים.

מחקר מיקום השליטה התרכז בתחילתו בבדיקת ההשפעה השונה של מצבים המוגדרים כנשלטים ע"י הכשרון, לעומת מצבים המוגדרים כנשלטים ע"י המזל, על התנהגות של יצירת ציפיות להצלחה. לאחר שנתגלו הבדלים בין מצבי מזל וכשרון, נבדק האם ניתן לאפיין אנשים לפי מידת אמונתם כי באופן כללי חייהם נשלטים ע"י גורמים פנימיים לעומת גורמים חיצוניים.

השאלון למדידת מיקום שליטה – המסקנה הכללית ממחקרי התיקוף הייתה שאפשר לנבא באמצעות השאלון, במידה מתונה של הצלחה, עד כמה אנשים יהיו פעילים/סבילים בניסיונות לשפר את תנאי חייהם.

קולינס טוען כי ניתן לזהות אצל בני אדם ציפייה מוכללת לשליטה פנימית/חיצונית בחיזוקים, מעבר לתחומי החיים השונים ולסוגי המצבים שבפניהם הם ניצבים. בנוסף קולינס מוסף 4 גורמים אחרים:

1. אמונה בעולם קשה-קל
2. אמונה בעולם צודק-בלתי צודק
3. אמונה בעולם ניתן לניבוי-בלתי ניתן לניבוי
4. אמונה בעולם פוליטי מגיב-לא מגיב

הבחנות בין הממדים השונים במיקום השליטה:

א.      הבחנה בין מקורות שליטה שונים. מיקום שליטה פנימי (מזל, גורל, אנשים אחרים), או מיקום שליטה חיצוני (כשרון, מאמץ, קושי המשימה). תיאוריית הייחוס טוענת כי מיקום ושליטה הם שני מדדים נפרדים שיש להבחין ביניהם ומוסיפה את ממד היציבות המשפיע על ציפיות להצלחה/כישלון בעתיד.

 

 

ב.      הבחנה בין תחומי התנהגות שונים. יכולת אישית, מצבים בינאישיים ומצבים חברתיים פוליטיים.

ג.        הבחנה בין שליטה בחיזוקים חיוביים ושליטה בחיזוקים שליליים.  אדם יכול להאמין שיש לו שליטה על הדברים החיוביים בחייו אך לא על השליליים. פרס טוען כי במצבים תחרותיים בעלי מיקום שליטה חיצוני הגנתי ינהגו באופן אקטיבי בניסיון להצליח כמו בעלי מיקום שליטה פנימי אך ייחסו את כישלונותיהם לגורמים חיצוניים. בעלי מיקום שליטה חיצוני עקבי יהיו יותר פסיביים כי לדעתם התנהגותם לא תשפיע על התוצאות וייחסו כישלונות והצלחות לגורם חיצוני.

ד.      ניסיונות לאינטגרציה. גורם שליטה (יכולת/מאמץ או מזל/אנשים אחרים) יקבע אם אקבל את ערך החיזוק (החיובי/השלילי) בתחום התנהגות (יכולת אישית / מצבים בינאישיים / מצבים חברתיים פוליטיים).

יש להתאים את סוג השאלון לסוג הבעיה הנחקרת. ככל שהשאלון ספציפי יותר, כך הוא ינבא היקף קטן יותר של התנהגויות, אך הניבוי יהיה מדויק יותר.

א.      מיקום שליטה כמשתנה מתווך במצבי לחץ

הסתגלות למצבי לחץ = מיקום שליטה פנימי עוזר בדר"כ להסתגלות טובה יותר לאחר מצב לחץ, אלא שיש כנראה גבול להשפעה של תחושת שליטה על הסתגלות. כשמצב הלחץ חזק במיוחד, או שארע לאחרונה, השפעותיו על בעלי מיקום שליטה פנימי וחיצוני זהות. בנוסף הועלתה השערה, שמצבי לחץ שונים משפיעים באופן שונה על אנשים בעלי מיקום שליטה שונה, כך שלעיתים עדיף דווקא להיות בעל מיקום שליטה חיצוני. תיאוריית חוסר האונים = ברוב מצבי הלחץ האדם תופס את עצמו כחסר שליטה/חסר אונים, מכיוון שאם היתה לו שליטה רצונית מלאה באירועים הוא לא היה גורם לעצו אירוע שלילי. הסיבות שהאדם ייחס לחוסר האונים שלו יקבעו מתי ירגיש שוב חוסר אונים והאם זה יפגע בדימוי העצמי שלו. (מדד היציבות לאורך זמן, מדד הכלליות המשפיע על כל תחומי החיים, ממד המיקום פנימי/חיצוני).

חוסר אונים אוניברסלי = אף אחד אינו יכול לעמוד במשימה זו. חוסר אונים אישי = רק לאדם ספציפי/לי אין את הכישורים להצלחה.

ב.      השפעת התנהגות האם על מיקום השליטה אצל הילד.

אצל ילדים מיקום שליטה פנימי קשור עם אווירה תומכת ומגינה בבית, אצל מבוגרים, הוא קשור לאווירת דחייה, שדחפה אותם בילדותם ליתר עצמאות ועיסוק עם בני גילם, במשימות שסיפקו להם משוב מיידי על התנהגותם.

שלושה מושגים מתיאוריות אחרות שיש דמיון בינם ובין המושג מיקום שליטה:

סגנון ייחוס = תיאוריה קוגניטיבית שמקורה בגשטאלט העוסקת באופן בו אנשים מפרשים את ההתנהגות שלהם ושל אחרים. מיקום שליטה מתאר ציפיות של אנשים לשליטה בחיזוקים בעתיד ומחקרי הייחוס עוסקים באחריות שאנשים לוקחים על כישלונותיהם והצלחותיהם בעבר. שמושפע מסוג האירוע בעבר והייחוס שניתן לו.

יעילות עצמית = מתיאורית היעילות העצמית של בנדורה. מיקום שליטה מתייחס לאמונה בשליטה פוטנציאלית בתוצאות ההתנהגות ויעילות עצמית מתייחסת לאמונה ביכולת לבצע את ההתנהגות עצמה.

סגנון התקשרות = מהגישה האקזיסטנציאליסטית עוסק באופן שבו האדם חווה את קשרי הגומלין שלו עם הסביבה. סגנון הסוכן (אקטיבי), סגנון הפציינט (פסיבי) וסגנון של קשר גומלין.

 

מושג העצמי – הגישה ההומניסטית

מושג העצמי = אותו חלק מזרם התודעה של האדם שמתייחס לאדם עצמו. מושג פנומנולוגי כלומר רק האדם עצמו יכול לחוש מה הוא כולל.

דימוי עצמי=דעתו של האדם על עצמו. ערך עצמי=עמדה הערכתית לגבי הדימוי העצמי. עצמי הראי=דימוי העצמי בעיני הזולת בעל 3 מרכיבים. (המשמעות החברתית שלנו, הערך החברתי שלנו והרגש בהתאם לערך החברתי שלנו).

מבנה העצמי לפי וויליאם ג'יימס

מרכיבי העצמי = העצמי החומרי כולל את הגוף והלבוש, המשפחה הקרובה והרכוש שצברנו. העצמי החברתי הוא ההכרה שאנו מקבלים מהזולת. העצמי הרוחני הוא התודעה כפי שהיא תופסת את עצמה.

הרגשות שהעצמי מעורר = תחושת הערך העצמי של האדם המתקבלת לאחר חישוב סך שאיפותיו של האדם לעומת הצלחותיו בפועל.

ההתנהגות שהעצמי מעורר = הגנה והרחבה של מרכיבי העצמי.

המקורות ליצירת מושג העצמי – נשען על האינטראקציונליזם הסימבולי הטוען כי הענקת משמעות לאירועים שבחיינו קשורה תמיד לקשרי גומלין חברתיים.

1. העצמי בעיני הזולת=האופן שבו אנו נתפסים ע"י הזולת
2. השוואה חברתית=אימוץ קבוצת התייחסות המהווה קנה מידה להערכה אישית
3. תפיסה עצמית וייחוס עצמי=ההתבוננות העצמית תוך כדי ייחוס סיבתיות להתנהגות כפי שאנו מייחסים סיבתיות להתנהגות הזולת.

קופרסמיט מונה 4 גורמים בהתנהגות ההורים התורמים לתחושת ערך עצמי גבוה אצל הילד:

1. תחושת ערך עצמי גבוה אצל ההורה
2. קבלה בלתי מותנית של הילד, אהבה, התעניינות ונגישות של ההורה.
3. התייחסות של כבוד לצרכיו ודעותיו תוך מתן חופש ביטוי וחופש תנועה יחסי.
4. קביעת מסגרת ברורה וקפדנית של כללים ודרישות להתנהגותו

התוכן והמבנה של מושג העצמי

 המחקרים משתמשים בכלי מדידה פתוחים ובטכניקות חדשניות של ניתוח לשוני. האוריינטציה המחקרית היא קוגניטיבית, המתייחסת למושג העצמי כאל חלק ממאגר הזיכרון הכללי של האדם. מושג עצמי דינמי ורב מדדי, שגם משפיע על ההתנהגות וגם מושפע ממנה. האדם משפיע על סביבתו בקליטת הגירויים מהסביבה באופן בררני תוך שימוש בתהליכי עיבוד מידע שמטרתם להביא להסתגלות אופטימלית לעולם.

קיימים הבדלים בתוכן ובמבנה של מושג העצמי באוכלוסיות שונות, שהוא עובר שינויים עם הגיל, שההקשר החברתי משפיע עליו, ושאפשר לחקור את כל ההבדלים הללו תוך כדי שימוש בניתוחי תוכן ובניתוחים לשוניים. תרומתם של המחקרים היא בגיבוש הדרך מדעית לחקר עולמו הפנימית של האדם.

אפקט הבולטות = האדם תופס את עצמו בעיקר באמצעות ההבדלים בינו ובין סביבתו. כלומר, התכונות המייחדות את האדם הן אלה העוזרות לו להגדיר את זהותו. לרוע המזל קשה לבדוק אותה לגבי תכונות נפשיות.

השפעות מושג העצמי על ההתנהגות

התנהגות סמויה – מחקרים קוגניטיביים על הזיכרון ועיבוד המידע.

אפקט ההתייחסות העצמית = האדם יזכור טוב יותר מידע המתקשר בצורה כלשהי למושג העצמי שלו.

התנהגות גלויה – מתייחסים לממד הערך העצמי

 

 

שיעור 1 - 24/02/05

פסיכולוגיה חברתית - מבוא

 

הגדרה:

פסיכולוגיה חברתית עוסקת בחקר ההשפעה האמיתית המשוערת או המדומיינת של הזולת, על מחשבותיו, רגשותיו והתנהגותו של היחיד (Allport, 1985)

 

תחומי העיסוק של הפסיכולוגיה החברתית:

 

ההגדרה מכילה מספר מרכיבים:

1.  השפעה של הזולת על היחיד. לזולת יש כוח על היחיד, לפעמים הוא מיידי ולפעמים לא. היחיד והזולת, כל אחד מהם, יכולים אפילו לא להיות מודעים לכך. אין תפיסה אובייקטיבית.

2.  רגשות, התנהגות, מחשבות (קוגניציה): נקרא גם "השילוש הקדוש". איך אלמנט אחד מתוך השלושה משפיע על האחר.

3.  ההתרכזות ביחיד: התחום הזה מסתכל קודם כל על היחיד, וממנו על החברה, אך ההתמקדות היא קודם כל ביחיד, עליו הדגש.

<