Make your own free website on Tripod.com

האני

האם אתה יכול לדמיין איך לחיות חיים משמעותיים או קוהרנטיים בלי תפיסה ברורה "מי אתה"?  אחת המשימות החשובות ביותר לנו היא להבין מי אנחנו - מה יחודי בנו - וכיצד אנחנו מרגישים כלפי עצמנו.

בפרק זה נתמקד בשלושה אספקטים של האני והשאלות הקשורות להם:

       1.         המושג-עצמי והשאלה "כיצד אנשים מבינים את ההתנהגויות, הרגשות, והמוטיבציות של עצמם?"

       2.         הערכה-עצמית והשאלה "כיצד אנשים מעריכים את עצמם ומתגוננים על עצמם נגד איומים כלפי הערכה-העצמית?"

       3.         הצגה-עצמית והשאלה "כיצד אנשים מציגים את עצמם לאחרים?"

תודעה עצמית

מה אתה רואה כאשר אתה עומד לפני הראי?  מרבית התינוקות מתחילים לזהות את עצמם בראי בגילאי 18-24 חודשים.  חוץ מבני-אדם, נראה שרק שימפנזות, גורילות, ואורנג-אוטנגים (קופי-אדם) מסוגלים לזהות את עצמם.  חוקרים רבים מאמינים שהכרה עצמית היא הביטוי הברור הראשון למושג "אני".

היכולת לראות את עצמך כישות נפרדת היא צעד ראשון הכרחי בפיתוח מושג-עצמי.  כפי הנראה, חייבת להיות תודעה עצמית כדי לזהות את עצמך בראי.  מודעות זו אוניברסלית בין בני-אדם.

מושג-עצמי: סה"כ האמונות של היחיד לגבי התכונות האישיות שלו.

צעד השני בפיתוח מושג-עצמי כולל גורמים חברתיים.  אנשים משמשים כראי שבו אנחנו רואים את עצמנו.  לעתים קרובות אנחנו מכירים את עצמנו כשאנו משארים מה אנשים משמעותיים לגבינו חושבים עלינו והכללת תפיסות אלה במושג-העצמי שלנו.  אבל אלה תפיסות לגבי מה אחרים חושבים.  לעתים קרובות, מה שאנחנו חושבים על עצמנו לא תואם מה שמישהו ספציפי באמת חושב עלינו.

תכונות האני

לתודעה עצמית יש תכונה חשובה - היא נמצאת במקום אחד - בגוף.  נראה שייחודיות המקום הוא אספקט אוניברסלי של האני.  זאת אומרת, בכל מקום מניחים שהאני נמצא בגוף יחיד.  ברוב החברות, אדם הטוען שהוא חי ביותר מגוף אחד נחשב כחולה נפש.  אותו דבר נכון גם לגבי אנשים המדווחים שיש להם יותר מ"אני" אחד בגופם.  עד לפני זמן לא רב, מטרתם של מכות, ו"טיפולים" ברבריים אחרים שניתנו לחולי נפש, היתה להפוך את הגוף למקום לא נוח ל"אחרים" לגור בו - "to beat the devil out of them".

תכונה שניה של תודעה עצמית היא המשכיות.  בזמן שאת קוראת את זה את מרגישה שאת אותה אישה שהיית כאשר הלכת לישון אתמול.

פיתוח המושג-העצמי

מאין בא המושג-העצמי שלנו?  אנשים לומדים אודות עצמם ע"י אינטרוספקציה, ע"י תצפיות על התנהגותם, ע"י השוואה עם אחרים, וע"י ארגון זכרונות אישיות.

אינטרוספקציה

איך אנשים משיגים תובנה לגבי האמונות, עמדות, רגשות, ומוטיבציות שלהם?  אולי שאלה זו נראה קצת טיפשית.  אתה יודע מה אתה חושב בגלל שאתה חושב אותו, לא?  האם זה לא נכון שאת יודעת מה את מרגישה בגלל שאת מרגישה את זה?  לפי ספרים העוסקים בדרכים להגיע לתובנה עצמית, אם דרך מדיטציה, טרפיה, דת, היפנוזה או כל דבר אחר, התשובה היא כן.  העצה הנובעת מכולם דומה מאד - ידע עצמי בא מאינטרוספקציה - מבט כלפי פנים אל מחשבותינו ורגשותינו.

אם הספרים צודקים, זאת אומרת שאף אחד אחר לא יכול להכיר אותך כמו שאתה מכיר את עצמך.  כדי שאחרים יכירו אותך הם צריכים מידע לגבי מצביך הפנימי , לא רק לגבי התנהגותך.  האם אתה מסכים?  אנשים מניחים שכדי להכיר מישהו לעומק צריך שתהיה גישה לחוויות פרטיות, סוביקטיביות - אבל האומנם?

למרות שאנשים מאד מאמינים באינטרוספקציה, יש פסיכולוגים חברתיים שאינם בטוחים שיש צדק באמונה זו.  ניסבט ווילסון (Nisbett & Wilson, 1977), גילו שפעמים רבות אנשים אינם יכולים להסביר נכון את סיבות התנהגותם.

מחקר: ניסבט ווילסון גייסו משתתפות למחקר על העדפות צרכניות.  הם הציגו לפניהן ארבע כותונות לילה.  ממחקרים קודמים, החוקרים ידעו שבדרך כלל אנשים מראים העדפה למוצר הנמצא לצד ימין לעומת מוצר הנמצא לצד שמאל ולא משנה מה המוצר.  תוצאות המחקר הנוכחי הצביעו על אותה נטייה - העדפה לכותונת לילה הנמצאת לצד ימין למרות ששינו את הסדר מנבדקת לנבדקת.  אבל כאשר ביקשו מהנבדקות להסביר את בחירתן, הם קיבלו הסברים הקשורים לנתונים כמו איכות, צבע וגזרה, אבל הנבדקות שללו את האפשרות שמיקום פיזי השפיע על בחירתן.  מחקרים אלה מראים שאנחנו לא תמיד מודעים לסיבת התנהגותנו.

חוקרים אלה הסיקו שאנחנו מסבירים את התנהגותנו באותה דרך שאנחנו מסבירים את התנהגותם של אחרים, ע"י שימוש בתיאוריות שיש לנו לגבי הסיבות להתנהגות.  רוב תיאוריות אלה הנן תוצרים חברתיים ומשותפים לקהילה, ואינן מוגבלות לאדם בודד.

עכשיו נשאלת שאלה נוספת: האם אינטרוספקציה משפרת דיוקו של יעד-עצמי?  וולסון (Wilson, 1985), אומר שלא.  הוא טוען שאינטרוספקציה יכולה לפגוע בידע-עצמי.  במחקריו הוא מצא התאמה רבה בין העמדות, שהנבדקים דווחו שיש להם לגבי אובייקטים שונים, והתנהגותם כלפי אובייקטים אלה.  ככל שלפי הדווח הם נהנו יותר ממשימה, הם בילוי יותר זמן בעשייתה.  ככל שהם חשבו שנוף יותר אטרקטיבי, פניהם הביעו יותר הנאה.  אבל אחרי שהנבדקים התבקשו לנתח את הסיבה להרגשתם, נעלמה ההתאמה בין עמדות מדווחות והתנהגות.

אז האם יש יתרון כל שהוא לאינטרוספקציה? 

אנשים יכולים לחשוב על התנהגותם ע"י רישום סיבות או רגשות.  אם רפלקציה זו נותנת תובנה-עצמית חשובה או לא, תלוי באם ההתנהגות שחושבים עליה נגרמת יותר ע"י גורמים קוגניטיביים (מחשבות) או רגשיים.  עבור התנהגויות קוגניטיביות (כמו החלטות בקשר להשקעה כספית), רישום סיבות יכול לעזור.  עבור התנהגויות רגשיות (כמו יחסים רומנטיים) התמקדות ברגשות תעזור יותר.

האפקטיביות של אינטרוספקציה תלויה גם בזמן ובמשאבים קוגניטיביים שיש לאדם.  אבל אם אין מספיק זמן ומשאבים, אינטרוספקציה לא תעזר הרבה.

תפיסות לגבי התנהגותנו

בם (Bem, 1972) מאמין שאנשים יכולים ללמוד על עצמם באותה דרך שצופים מבחוץ עושים את זאת - ע"י צפיה בהתנהגות.  האם פעם שמעת את עצמך מתווכחת עם מישהו והחלטת שאת כנראה מאד כועסת?  האם פעם גמרת כריך בשני ביסים והסקת שבאמת היית רעבה?  בכל מקרה כזה הסקת מסקנה לגבי עצמך ע"י צפיה בהתנהגותך.

תיאוריה תפיסה-עצמית: כאשר הרמזים הפנימיים חלשים, או קשה להבין אותם, אנשים לומדים אודות עצמם ע"י צפיה בהתנהגותם והמצב בו היא קורת.

הסופר האנגלי E.M. Forster הקדים את התיאוריה כאשר הוא שאל (בתרגום חופשי): "איך אני יכול לדעת מה אני חושב עד שאני שומע מה אני אומר?"

יש מגבלות לתפיסה-עצמית.  אנשים לא מסיקים לגבי מצבם הפנימי מהתנהגות בשעת לחצים מצביים כמו תגמול או עונש.  אנשים לומדים אודות עצמם דרך תפיסה-עצמית רק כאשר לא ניתן לסביר את ההתנהגות ע"י המצב בלבד.

תרגיל 1: משוך את פינות הפה אחורה ומתח את שרירי העין.  תרגע.  הרם את הגבות, פחת עיניים רחבות ורפה את הפה קצת.  תרגע.  אם פעלת לפי הוראות אלה אחרים היו תופסים אותך קודם כשמח ואחר כך כמופתע.  השאלה היא איך היית תופס את עצמך?

תרגיל 2: מצא תמונה או בדיחה שלדעך מאד מצחיקה.  הראה (או ספר) אותה לאנשים המחזיקים עט לרוחב בין השיניים.   עשה אותו דבר לאנשים אחרים המחזיקים עט בפה בצורת מוצץ.  בקש מכולם לדרג כמה התמונה או הבדיחה מצחיקה.  אם האנשים בשתי הקבוצות דומים, סביר להניח שהקבוצה השניה (המוצץ) תחשב שהתמונה פחות מצחיקה.  למה?

תפיסה-עצמית של רגשות: לאיירד (Laird, 1974), טוען שהבעות הפנים משפיעות על הרגשות דרך תהליך של תפיסה-עצמית.

השערת משוב של הפנים: שינויים בהבעת פנים יכולים להוביל לשינויים תואמים ברגשות.

בתרגיל 2, בקבוצה הראשונה שרירי הפנים התכווצו בצורה הדומה לחיוך.  הקבוצה השניה עשתה כמעט פרצוף של תשע באב.  דרך תהליך תפיסה-עצמית, אנשים מסיקים: "אם אני מחייך כנראה שאני שמח", ולכן תופסים את התמונה כמצחיקה יותר ומדווחים רגשות שמחות יותר מאשר הקבוצה השניה. 

התנהגויות אחרות כמו החזקת הגוף יכולות גם לספק לנו משוב תחושתי ולהשפיע על ההרגשה שלנו.  כאשר אנשים מרגישים גאוה, הם עומדים עם כתפים מורמים, החזה בולט, וראש מורם (התרחבות).  כשהם מדוכאים, הם עומדים עם כתפים מורדות וראש מורד (התכווצות).  ברור שהעמדה שלך משקפת את ההרגשה שלך אבל האם זה אפשרי שהעמדה שלך משפיעה על מצבך הנפשי?  מחקרים מראים שזה נכון (Stepper & Strack, 1993).

אפילו רמזים קוליים יכולים לעורר מצבים רגשיים.  מחקרים הראו שדיבור מגביר רגש.  אם אנשים מדברים בצורה מהירה וקולנית על אירועים המעוררים חרדה, הם מרגישים חרדה חזקה יותר.  ואם הם מדברים על אירועים מצערים בקול קשט ואיטי, הם מרגישים עצובים יותר (Siegman & Boyle, 193).

תפיסה-עצמית של מוטיבציה: יש שני סיגים בסיסיים של מוטיבציה - חיצוני ופנימי.  מוטיבציה פנימית באה מגורמים בתוך האדם.  אומרים שיש לאנשים מוטיבציה פנימית כאשר הם עוסקים בפעילות רק כדי להתעסק בה ומתוך הנאה, ומבלי לצפות לתגמול ממשי בעקבותיה - למשל, ללמוד בתוכנית B. Ed. בגלל שאת אוהבת ללמוד דברים חדשים.  המקור של מוטיבציה חיצונית הוא בגורמים מחוץ לאדם.  יש לאנשים מוטיבציה חיצונית כאשר הם מתעסקים במשהו כאמצעי להשגת מטרה - למשל, ללמוד בתוכנית B. Ed. בגלל שאת רוצה לקבל עליה במשכורת.

אנשים מסיקים מסקנות לגבי עצמם מהתנהגויות שהם בחרו בהן בצורה חופשית.  התנהגויות שאנחנו בוחרים מונעים ע"י מוטיבציה פנימית - אנחנו עושים מה שאנחנו רוצים לעשות במקום מה שאנחנו חייבים לעשות.  כאשר אנחנו עושים משהו כאמצעי להשגת מטרה, הוא נשלט ע"י מוטיבציה חיצונית ולעיתים קרובות, יש לנו פחות הנאה מעשייתו.  בעצם,  פעמים רבות תגמולים חיצוניים פוגעים במוטיבציה פנימית כי אנחנו יכולים להחליט שאנו עושים משהו רק, או בעיקר, בגלל התגמול, ולכן המסקנה שכנראה אנחנו לא נהנים ממנו.

הצדקת יתר - הנטיה של ירידה במוטיבציה פנימית עבור פעילויות הקשורות בתגמולים או גורמים חיצוניים אחרים.

שאלה למחשבה: מה זה אומר לגבי מתן ציונים ותגמולים או עונשים אחרים בבית הספר?  מה אתה מציע לעשות?

השפעות של אחרים

המונח "looking-glass self" הומצא לראשונה ע"י צ'רלס קולי (1902) כדי להראות שהאני הוא תוצאה של הנחות לגבי איך אנשים אחרים תופסים אותנו.  המושג הזה מכיר איך אנשים אחרים עוזרים לנו להגדיר את עצמנו.

תרגיל: כתוב 10 תגובות לשאלה: "מי את/ה?".  במשך הפרק, יהיו לך מספר הזדמנויות לראות איך אתה ענית בהשוואה לתיאוריות שונות.

תיאורית השוואה חברתית:  לעתים קרובות, המחשבות והרגשות שלנו לגבי עצמנו באות מהשוואות בינינו ובין אחרים.  מה אתה אומר בתגובה לשאלה "מי אתה"?  אנשים נוטים לתאר את עצמם בדרכים המבחינים בינם לבין אחרים בסביבה הקרובה שלהם.  שנה את הסביבה ואתה יכול לשנות את התאור-העצמי הספונטני של האדם.  העובדה שאנחנו נשענים על תכונות מבחינות בתיאור עצמי מראה שהאני הוא מבנה חברתי ושאנחנו מגדירים את עצמנו, בחלקו, ע"י השוואה עם אחרים.

תיאורית השוואה חברתית (Festinger, 1954) - כאשר אנשים אינם בטוחים בקשר ליכולות או דעות של עצמם (כאשר אין מידע אובייקטיבי), הם מעריכים את היכולות והדיעות של עצמם ע"י השוואה עם אחרים הדומים להם.

התיאוריה מניחה שאנשים רוצים להעריך את עצמם בצורה מדוייקת ולכן הם מחפשים אנשים דומים להם להשוואה.   ע"י גילוי תכונות פיזיות או חברתיות המבחינות בינינו לבין האחרים, השוואה חברתית מאפשרת לנו לבנות תחושת יחודיות.  סביר ביותר שתכונות המבחינות בינינו ובין רוב האחרים יהפכו להיות חלק מתכונות המגדירות את האני.  למשל, סביר להניח שאני חושבת את עצמי כשמאלי פעמים רבות יותר מאשר שאתם (רובכם) חושבים על עצמכם כימנים.   ואני חושבת את עצמי כקיבוצניקית יותר ממה שאתם חושבים על עצמכם כעירוניים.

תיאורית שני-הגורמים - אנשים מחפשים מידע מהשוואה חברתית כדי להעריך יכולת ודעות אבל האם אנחנו משתמשים גם באחרים כדי לקבוע משהו אישי וסובייקטיבי כל כך כמו הרגשות שלנו?  במחקרים על התחברות בין-אישית שכטר (Schachter, 1959), גילה שכאשר נבדקים פחדו וחשבו שהם עומדים לקבל שוק חשמלי כואב, רובם רצו להיות בחברתם של אחרים שיהיו באותו מצב.  הנבדקים היו עצבניים ולא בטוחים מה הם אמורים להרגיש.  כנראה שהם רצו להיות בחברת אחרים הנמצאים באותו מצב לשם השוואה.  אבל כאשר הנבדקים לא פחדו וציפו לשוק חשמלי קל בלבד, או כאשר האחרים לא היו באותו מצב, הם העדיפו להיות לבד.  כפי ששכטר אמר (בתרגום חופשי): "מצוקה לא רוצה כל סוג של חברה, היא אוהבת רק חברה במצוקה." (עמ' 24)

שכטר תהה האם אפשר הדבר שכאשר אנשים אינם בטוחים מה הם רגשותיהם, רגשות אלו נקבעות ע"י התגובות של אחרים?  הוא ועמיתיו הציעו שחווית רגש מבוססת על שני גורמים: עוררות פיזיולוגית ופרשנות קוגניטיבי של עוררות זאת.  קודם האדם צריך להרגיש עוררות פיזיולוגית - לב "פועם", זיעה, נשימה מהירה וכ"ו.  שני, הוא צריך להגיע לפרשנות קוגניטיבית המסבירה את מקור העוררות.  כאן נכנסים האנשים האחרים הסובבים אותנו.  תגובותיהם עוזרות לנו להבין את העוררות שלנו.

תיאורית הרגושים הדו-גורמית - חויית רגש מבוססת על שני גורמים: עוררות פיזיולוגית ופרשנות קוגניטיבית של עוררות זו.

התיאוריה מעוררת מחלוקת והראיות לגביה אינן חד-משמעיות אבל ברור שכאשר אנשים אינם בטוחים בקשר למצבם הרגשי, לפעמים הם מבינים איך הם מרגישים ע"י צפיה באחרים.  ה"לפעמים" חשוב כי כדי שאחרים ישפיעו על הרגשות שלך, העוררות הפיזיולוגית אינה יכולה להיות חזקה מאד או תחוש אותה כבלתי נעימה למרות המצב.  בפרק על חיבה ואהבה, אפשר לראות את השלכות תיאוריה זו עבור אהבה לוהטת.

זכרון אוטוביוגרפי

בלי זכרונות אוטוביוגרפיים לא יתכן מושג-עצמי. זכרונות מעצבים את המושג-העצמי אבל כמו כן, המושג-העצמי מעצב את הזכרונות.

זכרון אוטוביוגרפי - זכרונות של רציפי האירועים שנגעו בחייך.

כאשר אנשים מתבקשים לזכור אירועים, בדרך כלל הם מדווחים יותר על אירועים מהעבר הקרוב מאשר מהעבר הרחוק.  פעמים רבות הם מתקשים לתת תאריך לאירועים אלה אף על פי שלרוב הזמן הם יכולים להעריך תאריכים ע"י שימוש בציוני דרך אישיים או היסטוריים כמו "אחרי מות סבי" או "בדיוק לפני מלחמת השחרור".

לא כל חוויה משאירה את אותו הרושם.  יש אירועים כל כך "חיים" שהם זוכים למקום מיוחד בזכרון.   בניגוד לזה, יש תקופת חיים שאבד לנו לגמרי.  מה הוא הזכרון המוקדם ביותר שלך?  סביר להניח שאינך זוכר דבר לפני גיל שלוש או ארבע.  לעיתים קרובות, מה שנראה לנו כזכרונות מוקדמים יותר, אינם אלא ניחושים, סיפורים ששמענו, או תמונות שראינו.

זכרון אוטוביוגרפי מקשר את ההווה לעבר ומספק הרגשת המשכיות פנימית.  זהו חלק הכרחי של זהותנו. 

האני גם מכוון את הזכרונות שלנו בשלושה דרכים:

אפקט התייחסות עצמי - מידע זכור טוב יותר בשעה שהוא רלוונטי לאני

       1.         אפקט התייחסות עצמי - סביר יותר שאנשים יזכרו מילה, מושג או אירוע, אם הם חושבים עליו בקשר לעצמם מאשר בהקשרים אחרים.  כנראה שהאני הוא כלי המסייע לזכרון.  אם אנחנו תופסים מידע חדש כבעל רלוונטיות אישית, אנחנו חושבים עליו יותר ומארגנים אותו סביב נושאים משותפים.

הטעית האגוצנטריות - הטעיה לתפוס ולזכור את עצמנו כשחקן מרכזי באירועים בעבר

       2.         הטעית האגוצנטריות - גם רלוונטיות אישית יכולה לעוות את זכרוננו.  זכרון אוטוביוגרפי מושפע ע"י הטעית האגוצנטריות כאשר אנשים נוטים לשים דגש יתר על תפקידם באירועים בכבר.

הטעית הראיה לאחור - הנטיה שלנו להגזים בהערכת היכולת שהיית לנו לנבא בעבר את תוצאות האירוע שקרה

       3.         הטעית הראיה לאחור - תכונה נוספת של זכרון אוטוביוגרפי היא הטעית הראיה לאחור, הנטיה שלנו לחשוב אחרי שאירוע כבר קרה, שהיינו יכולים לדעת קודם מה יקרה (תופעה זאת הוזכרה גם בפרק מבוא).  זו התופעה של "תמיד ידעתי".

סכמה-עצמי

עד כה ראינו שאנשים לומדים אודות עצמם בעזרת אינטרוספקציה, תצפיות על התנהגותם, השוואה עם אחרים, וארגון זכרונות אישיים.  אבל מה כלול במושג-עצמי ואיך הוא משפיע על כיצד אנחנו רואים את העולם?

מרקוס (Markus, 1977), קוראת למולקולות הקוגניטיביות של המושג-העצמי סכמות-עצמי - אמונות לגבי עצמנו המכוונות את עיבודו של מידע עם רלוונטיות עצמית.  כל תכונה ספציפית (כמו משקל) יכולה להיות רלוונטית לאנשים מסויימים ולא לאחרים.

סכמות-עצמי הנן חשובות כיוון שהן גורמות לנו להבין ולזכור חוויות לפי נושאים עם רלוונטיות אישית.  כאשר הם מעבדים מידע, אנשים:

       1.         שופטים את עצמם בצורה מהירה בקשר לדברים חשובים לסכמות-העצמי שלהם;

       2.         רואים, זוכרים, או בונים מחדש אירועים מהעבר המתאימים לסכמות-עצמי שלהם;

       3.         ודוחים מידע לא עקבי עם סכמות-העצמי שלהם.

פעמים רבות אנשים גם מסתכלים על אחרים דרך המשקפיים של הסכמות-העצמי שלהם.  למשל, נראה שמישהו שהמשקל הוא מרכיב מרכזי בסכמה-העצמי שלו, תמיד ישים לב כאשר מישהו אחר אוכל יותר מידי או עולה קילו במשקלו.

האני הוא רב-ממדי - יש בו סכמות-עצמי רבות.  אנשים חושבים לא רק על האני העכשוי שלהם אלא גם על "אני-ם" אפשריים - מה הם יכולים להיות, רוצים להיות, או מפחדים להיות בעתיד.  תפיסת האפשרויות האלה מספקת לאנשים שרטוט דמיוני למטרות ותוכניות עתידיות.

פרספקטיבות רב-תרבותיות

תרבויות שונות מטפחות תפיסות שונות של האני.  אינדבידואליזם וקולקטיביזם הן שתי אורינטציות תרבותיות מנוגדות המושרשות עמוק כל כך בתרבות שהן מעצבות את המושג-העצמי והזהות שלנו.

בתפיסה בלתי תלוי של האני האדם רואה את עצמו כישות אוטונומית, נפרדת, כלולה בתוך עצמו, ויחודית.  תפיסה זו טיפוסית לרוב צפון אמריקאים ומערב אירופאים.  באפריקה, אסיה, ודרום אמריקה, נפוצה יותר תפיסה של תלות הדדית.  האדם רואה את עצמו כחלק מרשת חברתית גדולה יותר הכוללת משפחה, עמיתים לעבודה, וכ"ו, הקשורים אליו מבחינה חברתית.

מחקרים מראים שיש קשר בין אוריינטציה תרבותית ותפיסה עצמית.  טרפימו ועמיתיו (Trafimow et al, 1991), ביקשו מסטודנטים אוניברסיטאיים בצפון אמריקה ובסין להשלים 20 משפטים שהתחילו במילה "אני" (I am…).  האמריקאים יותר השלימו את המשפטים עם תאורי תכונות ("אני ביישן") והסינים זיהוי את עצמם יותר ע"י שייכות קבוצתית ("אני סטודנט באוניברסיטה").

תרגיל: הסתכלו ברשימה שעשיתם בתחילת פרק זה.  איפה אתה מוצא את עצמך ברצף של אינדבידואליזם וקולקטיביזם?

איך משפיעות אוריינטציות תרבותיות אלה על הדרך שבה אנחנו תופסים, מעריכים, ומציגים את עצמנו?  יש שני ממצאים מענינים ((Markus & Kitayama, 1991:

       1.         סטודנטים אמריקאים תופסים את עצמם כפחות דומים לאחרים מאשר סטודנטים הודים.  זה תומך ברעיון שאנשים עם תפיסות בלתי תלויות של האני מאמינים שהם יחודיים.

       2.         אמריקאים נוטים יותר לבטא רגשות ממוקדות באגו, כמו קינאה וגאוה, המאששים את האני כישות אוטונומית.  אנשים לא-מערביים נוטים יותר לבטא רגשות ממוקדות באחר המטפחות הרמוניה חברתית (למשל, קשר עם מישהו).

עדיין נשארו שאלות רבות בלי תשובות.  לדוגמה:

      ·          האם השפעות תרבותיות על תפיסת עצמי יכולות לגרום לקונפליקט בין-תרבותי?

      ·          האם יש הבדלי מיגדר בהגדרה-עצמית?

אני בטוחה שכל אחד יכול לחשוב על עוד שאלות רבות הרלוונטיות כאן.

הערכה-עצמית

איך את מרגישה כלפי עצמך?  באופן כללי, האם את מרוצה עם המראה, האישיות, והיכולת שלך?  האם את אופטימית לגבי עתידך?  כשמדובר בהערכה-עצמית שלנו, אנחנו שיפוטיים, רגשיים, ומאד מתגוננים - לא צופים אובייקטיביים.

הערכה-עצמית - מרכיב רגשי של האני הכולל ההערכות החיוביות והשליליות שלנו לגבי עצמנו.

מחקרים מראים שבאופן כללי אנחנו מרגישים טוב לגבי עצמנו.  רוב האנשים רואים את עצמם כמעל לממוצע כמעט בכל דבר.  ככל שקריטריון לתכונה מסויימת מעורפל יותר, קל יותר לנו לחשוב שאנחנו מעל לממוצע.  לכן, אנו נוטים יותר להאמין שאנחנו מעל לממוצע ברגישות או בתחכום (תכונות לא ברורות) מאשר בדייקנות (תכונה שאפשר למדוד בצורה אובייקטיבית).  בגלל אותה סיבה, אנשים נוטים יותר לחשוב שהם מעל לממוצע במימדים מוסריים מאשר במימדים של ביצוע אינטלקטואלי.

אנשים לא רואים רק את ההווה שלהם כטוב - הם רואים כך גם את עתידם.  הם תומכים בהנחה שעתידם יהיה ורוד ע"י האמונה שהאיכויות שיש להם עכשיו הן מה שישרתו אותם בעתיד.  למשל, אנשים הרואים את עצמם כאינטליגנטים אבל פחות טובים בכישורים חברתיים, מאמינים גם שאינטליגנציה היא הגורם החשוב ביותר בהצלחה בעתיד.

אנחנו מצליחים לייצור ולתחזק תפיסות חיוביות כל כך לגבי עצמנו כי אנשים מעדיפים להרגיש טוב כלפי עצמם כמו שהזכרנו בפרק המבוא - "להעריך אותי ושלי".  אנחנו מעבדים מידע לגבי האני בצורה התומכת בתפיסה חיובית.  הטיות לטובת העצמי נכנסים לתהליך.  אבל אנשים אינם חושבים שהם מוטים.  רובנו מתכוונים לאסוף מידע אובייקטיבי כדי להעריך את עצמנו.  בסופו של דבר, ההתרשמות-העצמית שאנחנו מפתחים היא בחלקה אמת ובחלקה דמיונית.

הטיות לטובת העצמי - כל נטיה לאסוף או לפרש מידע אודות האני בדרך המובילה להערכות חיוביות מידי

תרגיל: בחרו במספר תכונות (למשל, יושר, רגישות, מנהיגות, וכ"ו) ובקשו מאנשים להעריך את עצמם בקשר לכל תכונה (הרבה מעל לממוצע, ממוצע, וכ"ו).  בחרו מגוון תכונות - תכונות עם קריטריונים לא ברורים, כמו מנהיגות, יחד עם תכונות שקל למדוד אותן, כמו דייקנות.  בקשו מהם גם לבחור את התכונה החשובה ביותר להצלחה בעתיד.  האם התוצאות שלכם תומכות או מפריכות מה שדווח כאן?  נסו להסביר את התוצאות שלכם.

ישנם אנשים בעלי הערכה-עצמית גבוהה יותר מאשר לאנשים אחרים אבל הערכה-עצמית אינה תכונה בודדת החרוטה לנצח באבן.  הערכה-עצמית היא הרגשה כללית המשתנה בתגובה להצלחה, כשלון, אינטראקציות חברתיות וכ"ו.  אנשים בעלי הערכה-עצמית בלתי יציבה מגיבים בצורה חזקה יותר לאירועי חיים חיוביים ושליליים מאשר אנשים בעלי הערכה-עצמית יציבה ובטוחה.  בנוסף, כיוון שמושג-העצמי מורכב ממספר סכימות-עצמי, יש חלקים של האני הנחשבים כטובים או ברורים יותר מאשר אחרים.

הערכה-עצמית קשורה לדרך בה אנשים ניגשים לחיי היום-יומים שלהם.  מי שמרגיש טוב כלפי עצמו הוא שמח, בריא, מוצלח ופרודוקטיבי.  הוא לא מוותר בקלות על משימות קשות, ישן טוב בלילה, וסובל פחות מאולקוס.  הוא נוטה לקבל אנשים אחרים ופחות מושפע מלחץ חברתי.  אנשים בעלי הערכה-עצמית נמוכה חרדים יותר, מדוכאים יותר, פסימיים לגבי העתיד, ונוטים לכשלון.

הבעיה בחלקה היא שאנשים בעלי הערכה-עצמית נמוכה בעמדם לפני משימות חדשות, הם מצפים להיכשל ובגלל ציפיה זאת הם חרדים, משקיעים פחות מאמץ, ונלכדים במעגל קסמים.  כאשר הם כן נכשלים, הם מאשימים את עצמם ומרגישים עוד יותר לא-מוצלחים והספירלה ממשיכה.  הם חווים שמחה וגאוה כאשר הם מצליחים אבל הרגשת ערך-עצמי שלהם צונחת אחרי כישלון.

פער-עצמי

מה קובע איך אנשים מרגישים כלפי עצמם?  לפי תיאורית פער-עצמי (Higgins, 1989), הערכה-עצמית נקבעת ע"י ההתאמה בין איך אתה רואה את עצמך ואיך אתה רוצה לראות את עצמך.

תיאורית פער-עצמי - התיאוריה הקושרת את תפיסת הפערים בין המושג-העצמי של האדם ומדריכים-עצמי, למצבים רגשיים שליליים ספציפיים

תרגיל: רשום 10 תכונות המתארות את עצמך כפי שהנך.  אחר כך רשום 10 תכונות המתארות את עצמך כפי שאתה חושב שאתה צריך להיות - שיאפשרו לך למלא את חובותיך ואחריותך.  בסוף, רשום 10 תכונות המגדירות את עצמך כפי שהינך רוצה להיות - האתה האידיאלי הכולל את החלומות והתקוות שלך.  בדוק את הפערים בין שלושת הרשימות.

שלושת הקבוצות של התכונות מייצגות את "האני האמיתי", "האני הצריך להיות", ו"האני האידיאלי".  האני האמיתי הוא המושג-העצמי.  האחרים מייצגים את מדריכי-העצמי - הסטנדרטים שלך.  ככל שאינך משיג את הסטנדרטים האלה, תהיה לך הערכה-עצמית נמוכה יותר, רגשות שליליות, ובמקרים קיצוניים, הפרעות נפשיות.  התוצאה הספציפית תלויה במיקום הפער.  אם יש פער בין האני האמיתי והאני שהיה צריך להיות, אתה עלול להרגיש אשמה, בושה, ותינה - לפעמים אפילו פחד מוגזם.  אם הפער הוא בין האני האמיתי והאני האידיאלי, אתה עלול להרגיש אכזבה, תסכול, עצב, ופיספוס, ובמקרים קיצוניים, דיכאון.

לכולנו יש פער מסויים אבל לא כולנו סובלים מהסימפטומים של הפרעות הקשורות לחרדה ודכאון.  למה?  לפי היגגינס, התוצאות של פער-עצמי תלויות בשני גורמים:

       1.         גודל הפער

       2.         נגישות הפער - ככל שאתה יותר מודע לפער, חוסר הנוחיות יגבר.

אם נניח שכולם צרכים להתמודד עם פערים, מה משפיע על הנגישות שלהם?  מה עושה אותך מודע לחסרונות שלך?

מודעות-עצמית

חשוב על יום טיפוסי.  כמה זמן ישבת וחשבת על עצמך?  סביר להניח שלא הרבה.

תיאורית מודעות-עצמית (Wicklund et al) - התיאוריה האומרת שתשומת הלב הממוקדת על עצמם גורמת לאנשים לשים לב לפער-עצמי ולכן, להביא לידי בריחה ממודעות-עצמי או שינוי בהתנהגות.

לפי תיאורית מודעות-עצמית, אנשים בדרך כלל אינם ממוקדים בעצמם אבל מצבים מסויימים מכריחים אותנו להיות במוקד תשומת הלב של עצמנו.  כשאנו מדברים על עצמנו, מסתכלים במראה, עומדים לפני קהל או מצלמה, מסתכלים על עצמנו בסרט או תמונה, או תופסים מקום בולט בקבוצה, אנחנו נכנסים למצב של מודעות-עצמית המובילה אותנו להשוות בין התנהגותנו והסטנדרטים הפניניים.  לעיתים קרובות, תוצאת השוואה זאת מראה על פער שלילי, וגורמת לירידה זמנית בהערכה-עצמית כי גילינו שאנחנו לא מגיעים לדמוי האידיאלי או ה"צריך להיות" שלנו.

התיאוריה אומרת שיש שתי דרכים להתמודד אם חוסר-הנוחיות הזאת:

       1.         שיפור ע"י התנהגות המקטינה את הפערים,

       2.         בריחה ע"י נסיגה ממודעות-עצמית.

לפי קרבר ושייר (Carver & Scheier, 1981), הפתרון הנבחר תלוי באם אנשים חושבים שהם יצליחו להקטין את הפער-העצמי ואם הם שבעי רצון עם התקדמותם אחרי ההתנסות.  אם כן, יש להם נטיה להתאים את התנהגותם לסטנדרטים אישיים או חברתיים.  אם לא, הם נסוגים, מחפשים משהו שיסיח להם את הדעת, ומתמקדים במשהו אחר, לא בעצמם.

שאלה למחשבה: למה יש כל כך הרבה מראות בחנויות?  חשבו מעבר לתשובות מובנות מעליהן.

מראות בחנות יכולות לגרום לאנשים להיות יותר ממוקדים בעצמם.  הן יכולות להקטין את שיעורי הגניבה ע"י הדגשת הפער בין ההתנהגות (גניבה) וסטנדרטים אישיים וחברתיים של יושר.

כאשר נראה שאין סיכוי רב להקטנת פער-עצמי, יש דרך שניה - בריחה ממודעות עצמית.  אבל יש השלכות מדאיגות לאסטרטגית התמודדות זאת.  בריחה ממודעות-עצמית יכולה לקבל הרבה צורות כולל שימוש באלכוהול, סמים, התלהבות רוחנית, וכ"ו.  הבריחה הסופית יכולה להיות התאבדות.  באומייסטר (Baumeister, 1991) טוען שאנשים חושבים על התאבדות כאשר הם:

       1.         רואים שהם לא מגיעים לסטנדרטים אישיים;

       2.         מקבלים על עצמם את האשמה לכישלון;

       3.         ממקדים יותר מידי תשומת לב על עצמם;

       4.         חווים רגשות שליליות כמו דכאון;

       5.         חושבים במונחים של התמודדות לטווח הקצר עם הסבל ולכן;

       6.         מסירים את המעצורים שבדרך כלל היו מונעים מהם לפגוע בעצמם.

כמובן שאי-אפשר לבדוק את התיאוריה הזאת בדרך ישירה אבל יש ראיות התומכות בה.  למשל, כאשר משווים מכתבים של אנשים גוססים ממחלה עם מכתבי התאבדות, האחרונים כוללים יותר מילים של גוף ראשון (אני) - דבר המראה התמקדות-עצמית.  באומייסטר אומר שהתאבדות היא פעולת ייאוש, המפלט האחרון, שמטרתה העקרית היא שכחה טוטלית - אובדן טוטלי של מודעות-עצמית.

כפי שיש מצבים המעוררים מודעות-עצמית יש גם אנשים שהם ממוקדים יותר בעצמם מאשר אנשים אחרים.  יש הבחנה חשובה בין מודעות-אישית פרטית - הנטיה לחשוב על המחשבות והרגשות שלנו (אינטרוספקציה), ומודעות-עצמית ציבורית - הנטיה להתמקד בדמות החיצונית, הציבורית שלנו.  יש להבחנה זאת השלכות לפתרונות שלנו להקטנת פער-עצמי - ע"י נסיון להתנהג לפי הסטנדרטים של עצמנו או של אחרים.

נסה דוגמה זאת ממבחן על פרטיות וציבוריות.  ראה איך אתה מגדיר את עצמך באספקטים ציבוריים ופרטיים של מודעות-עצמית.

העשרה-עצמית

ראינו שמודעות-עצמית יכולה ליצור חוסר-נוחיות והערכה-עצמית נמוכה יותר ע"י התמקדות תשומת הלב על חסרונות.  לעיתים קרובות אנשים נמנעים מהתמקדות-עצמית אבל אין זה מתאפשר תמיד.  כיצד האדם הממוצע מתמודד עם החסרונות, החולשות ועתידו הלא בטוח?

קודם כל, בואו נחזור לעובדה שתיארנו קודם.  רוב הזמן, אנשים בעלי דעה טובה על עצמם.  הם חושבים שתכונות חיוביות מאפיינות אותם יותר מאשר תכונות שליליות.  אנשים רואים את עצמם כטובים יותר מאחרים, מעריכים הערכת יתר את תרומתם למאמץ קבוצתי, מגזימים בהערכת שליטתם על אירועי החיים, מנבאים לעצמם עתיד ורוד, ומחפשים יותר מידע אודות הנקודות החזקות שלהם מאשר אודות החלשות.  בנוסף, הם מעריכים את התכונות האישיות שלהם כרצויים יותר מתכונות שאינן מתארות אותם.  הם אפילו מעריכים את האותיות שבשמם יותר טוב מאותיות אחרות באלף-בית.

אין אנו מחמיאים לעצמנו בצורה מודעת ומכוונת.  זה דומה יותר לרפלקס.  בעצם, אם אנשים עסוקים או מפוזרים בדעתם כשהם מעריכים את עצמם, שיפוטיהם מהירים יותר וחיוביים יותר.  לא כולנו יכולים להיות מושלמים או מעל לממוצע, אז מה תומך באשליה הנפוצה הזאת?

יש לפחות חמש שיטות להעשיר הערכה-עצמית:

       1.         מחשבות המשרתות את האני  - אנשים לוקחים קרדיט לעצמם עבור הצלחות ומתרחקים מכשלונות (Schlenker et al, 1990).  כאשר מהמר זוכה הוא רואה את עצמו ככשרוני.  כאשר הוא מפסיד, הוא מתלונן על כל הדברים "שקרו" והפכו את הנצחון הפוטנציאלי שלו להפסד - הקלפים היו מקומטים, הקוביות היו מלוכלכות, מישהו דיבר וכ"ו.  ציון גבוה במבחן מראה את האינטליגנציה והיכולת שלנו.  ציון נמוך הוא תוצאה של מבחן לא טוב, מורה לא טוב, מחלה מתקרבת, וכ"ו.

לאנשים יש גם אופטימיות לא ריאליסטי.  כאשר הם משווים את עצמם לאחרים, סטודנטים מאמינים שהציונים שלהם יהיו גבוהים יותר, הם ישיגו עבודה טובה יותר, וילדיהם יהיו החכמים יותר.  ברור שהעתיד אינו תמיד טוב כל כך אז מה תומך באופטימיות הזאת?  היא נתמכת ע"י תיאוריות שיש לאנשים הקושרים את התכונות האישיות שלהם לתוצאות רצויות.

       2.         לשלוט על הבעיה - גם אם התוצאות הן שליליות, פעמים רבות אנשים מרגישים טוב יותר אם הם חושבים שהיתה להם שליטה לנעשה.  האשמת גורמים חיצוניים יכולה להקל עליך לתקופה מסויימת אבל הבנת הכוחות המשפיעות על חייך כניתנים לשליטה תעזור לך לטווח ארוך.  הרגשת שליטה היא חשובה לנו כל כך שאנחנו מנסים לשלוט איפה שאפשר.  לעיתים קרובות אנחנו מגזימים בחישוב יכולת השליטה שיש לנו ומנסים לשלוט גם במצבים בהם אין לנו כל אפשרות לשלוט.  למשל, אנשים רבים לא יתנו למחשב לבחור להם את המספרים בלוטו - הם רוצים לשלוט בסיכויי ההצלחה שלהם.

מה יכול לתת לאנשים את ההרגשה שהם יכולים לשלוט באירועים בחייהם?  מרכיב הכרחי הוא בטחונם ביכולת שלהם להתמודד עם תחום מסויים - למשל, לעבור מבחן או לנהל את החיים החברתיים שלהם.  הבטחון שלנו ביכולתנו להשיג את התוצאות שאנחנו רוצים נקרא יעילות-עצמית (self-efficacy).  יעילות-עצמית מאד קשורה לדרך בה אנשים מסבירים את כשלונם - אם הם מסבירים אותו במונחים של סיבות נשלטות או בלתי-נשלטות.

יישום: אפשר ללמד אנשים להטיל את אשמת הכשלונות על גורמים נשלטים וע"י כך לשפר יעילות-עצמית ואפילו ביצוע.  תהליך זה עובד גם עם ילדים בבית ספר יסודי.  ילדים הלומדים לראות את כשלונם כתוצאה של חוסר מאמץ או שימוש באסטרטגיות לימוד לא מתאימות, ולא כתוצאה מגורם בלתי-נשלט של יכולת נמוכה, משתפרים בהתמדה וביצוע לימודי (Dweck, 1986).  וילדים שניתנת להם הרגשת שליטה על התנהגותם הם פחות תוקפניים מילדים שגורמים חיצוניים מנסים לשלוט על התנהגותם (Ryan & Grolnick, 1986).  זאת תוצאה חשובה כי היא מנוגדת להנחה הנפוצה שהדרך הטובה ביותר להקטין תוקפנות היא ע"י תגמולים ועונשים חיצוניים.

דיסי וראיין (Deci & Ryan, 1987), טוענים שלעיתים קרובות, מערך הכוח הלא-מאוזן הקיים ביחס מורה/תלמיד מונע מהתלמיד הרגשת שליטה.  התוצאה היא שתלמידים מאבדים את המוטיבציה הפנימית ללמוד ולכן אין ענין או הנאה מבית הספר.  אם היו מאפשרת לתלמידים להיות שותפים בקביעת חוקים ואם היו נותנים להם אפשרויות בחירה, גם השקפתם וגם ביצועם היו משתפרים.

       3.         הגבלה-עצמית - אי פעם כל אחד מאתנו תירץ ביצועי העבר  (המחשב שלי קרס, היה לי כאב ראש) אבל לפעמים אנחנו חושבים על תירוצים לביצוע עתידי.  במיוחד כאשר אנשים פוחדים שמא יכשלו במטלה חשובה, הם משתמשים כתרוץ במחלה, ביישנות, חרדה, כאב, ותירוצים אחרים.  למה?  ע"י הודאה בחולשה פיזית או מנטלית, אנחנו יכולים להגן על עצמנו מפני מה שיכול להיות הייחוס הכואב ביותר - ייחוס סיבת הכשלון לחוסר יכולת.

תירוצים וורבליים הנם דרך אחת להתמודד עם ההשלכות המאיימות של כשלון.  בתנאים מסויימים אנשים הולכים עוד צעד קדימה באמת ומחבלים בביצועם.  אולי זה נשמע כפרדוקס אבל אנשים יכולים לסדר לעצמם כישלון כדי לשמור על ההערכה-העצמית שלהם.  למשל, את מזמינה אנשים לארוחת ערב ומתכננת לבשל מנה מיוחדת, אבל מסובכת, כשידוע לך שחסר לך מרכיב חשוב.  וכמובן שבצער רב את מסבירה את המצב לחברים שלך כשהם מגיעים.  במושגי ייחוס, אינך יכולה להפסיד במצב הזה.  אם תצליחי ואם תכשלי, חבריך יחשבו שאת כשרונית יותר ממה שהיו חושבים במצב אחר.  אם לא יוצא טוב, יש כבר במה להאשים - בבעיה שהזכרת קודם.  אם יש הצלחה, את מרשימה עוד יותר - הצלחת למרות הבעיה.

הגבלה-עצמית - התנהגויות המתוכננות לחבל בביצוע של עצמך כדי לספק אחר כך תירוץ לכישלון.

אנשים נבדלים זה מזה במידה בה הם משתמשים בהגבלה-עצמית לצורכי הגנה ויש דרכים רבות להפעיל אותה.  אנשים נבדלים גם בסיבות מדוע הם עושים זאת.  אחרי הכל, אסטרטגיה זו מציעה שני יתרונות אפשריים: תירוץ הגנתי במקרה של כישלון (זה לא אשמתך) וקרדיט מוגבר במקרה של הצלחה (כנראה שאתה באמת משהו).

איזה מבין שני רווחים אלה אנחנו מחפשים יותר?  תלוי במוטיבציה.  אנשים בעלי הערכה-עצמית נמוכה צריכים להגן על הדימוי-העצמי השברירי שלהם ע"י הימנעות מכישלון בכל מחיר.  אנשים בעלי הערכה-עצמית גבוהה רוצים להעשיר את הדימוי שלהם ע"י הצלחה נגד כל הסיכויים.  עבור אלה בעלי הערכה-עצמית נמוכה, הגבלה-עצמית מציעה הגנה נגד כישלון.  לאלה בעלי הערכה-עצמית גבוהה, היא מציעה העשרה-עצמית דרך הצלחה.

מה שלא תהיה המטרה, הגבלה-עצמית נראית אסטרטגיה נפלאה.  אנחנו מנצחים בכל מצב. אבל יש כאן גם מחיר גבוה.  זכרו, קניתם את הרווח של הגבלה-עצמית ע"י הקטנת הסיכויים האמיתיים לביצוע טוב.  בחרתם בכישלון סביר במקום תוצאות הייחוס של כישלון אפשרי.

       4.         הסתופפות בזוהר הזולת  - במידה מסויימת ההערכה-העצמית שלך מושפעת מהאנשים והקבוצות שאיתם אתה מזדהה.  לפי צ'אלדיני ועמיתיו (Cialdini et al, 1976), יש ואנשים מסתופפים בזוהר הזולת (BIRG - bask in reflected glory) ע"י הצגת קשריהם עם אנשים מצליחים.

אם הערכה-עצמית מושפעת ע"י הקשרים שלנו עם אחרים, איך אנחנו מתמודדים עם חברים, בני משפחה, עמיתים, וכ"ו שיש להם סטטוס נמוך?  הנטיה להסתופפות בזוהר הזולת הולכת יחד עם נטיה אחרת - התנתקות מכישלון נשקף (CORF - cutting off reflected failure). 

תרגיל: במשך כמה שבועות דברו עם מספר אוהדי ספורט.  ראו מה יש להם להגיד אחרי נצחונות והפסדים.  האם פה יש מקרה של "אנחנו ניצחנו" ו"הם הפסידו"?

       5.         השוואה חברתית כלפי מטה - קודם דנו בהשוואה חברתית.  איך זה משפיע על ההערכה-העצמית שלנו אם אנשים סביבנו משיגים יותר מאתנו?  כאשר אנשים עורכים השוואה חברתית לא תמיד הם מחפשים מידע אובייקטיבי ולפעמים השוואות חברתיות נעשות כהגנה עצמית.  כאשר הערכה-עצמתי מונחת על כף המאזניים, אפשר להרוויח מהשוואה חברתית כלפי מטה - השוואה עם אחרים שהם מוצלחים פחות, מאושרים פחות, או נחותים.

אפשר לראות את היתרון של השוואה כלפי מטה בכיתה.  פעם מחנכים לא הבינו את הממצע שפעמים רבות ילדים תעוני טיפוח בבית ספר יסודי מקבלים ציונים גבוהים יותר במדדים של הערכה-עצמית אקדמית מילדים מביתי ספר עשירים.  הסיבה - תלמידים מרגישים טוב יותר כלפי עצמם כאשר הם נמצאים בסביבתם של ילדים שהשגיהם נמוכים יותר מאשר להם.

יש לזה גם השלכות לנושאים הקשורים לבריאות.  כאשר אנשים נופלים קורבן לאירועים טרגיים - פשע, תאונה, מחלה, או מוות של מישהו אהוב - בדרך כלל הם מתמודדים בשתי דרכים.  הם מתקשרים עם אחרים המתמודדים טוב המהווים דוגמאות לחיקוי ומציעים תקווה והכוונה, אבל הם גם משווים את עצמם לאנשים במצב פחות טוב - צורה של השוואה כלפי מטה, וזה עוזר להם לדעת שהחיים יכולים להיות גרועים יותר.

אבל לא תמיד אפשר לנגן על האני דרך השוואה כלפי מטה.  כאשר לאח, בן-זוג, או חבר טוב מצליח יותר ממך, מה קורה להערכה-העצמית שלך?  מה שיקבע אם תרגיש את ההנאה מהסתופפות בזוהר הזולת או הכאב של קינאה, היא הרלוונטיות של הצלחת האחר לך.  כשחברים טובים עולים עלינו בתחומים מרכזיים למושג-עצמי שלנו, מרוב קינאה אנחנו מתרחקים מהם כדי לשמור על ההערכה-העצמית שלנו.  כשהם עולים עלינו בתחומים שאנם חשובים למושג-העצמי שלנו, אנחנו גאים בהצלחתם ומסתופפים בזוהר הזולת.

מציאויות, אשליות, ובריאות נפשית

פעם, טענו פסיכולוגים שתפיסה מדוייקת של המציאות הכרחית לבריאות נפשית.  אבל מחקרים על מנגנוני הגנה-עצמית קוראים תיגר על פרספקטיבה זו יותר ויותר.   אנשים "עובדים על עצמם" כל הזמן דרך מחשבות מוטות, הגבלה-עצמית, הסתופפות בזוהר הזולת, והשוואות כלפי מטה.  האם אסטרטגיות ואשליות אלה הנן סימן של בראיות ורווחה או סימפטומים של הפרעה נפשית?

טיילור ובראון (Taylor & Brown, 1988), סקרו את הספרות ומצאו שלאנשים מדוכאים או עם הערכה-עצמית נמוכה יש תפיסה מציאותית יותר לגבי עצמם מאשר אנשים "נורמלים".  היתה התאמה גבוהה יותר בין הערכות-העצמית שלהם והערכות שלהם שנעשו ע"י צופים ניטראליים, הם עשו פחות ייחוסים בשרות עצמי כדי להסביר הצלחה וכישלון, הם נטו פחות להגזים בהערכת השליטה שלהם על אירועים בלתי נשלטים, והיו להם ניבויים מאוזנים יותר לגבי עתידם. היתה להם גם נטיה להשוות את עצמם לאנשים דומים להם ולא לעשות השוואות כלפי מטה.  טיילור ובראון הגיעו למסקנה שאשליות חיוביות מגבירות אושר, הרצון לדאוג לאחרים, והיכולת לעשות עבודה פרודוקטיבית - תכונות של בריאות נפשית.  "אשליות אלה עוזרות להפוך עולמו של כל יחיד למקום חם ואקטיבי יותר ומקום שטוב לחיות בו" (עמ' 205).

אבל תשובות לגבי השפעות לטווח ארוך אינן ברורות.  אשליות יכולות להוביל לדפוסים כרוניים של התנהגות של סיכול-עצמי.  אנשים יכולים לברוח ממודעות-עצמית ע"י שימוש בסמים והתאבדות, להגביל את עצמם עד להשגים נמוכים וכישלונות, להכחיש בעיות בריאות עד שזה מאוחר מידי, ולסמוך על אשלית שליטה להגן עליהם מהפסדים בקזינו.

מה הסתגלותי יותר - מציאות או אשליה?  האם טוב יותר להעריך יתר את היכולות או השליטה שלך?  האם טוב יותר להיות האופטימיסט הנצחי או המציאותי?  שאלות אלה עדיין פתוחות לדיון.

הצגה עצמית

באינטראקציות שלנו עם אחרים אנחנו יכולים להתנהג בצורה המראה ומאשרת מי אנחנו באמת, או אנחנו יכולים לבחור התנהגויות העושות רושם מסויים כדי להשיג מטרות מסויימות.

במידה מסויימת, רובנו מעונינים ברושם שאנחנו מציגים בפני אחרים.  תעשיות האופנה והקוסמטיקה מנצלות את הענין שלנו במראה פיזי.  אנחנו חושבים גם על הרושם שאנחנו עושים דרך התנהגות בציבור.  שייקספיר כתב: "All the world's a stage and all the men and women merely players" (As You Like It).  גופמן (Goffman, 1959) אמר את אותם הדברים במונחים של פסיכולוגיה חברתית.   הוא טען שהחיים הם כמו תיאטרון וכל אחד מאתנו משחק בו כאילו שהוא קורא מתסריט.  כל אחד לובש פרצוף מסויים - זהות חברתית.

הצגה עצמית - אסטרטגיות שאנשים משתמשים בהן כדי לעצב מה אחרים חושבים עליהם ומה הם חושבים על עצמם.

הצגה-עצמית יכולה ללבוש צורות רבות.  היא יכולה להיות מודעת או לא מודעת, מדייקת או מטעה, ומכוון לקהל חיצוני או לעצמנו.  כאן נראה את מטרותיה של הצגה-עצמית והדרכים בהן אנשים מנסים להשיג מטרות אלה.

סוגים של הצגה-עצמית

הצגה-עצמית אסטרטגית - כוללת הנסיונות שלנו לעצב את התרשמותם של אחרים בצורה מסויימת על מנת להשיג השפעה, כוח, קבלה, או אהדה.  בחלקו, אנשים מנסים לשלוט בהצגה-העצמית שלהם ע"י שימוש בהתנהגויות לא-מילוליות.  כולנו ראינו דוגמאות לזה - זכרו במסע הבחירות.

באופן בסיסי יש שתי צורות של הצגה-עצמית אסטרטגית וכל אחת משרתת מניע אחר.  הזהויות הספציפיות שאנשים מנסים להציג משתנים מאדם לאדם וממצב למצב, אבל שתי מטרות של הצגה-עצמית אסטרטגית מאד נפוצות:

    ·        חנופה - התנהגויות מונעים ע"י הרצון לאהדה

    ·        קידום-עצמי - התנהגויות מונעות ע"י הרצון להתקדם

מטרות אלה בסיסיות כל כך להתנהגות חברתית שהן מתפתחות מגיל צעיר.

תרגיל: הסתכלו בראיונות עם פוליטיקאים בטלביזיה.  נסו לנתח את המניעים שלהם ע"י דוגמאות ספציפיות של התנהגות ודיבור.

על פני השטח, נראה קל להשיג מטרות אלה.  כאשר אנשים רוצים שיחבבו אותם הם מחייכים הרבה, מנענעים בראש, מסכימים עם אחרים, מתחנפים, מחמיאים.  כאשר הם רוצים שיעריכו את יכולתם הם מנסים להרשים את האחרים ע"י הצגת הידע וביצועיהם.  בשני המקרים יש סיכונים.  טקטיקות של חנופה צריכות להיות מעודנות אחרת יפלו על פניהן, ואנשים המדברים תמיד על השגיהם נתפסים כשקועים בעצמם ויהירים ולכן אינם אהודים.

הצגה-עצמית יכולה גם להוביל לבעיות נוספות כתוצאה מהנסיון להציג דמות ציבורית חיובית.  למשל, סיכוני בריאות.  דאגות בקשר להצגה עצמית יכולות..:

    ·        להגביר סיכוני AIDS (כאשר בני-הזוג מתביישים לדבר בגלוי על שימוש בקונדומים)

    ·        להגביר סיכוני סרטן העור (כתוצאה מהרצון להשתזף)

    ·        להגביר הפרעות אכילה (כאשר נשים עושות דיאטה כסח או מקיאות כדי להיות רזות)

    ·        להגביר שימוש בחומרים ממכרים (כאשר צעירים שותים ומשתמשים בסמים כדי להרשים חבריהם)

    ·        להגביר תאונות (כאשר צעירים נוהגים במהירות מופרזת כדי להרשים אחרים).

הצגה-עצמית יכולה להיות "נסיון להציג את עצמי בצורה אחרת" כדי לראות אם זה מתאים לי.  נוער עושה זאת הרבה.  יכולה להיות לניסויים אלה השפעה לטווח ארוך כי פעמים רבות אנחנו משפיעים על עצמנו כמו שאנחנו משפיעים על הקהל שלנו.  אם ההצגה נמשכת, יתכן שיהיו לנו בעיות להבחין בין ההצגה והאני.  כפי שגופמן ((Goffman, 1959 אמר: בחר את ההצגות העצמיות שלך בזהירות.  מה שמתחילה כמסכה יכולה להפוך להיות הפרצוף שלך.  

ביטוי-עצמי - מניע אחר של הצגה-עצמית הוא ביטוי-עצמי או אשרור-עצמי.  זה המניע של הרצון שאחרים יראו אותנו כמו שאנחנו רואים את עצמנו.  לאנשים יש מניע חזק לאשר את המושג-העצמי שלהם בעיני אחרים.

כאשר הם יכולים לבחר, רוב האנשים מעדיפים מצבים חברתיים המאפשרים להם להתנהג בצורה עקבית עם המושג-העצמי שלהם.  הצורך שלנו לביטוי-עצמי הוא חזק כל כך שלפעמים אנחנו מעדיפים שאנשים יראו את החסרונות שלנו, אבל יראו אותנו בצורה מדוייקת. לפעמים אנחנו משקיעים מאמץ רב בנסיון לתקן אחרים הרואים אותנו בצורה חיובית אבל מוטעית.  כיוון שביטוי-עצמי מעביר את האני האמיתי שלנו (כמו שאנחנו מאמינים שהוא) הוא מאפשר לאנשים אחרים לייצור התרשמות מדוייקת עלינו.  זה מאפשר להם להתנהג אלינו כמו שאנחנו רוצים שיתנהגו אלינו - בדרכים שמחזקים את האמונות הקיימות שלנו לגבי עצמנו.

ביטוי-עצמי - מניע לבחירת התנהגויות המכוונות לשקף ולבטא את המושג-העצמי.

אישור-עצמי נראה רצוי אבל כשיש לאנשים מושג-עצמי שלילי, האם הם רוצים שאחרים יאשרו את ההתרשמות הזאת?  אף אחד אינו מושלם ויש לכולנו חסרונות, אבל האם אנחנו באמת רוצים אישור לחסרונות אלה?  מה קורה כאשר הרצון לאישור-עצמי מתנגש עם הצורך להעשרה-עצמית?

מחקרים מראים שאנשים מעדיפים לחשוב וללמוד על התכונות החיוביות שלהם מאשר על התכונות השליליות.  אבל כנראה שהרצון לאישור-עצמי חזק ולפעמים הוא יכול להתגבר על הרצון להעשרה-עצמית.  כולנו רוצים ליצור רושם חיובי, אבל אנחנו רוצים גם שאחרים בחיינו יראו אותנו בצורה המתאימה למושג-העצמי שלנו.

השגחה-עצמית

הצגה-עצמית שונה מאד מאדם לאדם.  יש אנשים שבאופן כללי מודעים יותר לדמוי הציבורי שלהם.  יש אנשים הנוטים יותר להתעסק בהצגה-עצמית אסטרטגית, ואחרים מעדיפים ביטוי-עצמי.  לפי סניידר (Snyder, 1987), הבלדים אלה קשורים לתכונה אישיותית הנקראת השגחה-עצמית (self-monitoring) - הנטיה לשלוט בהתנהגויות שלך כדי לספק את דרישות הסביבה.

לאנשים בעלי בהשגחה-עצמית גבוהה יש רפרטואר של "אני-ם" שהם יכולים להחליף ממצב למצב.  הם רגישים להצגה-עצמית אסטרטגית ומוכנים ומסוגלים לשנות התנהגותם עם המעבר ממצב אחד לשני.  אנשים בעלי בהשגחה-עצמית גבוהה (כולל ילדים) לומדים אודות זולתם באינטראקציה והחוקים לאינטראקציה מתאימה.  אחרי שהם מבינים את המצב הם מתאימים את התנהגותם.  אנשים עם השגחה-עצמית נמוכה מודאגים פחות לגבי התנהגותם.  הם נוטים יותר לבטא את עצמם בצורה עקבית בכל מצב.

שאלה למחשבה: האם טוב יותר להיות בעל השגחה-עצמית גבוהה או נמוכה? 

מילים אחרונות

מה אתה רואה כשאתה מסתכל בראי?  אני אחד או "אני-ם" רבים?  אדם עם מושג-עצמי יציב או אחד המשתנה מפעם לפעם?  אדם עם אני פנימי מוסתר השונה מהאני שאנשים אחרים רואים או אדם המראה לאחרים מי הוא באמת?

אם נתבסס על החומר שהוצג כאן, התשובה לשאלות כאלה תמיד זהות - לאני יש את כל התכונות האלה.  האני אינו פשוט - הוא מורכב ובעל פנים רבות.  חלק ממנו יציב מעבר לזמן ונגיש רק דרך אינטרוספקציה.  אבל יש גם חלק המשתנה עם האנשים סביבנו והמידע שאנחנו מקבלים מהם.

בפרק זה ראינו שאחת המשימות החשובות ביותר בחיינו היא להבין מי אנחנו ואיך אנחנו מרגישים כלפי עצמנו.  אבל "דע את עצמך" אינו מספיק.  הערכה-עצמית היא גם מרכזית בחיינו.  לראות את האני כטוב ושולט מגן על הבריאות הרגשית והפיזית שלנו בזמן שאנחנו מתמודדים עם כשלונות, חוסר-עקביות, ולחץ.  כשאנו חושבים על האני, אנחנו עומדים מול שני מניעים שלפעמים נמצאים בקונפליקט - העשרת האני והערכה מדוייקת של האני.

יש מספר צורות למשחק בין שני מניעים אלה:

    ·        לפעמים אנחנו מחפשים הערכות מדוייקות של האני, פעמים אחרות אנחנו מחפשים או מפרשים בצורה מוטית כדי להגיע למדע המעשיר את  האני.

    ·        לפעמים אנחנו משווים את עצמנו לאנשים דומים לנו ולפעמים לאנשים במצב גרוע יותר.

    ·        לפעמים אנחנו בוחרים את התנהגות שלנו כדי לשקף את עצמנו כמו שאנחנו, ולפעמים אנחנו מנסים לייצור רושם חיובי.

דרכי ההתגוננות שלנו נגד איומים מראות את אותה הבעיה:

    ·        חשיבה חיובית נותנת לנו את הכוח להתמודד עם הרבה בעיות אבל בריחה לעולם דמיוני של העשרה-עצמית יכולה להפיל אותנו בסוף.

    ·        קבלת משוב שלילי יכול לעזור לנו להתמודד עם הכישלונות שלנו בצורה בונה אבל זה גם מכאיב.

המתכון לאני בריא כולל גם ידע-עצמי מדוייק והעשרה-עצמית - בכמויות ובזמן הנכונים.  שיקלול מרכיבים אלה יכול להיות האספקט החשוב ביותר של בנית האני ואחזקתו.  כמות נכונה של העשרה-עצמית שומרת על מצב-רוח טוב וגוף בריא, וכמות נכונה של הערכה-עצמית שומרת על מטרות מציאותיות והכוונת מאמצינו לכיוון הנכון.  הערכה-עצמית אומרת לנו מה לעשות, העשרה-עצמית נותנת לנו את האומץ לעשות אותו.