Make your own free website on Tripod.com

 

רקע –

יש אנשים,שבשלב מסוים הם שואלים ת'צמם שאלות שקשה לענות עליהם,הם שואלים ת'צמם מאיפה אני? מי ומה אני? מה זאת המציאות הזאת? לשם מה אני פה?, כיצד אני תופס את קיומי וחש ת'צמי קיים? מה קיים בתוכי? מה קיים בעולם? מהם הדברים האלו? מהם השורשים,הסיבות כיצד זה מתפתח לתוך תוצאה? מה הטעם בחיי? מה הטעם בלעשות דברים? למה דברים הם דווקא ככה ולא אחרת? מהי האישיות? אני נשמה או גוף? מה יקרה לי אחרי שאמות? מה אני צריך לעשות פה? אני לא מוצא את עצמי מה אני אמור לעשות? אני אבוד או איבדתי/מאבד את עצמי כיצד אמצא? לאן אני הולך? איפה הייתי קודם? מהי משמעות החיים, האם אני בחברה אגואיסטית? כיצד ניתן לתקן את האגואיזם? איך ארחיב את התודעה ואתקן אותה? מה קיים מעבר לעדשות,מידות האגו.

מה יקרה בסביבה הלטרואיסטית? האם יש אפשרות לנאוספיר,כיצד אפשר לקיים תודעה פלנטארית של אהבה וחיבור בין כולם? כיצד ניתן לקיים אחדות באנושות, האם הרדוקציה של עצמנו משפיעה לנו למובן לא נכון? מדוע גלגלי הדיון מסתובבים תמיד? מדוע קיימת ביקורת? מדוע יש אנשים שדנים זה את זה? מדוע לכל אחד יש את "האמת" מהצד שלו? הם שואלים את עצמם מלא שאלות מסוג זה,והם עוברים לחפש את התשובות לשאלות במכלולי הדת,הקבלה,אדיאולוגיות,פילוסופיות,המדע,וכדומה,הם רוצים לחקור,להבין,לשם מה כל זה? ומי הם. והשאלה נוספת שנשאלת היא מה הסיבה שגרמה לשאול את זה-מהי הסיבה שלהם? מה הוביל,מוביל אליה,ואל השאלות האלו? וכיצד זה משפיע עבורם? ידוע כי הרצון של האדם בטבע הוא להנות, ויש את השאיפה לדעת הכל לפעמים, ולמלא את מה שחסר.הם רוצים לקבלת תועלת מתוך החכמה, אך כדי לקבל תועלת צריך לדעת ליישם דברים ולהפנים אותם. ולמרות כל השאלות האלו אולי לפעמים עדיף להיות במסתורין מאשר לדעת.כעת אתם הולכים להכנס לעולם של זויות,פרספקטיבות,הסתכלויות, עולם של מראות,עולם של השלכות,עולם הנפש, ועולם התודעה אז היכונו למסע עמוק לתוך מאורת הארנבת:

המשך

התודעה,פסיכולוגיה – מאת סמי

מאמרים בנושא:

http://consc.net/online1.html#general

שינוי

המוות

כנות

תכונות – אישיות/אופי

הרחבה – פסיכולוגיה מאת סמי

הצעת חוקי טיפול ב"חולי נפש"

שאלון A – רמה 1 מתוך 10 רמות

Self

מה את/ה?

כשאתה מביט במראה אתה מזהה ת'צמך, כאשר אתה לא תזהה שזה אתה אתה תראה שזה מישהו אחר. כדי להתחיל עליך לשאול את עצמך כמה שאלות כמו: מה אני? איך אוכל להגדיר את האני שלי?, מהו הקיום שלי? מדוע אני חש ת'צמי מופרד משאר האנשים? כיצד יתכן שהם תופסים ככה את המציאות. כיצד אני תופס את המציאות? מהי מציאות? מהו חומר? כשאתה חווה את הקיום שלך בתוך גוף ותופס את העולם בחמישה חושים + הפנימיות.אתה מזהה אותך כאתה כעצמך.אתה כמראה לעצמך, המוח הוא פונקציה מן חלון מראה שעוזרת לך לזהות ת'צמך, וברגע שאתה מזהה איפה אתה ומי אתה, ומה אתה צריך לעשות,נולדת הפונקציה של הזהות העצמית והשליטה.אתה אומר שאתה זה אתה. הגוף שמחובר,קליטת המציאות מסביב,ועצמך, והבנה, מאפשרת זהות עצמית. כאשר ננתק את הזהות העצמית.נחווה ת'צמנו אולי כרואים את העולם מסביב, אך אנחנו לא נהיה אנחנו. אנחנו נראה את זה כצופים,מהצד של מישהו אחר. אך מכיוון שתפיסת המציאות היא כל כך חדה ומקיפה, וההבנה היא חדה ומקיפה, קשה לנו לשנות את הזהות העצמית שלנו, הבנת האני שלנו, כתופסים אותו שזה אנחנו כאנחנו. ברגע שהזהות העצמית מפוצלת, נחווה ת'צמנו כמפוצלים. כאישויות שונות בתוכנו. אז מי הוא המזהה? ניתן לומר שהתודעה המקיפה,ניתן לומר כי קיימת אסכמתא בין אנשי רוח שאנחנו כנשמה שמזהה הכל.פה כבר נעים מכלולי גלגלי הדיון,ודיונים ציבוריים בעלי אופי במציאות האנושית. בין אנשי מדע הגיגים ואנשי רוח,בין המטריאליזם והאדיאליזם. חשוב להבין כי כל אדם וסקאלת הרצונות שלו,והאמונות שלו,והדרך שלו להביע תשובות. לדעתי אנחנו רק נדע את התשובה לכך באמת רק אחרי שנתנסה במוות,או בסוג של חוויה אישית, או למידה מהניסיון האישי שלנו תמיד התנשאה לאמונות,קונצפטים חדשים,דרך חשיבה,דרך הסתכלות חדשה. עלינו לצאת מגדר חמשת החושים שלנו, כי נראה כי התודעה שלנו תפקידה להסתיר את מה שרואה עין התודעה מחוץ לגופנו. כי יש מציאות שלמה שאיננו מסוגלים לראות אלא רק חלק קטן ביותר ממנה, מציאות מוסתרת בלתי נראית לנו. ותפקידנו רק לעשות ניתוב של קליטה, לפתח חוש חדש בתוכנו כדי לקלוט אותה. נראה כי יש שינויים בתודעה מאחורי סף קליטת המודעות שלנו שמביאה את פני המודעות והתודעה שלנו למצב כזה שאנחנו תופסים את המציאות ככלואים בתוך גוף ורואים את העולם במסך דרך העיניים שלנו ומרגישים מופרדים זה מזה. ונראה את האחר בתוך גוף מופרד מאיתנו ולא נקלוט את מה שהוא קולט. זאת השתלשלות של עולמות מאחורי תוצאת התודעה שלה אנחנו קוראים מציאות, חיים ואת האני שלנו. ניתן לומר שאנחנו רק מוח. אבל סביר להניח או נשגב להניח שגם המוח הוא רק כלי דימיון של עזר שנועד להשלות ת'צמנו.פה גם מסתתרת תמיהה,כי כנראה אין העין רואה את עצמה אסור לה לראות את עצמה. אנחנו לכודים במודעות שלנו, איננו יכולים דרך חמשת החושים לראות מה יש מעבר, ומה מאחורי המציאות.מהם גדרות ההפרדה? במה אנחנו בעצם בכלל צופים? וחווים את הקיום שלנו בו. מה הוא הקיום של עצמנו? מהי תחושת הקיום? של התודעה. מה המבנה שלה? מה הם היסודות ועקרונתיה, מהם עקרונות הבסיס שלה? ממה מורכבת ההפרדה? ממה מורכבת תחושת החוסר תחושת חיבור? ההפרדה בין האני לעצמים שאיני מרגיש? מה מצב הדברים שאיננו יכולים לקלוט? כלפי התודעה שלנו,איכן הם? כל השאלות האלו מכניסות אותנו, להסתכלויות חדשות על המציאות שלנו. המודעות לעצמה - יש מבחן פשוט בו מציבים ראי מול בעל-חיים ובוחנים את תגובתו.אם בעל החיים מזהה את השתקפותו כשייכת לו, סביר להניח כי הוא מודע לגופו ולעצמו.אם בעל החיים מזהה את השתקפותו כבעל חיים אחר, סביר להניח כי הוא אינו מודע לגופו ולעצמו.יש לסייג את האמור לעיל בכך, שכל בעל חיים חייב להיות מודע לסביבתו ולהשפעתה על גופו, על מנת לשרוד ולהתפתח, אך אין הדבר מחייב העמקת מודעות זו מעבר לצרכי שרידה בסיסיים.לבעלי חיים המפגינים מודעות עצמית מעבר לצרכי שרידה בסיסיים, אנו אומרים כי יש להם מודעות עצמית המתבטאת ביכולת להיות מודעים להיותם מודעים לעצמם.יש כאן מעין מודל של השתקפות המודעת לעצמה (כמו ראי בתוך ראי בתוך ראי ... לאינסוף) ומודעות זו מאפשרת מרחב קיום מופשט אשר אינו קשור רק לגירויים חיצוניים אלא מאפשר את התפתחותה של המודעות לעצמה תוך העמקת והעשרת מגוון קשריה בין המרחב המופשט למרחב המוחשי הסובב אותה.יצורים בעלי תודעה מפותחת נהנים ממגוון אפשרויות קיום גדולות לאין ערוך מיצורים שתודעתם עוסקת בצרכי שרידה בסיסית בלבד, אך יצורים בעלי תודעה מפותחת חייבים ליזום ולפתח שיטות אשר יאפשרו להם לקיים את המורכבות ההולכת וגדלה שלהם, בדומה לכלי נגינה מורכב ביותר אשר חייב לעבור כיוונון לעיתים מזומנות כדי לא לזייף, כאשר המשמעות של זיוף במקרה זה היא סיכון קיומי למערכת מורכבת בעלת מודעות עצמית.אם נדמה את עצמנו למערכת מחשב, הריי שניתן לומר עלינו ועל מערכות בעלות מודעות עצמית אחרות, כי הן יותר תוכנה מאשר חומרה, ולכן גמישותן (ומבאן אי יציבותן) גדולה יותר ממערכות, שהן יותר חומרה מתוכנה.אנחנו מחפשים להבין גם את שורש הדבר, ברגע שמבינים שורש מסוים,יודעים כיצד לשנות או לפחות לבנות תוכנית של שינוי כדי לשנות או חלק ממהלך הדברים באותו דבר. בנוסף הרי האדם נבנה בצורה כזאת שלקחת משהו כאוטי ולעשות ממנו לוגיקה אקראית.זה המוטיב הדוגל להיגיון להבנה ולמעבד הנתונים שלו, הנע לגבי מישורים של קבלה,מדע וכדומה.האדם על מנת להבין דבר מה, האדם הנע על אותם תנועות של משפטים ומילים ורעיונות גם מחפש באופן מובהק עבור היגיון, ועבור לוגיקה,ועבור אמת.ולפעמים הוא מחפש לעשות דברים באופן רדוקצי. נתחיל להבין קודם כל מה מתרחש במוח - המוח- המוח מתי שהוא יורה את המחשבות שלו השטח הוא ענן של ברקים הוא השמים בין הסערות והמרווח הסנפטי הוא השמים בין הסערה לארץ מהצד ואתה רואה את הענן השחור הזה בוער בשמים ואתה רואה את האימפולסיבים החשמליים זזים דרך אדים של אור אלקטרוני ואז רואים את האדמה המוח נראה כמו ענן סערות כשהוא מציג את המחשבה אז אף אחד לא יכול לראות את המחשבה אבל מה שהם רואים בפיזיקה הנוירונית הם רואים את הסערה עולה על התהוויות שונות של המוח אלו איזורים שהם לא בגוף ושהבנאדם מגיב להם תמונה הולגרמית זעם רצח שנאה אהבה גאווה המוח אינו יודע בין מה שהוא רואה לסביבה לבין מה שהוא זוכר כי אותה מערכת נוירונית יורה המוח עשוי ממערכת עצבית קטנה שנקראת נוירונים והנוירונים האלו יש להם ענפים קטנים שמגיעים להתחבר לנוירונים אחרים ועושים רשת נוירונית כל מקום שהם מתחברים אליו מתורגם למחשבה או זיכרון המוח בונה את הקונצפטים שלו על ידי כמות זיכרון תת מודעי גירויית למשל רעיונות מחשבות וזיכרונות הם כולם בקונסטרוקציה במערכת נוירונית מחוברת סינרגטית וישלהם מערכת יחסים זה עם זה הקונצפט למשל של הרגשת אהבה מאוחסן במאגר ערכת עצבית נוירונית אבל אנחנו בונים את הקונצפט של אהבה מהמון רעיונות שונים יש אנשים שאהבה מחוברת להם לאכזבה כשהם חושבים על אהבה הם מרגישים זיכרון של כאב עצב כעס וזעם הוא מחובר למי שהיה בינינו אהבה ומחובר לקונצפט הזה אנחנו בונים את המודלים איך אנחנו רואים את העולם מחוץ לנו וכמה ידע שישלנו ככה אנחנו בודקים את המודל כמה שיותר בדרך זאת האחרת ובדרך האולטימטיבית אנחנו מספרים לעצמנו סיפור מה הוא העולם החיצון כל מידע שאנחנו מעבדים כל מידע שלקחנו בפנים מהסביבה זה תמיד נצבע מהחוויות שהיו לנו,מההסטוריה שלנו והתגובות הרגשיות שישלנו למה שאנחנו מביאים. בין אם חוויה פריים לפריים נקלט ומעובד בהתאם לפריימים הקודמים,למידע הפנימי כבר. ואיזה קשרים הפרמיים עושים בינהם. הבונים או המשפיעים על האישיות שלנו ומי שאנחנו,והחוויות הסובייקטיביות והאובייקטיביות, ההתנהגות שלנו לבין המודעות,לבין תפיסת העצמי שלי לעולם,ויחס השליטה שלי,לבין האופי המולד,והחיבורים בתת המודע,הזיכרונות,דימיונות-מחשבות-רגשות- תחושות-תכונות אופי-התנהגות,מצבים,מצבי האגו,הרגלים חדשים,וקונפליקטים חדשים. בין אם זה רצף היסטורי של חוויות הבנה הסתכלות אל חוויה חדשה ופירוש מחשבתי חדש אליה, מתוך דפוסים מולדים. לבין הדפוסים הקודמים. במישורים ההתנהגותיים קוגנטיביים,מכלולי המחשבתיים,דפוסי האני,התודעה,ותפיסתה,וההבנה,והיצרים לבין יחסי הגובלין של האישיות וחלקיה,המהווים תוצאה של חיבור בינהם כולם,בין התת מודע,קדם מודע,למודע. מאפייני החיבור,תוצאות וסיבות חיבור,סוגי קשרי החיבור,בין כל החוויות ותצורת הצבעים. בחוויות,והסביבה הנקלטה בהתאם,ודרך הפעולה הפנימי,אל דרך הפעולה החיצוני,ביחס לעבר,הווה,עתיד. אנחנו בונים קשרים נוירונים המספקים זאת.האינטגרציה בין כל החלקים המולדים,הנרכשים,ההבנות,הרגלים,עמדות כלפי עצמי ולעולם,אמונות,הסתכלויות,לעצמי ולעולם-סביבה. תפיסת האני שלי,במצבים,התנהגותיים,ביחס לתכונות אופי,אישיות,דפוסי חשיבה חדשים. להתאם הקשר הפיזיולוגי. חוויות קודמות אכן משפיעות על קבלת אופן קבלת חוויה עכשוית בין אם היא נראית אבסטרקטית או קונקרטית. ביחס עצמנו והעולם. אופן חיבור וההקשרים בחוויות הוא חשוב גם. ואופן ההתפתחות והפסיכופתלוגיה בהקשר החוויות חשובה גם כן. הכל באופן רבדים,המסתייגים לתוך קטגוריות זיכרוניות. ומבנה הקטגוריות, לבין הקטגוריות הראשוניות, של זהות,רע,טוב,ולמצבי האני האגו,האיד,הליבידו,לבין תפיסת האני,והתודעה שלי. היא אכן יכולה להסתתר תחת עומס. ולהיות מושפעת מקשרים נוירונים. במוח, אך התודעה במקורה תשאר אותה תודעה. רגשות - גירוי אמוציונלי (למשל מישהו אומר לי משהו מעליב) הכולל גם תשומת לב אל הגירוי (הגירוי חייב להקלט). גירוי זה מגיע אל התלמוס הסנסורי, ובו-זמנית נשלחים מהתלמוס מסרים אל שני אזורים מרכזיים אחרים: הקורטקס והאמיגדלה. אם המסר חזק מאוד, האמיגדלה תגיב מהר יותר מאשר הקורטקס ולכן  תהיה הרגשה מהירה יותר ללא פיענוח קוגנטיבי. לכן, לפעמים אנו מרגישים משהו לפני שהקורטקס משווה ומבין מה קרה. דבר זה חשוב מאוד ברמה ההשרדותית. מהאמיגדלה נשלח מסר אל ההיפותלמוס, וההיפותלמוס מתחיל שרשרת של פעולות שסופה עוררות של מערכת העצבים האוטונומית וכניסה למצב הלחם או ברח. במקביל, קיים גם מעבר עצבי שהוא יותר קוגניטיבי. התלמוס הסנסורי שולח מסרים אל הקורטקס הסנסורי הפרונטלי (שאחראי על עכבה של התנהגות ושיפוט. במידת הצורך, הוא יוכל אם "ירצה" לעכב את התגובה של האמיגדלה ולבטל את פעילותה. מצד שני, הוא יוכל גם לעורר יותר את האמיגלדה אם "יחליט" שהאירוע מפחיד הרבה יותר ממה שהיה נראה בתחילה). הקורטקס שולח מסר אל ההיפוקמפוס, המסייע בפרשנות של הגירוי האמוציונאלי. הוא מתמחה בתפיסה מרחבית, הוא יודע למקם את הגירוי הנקלט בזמן או במרחב, והוא מכניס את האירוע המפחיד הזה להקשר הנכון ועוזר לפרשנות. דבר זה נעשה בעזרת זיכרונות שונים הקיימים בזיכרון. האמיגדלה יכולה ללמוד דברים. היא מרחיבה את הידע שלה, היא מסוגלת ללמוד (על ידי יצירה של שבילים עצביים מסוימים) ולהגיב בהתאם.איך הגיעו למודל הזה?  * הבדלים בין בע"ח  * כאשר בחנו מוחות של אנשים בעלי בעיות רגשיות חמורות ראו פגיעה במערכת הזו, הנקראת המערכת הלימבית. * כאשר מסירים קורטקס של כלב, הכלב נעשה כעסן, מפחיד וזועם. לפי מודל זה יש לכלב רגשות אך הם אינם מונחים על ידי הקורטקס, שאמור למקדם.לפעילות באמיגדלה מיוחסת כיום חשיבות גדולה בתחושה של בתחושה של פחד. היא פועלת על פי הוראה מהקורטקס אולם פועלת גם על ידי מסרים עוקפים.כאשר היא תעבוד ללא עזרה של ההיפוקמפוס הפחד יהיה לא ברור, לא נדע מהו הפחד הזה. הקורטקס עוזר להבין ולשלוט על הפחד, ההיפוקמפוס מכניס את הפחד לקונטקסט. האמיגדלה יוצרת פחד ברמה הרגשית, אך אנחנו לא יכולים לפרש אותו ללא מרכזים תומכים, ההיפוקמפוס והקורטקס. כאשר מסירים את האמיגדלה החיה אינה מפחדת. היא תוקפת "בלי חשבון". אצל במחקרים שבוצעו בארצות הברית נמצא כי בקרב רוצחים סדרתיים האמיגדלה נוטה להיות קטנה מאוד, ואכן הם אינם מביעים פחד מענישה ומסנקציות חברתיות שיעשו עליהם. האם רגשות הם רעים? לא הם מעוצבים שהם באופן כימיקלי משהו לזכור לטווח ארוך כל הרגשות הם הולגרפיה של כימיקלים יש חלק שנקרא ההיפותלמוס הוא מפעל כימיקלים שמייצר כימיקלים מתאימים לרגשות שאנחנו חווים הוא מקום שמתאים כימיקלים רגשות למצב שאנחנו אותו חווים  מסמן אותם הם נקראים פפטיביים הם שרשרת קטנה של רצפי חומצות אמינו הגוף הגוף יחידה ליצירה הוא מייצר מלא חומצות אמינו הגוף משתמש ב20 סוגי חומצות אמינו סטנדרטיות כולם בשביל מבנה פיזיולוגי הגוף מכונה לייצור חלבון בהיפותלמוס לוקחים שרשרת חלבון שנקראת פפטיד  ואנחנו מסייגים אותם לסוג של של פפטידים של  ניירוני הורמונים המתאימים למיצוג הרגשי המתאים לחוויה שלנו, כמו כימיקלים לאכזבה כעס עצב לכל מצב רגשי שאנחנו חווים ומתי שאנחנו חווים את המצב הזה בגוף שלנו במוח שלנו ההיפותלמוס מיד מתאים את הפפטיד ואז משחרר אותו למחזור הדם ברגע שזה מגיע זה מגיע למקומות באיזורי הגוף וכל איזור בגוף כל תא בגוף יש לו אלפי רספטים (קולטנים) שנפתחים לעולם החיצוני ומתי שפפטיד נוחת על התא הוא כמו מפתח יושב עליו ומזיז אותו כמו דלת נפתחת ושולח איתות לתא.כשאנחנו נביט במשהו אותה מערכת נוירונית תפעל, כשנסגור את העיניים ונחשוב על מה שראינו אותה מערכת נוירונית תפעל. מי הוא היושב במושב הנהיגה? כשאנחנו שולטים על הרגשות מושפעים מהרגשות ומגיבים להם אנחנו יודעים פיזיולוגית שתאי נוירונים עצביים שיורים ביחד מחוברים ביחד אם מפנימים משהו שוב ושוב התאים האלו יהיו עם טווח ארוך של יחסים אם אנחנו כועסים כל הזמן מדי יום מאוכזבים כל הזמן מתוסכלים כל היום אם סובלים יום יום אם ישלנו סיבות לארגון בחיים אנחנו מחברים ועושים בינהם אינטיגרציה של הרשת העצבית הזאת לשימוש יום יום וישלהם מערכת יחסים ארוכה עם כל תאי העצביים שנקראים זהות אנחנו יודעים שתאים נוירונים שלא יורים ביחד הם לא מחוברים ביחד הם מפסידים את המערכת היחסית שלנו כי כל פעם שאנחנו מפריעים למהלך החשיבה המייצר תגובה כימית של הגוף כל פעם שאנחנו מפריעים לזה תאי הנוירונים שמחוברים זה לזה מתחילים לפרק את המערכת היחסית הארוכה הזאת כשאנחנו מתחילים להפריע ולהיות הצופים לא בעזרת תגובה של גירוי של התגובה האוטומטית שלנו אלא צופים את האפקט הדרוש אז אנחנו כבר לא המוח הגופי המודע הכרתי התודעתי הרגשי האנושי שמגיב לסביבה שלו כאילו זה אוטומט.

 

OBSERVER -  הרואה – הרואה הכל, -האני הרואה הכל את העולם מסביב, היושב במושב הנהיגה, הצופה המשקיף, החוויה העצמית המבודדת.יש אינטגרציה של כל מסלולי העיבוד לחוויה תפיסתית אחת – המחשבה היום היא שאין אזור אחד שעושה אינטגרציה של הכל, אלא הפעילות המשולבת של כל האזורים היא שגורמת לדבר האחד. – הרמונית האקורד – התוצאה.

 

 

כשאנחנו נביט במשהו אותה מערכת נוירונית תפעל, כשנסגור את העיניים ונחשוב על מה שראינו אותה מערכת נוירונית תפעל.

 

החומר אותו אנחנו תופסים אנחנו תופסים וחוקרים וחושבים בעזרת אותו מוח-שלנו. לכן כנביט בצורה פיזיולוגית על המוח השני, נוכל להגיע למבוי סתום.מלא מחקרים מעידים על כך שהתודעה אינה מיוצרת מהשכל. כגון גם מחקרי המוות קליני. כשאנחנו חולמים חלום לא צלול איננו שולטים על עצמנו בחלום ורואים את זה כסרט זאתי כמחווה האמיתית למערכת אלקטרונית חומרית יוצאת מגדר שליטה הפועלת לבד ומייצרת לבד סרט אוטומט מערכת של כימיות וחיבורים נוירונים היוצרים סדר אשר בה אנחנו מאבדים ת'צמנו ואין לנו זהות ושליטה על עצמנו אך אנחנו בכל זאת מבינים את החלום, אבל חשוב מכל כמה שהחלום צלול יותר, הידיעה עצמה שהרגע אנחנו חולמים ועם מה שקורה איתנו, מפעילה את מערכת השליטה שלנו על עצמנו ואת הזהות שלנו עם מי שאנחנו ומה שקורה לנו ואיפה אנחנו נמצאים.השאלה הנשאלת כיצד עדיין אנחנו מודעים לחלום הזה וחווים אותו כחוויה ומבינים מה שקורה, ויש עדיין עיבודים רגשיים בהקשר לחלום, בין אם צלולים או לא צלולים,וכיצד הידיעה נגרמת. התפיסה העצמית החוויתית החזקה הזאת. היא שילוב של הידיעה, ועם המודעות עצמה.ניתן אולי להגדיר שרמת המודעות מקנה לנו את תחושת השליטה אבל אנחנו מערכת אוטומטית.שמגיבה יותר טוב ברמה המודעת, לכן תחושת השליטה קיימת, ואז אנחנו חושבים ולא מסוגלים להבין את התפיסה העצמית שלנו. ואת "הרצון" השליטה שלנו. החלום נובע מן המערכת התת מודעית. יש להבין שהתחושות הרגשות הקיום העצמי בחלום, נראה כאל מערכת כימית מוחית, אלקטרונים שנעים בלי שליטה ובוחרים לנו מה אנחנו נראה כמו סרט. יש הבנה, שגדלה כמה שרמת ההבנה העצמית, והמודעות, גדלה בחלום. מודעות למה שקורה איתי ואיפה אני ומה אני בזמן החלום. אך עדיין אנחנו רואים את החלום ולא ניתן להבין כיצד המערכת הנוירונית מן האלקטרונים הבלתי שליטיים יוצרת את התפיסות.  או האם היא תוצאה של פעילות משולבת של כל האיזורים. הכיצד חומר מבין את מה שהוא בונה? הכיצד חומר יודע לבנות מה שצריך, מאיכן הוא ידע לבנות את ההוראות האם הוא יכול לעשות זאת בטעות מעצמו, האם המים יצרו אותו, ואם כן האם מערכת המים הם תודעה? האם החומר הוא תודעה? ומי הצופה שתמיד איתנו ודואג לנו שאנחנו חולמים,או מודעים באופן למציאות הממשית הריאלית, וחווים תפיסה עצמית עם מה שקורה איתנו, ושליטה עצמית. ומי פוקד על החלום להיות,ועל ההבנה עצמית, ולצפות.

חומר , המוח האנושי – רואה מוח אנושי, מה ההבדל בין הסביבה לבין אנחנו? לבין הרואה הכל, וכיצד נקבעת הזהות העצמית בנקודה קבועה. שיוצרת מודעות לסביבה וקיומה.

ולמה אנחנו מרגישים מופרדים משאר התודעות? מדוע אנחנו חווים את קיומנו שאנחנו זה בתוך עצמנו מופרדים מן הסביבה? מה עושה את הצופה? מה עושה אותו מרגיש מופרד מהסביבה? מה עושה את הזהות והתפיסה העצמית והחוויה הקיומית בנקודה אחת של נקודה קבועה שבה אני תופס את הסביבה מחוצה לי ויש אנשים שהם אותם נקודות של זהות עצמית בהפרדה לסביבה שחווים את החוויה הקיומית והנקודה הקבועה כמוני? מה הם גדרות ההפרדה? מהו המירכוז שיוצר אותי? ההתמקדות וההתלכדות שעושה את ההפרדה הזאת בנקודה אחת?  כיצד היא פועלת? וכיצד יתכנו שאר נקודות? והאם יש חיבור בין כולם ואם כן למה אנחנו לא חווים את זה? וכיצד אנחנו חווים ת'כול את תודעתינו וכיצד היא פועלת ומהם מאפייניה,תכניה? ומהי אישיות וכיצד היא נוצרת מהתלכדות בנקודה אחת, כיצד הסביבה מתוקשרת איתה? כיצד תכניה, וחלקיה מובנים? מדוע היא זאת שקיימת? מדוע התוכנית של הקיום של החיים הייתה דווקא בכיוון הזה? הרגשי התודעתי המופרד, התופס ת'צמו, החווה בתוך עצמו, כלא חווה כמישהו אחר,החושב,המסיק,הזוכר,הדמיין,החש,הפועל מתוך רמות מודעות שונות. כיצד רקעי האישיות יודעים להיבנות מן הסביבה? מדוע המבנים של האישיות פועלת אחרת והם לא כמו הסביבה? מדוע העיבודים באים לצורה כזאת? כיצד התפיסה הזאת מתקבלת, וכיצד תפיסת האישיות ביחס למרחב ומה יוצר את המרחב התודעתי? כיצד זה משפיע ליחס התנהגותינו? מדוע מצבים שונים של מיקום תודעה ויחסיות, בין האישיות לבין עצמנו משפיעים על התנהגותינו, וכיצד היא באה לידי ביטוי? מדוע אנחנו חיים? מה קורה אחרי המוות? מדוע יש אישויות ומערכת הסתכלויות שונות? מדוע יש הפרדות? מחיצות? בין דברים, למה אנחנו חווים את זה ככה? למה בצורה הזאת דווקא? מדוע הסביבה בנויה דווקא כך? מדוע החוקיות היא ככה? האם יש עוד סביבות שאיננו יכולים לתפוס? האם יש חוקים אחרים להם? האם יש עוד סביבות בסביבה שלנו? האם הן בתוכנו? מה היא משמעות חיינו? למה אנחנו פה? למה אנחנו מופרדים ותופסים ת'צמנו בנקודה זהות קבועה שאומרת זה אני? מה קדם לזה? כיצד החוויות הסובבות השפיעות על כך ואנחנו פעלנו בחוויות עצמן? ומדוע דווקא ככה? וכיצד זה מתקשר לאישיות? מהם אובייקטים? מדוע אנחנו אובייקט מופרד? מה קודם לכל המערכת הזאת? מה קודם לפני התודעה הזאת?

עלינו קודם להבין מה היא תודעה -  תודעה היא אחת מתכונות הנפש, ובדרך כלל מייחסים אליה תכונות כמו סובייקטיביות, הכרה-עצמית, כושר חישה והבנה, והאפשרות לקלוט את היחס בין הזהות האישית לסביבה. לפעמים משתמשים גם במילה הכרה לאותן משמעויות, אף שלמילה זו יש גם משמעויות נוספות – מצב של ערנות בניגוד למצב של שינה או של תרדמת.קשה מאוד להגדיר או להצביע על התודעה. תרבויות ודתות רבות חושבות כי התודעה נמצאת בנשמה, שנפרדת מהגוף. לחילופין, מדענים ופילוסופים רבים רואים את התודעה כקשורה באופן הדוק לתפקוד הניורוני של המוח. הבנה של התנאים הנחוצים לתודעה במוח האנושי תאפשר לנו לענות על שאלות אתיות חשובות. לדוגמה, עד מה היא מידת התודעה של בעלי חיים לא אנושיים? באיזה שלב בהתפתחות העובר מתחילה להופיע תודעה? האם מכונות יכולות להגיע למצב של תודעה? נושאים אלה הינם בעלי עניין רב לאלה שמתעניינים ביחס האתי כלפי יצורים אחרים: בעלי חיים, עוברים, או, בעתיד –מכונות.תודעה מוגדרת במרבית ספרי הלימוד בפסיכולוגיה, כמונח המציין מודעות לאני ולסביבה. זהו מאפיין קוגניטיבי המאפשר לנו להיות מודעים לגירויים מן הסביבה ולגירויים פנימיים כמו מחשבות, רגשות ותחושות פיסיות. אולם, הגדרה זו מזהה אספקט אחד בלבד של התודעה ומתעלמת מהעובדה שאנו מודעים גם כאשר אנו מנסים לפתור בעיה או בוחרים בכוונה צורת התמודדות מסוימת עם בעיה במקום צורה אחרת, כתגובה לנסיבות סביבתיות ומטרות אישיות. אנו מודעים לא רק כאשר אנו צופים על סביבתנו (הפנימית והחיצונית), אלא גם כאשר אנו מנסים לשלוט בעצמנו ובסביבתנו.שינוי במצב התודעה קיים כאשר ישנו שינוי מתבנית רגילה של תפקוד מנטלי, למצב אשר נראה שונה לאדם אשר חווה את השינוי. תודעה ושפה - מכיוון שבני אדם מבטאים את מצבי התודעה שלהם בעזרת שפה, מפתה להקביל בין יכולות שפה לבין תודעה. אולם ישנם בני אדם חסרי-שפה (תינוקות, ילדי פרא, או אנשים מוגבלים שכלית), שאנו מחשיבים אותם כבעלי תודעה למרות שאין להם יכולות שפה. יצורים אינטליגנטים רבים עושים שימוש במערכות תקשורת מורכבות שאינן נהירות לבני אדם כמו שהצביע מחקר המוח של פרימטים לא-אנושיים, ובמיוחד קופי מקק ,ממורכבות התקשורת ניתן להסיק על מורכבות המסר ,אך לא בהכרח על מודעות המוסר.גישות קוגנטיביות ניורולוגיות - מספר מחקרים מצביעים על מנגנונים דומים במצבים קליניים שונים שמובילים לאיבוד תודעה. מצב של "צמח", הוא מצב שבו אדם מאבד את היכולות הגבוהות של המוח, אך הוא עדיין מחזיק במחזורי שינה וערנות, עם פעילות אוטומטית מלאה או חלקית. מחקרים שמשווים בין אנשים במצב צמח לבין אנשים בריאים וערים, מראים כי אצל הצמחים יש בעיה בקישורים בין המוח העמוק או התחתון יותר (גזע המוח והמוח התלמי) והחלק העליון (הקורטקס) של המוח. בנוסף, מוסכם כי פעילות המוח הכללית בקורטקס היא נמוכה יותר במצב צמח. יש אסכולות בנוירואלקטרוניקה שרואות את איבוד התודעה הזה כאיבוד היכולת למדוד זמן כראוי (בדומה לאפקט של תקליט המנגן לאט מאוד או מהר מאד), דבר שמוביל בתחילה לחוסר קשב, ממשיך לשינה ומגיע לתרדמת ומוות.איבוד הכרה מתרחש גם במקרים אחרים, כגון התקפים אפילפטיים כלליים, בהרדמה כללית, ואולי אף בשינה עמוקה. ההיפותזות העיקריות כיום לגבי מקרים כאלה של איבוד ההכרה (או איבוד תחושת זמן), מתמקדות על הצורך של ההכרה ב־1. רשת נרחבת בקליפת המוח, הכוללת בעיקר את החלקים הקדמיים, הפריטאליים והטמפורליים, ו־2. שיתוף פעולה בין החלקים העמוקים של המוח, בעיקר התלמוס, והחלקים העליונים – הקורטקס. היפותיזות אלה מכונות "תאוריות גלובליות" של התודעה, שכן הן טוענות כי יש צורך ברשת רחבה וגלובלית על מנת לקיים את המצב התודעתי.הכימיה של המוח גם היא משפיעה על התודעה. סמי הרדמה (כגון מידזולם=דורמיקום) יכולים להביא את המוח ממצב של ערנות (הכרה) למצב של שינה (חוסר הכרה). תרופות מעוררות כמו אנקסייט או אף קפאין המשפיעים על מערכת העצבים המרכזית יכולות לצור מצבים של ערנות ותודעה מוגברת.לסמים רבים אחרים (כמו הרואין, קוקאין, LSD, MDMA) יש השפעה על מצב התודעה של האדם.הסרתו של הגרעין הצנטרומדי (חלק מהגרעין האינטרה-למינרי של התלמוס) כנראה מפסיקה את התודעה, וגורמת לתרדמת, מצב "צמח", חוסר אפשרות לדבר ומאפיינים אחרים של "מוות מוחי". הגרעין הצנטרומדי הוא גם אחד מהאתרים העיקריים שעליהם פועלים הרדמות כלליות ותרופות אנטי-פסיכוטיות. גישות פילוסופיות - פילוסופים מבחינים בין "תודעה פנומנלית" לבין "תודעה פסיכולוגית". יש שטוענים, כי לא ניתן להגדיר את התודעה. ישנן עמדות פילוסופיות רבות לגבי התודעה, הכוללות: ביהביוריזם, קוגנטיביזם, דואליזם, אידאליזם, פונקציונליזם, פנומנליזם, פיזיקליזם, פסודו-נומנליזם, אמרגנטיזם, אינטגרליזם ומיסטיקה.הכרה פנומנלית - לדעת פילוסופים רבים, יש פונקציה מנטלית אחת שמלווה את רוב, ואולי כל האירועים המנטליים, והיא ההכרה. בקונטקסט פילוסופי, משמעות המילה "תודעה" היא מודעות, או "שהמוח מופנה כלפי משהו" (בדומה למונח הפילוסופי "כוונתיות" (intentionality)). כך, שכאשר אנו חשים, אנו מודעים לכך שאנו חשים. כאשר אנו חושבים, אנו מודעים לכך שאנו חושבים, כאשר אנו זוכרים אנו מודעים למשהו שקרה בעבר, או לפיסת מידע כלשהי, וכן הלאה. במובן פילוסופי זה של המילה "תודעה", אנו מודעים גם כאשר אנו חולמים; אנו מודעים למה שקורה בחלום. אולם, למרות שכיום רוב הדעות הן כי בכל מצב של שינה יש גם אירועים מוחיים, יש חוקרי שינה הטוענים כי יש שלב בשינה, הנקרא "שינה עמוקה", שבו אנו לא מודעים לשום דבר בשום מובן. אין כל אירועים מוחיים שמערבים תודעה במושגים הפילוסופיים או הרגילים שמתרחשים. לפיכך, שינה ללא חלום לפעמים מוצגת כמקרה שבו האדם חי ומוחו פועל, אך אין אירועים מוחיים שיש בהם אלמנט של תודעה.מחקרים מודרניים וגילויים לגבי התודעה מבוססים על מחקרים סטטיסטיים פסיכולוגיים, ועל מחקרים של מצבי תודעה והגרעונות שנוצרו על ידי פגעים פיזיים שונים במוח, כגון שבץ או ניתוח, שהפריעו לפעולתן הרגילה של הקוגניציה והחישה. גילויים אלה מציעים כי המוח הוא מבנה מורכב של פונקציות מקומיות שמוחזקות יחד על ידי תודעה אחדותית.יש מחלוקת מסוימת לגבי השאלה הבאה: האם חייבים להיות בהכרה, במובן הפילוסופי, כאשר מתרחש אירוע מוחי? לדוגמה, האם אפשרי שיהיה לך כאב שאתה לא מרגיש? יש שחושבים שלא; הם טוענים, כי כדי שיהיה כאב, צריך להרגישו ולכן להיות בהכרה. פילוסופים קוראים לזה "אי השתנות" (incorrigibility) של מצבים מנטליים מסוימים. כמו כן, על מנת שמשהו יהיה מחשבה, יש צורך להיות מודע לכך שאתה חושב; אם אין הכרה, אין חשיבה (למעשה, זו כמעט טאוטולוגיה). דבר זה מעלה שאלות אלה: האם אירועים מנטליים מחייבים תודעה? מה לגבי הפעילות של המוח שאנו לא מודעים לה? אם אנו עונים לא, אנו אומרים כי יש אירועים שמתרחשים ללא אלמנט של תודעה. במלים אחרות, חלק מהמוח הוא "ללא הכרה". מדענים קוגנטיביים אומרים, כי תהליכים קוגנטיביים רבים הם ללא הכרה במובן זה; אנו מודעים רק ל"חלק" מהאירועים שמתרחשים במוחנו.יש שרואים את התודעה כתופעה "צומחת" (emergent behaviour), שעולה מהיררכיה של תהליכים לא-מודעים. אלה הם דעות חדשות למדי, שנעשו פופולריות רק לאחר פרויד.התיאור והמיקום של ההכרה - למרות שידוע כי קשה מאוד להגדיר את ההכרה, פילוסופים ניסו לעשות זאת במשך מאות שנים. רנה דקארט כתב את "הגיונות" במאה ה-17, ספר זה מכיל תיאורים נרחבים של משמעות התודעה. דקארט תיאר את התודעה כדברים שנמצאים בזמן ובמרחב, ושמביטים בהם מנקודת ראות מסוימת. לכל אחד מהדברים האלה יש איכות מסוימת כמו צבע, ריח וכו'. פילוסופים אחרים כמו ניקולאס מלברנך, ג'ון לוק, דייוויד יום ועמנואל קאנט הסכימו גם הם על התיאור הזה באופן כללי. ההמצאות של הדברים בזמן נידונה בהרחבה רבה יותר בידי ויליאם ג'יימס ועמנואל קאנט. קאנט כתב כי "רק אם אנו מניחים את הזמן, אנו יכולים להציג לעצמנו כי דברים קיימים יחד באותו הזמן, או בזמנים שונים". ויליאם ג'יימס הדגיש את ההמצאות של החוייה בזמן, ואמר כי זמן הוא "המשך הקצר שאנו חשים באופן מיידי". פילוסופים אלה גם מתארים את החלומות, המחשבות, הרגשות וכו'.פילוסופים אלו תיארו את התודעה כפי שאנו חווים אותה. כאשר אנו מסתכלים על חדר או שאנו חולמים, הדברים נמצאים בזמן ובמרחב, ונראים כאילו הם נחזים מנקודה מסוימת. אולם, כשפילוסופים ומדענים עוסקים בשאלת התוכן של ההכרה, ישנן מחלוקות קשות. יש שטוענים כי לא לכל אירוע מנטלי יש גם אירוע פיזי מקביל. לדוגמה, דקרט טען כי התוכן של ההכרה הוא תמונות במוח, וכי נקודת הראיה היא נקודה מיוחדת, שאינה פיזית ואינה בעלת ממדים (הRes Cognitans). רעיון זה ידוע כ"דואליזם קרטיזיאני". דוגמה אחרת מצויה בחיבוריו של תומאס רייד, שחשב כי תוכנה של התודעה הוא העולם עצמו שנעשה לחוייה מודעת בשרשרת כלשהי של גורם ונגרם. רעיון זה של שרשרת סיבתית מהעולם הממשי לחוויה, מצוי גם בפוסט-מודרניזם ובסוגים מסוימים של ביהביוריזם. יש מספר מדענים ופילוסופים שאומרים כי אירועים מנטליים הם כולם אירועים פיזיים במוח. אלה התומכים בהיפותזה זו, אומרים לרוב כי אנו רק חושבים שהמאפיינים של התודעה מתרחשים (לדוגמה: דניאל דנט) אם כי כמה מהתומכים של תאוריית המוח הקוונטי, תאוריות זמן-מרחב של התודעה, ותאוריות אלקטרומגנטיות של התודעה, מציעים כי יש התאמה ישירה בין פעילות המוח לחוייה המורגשת.בודהיזם - בבודהיזם, תודעה-בלבד היא תאוריה שלפיה הקיום הוא רק תודעה, ולכן אין כל דבר שקיים מחוץ לשכל. פירושו של דבר זה הוא שכל החוויה המודעת היא רק דמיון שקרי; לפיכך, הרעיון של תודעה-בלבד הוא בעצם התנגדות לכל התופעות הארציות והחוויות שלנו.יוגים שהשיגו הארה דרך מדיטציה טרנסדנטלית (אלו נקראים כקולקטיב בודהה), מספרים על ניתוק "האני המודע" מהמתרחש והקניית יכולות חדשות לחווית החיים שנובעות מהעצמת אותה המודעות, כמו היכולת להפעיל את האני המודע לפי בחירה לסינון הקלט החושי של המציאות "החיצונית". תודעה כתכונה של עיבוד מידע - תוצאות מעניינות שעלו מפיתוחן של דיספלינות חדשות יחסית כמו תורת הכאוס ושפות טבעיות בהקשר לבינה מלאכותית שפכו אור חדש על הנסיון המתמשך להגדרה מדעית מדוייקת יותר של מודעות עצמית, לכל מערכת שמורידה את כמות האנטרופיה בסביבתה (מערכת חושבת).כל מערכת מורכבת המסננת קלט חושי ופועלת על פיו (כמו מערכות חישה ומעקב אוטומטיות, מחרקים ועד בני אדם) נוטה לייצר מעגלים לוגיים מקומיים המתמחים בפונקציות מסוימות (כמו מנגנוני עיבוד הראייה במח האנושי). במערכות עיבוד אורגניות מדובר בחיווט מחדש של הקשרים הבין-סינפאסיים של רשתות הנוירונים המרכיבות את המח, ובמערכות אלקטרוניות בסידור מחדש של טבלאות ההפנייה לכתובות של תאי זכרון. מנגנונים אלו משתכללים אוטונומית בעיבוד הקלט ומתקשרים עם החלקים האוטונומיים האחרים במח דרך אפיקי זרימת מידע בעלי קצב שינוי עצמי נמוך, בעת עיבוד קלט סטנדרטי. לדוגמה: פעולת המערכת הפאראסימפטטית של המח אצל יונקים, אשר מכווצת את אישון העין או מקפיצה את הברך באופן בלתי רצוני, ללא העברת ההחלטה או התוצאה למח עצמו; או סנכרון התנועה של כל רגל בנפרד אצל חרקים המאפשרת להם ללכת בקו קבוע, גם לאחר הסרת הראש. תחת קלט חושי חדש או קיצוני (כמו בעת למידה של נושא מסובך ולא מוכר) עולה צורך לייצר סדר (הורדת האנטרופיה) של המידע הנכנס, שלא עובד כהלכה על ידי אפיקי הזרימה הקיימים. אינטגרציה זו של מספר רב של חלקים אורגניים, כל אחד מומחה בתחומו, מייצרת אפיק מידע נוסף - מודעות עצמית של המערכת לתהליך הסידור מחדש.תכונה זו, שצומחת מתוך הקישוריות המסועפת שנוצרה, למרות שלא הייתה קיימת בכל חלק בנפרד (Emergent behaviour) נצפתה במגוון של מערכות, החל מקיני נמלים הבונים מבנים מורכבים ועד מערכות מחשב מרובות סוכנים הפותרות בעיות, ללא הכלת הפתרון בשום פרט (נמלה, סוכן או נוירון). יש הטוענים שמודעות זו של הרשת הנוירונית לעצמה היא תכונה שנובעת מרף-תקורה מסוים של יכולת העיבוד של הרשת, בעת שהרשת נאלצת תחת מצבים של בחירה קשה או לימוד מסובך לארגן עצמה בקנה מידה גדול מספיק, עד שהיא נאצלת לנתח גם את צורת הארגון העצמית של עצמה. יש המשערים, שמטא-ניתוח זה הוא שיוצר תודעה עצמית אצל מערכות עיבוד מידע גדולות דיין.מגישה זו עולה שאין סיבה מהותית, בעתיד הרחוק, שמערכות בינה מלאכותית "מתוחכמות דיין" יגיעו לסף התקורה הנחוץ ויפתחו סוג כלשהו של מודעות עצמית. מבקריה של גישת עיבוד המידע טוענים כי היא מתעלמת מאופייה הפנומולוגי (תופעתי) של התודעה. הפילוסוף ג'ון סרל ניסח ניסוי מחשבתי בשם "החדר הסיני", שלטענתו מראה כי ראיית התודעה כתהליך חישובי גרידא היא בעייתית.גישות קוונטיות - הפיזיקאי רוג'ר פנרוז, בספרו "צללים של המוח", מחזיק בגישה קוונטית, ומציע כי ההשפעות של מכניקת הקוונטים בתוך המבנים התת-נוירוניים מביאים למצבים תודעתיים. הוא טוען כי יש צורך בפיזיקה שונה באופן מהותי על מנת להסביר את התודעה, אותה הוא מגדיר כברת חליפין: כל חלק מהתודעה יכול להחליף את החלקים האחרים. ("צללים" הוא בעצם הוצאה מחודשת של ספרו הישן, "מוחו החדש של הקיסר" (The Emperor's New Mind). פנרוז מדגיש כי החיבור החדש מחליף את הקודם).יש הטוענים כי גישתו של פנרוז אינה מתאימה לחוויה האנושית של התודעה, שהיא לטענתם חוויה של מצב קבוע ומיוחד. פנרוז לא היה הראשון להציע קשר בין התודעה לבין מכניקת הקוונטים; מיכאל לוקווד והנרי סטאפ עשו זאת קודם, וכן בריאן פלנגאן. לפניהם היה בוהר, אביה של מכניקת הקוונטים, שדוד בוהם מספר כי הוא אמר כי "מחשבה כוללת כמויות כל כך קטנות של אנרגיה, שבוודאי יש למכניקת הקוונטים תפקיד חשוב בהסברה".למעשה, לא נמצאה כל הוכחה לקיום של קשר בין מכניקת הקוונטים לבין חוויית התודעה.פונקציות של התודעה רוב הפילוסופים והחוקרים מסכימים באופן כללי כי בני אדם מודעים ואילו צורות חיים פשוטות כמו חיידקים אינן מודעות. הויכוח ניטש על בעלי החיים המפותחים יחסית כגון דולפינים וקופים. המצדדים מחזיקים בהיפותזה כי התודעה התפתחה יחד עם צורות החיים, ופירושו של הדבר כי יש לה ערך אבולוציוני כלשהו. לפיכך, היו שחיפשו את התועלת שעולה מהתודעה. ברנרד באארס, לדוגמה, אומר כי התודעה היא דבר מועיל מאוד מבחינה אבולוציונית, ומציע פונקציות שונות: החלטה לגבי אלטרנטיבות עתידיות, פתרון בעיות בצורה לא אמפירית, החלטות, שליטה על פעולות, גילוי טעויות, תכנון, למידה, התאמה לסביבה, יצירת קונטקסט וגישה למידע. אנטוניו דאמאסיו (1999) רואה את התודעה כאחד מכלי השרידה של האורגניזם, שכן היא מאפשרת תגובות מתוכננות ולא אינסטינקטואליות. הוא גם מצביע על כך שתודעה עצמית מובילה לדאגה לעצמך, שמגדיל את הרצון לשרוד. אולם המקום של התודעה בהתנהגות הוא שאלה לא פשוטה. פסיכולוגים רבים, כמו ביהביוריסטים רדיקליים, ופילוסופים רבים, חושבים כי אפשר להסביר את ההתנהגות באופן לא תודעתי, בדומה לבינה מלאכותית, וגישות אלה יחשבו על התודעה כדבר שאינו קשור לפונקציה וליעילות.מבדקים של תודעה - מכיוון שאין הגדרה ברורה של תודעה, גם אין מבחנים אמפיריים על מנת לבדוק אותה. יש אף שטענו כי מבחנים כאלה הם בלתי אפשריים. אולם, יש חוקרים שהרכיבו מבחנים על מנת לחקור היבטים מסוימים של התודעה. ברומן "האם אנדרואידים חולמים על כבשים אלקטרוניות" נעשה מבחן הדומה לאלה, על מנת לבדוק אם ישות כלשהי היא רובוט או אדם. בסרט "בלייד ראנר", שקיבל השראה מהספר הזה, המבחן הזה ידוע כמבחן "ווויט-קמפף" ובודק את היכולת לאמפתיה. אחד מהמבחנים הקונצנזואליים יורת לאבחון מודעות עצמית כולל פתרון בעיות בצורה לא אמפירית ,על ידי חשיבה מופשטת גרידא שכוללת בתוכה את הפותר. לדוגמה: עורב צעיר אשר יצפה בציפור נאבקת באגוז קשיח ופותרת את הבעייה דרך נסיון וטעייה על ידי שמיטת האגוז מגובה רב ,יבין את חוסר היכולת העתידית שלו ואת הליך הפיצוח על ידי דמיון של עצמו העומד בפני בעייה דומה. כשהעורב עומד לראשונה בפני בעיות מסוג זה הוא פותרן ללא טעויות על הנסיון הראשון. יש הרואים יכולת זו של עורבים כסוג מוגבל של תודעה.מבחן טיורינג - המתמטיקאי אלן טיורינג הציע את מה שהיום ידוע כמבחן טיורינג, שבו בודקים האם מחשב יכול להטעות בוחן אנושי לחשוב שהוא משוחח עם אדם אמיתי,באמצעות שיחת טקסט דרך מסך. מבחן זה מצוטט רבות בדיונים על בינה מלאכותית. הקשר לתודעה הוא מתבקש, אך אינו ברור לחלוטין. הדבר מזכיר את אמרתו של אדסחר דייקסטרה, ש"השאלה האם מחשב יכול לחשוב היא לא יותר מעניינת מהשאלה האם צוללת יכולה לשחות".מבחן המראה במבחן המראה, שהומצא בידי גורדון גאלופ בשנות השבעים, השאלה היא האם בעלי חיים יכולים לזהות את עצמם במראה. זיהוי עצמי כזה נחשב לסמן של תודעה. בני אדם המבוגרים משמונה עשרה חודשים, הקופים הגדולים (חוץ מגורילות) ודולפינים מסוימים כולם עברו את המבחן בהצלחה.תאוריית הנשמה ומדוע היא מושכת כל-כך המוות הוא ודאי מוחלט וגם תעלומה מוחלטת. האדם, שהוא לדברי הפילוסוף היווני אריסטו "היצור היחיד המודע לעובדת היותו בן-תמותה", מבקש תשובה על התופעה הגורפת והמפחידה הזו, רצוי תשובה מנחמת. כדי לענות על שאלות עמוקות כגון שאלת המוות ושאלת המודעות העצמית (איך זה שאני מסוגל להזיז את ידיי להרים חפץ מסוים וכדומה) נוסחה תאוריית הנשמה: התאורייה שלפיה ה-"אני" הוא ישות נפרדת מהגוף, שולטת בו, היא רצונו האמיתי והיא קיימת גם אחרי המוות. זוהי תאוריה על-טבעית: הנשמה היא יסוד אלוהי, בן אלמוות, שאינו מציית לחוקי טבע כמו התפרקות. יתרונה של תאוריית הנשמה הוא שגורלה של הנשמה הוא כחומר ביד הדמיון האנושי היוצר. מכיוון שמדובר בישות על-טבעית, ממש כמו אלוהים, יש ביכולתנו להגיד כל שאנו רוצים עליה ואין עוררין. אפשר להגיד שהנשמה עומדת למשפט אחרי יציאתה מהגוף, ושהיא נצלית בגיהנום אם לא עמדה באמות-מידה מסוימות, שגם הן פרי דימיונו של "בעל הידע". אפשר להגיד שהנשמה זוכה להנאות בל-ישוערו אחרי המוות, וכדי לזכות בהנאות אלה עליה לעשות מעשים מסוימים, כגון להימנע מהדלקת אור בשבת או להטיס מטוסי נוסעים אל תוך מגדלים. מי יפריך כל אלה? תאוריית הנשמה, אפוא, מביאה לאדם את הבשורה המנחמת כי המוות אינו סוף הדרך, ובידי פוליטיקאים מניפולטיביים היא משמשת נשק רב-עוצמה. בואן של תאוריות חומריות אחד מסממניה המובהקים של ההתקדמות המדעית במאות השנים האחרונות היא מציאת הסבר טבעי, מטריאליסטי (חומרי) לכל תופעה. אייזיק ניוטון החל בכך כשנתן הסבר טבעי, הוא כוח המשיכה, לגבי תופעה שהוסברה קודם-לכן על-ידי התייחסות להשגחה האלוהית. השיא של תהליך זה כנראה היה ב-1859, כאשר צ'ארלס דארווין הציג תאוריה טבעית, חומרית לחלוטין על היווצרות היצורים החיים, בלי להיזקק להיפותזת הבורא או שאר מעשי קסם וכישוף. התגלית כי שינויים כימיים וביולוגיים בלבד הם שגרמו לכל הגיוון הרב שאנו רואים ביצורים החיים על-פני כדור הארץ, הטביעה את התפיסה כי אין ביקום שום שמץ של דבר על-טבעי, כי הוא טבעי לחלוטין, וסללה את הדרך להתקדמות המדע הטבעי, החומרי. לא מן הנמנע שתהליך יתנגש התנגשות כואבת בתאוריות המקודשות של הדתות, ויפלוש בסופו של דבר אף לתוך קודש-הקודשים: הנשמה. השפעת המוח על האישיות תחילתו של מחקר על השפעת המוח על האישיות היא ב-1848, כאשר קרתה תאונה לפועל בשם פיניאס גייג' (Gage). הוא שיגר בטעות חתיכת ברזל עבה בשעת עבודתו. הברזל חדר דרך פניו, גולגלתו ומוחו ועף השמיימה. גייג' סבל מזעזוע למשך כמה רגעים אך התאושש לגמרי. ואולם, אישיותו השתנתה לחלוטין: הוא הפך מאדם אחראי ומנומס לאדם גחמני וחסר-נימוס. הוא לא כיבד מוסכמות חברתיות כפי שכיבדן לפני התאונה. הוא היה לאדם אחר לגמרי. המקרה של גייג' לא היה מקרה מבודד. היו עוד מקרים דומים שבהם תאונה שפגעה במוח שינתה את אישיות הנפגע. מכאן החלה לצמוח התאוריה שלפיה הנפש אינה נפרדת מהגוף. השפעתו של המוח על אישיות האדם ברורה ממקרים פשוטים יותר, כגון שתיית אלכוהול במידה מוגזמת. דבר זה גורם לשינוי מבני במוח אשר מצדו גורם לשינוי האישיות. כמו-כן מחלות כגון אלצהיימר ופארקינסון הן דוגמאות שבהן שינוי חומרי במוח (הריסה או עיוות של תאי מוח) מביא לשינויים באישיות וביכולות השכליות. אם הנשמה היא האישיות האמיתית של האדם, לא ברור כיצד האישיות הזו נפגעת על-ידי פגיעות חומריות במוח. אבל אם, לעומת זאת, אין הנפש נפרדת מהגוף, אז ברורה השפעת שינויים כאלה. וכן, אם הנשמה היא האישיות האמיתית היחידה של האדם, לא ברור כיצד בעיות אישיותיות כגון דיכאון קליני נפתרות על-ידי נטילת התרופות - החומרים - הנכונות. ממצאי המוות הקליני והפרכתם - בשנות ה-70 של המאה הקודמת חקר ד"ר ריימונד מודי (Moody) תופעה שבה אנשים שהיו קרובים למוות דיווחו על חוויה נעימה של יציאה מהגוף, כניסה אל תוך מנהרה, פגישה עם יישות אור אוהבת ופגישה עם קרובים שנפטרו. ד"ר מודי סבר כי חוויות אלה מוכיחות את קיומה של הנשמה ושל חיים לאחר המוות וליקט מקרים שתאמו את התאוריה הזו - כלומר, מקרים רבים שבהן דיווח בן-אדם על חוויה נעימה כזו. אף כי לא כל הקרובים למוות, אלא בערך רק כ-10 אחוזים, חוו חוויה כזו, וחלק חוו חוויה לא נעימה של אחר-המוות, מיהרו להודיע על כך כהוכחה לקיומה של הנשמה. מטיפים כגון אמנון יצחק מיהרו לאחוז בחדשות אלה כמוצאי שלל רב ולבשר עליהן כהוכחת אמיתות דתותיהם (כל אחד לגבי דתו הוא). חוקרת אחת שעברה בעצמה חוויה של מוות קליני, סוזן בלקמור (Blackmore), החליטה לחקור האם יש הסבר טבעי, חומרי לתופעת חווית המוות הקליני. היא מצאה שאפשר לעורר את חוויית המוות הקליני על-ידי יריית נוירונים לתוך המוח הקטן. עומס הנוירונים היה גורם לתופעת המנהרה ולתופעת האור. כמו-כן הצליח ד"ר קארל ינסן (Jansen) ליצור חוויית מוות קליני על-ידי שימוש בסם-הזיה ושמו קטאמין (ketamine). אף כי עדיין קיימים היבטים מסוימים של חוויית המוות הקליני המעוררים תמיהה, אין סיבה לקבוע כי החוויה מוכיחה את קיום הנשמה. ההסברים החומריים של תופעת חוויית המוות הקליני מתיישבים יפה עם מה שידוע לנו על המוח, וגם תואמים את הממצאים על השפעת המוח על האישיות. הטיעון הפילוסופי נגד קיומה של נשמה - מלבד זה שהיא נועדה לשמש אמונת-נוחם לאדם מפני המוות, הנשמה באה מנקודת מבט עתיקה שבה האדם הוא במרכז התעניינותו של היקום. אם כדור הארץ הוא מרכז ענייניו של אלוהים, והאדם הוא תכלית הבריאה, אז מכאן אך טבעי לשער שיש לאדם המשך קיום. כפי שאמר אמנון יצחק: "אם באנו לעולם כדי לחיות, למה אנחנו מתים?" אבל המילה הזו "כדי" היא שורשה של הנחה נושנה. אנחנו יודעים כי כדור הארץ אינו מרכז היקום, וכי האדם הוא רק אחד מהרבה יצורים אחרים שהטבע לא חולק לו שום כבוד מיוחד. האדם נספה בהמוניו באסונות טבעיים ממש כמו דגי הים. אנחנו לא מאמינים שלחיידקים ולחרקים יש נשמה וקיום מעבר לחיים אלה; אז למה שהאדם, שהוא כמוהם מבחינתו של הטבע, כן יהיה לו?  עוד בעיה שיוצרת תאוריית הנשמה היא היווצרותה של אישיות חדשה. הרי כל תינוק שנולד הוא אישיות חדשה. האם נוצרת נשמה חדשה עם לידת כל תינוק? אם נוצרת נשמה חדשה כל פעם, וכל נשמה חיה לעד, תארו לכם כמה נשמות ישנן! איך אפשר לתחזק מספר כזה של נשמות? למה הן משמשות, אם אין הן בתוך גופים? ככל הנראה, התאוריה העל-טבעית של הנשמה, כמו תאוריית אלוהים ושאר תאוריות על-טבעיות, סופה להידחות מפני תאוריה טבעית, חומרית: הנפש אינה נפרדת מהגוף; עם מות הגוף מתה הנפש, ואין לנו חיים מלבד אלה כאן על פני האדמה. מכאן ברור כי החיים יקרים עד מאוד וחובה לשמור עליהם ככל האפשר, ולא להקריב אותם (ואת חיי אחרים!) על מזבח הבטחות העולם הבא. חומר הוא המסביב לOBERVER המסביב – מוח – חומר – או ישות רוחנית יוצר את הOBSERVER – הצופה הOBSERVER מייצר מסביב מה שמתקבל ששני דברים יוצרים זה את זה הסביבה הפנימית או החיצונית יוצרת מודעות – OBSERVER סביבה = הרואה הכל מסקנה = הסביבה רואה ת'צמה, ויש קו הפרדה אל חוץ סביבה בראיה האנושית. יש קו הפרדה בין תפיסות מציאות מקומות מציאות (לכן כרגע אינכם רואים אותי) לכן כשאתה ניצב ומביט בחדר יישב אדם ממרחק 10 ק"מ נגיד ובלי דרך תיקשור, אינך רואה אותו. הוא לא שייך למציאות שלך. וכנ"ל לגבי אותו אדם. אתה לא במציאות שלו. אם היה בינכם תקשורת, הוא יכול להיות במחשבה-זיכרון,דימיון שלך. וכנ"ל הוא יכול לחשוב עליך. זהו מצב הצבירה של חומר רוחני של אותה מהות, שנראה כי הוא במחיצות הפרדה. אך כשתיפגש עם האדם, יהיו חיבור בין שני התודעות,יהיה חיבור בשדה הראיה. הוא יהפוך לחלק מהמציאות שלך. אז כעת ננסה להבין את התפיסה העצמית ואז את ההפרדה: קו ההפרדה נוצר מן הסביבה עצמה. היא אינה רואה ת'עיניים של עצמה. היא רק יכולה לראות דרך מראה. הכיצד הסביבה רואה ת'צמה? המראה – היא אינה מראה של סביבה. אפקט המראה התפיסה העצמית. – התמקדות.הכיצד החומר מייצר את המראה – תודעה.מי היא המראה, מהי האלוהות אשר יוצרת את החוקים לסביבה הזאת. מראה = דרך בה החלק מתפצל לשני חלקים. וחלק אחד הוא המתבונן. חלק אחד חסר, לכן איננו רואים את עצמנו, אלא רק דרך סביבה,חומר. סביבה, הצד השני של המראה = אנחנו אותה תודעה. המציאות כלואה בתוך אותו מאגר, למאגר אין מרחב. המרחב הוא כמות הסביבה שאנחנו רואים. המאגר = אי קיום= הקיום נעשה מן האי קיום. כאשר המראה עובדת. מדוע הרואה הכל אינו רואה דרך ההשתקפות של עצמו? התשובה שהקיום הוא מחוץ לגדר הבנת חוקי הפיזיקה והתפיסה האנושית. מדוע יש שינוי בתפיסות הראיה? המייצרת את המרחב. ומייצרת הבנה כי יש תודעות אחרות משלנו, אך היא האשליה של עצמה. מחשבה היא הסביבה, המחשבה אינה מסוגלת לתפוס ת'צמה, הסביבה אינה מסוגלת להבין ת'צמה, היא יכולה לתפוס ת'צמה מעצמה. היא הסביבה. וכדי להבין את הרואה צריך לתפוס מחשבות מעבר לקיום שבו אנחנו רואים והורגלנו והגדרנו אותו מילדות. סביבה רואה ת'צמה אך איננה יכול להבין מדוע היא רואה ת'צמה, כי זאת היא ומחשבותיה היא סביבה ופה המעגל חוזר על עצמו, אם המחשבה היא סביבה , סביבה אינה יכולה להבין ת'צמה. המחשבות צריכות להיות מחוץ להגדרות התפיסה הסביבתית – מחשבה אנושית. היא תדע כשהיא תצא מגדר התפיסה הרגילה שלה. ותקבל סביבה שהיא מחוץ לגדר הסביבה הרגילה. הדימיון שהוא מחשבה יכול לקחת אותנו ליצור דברים חדשים, אך אותם דברים בחיים האלו, יהיו דברים שכבר יש בחיים – צבעים,צורות אינסופיות,השתקפות,מחשבה שקופה היא חושך, אך החושך הוא מחשבה. חוסר מחשבות הוא חושך, אך חושך הוא מחשבה. ולכן כשנמצאים במתודה אחרת. המחשבה נראית אינה קיימת,אבל היא כן קיימת אבל מודעות אחרת, עושה אשליה של אי קיום.למשל כשמדברים. ומוציאים מילים. עכשיו בחלומות ומחשבה דימיונות וזיכרונות כולם מבוססים על הסביבה. אך הרגש והתחושה ניתן להגדיר כמשהו מחוץ לסביבה, אך הוא מיוצר מן התת מודע, מן המחשבה,לכן הוא נוצר מן הסביבה. רגש הוא סוג של תחושה. אנחנו תופסים את קיומנו מחמשת החושים, ומן תחושות פנימיות. מן מחשבה. לכן ניתן לומר כי הסביבה היא עצמה. חמשת החושים היא הסביבה, מחשבות הן עיבודים של הסביבה.אנחנו הסביבה. אנחנו החומר ממנה מורכבת הסביבה, הסביבה עצמה היא מחשבה מופרדת. איננו יכולים לתפוס. החומר ממנה בנוי היקום הוא מחשבה.המחשבה יכולה לנוע בטרנספורמציה,במהירות על אורית. היא מעבר לחוקי הפיזיקה. המחשבה היא חיבור של חלקיקים. החלקיקים הם אבני היסוד הם החומר המחשבתי, הם אנרגיה, האנרגיה בנויה מיתרים הם תודעה, תודעה נוצרת מן חמשת החושים ביחד עם המחשבה. התודעה היא חומר מחשבה שנקלטת בחמשת החושים ברמה מאוספת גבוהה מאוד. חלקיקים קטנים מן המחשבה נכנסים אלינו דרך הסביבה. מחשבה היא החלקיקים הנעים, היא רצף תודעתי. הרשום בתוכנו,בתוך חומר המחשבה עצמה. לכן כשנאבד זיכרון נחשוב כי הרגע נולדנו מחדש. במוח המחשבה היא במידה קטנה. היא כה קטנה אשר היא מורגשת כדבר שאיננו רואים. אך כשאנחנו מכבים את חמשת החושים, נקלוט כי החלומות שהם מחשבה. יוצרים לנו מציאות. תודעה בחלום. מחשבה היא מצב צבירה אחר של הסביבה שלנו. מתצורת ההתנהגות של החלקיקים ומידתם במוח. שהם יוצרים מחשבה. והם יוצרים את המחשבה התופסת מחשבות אחרות מקדימה. במצב צבירה אחר, אך מספיק במידה כה גבוהה, אשר יוצרת לנו את הסביבה. המחשבה היא אוסף של חיבורים קטנים מאוד של מחשבה. בצורה אחרת. הם החלקיקים הנעים. באיזור המופשט של כל המוח. והם יכולים לצאת ממנו. ולהעלם, ליקום אחר. מחשבה על עצם שנשאר בעצם היא הקרנה של אותה צורה ורצף שיוצר אותה מחשבה. החלקיקים האלו הם מחשבה. אנחנו היא התשובה אנחנו החלק הרוחני הוא החומר, הכוונה שהכל רוחני. הכוונה היא שפשוט בתוכנו קיים מצב צבירה אחר של הסביבה. אך אנחנו הסביבה עצמה המחשבה עצמה. הכל שייך לאותה מהות רוחנית. לחלקיקים שממנה בנויה המחשבה, הכל מחשבה. המחשבה בראש היא בנייה וכמות וסדר אחר פשוט מאותה מהות. הסביבה, היא המחשבה. הסביבה ישלה חוקיות טבע ישלו חוקיות להכנס למוח להפוך למצב צבירה אחר דרך חמשת החושים.הידיעה היא דרך חמשת החושים לכן לא מצאנו את התשובה, אבל אם נבין שהכל זה מעצמנו והמחשבה היא הכל. אז נדע את האמת. מחשבה בראש היא "חומר רוחני" וגם  הסביבה עצמה הכל אותה מהות.הכל זה מחשבה. אותה מהות בצורות שונות. אחדות.מחשבה בראש היא נולדת מן הסביבה, אשר מורכבת מן הסכימות שהם מחשבה. ההפרדות היא הרכב וכמות וסדר המחשבה. למחשבה שבראש אין מספיק כוח להשפיע על המחשבות שבחוץ, לפעמים היא קשורה למחשבות בחוץ. היא נבנית מהם. כי המחשבות בראש היא אותה מהות בסדר מצב צבירה אחרת כמות אחרת מופשטת יותר. לכן אין לה כוח, ויש להשתמש במחשבה שמבחוץ – ידיים רגליים, המחשבות האלו. הנקלטות במחשבה של חמשת החושים. המחשבה תופסת ת'צמה כי היא המחשבה. המחשבה הרואה ת'צמה חמשת החושים מושפעים מן המחשבות שבחוץ, כדי להשפיע על המחשבות של העולם החיצון שהוא מחשבות, יש צורך להשתמש במחשבות שנקלטות בחמשת החושים. שהם מצב צבירה אחר. החוקיות נוצרת מן המחשבה עצמה.היא אינטליגנציה אחדותית של הטבע היא אלוקות. הטבע אור אינסופי.הלא מודע הוא סוג של מחשבות. סכימות שנוצרו כבר של מחשבות.שהקשרים שהם גם מחשבות שונים. אותה מהות, או חומר יוצרת את התודעה העצמית, אך יש להבין שגם זה מאותה מהות, לכן היא יכולה ליצור ת'צמה, פשוט בסדר אחר. היא אותה עקרון, הכל אותו עקרון.מצבי צבירות אחרות תודעה משתנה. וזה הסיום והתשובה הסופית להכל,וכיצד המוח מייצר ת'תפיסה העצמית ויש להבין שהתפיסה העצמית היא זה.חמשת החושים מעבדים את מצב הצבירה הזה. להפרדות. של אותה מהות.העולם הפנימי היא הסביבה והסביבה היא העולם הפנימי.ואם לא ברור נוכל לומר על זה משהו אחר, - חומר רוחני. תודעתי. מחשבתי. אותה מהות אחדותית שהמוח שהוא אותה מהות שמארגן ככה שהיא תבוא אלינו בצורה מקבלת ככה. ותתאחסן ותפעיל ת'צמו. כלפי חוץ וחוץ לבפנים. אך הוא אותה מהות, תודעה היא אותה מהות, מחשבות היא אותה מהות, זיכרונות דימיונות שהן מחשבות הן אותה מהות, תחושות רגשות היא אותה מהות, חמשת החושים תת המודע קדם מודע והמודע היא אותה מהות. החומר היא אותה מהות. אותה אחדות הכל אותו דבר. אותם חלקיקים שינויים של מבנה, חלקיקים שהם מחשבות תודעות שהם מחוץ לנו, אשר נתפסות בחמשת החושים שהם אותה מהות התופסת את עצמה בצורה אחרת.אותה מהות הנתפסת היא אותה מהות. אותה מהות היא אותה מהות, היא אחדותית, אלו אותם חלקיקים רוחנים = חומריים = מחשבות,זיכרונות דימיונות אטומים אלקטרונים אנרגיה גרעין וההפרדות וחמשת החושים התפיסה עצמה היא אותה מהות, הכל אותה מהות שתופסת את אותה מהות. מסביבה. וסביבה היא אותה מהות. אותה עצמה. שתופסת דרכה ת'צמה. ואותה מהות תופסת ת'פנימיות שלה הנבנית מן אותה מהות, פנימית חיצונית, חלומות – מודעות הכרה, רוחניות, חומר, הכל אותה מהות פנימי = חיצוני. לכן הפנימי תופס ת'חיצוני והחיצוני ת'פנימי דרך החיצוני במצב צבירה אחר של אותה מהות, שהוא נתפס מהפנימי. והחיצוני תופס רק חיצוני, פנימי תופס את הפנימי שהוא חיצוני. והפנימי תופס ת'חיצוני. וחיצוני תופס ת'חיצוני שהוא פנימי, לכן החיצוני תמיד יתפוס חיצוני. ת'צמו. וזאת הלוגיקה הטבעית.הכל אותה מהות, הכל קשור זה לזה בלוגיקה מושלמת. גם הכאוטית. הכל מייצר את ההנעה המפעילה את הקיום ואת הזמן ואת המרחב, ואת המימדים. הטעות שעשינו היא הפרדות, ההפרדות בילבלו אותנו וריחקו אותה מהמהות. בין אם נכנס למבנה האטומים של הכל ונגלה שהכל בנוי מאותם חלקיקים ונגלה שגם הם מאותם חלקיקים והכל ריק כמעט, ונגלה שכמה נכנס נגלה שהכל ריק, ונגיע למיתר ונגלה שהוא גם ריק, והוא מחשבה. הרי המחשבה שהיא תופסת ת'צמה. התודעה הזאתי היא הקיום עצמו. לכן הקיום נבע ממנה, והקיום הוא היא. והקיום הוא הקיום עצמו. מטריאליזם = אדיאליזם ולהפך. אנחנו הטבע הטבע אוהב אותנו הוא בשבילנו אנחנו צריכים לאהוב ת'טבע הכל אהבה אחדות נתינה זה לזה הכל קיים זה בשביל זה הכל לוגיקה גם בכאוס היא קיימת הכל בלי לוגיקה אין קיום אין הבנה אין היגיון, הכל בנוי קשור זה לזה הכל נוצר מקשרים זה לזה. הכל מתאים ת'צמו זה לזה הכל אחדותי אבולציוני אחיד תודעה פלנטרית מקיפה את הכל סובבת ת'כול היא אנחנו אנחנו הטבע הטבע העניק לנו אנחנו הענקנו לטבע, גם הכאב הסבל הקארמה הכל תוכנית אחדותית מושלמת של הטבע. הכל קשור זה לזה, יצירת סדר בלוגיקה יוצרת סדר אחר. הטבע הוא לוגיקת המראה המשקיפה ת'צמה. עלינו לאהוב ת'טבע את הסביבה, הסביבה בנתה אותנו היא בשבילנו, גם הרע שחשבנו שהיא נולד מכיוון שהפרדנו היינו עיוורים. נפגענו מאדם עיוור. יש להבין כי הכל אחדות שלמה עליונה. שנועדה בשביל זה לזה, גם הרע בחיים. גם היסורים. הכל נועד למטרה, הכאב נולד כי הוא אוהב אותנו הוא האמצעי שלנו לדעת מתי אנחנו יוצרים סדר לוגי אחרת במערכת הגופית שלנו מתי אנחנו צריכים לפעול הוא נועד על מנת להגן עלינו לאותת לנו. הכל אהבה מושלמת גם הסבל. גם שיש רע, יש להבין שהכל אהבה. אך אהבה נוספת היא מביאה קיום. גם שאנחנו לבד אנחנו באהבה עם הטבע. עם עצמנו. הכל נאוספיר. אני אוהב את אלוקים שהוא הטבע שהוא האני שהוא אותה מהות רוחנית מושלמת להכל. וכשאני מביט על זה הכל מושלם.ואנחנו צריכים להפסיק להיות עיוורים, ולאהוב זה את זה. כי זה אנחנו עצמנו. אנחנו מייצרים ת'סביבה והסביבה מייצרת אותנו, אנחנו הסביבה. הסביבה היא אנחנו. אותה מהות. בין אם תקראו לזה אותה נשמה אותה תודעה אותה מחשבה אותו חומר אותה מהות רוחנית. והפחד מן המוות איתות על שינוי לוגי חוסר ידיעה. הכל נועד זה לזה, הכל תוכנית מושלמת להכל, ידע אינטלגינציה. חומר בא לפני המחשבה והמחשבה בא לפני החומר. כי החומר הוא המחשבה. הוא רק חומר דרך חמשת החושים במבנה החיצוני שהוא מחשבה. ועל מנת להבין גוף מסוים למבנה הפנימי צריך לדעת את המבנה הסביבתי ואת קליטת העולם שהוא תמיד איתה חי. אני אוהב את העולם, והעולם נועד בשבילי.וגם שאמות הוא יהיה בשבילי. ואני אהיה בשביל העולם. עלינו לכבד את העולם ולהבין שהוא אנחנו. ועלינו לעבוד ולפעול עבור העולם עבור ההשרדות שלנו בעולם, עבור סוגיית התת מודע והמודעות לצורת חיים זאתי. עלינו להבין ולשמוח על זה שהוא נתן לנו שינה,נתן לנו להתעורר. וזה הדבר הכי טוב אי פעם שקרה לעצמו לנו. ואין יותר טוב מזה. כי הטוב הזה מביא לנו את הטוב מהכל, וגם אולי את הרע,הרע בא מעצמנו. עלינו לתקן את התודעה להבין שהיא אחדותית. מודעות אחדותית. להפסיק עם האגואיזם. לצמצם בכמותו על מנת לשרוד יותר בעתיד. יש גבול מידה להלטרואיזם, צריך להיות באיזון, בהגנה על עצמנו. אך תמיד להבין כי הכל זה אנחנו ואנחנו אותה מהות. אותה מהות מסכנה שרצתה לחיות, שקמה בשביל עצמה בשבילנו. אנחנו חייבים לה תודה יותר מכל דבר אחר. תודה לגוף שלנו תודה לעצמנו לנשמה שלנו לתפיסה שלנו לתודעה שלנו. לכל אחד ואחד מאיתנו. שגם אם הוא נראה רחוק והוא לא מבין, לשמוח ולהבין שהוא אנחנו, שהוא רק צריך ללמוד. אין כוונות רעות. כל אחד בא לכוונה טובה לעצמו,והמטרה היא להפוך הכל לשלום אחדותי. ועל מנת להעריך את המהות עלינו קודם כל להעריך ת'צמנו ואת האחרים. ורק ככה ננצח בחיים. גם שעשו לנו רע. להבין שהרע הזה הוא אחדותי ואהבתי. הוא פה בשבילנו,הטוב בשבילנו ההגדרות ההפרדות המחיצות בשבילנו. אל תוותר על העולם הזה. אל תאשים אחרים. אל תאשים ת'צמך.ותאמר אני אוהב את כולכם. כמו שאני אוהב ת'צמי כי כולכם והכל עשיתם ת'צמי. ובזכותכם אני חי.המסר שלי של הטבע של הכל – אהבה גם השנאה היא אהבה. אבל התרחקות מהגדרה מתפיסה של רגש. שוני, הפועל באותה אהבה אחדותית.אני עצמך עצמך הוא אני, אני אוהב אותך, בין אם את/ה שונא או אוהב/ת  אותי. אי הסכמה שלך, מוכיחה שעוד את/ה נתפס/ת במחשבות ישנות. אבל בסופו של דבר את/ה צריך/ה  להבין שהכל אותה מהות אחדותית. אני הוא את/ה אנחנו הכל. הכל זה אנחנו. וככה כולם.מצבי צבירה שונים של אותה מהות,שינויים פנימיים, מאותה מהות. קליטות שונות של מצבי צבירה אחרים, ידע, סביבה. אמונות דעות.קנאה היא הסתכלות צרה, נושא אגואיזם, קנאה היא התרחקות מאהבה. היא חסרון של אהבה, היא חסרון של משהו שאנחנו רוצים,אנחנו רוצים אהבה נולדנו לקבל הנאה ואהבה גם בין אם במזוכיסיטיות או לא. וככה אפשר להגיד על כל סוג של רגש אחר. הם אותה תוצרים של אותה מהות, של אותו עקרון, אהבה היא המכלול המשלים. האחדות, היא מעבר לרגש. כי הרגש זה חלק מהכל. הכל זה זה. הכל אחד.הכל קסום בחיים, כל הרגעים בשבילנו קסומים. אנחנו קסם אחד גדול, קסם שאנחנו פה. קסם מדהים,קסם שמקסים ת'צמנו קסם שאנחנו מוקסמים ממנו ושואפים לחקור. לחקור את מה קיים באותה מהות שלנו. אנחנו עושים אהבה עם הטבע, הטבע עושה אהבה איתנו אנחנו אחדות מושלמת שילוב מדהים. הליבידו האחדותי. עינוג, בין אם כאב או לא. שנזירי שאולין יכולים להתרחק ממנו במחשבה ודרך אהבת הכאב הוא נפסק. אנחנו מקור האושר של עצמנו, את האושר נמצא בעצמנו,בתוך המהות של עצמנו. עלינו רק לדעת את מטרת המהות, והיא אהבה. נתינה – ואנחנו המקבלים. הכל הוא המקבל. אנחנו צריכים לדעת כי אין לנו לפחד כי גם הכאב הגדול, כי גם הסבל, גם המוות והמחלה נועד והוא חלק מהתוכנית חלק מן אותה מהות, בין אם עשינו את זה לעצמנו או לא. בין אם אנחנו שולטים בזה או לא. הכל מתחבר ביחד, מתחבר לכולם, האחדותיים. אין לנו כבר במה לקנא, כי הדבר הכי טוב שאי פעם קיבלנו הוא את עצמנו את החיים האלו,את המהות הזאת, שהיא זה. שהיא אנחנו, וזה הדבר והמתנה הכי גדולה מעל הכל. הכל פשוט עניין של הסתכלות. כי הדרך היחידה לחמוק היא להפסיק להיות קיימים. אבל למה להפסיק אם בתוך הקיום הזה יש מגוון אפשרויות אינסופיות, שלפעמים אנחנו מגבילים אותם בעצמנו, למה להפסיק כאשר הכל לא אבוד, למה להפסיק כאשר הדבר הכי גרוע זה אי קיום, אבל יש מוות, ואם יש חיים אחרי המוות? זאת גם תהיה מתנה מופלאה.בין אם נשנא או לא. הטבע מטרתו לתקן ת'צמו ליצור אהבה אחדותית. ולפעמים סבל כרוך בכך. אנחנו צריכים קודם לאהוב ת'צמנו וגם את הבדידות שלנו ואז להיות עם מישהו. כי ברגע שהוא יעלם, יכאב לנו. והמטרה היא להיות במהות הזאתי ולא להתרחק ממנה. והתחושה היא חיבור אל הכל, כי מבינים שהיא עצמנו. שאנחנו זה היא. תודה על התודעה על המחשבה. ועל זה צריך תודה יותר מהכל. כי זה תודה להכל.בין אם נרגיש ריקנות או לא. נדע שהכל נועד בשבילנו ולצורכינו. ולכל מהות קיומית של חיים. והחיים עבורנו. ופרטים הבאים מהמהות עבורנו. מהות אורית אינסופית אהבתית אחדותית. כי אם אנחנו שונאים ת'מהות אנחנו שונאים ת'צמנו. לכן אנחנו רוצים להרוג ת'צמנו.גם אם נחשוב שאנחנו אוהבים ת'צמנו. הסבל והכאב נועדו לעשות אותנו יותר טובים, כדי להגיע לאהבה להיות חזקים, היא המהות האוהבת ת'צמה המחזקת ת'צמה, המהות המתקנת ת'צמה, כדי להגיע למכלול האהבה שלה. אנחנו בוחנים ת'צמנו בה = בוחנת אותנו = אנחנו בוחנים ת'צמנו. והמטרה שלנו היא אהבה, תיקון לאהבה, וכשהגענו לכך הסבל נפסק. כי כשאנחנו אוהבים את הסבל  הוא נעלם. אלינו להפוך לנותנים. האוהבים. אהבה האחדותית אז אנחנו שייכים לכולה. וזה המקור של האושר. לתקן ת'תודעה של עצמנו ושל כולם. להבין שהיא אנחנו, שאנחנו הטבע מסביב, שאנחנו והכל זה אותה מהות אחדותית נאוספירית, אהבה אוניברסלית. שאנחנו זה היא. והיא זה אנחנו. היא יצרה אותנו אנחנו יצרנו אותה. היא האמא שלנו ואנחנו זה ההורים שלה. היא הילד/ה שלנו, ואנחנו זה הילדים שלה. וזאת אהבה מעבר למושלמות. ללא תנאים.ואנחנו בשבילה והיא בשבילנו. ולכן איננו בודדים. אלא אנחנו באהבה אינסופית שלא ניתן לתאר, ניצחון אמיתי. עלינו להיות מאוהבים! כמו שהיא מאוהבת בנו. היא זה אנחנו. אנחנו זה היא. אנחנו זה אנחנו= היא. אנחנו זה אני, מהות אחדותית. סינרגיזם מושלם למטרה משותפת = אהבה אחדותית. לכן כשאתה פוגע במהות אתה פוגע בעצמך, ולפעמים היא תנסה להחזיר לך אותו מצב צבירה שגרמת. אלא עם כן היא נהנית מהסבל הזה. היא גם תנסה לידע את הסבל שגרמת לה, או שלא תדע אפילו. אלימות היא לא התשובה, וזאת התשובה להפסיק אלימות, התשובה להפסיק אלימות היא להפסיק אלימות. לקבל הסתכלות אחרת על הכל. אבל האלימות הקיימת כנראה נועדה לסוג של מטרה בתוך המהות האחדותית. אולי כנראה לתקן ת'צמה עם הזמן. בין אם בעולם הבא אם הוא קיים, לבין אם בעולם שלנו. לשנות פאזות בתוכה. כל המהות היא תנועה, התנועה היא המהות. היא נקלטת מהמהות. החוקים הפזיקליים ככה נקלטים עבורה. להבין שהיא אנחנו ואנחנו זה היא. יש לאהוב אותה כשם עצמנו כי היא עצמנו. בין מה שבתוכנו ובין מה שבחוץ ומי שאנחנו עצמנו. הסבל נוצר מן חוסר הבנת המהות וחוסר אהבת המהות = עצמנו, גם שאנחנו חושבים שאנחנו אוהבים ת'צמנו אז אנחנו מחסירים חלק, והיא המהות בחוץ שהיא אנחנו. יש לאהוב אותה עצמנו ואת כל מה שנכלל בה כשם עצמנו. ואין להאשים אותה,אנחנו זה היא וזה הצעד הראשון לאושר. היא גם מגיבה בהתאם למהות של עצמה. וזה מועבר בשרשרת. אחדותית מסרים מושלמים של מסר אחד, תיקון => אהבה. התחזקות עצמית. הסבל נועד מתוכנית המהות על מנת לדחוף אותנו לאהבת המהות. להבנת המהות. להתחבר לעצמנו – למהות. להבין שמסביבנו היא אנחנו אותה מהות. על מנת להיות מהות היא צריכה לראות ת'צמה כמהות, לתפוס ת'צמה משלים ת'מעגל ויוצר קיום. קיום אחדותי שנועד בשבילנו, ואנחנו בשבילו. אנחנו קורצנו ממנה היא קירצה אותנו, אנחנו זה היא. A=B = 1 וזאת המושלמות. כמו שרע יוצר טוב וטוב יוצר רע הבדלים, כמו הבדלים בין אור לחושך. הם משלימים זה את זה מקושרים זה לזה. כמו כוח כבידה לחוסר כוח כבידה. כמו אלקטרון לגרעין והגרעין לאטום כמו המינוס לפלוס וזאת מושלמות אחדותית זה אלוהות היא אינה טעות. ולא הייתה טעות. אנחנו לא טעות, וכל מה שקורה איתנו. אנחנו מגדירים טעות במחשבה. אבל מהי אותה מחשבה? אותה מהות. הסיבה לריקנות – דפוס חשיבה הנבנה ביחס העולם המשתלב למערכת זיכרונית-  מילוי הרצון מנטרל את הרצון לכן יש חיפוש לעוד מילוי וחיפוש תמידי זה של החוסר והרצון לקבל, יוצרת ריקנות ועלינו להתחיל לתת ולהפסיק לרצות את החסר להפסיק להרגיש שחסר לנו וככה לא תהיה לנו ריקנות, רק שזה קשה להגיע לנטרול הריקנות.אבל אותה ריקנות היא במוחנו היא חלק מאותה מהות, לכן זה חלק מתוכניתה.חוסר מושלמות היא מושלמות החוסר עצמו הוא החצי השני במעגל המשלים. זאת מחשבה לוגית, אך ניתן להבין מיד בעזרת הלוגיות את האנלוגיה הזאת. ויש להבין שעלינו להתחבר למהות, לעצמנו לעולם, כדי להרגיש שלמים. קודם מעצמנו ואז מפה זה יבוא לעולם. על ידי הבנת העולם. הבנת עצמנו. הבנת המטרות של כל זה ושל עצמנו ושלנו בעולם. ומדוע לנו זה קורה ככה, ולהבין ולהביט בשאיפות החיובית של הכל. אנחנו כלים הפוכים, שצריכים להפוך את רצוננו.אם נקח את היד שלנו ונשים מול המראה, ונשנה את המחשבות – "נמחק את המחשבות" שלנו שהיד הזאת היא שלנו ונתפוס אותה שהיא לא שלנו, ונעשה הפרדה בין התזוזה ונחשוב שהתזוזה לא שלנו. והיד שאנחנו רואים במראה היא לא שלנו. היד תהפך להיות של מישהו אחר. –שאנחנו רואים מהצד. הזהות, הזהות הראשונית של עצמה. לכן הכל תשובת המחשבה. במצב צבירה. ת'צמה. כי היא חושבת על עצמה. כאל עצמה. ואין אפשרות לברוח מזה. וכשנברח באמת, נראה את גופנו מהצד. כי היא תתפוס מרחב אחר, או למקרה הגרוע תעלם.סבל הוא חוסר אהבה למשהו.  למצב שקורה לנו ועלינו להבין ולקבל ולאהוב את המצב הזה. ההפרדה כיצד היא נגרמת? הפרדה יוצרת אשלית מרחב,הפרדה בין אנשים, אדם שאינך רואה כעת, והוא לא עכשיו אותך, או אדם שאתה כעת רואה והוא אותך כשאתה מסתכל, החלקיקים נעשים אחד,איפה שאין את העיניים שלך אינך יכול לתפוס ת'עולם אותו חלק שממנו אינך תופס את העולם הם הרוחני (מחשבה,תודעה,וכדומה) שהיא במצב צבירה אחר. אתה מביט ברגליים זה חלק מהמצב צבירה השני אך מאחורי ראשך אינך יכול לראות את המסביב,החוש פועל מסביב לראש. אך חוש הראיה אינו פועל,חוש הראיה הראיה עצמה הוא אותו מרכיב אשר תופס ת'צמו במצב צבירה אחר ממוקד. יציב, ואתה נמצא בים אינסופי של אפשרויות. בנקודה X נניח כי נקודה X היא מה שאתה רואה. אז מה שאתה לא רואה,המקומות שמהם אתה לא רואה הם נקודה B נקודה B כאשר היא נפגשת עם שדה הראיה שלך היא תהפוך לC אז ישלנו B C X נקודה X נוצרת מהתמקדות, וסדר ורצף בנייתי של החומר הרוחני הזה התופס ת'צמו במוח האנושי הלוכד אותו ולכן הופך להיות קיום.אז כדי להבין זאת יש צורך הבנת המבוא: הבנת המבוא - הפנימיות והחיצוניות, הן תפיסות, אנחנו אומרים שהמוח הוא התופס את התפיסות.זוהי אינטרקציה עם העולם, זה עושה את הקיום של עצמנו, זאת התודעה.נגיד ונוכל לקחת את המוח שלנו, ולהשאיר אותו חי במיכל.ונקח מחשב, ונחבר למוח אלקטרודות, ונביא למחשב סצנה חוויה, אינפורמציה של תפיסות המוח עצמו יתפוס את זה כמציאות. המוח מעבד את זה כמציאות. המוח הוא התרמית של עצמו.אנחנו מחוייבים להבין כי כאשר אנחנו רואים מוח של אחר, אנחנו חווים אותו כתפיסה.ואותה תפיסה היא תרמית, והדרך בה אנחנו רואים את החומר היא תרמית הגורמת לנו לא להבין בעצם כיצד אנחנו חיים ומה המציאות האמיתית. כי הכל נובע מהמוח.כאשר נקח עצב של המוח, ונוציא אותו, נגלה כי אנחנו חווים את המוח של עצמנו כתפיסה.כאשר אנחנו נכניס אותו לתוך הפנים של המוח, נתפוס ונראה את כל המערכת העצבית שלנו וכשנכניס אותו לקורטקס הויזואלי ממנו מתקבלת התמונה באחורי הראש נראה אותו כתפיסה.כאשר נקח את העצב החווה הכל כתפיסה. או אפילו את עינינו ונצמיד עין מול עין.נראה 2 חלקים, אחד מראה את העין שלנו הימינית, החלק השני מראה את העין השמאלית.אנחנו נחווה את העיניים שאנחנו רואים כמשהו שאנחנו רואים במראה.מדוע אנחנו מרגישים מופרדים זה מזה? התשובה היחידה שניתן להעניק מבחינת הקבלה, הוא שאנחנו ישות שלמה,חלק מאותה הוויה, שכאשר היא עוברת בעולמות תודעתיים,עליונים,כל פרט ממנה תופס את עצמו כיחידה עצמאית נפרדת,ומרגיש באופן חופשי עצמאי. משבר אמצע החיים אמצע החיים הוא שלב התפתחותי נורמטיבי. למרות שלא מספיק נחקר, קיימת הסכמה לגבי הקונפליקטים העיקריים, השינויים והמטלות האופייניות לשלב זה בחיים, במיוחד קיימת תורה מגובשת לגבי אופי המעבר למחצית השנייה של החיים או מה שנהוג לקרוא "משבר אמצע החיים". הגישה הפסיכותרפאוטית הדינמית למטופל באמצע החיים אינה שונה מהותית לזו המאומצת כלפי מתבגר או אדם קשיש. הצעת המחבר היא כי התמקדות בנושאים קיומיים וגישה פסיכותרפאותית קיומית, על בסיס גישה דינמית, תואמים במיוחד פסיכותרפיה של אנשים במעבר למחצית השנייה של החיים. בחיבור שלהלן יוצגו הנושאים המרכזיים של הפסיכולוגיה של אמצע החיים. בהמשך תידון הרלוונטיות של הגישה הפסיכותרפאוטית הקיומית סביב ארבעה נושאים יסודיים של ה"שיח הקיומי": מוות, בדידות, חרות ומשמעת."אני פתאום חושש כי הסוף יגיע ואני אשאר לבד ואצטרך להחליט מה לעשות עם עצמי, איך הכל הסתדר עד עכשיו?" או הרלוונטיות של נושאים קיומיים לגבי הטיפול באנשים במעבר למחצית השנייה של החיים תקציר - אמצע החיים הוא שלב התפתחותי נורמטיבי. למרות שלא מספיק נחקר, קיימת הסכמה לגבי הקונפליקטים העיקריים, השינויים והמטלות האופייניות לשלב זה בחיים, במיוחד קיימת תורה מגובשת לגבי אופי המעבר למחצית השנייה של החיים או מה שנהוג לקרוא "משבר אמצע החיים". הגישה הפסיכותרפאוטית הדינמית למטופל באמצע החיים אינה שונה מהותית לזו המאומצת כלפי מתבגר או אדם קשיש. הצעת המחבר היא כי התמקדות בנושאים קיומיים וגישה פסיכותרפאותית קיומית, על בסיס גישה דינמית, תואמים במיוחד פסיכותרפיה של אנשים במעבר למחצית השנייה של החיים. בחיבור שלהלן יוצגו הנושאים המרכזיים של הפסיכולוגיה של אמצע החיים. בהמשך תידון הרלוונטיות של הגישה הפסיכותרפאוטית הקיומית סביב ארבעה נושאים יסודיים של ה"שיח הקיומי": מוות, בדידות, חרות ומשמעת. המטפלת מאחרת ב10 דקות לשעה הטיפולית, המטופל (גבר בן 42 בעל מאפייני אישיות נרציסטית במצב מאניפורמי) נראה כועס בעליל. אין זו הפעם הראשונה שהמטפלת מאחרת ותמיד תגובתו נזעמת ומפורשת על ידי המטפלת כביטוי להרגשה שמטופלים אחרים במחלקה יותר חשובים ממנו וגם כי זה מחזיר אותו לחווית ילדות של דחייה מצד משפחתו. לרוב המטופל נרגע מהאינטראקציה עם המטפלת. המטפלת המביאה את תוכן השיחה להדרכה ומדווחת כי הפעם האיש מסרב להירגע, ונעשה מרגע זה אינקוהרנטי באוזני המטפלת (כבת 30), הממשיכה להתייחס בצורה אמפטית לכאורה לעלבונות של המטופל. המטופל מדבר על כך שב10 דקות הללו היה יכול להספיק המון (המטופל צייר והוא נתון לאחרונה בבולמוס של ציור ללא הפסקה כולל במהלך כל הלילה). מצטט את סאלבדור דאלי אשר לטענת המטופל אמר שאנשים כמוהו (דאלי והמטופל) לא היו צריכים למות. ממשיך ושואל את המטפלת אם יש לה מושג מה זה לא לקרוא ספרים ישנים בשביל להספיק לקרוא את החדשים. המטפלת חוזרת ומפרשת את התגובה לאיחור במושגים של פגיעה נרציסטית והמטופל אינו מתייחס וממשיך לדבר על "הזמן האבוד".המעבר למחצית השנייה של החיים מספר תאורתיקנים תרמו להכרה וללימוד של אמצע החיים כשלב התפתחותי נפרד אשר במהלכו שינויים, מטלות ומטרות אופייניים לו. נראה לי חשוב לצורך הדיון להביא את תמציתם. יונג היה אחד החלוצים של הקונצפטואליזציה של המתרחש בעולמו הנפשי של האדם במחצית השנייה של החיים. על פי תורתו בתקופה זו מתרחשים שינויים מאוד משמעותיים אשר הנם אוניברסליים ומתהווים מתוך כוחות פנימיים. לטענתו לגברים ונשים במעבר לאמצע החיים יש נטייה להשתנות תוך הרחבת תחומי המגדר לזה שכנגד. נשים נהיות יותר מחוברות לחלק הגברי בעצמי (אנימוס): רציונליות, תחרותיות, ומושקעות במטרות שמחוץ למעגל המשפחתי בעוד הגברים מתחברים ליסודות הנקביים בעצמי (אנימה): אמוציונליות, אינטואיטיביות והתייחסות יתר לקשרים בין אישיים. תהליך זה יכול להיות חיובי עבור מי שמשכיל להטמיע את השינוי בצורה של הרחבת האישיות, לעומת זאת המעבר הוא קשה ואף מוביל לצמצום האישיות או פסיכופתולוגיה עבור מי שמתקשה להתחבר או להכיר באותם חלקים נקביים/זכריים עימם מתעמת במעבר לאמצע החיים. תהליך נוסף אשר יונג(1) תיאר בתהליך ההתפתחות במחצית השנייה של החיים הוא קשור לארכיטיף ה"צל". ה"צל" הוא אותו מבנה בנפש אשר כולל בתוכו את כל אותן האיכויות של האישיות אשר נחוות כלא רצויות, לא מוסריות עבור האיש וכל כן לא מתקבלות וראויות לעונש. עפ"י תורתו של יונג במעבר לאמצע החיים התכנים של ה"צל" אשר היו מודחקים עד עתה הולכים ונעשים מודעים. שוב עומדת בפני האדם בשלב זה של החיים לשלב בתוך העצמי אספקטים אלה של ה"צל" או להצטמצם באישיותו ולנקוט במנגנונים כפייתיים על מנת להתכחש לחלקים היצריים המאיימים הללו. כל התהליכים הללו ואחרים מסייעים למשימה העיקרית של המעבר למחצית השנייה של החיים היא האינדיבידואציה, המשמעות של אינדיבידואציה בשלב זה של החיים היא בעיני יונג המעבר מעשייה ואידיאולוגיה קולקטיבית ל"מימוש עצמי" בתהליך פעיל ומודע שבו האדם מחויב למימוש איכויותיו הבלעדיות והייחודיות לו.תהליך זה קורה במעבר למחצית השנייה של החיים לא רק בגלל שהאדם הוא יותר חופשי ממחויבותו כלפי משפחה וקריירה כאופייני לבגרות המוקדמת, אלא שזהו חלק מתהליך תוך נפשי המוטבע מראש בעצמי ואפשר שוב להתחבר אליו או להתנגד לו. האידיבידואציה היא בסיכומו של דבר הדרך להתמודד עם החרדה מפני המוות האישי.אליוט זאק נחשב כמי שטבע את המושג "משבר אמצע החיים"(2), הוא הציע כי הנושא המרכזי של משבר זה הנו ההתמודדות עם מודעות למוות כנושא אישי. הוא ביסס את השערותיו על מחקר ביוגרפי של 310 אומנים, ז'אק(2) הבחין בשינוי ביצירתם מתוכן "לירי ותאורי" בסגנון של יצירתיות אימפולסיבית שכינה "ישר מהתנור", ליצירות בעלות תוכן "טרגי ופילוסופי" בסגנון הרבה יותר רפלקטיבי כאשר היצירה "מפוסלת" קודם בראשו של היותר. הוא הסביר מעבר זה במושגים של התיאוריה של מ. קליין, כאשר המשבר של אמצע החיים הוא עבוד חוזר של הפוזיציה הדכאונית. ניתן לתרגם את המושג של התמודדות עם רעיון המוות בהתמודדות עם כל מה שמסמל "אין": מגבלות, אי צדק, מחלות.לוינסון(3) סקר ארבע קבוצות של גברים במעבר למחצית השנייה של החיים משכבות סוציו-אקונומיות שונות. בסיכום עבודתו גם הוא סבר כי תקופה זו של החיים מאופיינת במשא ומתן עם רעיון המוות והסופיות. על פי ממצאיו ומסקנותיו של לוינסון במעבר לאמצע החיים יש שלוש מטלות עיקריות: א) סקירה של החיים בבגרות המוקדמת והערכה מחודשת לגבי מה שנעשה בה. ב) נקיטה בצעדים הראשונים לקראת חייו במחצית השנייה של החיים. הדגש עובר בהדרגה מהעבר אל העתיד. ג) לוינסון מיקד את ההתמודדויות העיקריות בשלב המעבר למחצית השנייה של החיים סביב ארבעה צמדי קוטביויות והן: צעיר/זקן, הרס/יצירה, זכרי/נקבי והצמדות/נפרדות. כל הקוטביויות הנ"ל אינם שוללות זו את זו הדדית אלא שבמחצית הראשונה של החיים הם פחות באינטגרציה ביניהם כי הפיצול במיוחד מסייע לתפקוד טוב יותר ("אני גברי", "אני צעיר לנצח", אני רק יוצר, לא הורס" וכיו"ב). המודעות לקונפליקט שקוטביויות אלה מעורר את ההתפתחות לקראת המחצית השנייה של החיים, מתוך הצורך בעיקר לחיות עם העדר הפתרון שבדילמות אלה.וואילנט(4) ערך מחקר לונגיטודינלי בקבוצה של בוגרי מכללה לאורך כ35 שנה, הוא התרשם כי בתקופה שסביב גיל 40 הנחקרים חשו כי זו הזדמנות לפרוץ מכבלי המוסכמות של הבגרות המוקדמת. בתקופה זו של חיי הנחקרים הודגש ההיבט הבין דורי של תקופת אמצע החיים (בין מתבגרים להורים מזדקנים). ניתן לאמור כי ההשלכה של "מפגש כפול" זה היא ההתעוררות של אידיאלים, ערכים, יצרים אשר לכאורה ננטשו או הודחקו, ביחד עם עימות במציאות של חולי, זקנה וסופיות.גולד(5) חקרה את ההתפתחות בבגרות על ידי עריכת קבוצות בחתכי גילים שונים, דרכם למדה על הנושאים העיקריים אשר מעסיקים כל קבוצת גיל. הממצאים נוסחו כ"הנחות שווא" (misconceptions), אשר מאפיינות כל קבוצת גיל, הנחות אלו מאותגרות ומופרכות בכל שלב בחיים. לגבי אמצע החיים "הנחות השווא" השכיחות המופרכות אז היו: "אשליית הנצחיות תשמר לתמיד", "מוות לא יגע בי או באלה היקרים לי", אין חיים אחרים מעבר לאלה שאני חי/ה", ובמיוחד לגבי נשים "אין קיום בלעדי נותן חסות ומגן". בתמצית ניתן לאמור כי במעבר לאמצע החיים מתמודדים עם היפרדות (הפעם אולי מרעיונות וערכים שטופחו בבגרות המוקדמת) ועם רעיון הסופיות.נויגרטן(6) תרמה רבות למחשבה על האדם המחצית השנייה של החיים, בין השאר היא תיארה תהליך של העמקת הפנימיות Interiority, לא רק במשמעות של Introversion, כפי שגם יונג(1) תיאר, הכוונה היא שהחיים הרגשיים נהיים יותר מושקעים בעולם הפנימי ופחות תלויים בציפיות החיצוניות תוך התמקדות באובייקטים, ובתהליכים המתרחשים במציאות הפנימית, בצורה יותר רפלקטיבית.לא ניתן לסיים דיון על ההתפתחות של המבוגר בלי לציין את זווית הראייה של אריקסון(7) לגבי תקופת הבגרות. המטלה ההתפתחותית הנראית לי תואמת המעבר למחצית השנייה של החיים היא Generativity vs Stagnation. Generativity בתרגומו העברי לפוריינות, משמעותה היכולת ליטול אחריות על העתיד בהנחיית דור חדש, לא במובן האינסטרומנטלי, אלא ברמה הרעיונית והרגשית של לאפשר אידיבידואציה הדדית תוך נטילת האחריות למטען של ערכים שכל אחד נושא עמו ואשר יש להם משמעות טרנסנדנטלית. בכך מטלה זו היא שונה מהמימוש העצמי של הבגרות המוקדמת, באחריות שהיא מעבר לאישי לעבר המשפחתי, החברתי, הקהילתי. הגישה הקיומית - אין זה קל לנסות להגדיר גישה קיומית מהי, ואנסה רק לתמצת את עיקריה לצורך הדיון שבהמשך. ההגדרות שלהלן לגבי הפסיכותרפיה הקיומית לקוחות בעיקר מספרו של יאלום “Existential Psychotherapy”(8), על פי יאלום הפסיכותרפיה הקיומית משתייכת לפסיכותרפיות הדינמיות במשמעות שהיא מכירה בכך שכל התהליכים המנטליים, החשיבה, האמוציות וההתנהגות הן האדפטיביות והן החולניות מקורן בכוחות נפש והאינטראקציה ביניהם, אשר מתרחשת בדרגות שונות של מודעות. הכלים של הפסיכותרפיה הקיומית לברר את מהותם של כוחות אלו הם, כמו בגישות דינמיות אחרות, ההתבוננות העמוקה, חלומות, חוויות פסיכוטיות או התנהגות של ילדים.המהות של קונפליקט נפשי על פי הגישה הקיומית הנו בין המודעות לנתוני הסיטואציה הקיומית לבין הניסיון להימנע ממודעות זאת, כי המודעות מעוררת חרדה. במקומה באים מנגנוני ההגנה למנוע את המודעות הכואבת ממה שמכונה Ultimate Concern. נתוני הסיטואציה הקיומית אינם מוגדרים בקטגוריות, אך אלה שמקובל לראותם כמרכזיים מבחינת ארגון האישיות וברלוונטיות קלינית הנם: מוות, משמעות, בדידות וחרות/אחריות (שוב לפי יאלום). העימות עם נתוני המציאות מתרחש בעיקר, אבל לא רק, ב"מצבים גבוליים" (border situations), הכוונה למצבים כגון מחלה שמפגישים אותנו עם רעיון המוות והבדידות ואמורים להביא אותנו להתלבט לגבי שאלות של משמעות ושל חרות ואחריות כלפי עתידנו. בהמשך אציג בקצרה את ארבעת המוקדים של התיאוריה והטיפול הקיומי, אשרטט את מנגנוני ההגנה כנגד החרדה שמעוררים נושאים אלו, היכן הנושאים הקיומיים פוגשים את נושאי המחצית השנייה של החיים והמעבר אליה ולבסוף אנסה להראות בכל נושא את הרלוונטיות של התיאוריה הקיומית בחדר הטיפולי במיוחד לגבי האיש הבוגר לעומת המטופל הצעיר. מוות (סופיות) "סאלבדור דאלי היה אומר כי אנשים כמוהו וכמוני לא היו צריכים למות. יש לך מושג מה זה לא לקרוא ספרים ישנים בשביל להספיק לקרוא את החדשים?". המוות נושא מרכזי בתיאוריה הקיומית, מחולל ומכונן הכל. המודעות למוות איננה במובן המצומצם שכולנו בני תמותה ושיום אחד עלינו להיפרד מעולם זה. הכוונה מה שמסמל והמהווה סופיות, חלקיות ומוגבלות. מול סופיות זו מתהווים האלמנטים הקיומיים האחרים כמו בדידות, משמעות ואחריות-חרות. מחסום שמכתיב בחירות או כהגדרתו של יאספרס(10) reassessment of priorities. משימה אשר מתקיימת מול מצבים גבוליים, שבמהותה מזכירה את ממצאיו של לוינסון לגבי המטלות המעבר למחצית השנייה של החיים. המצב בו אדם נהייה מודע בצורה כואבת לכך ש"ב10 דקות איחור לתחילת הטיפול הייתי יכול להספיק לצייר לפחות חלק מציור" כדברי המטופל בדוגמה בראשית המאמר, הרגע הזה (למרות הבנאליות לכאורה שבו) הוא "מצב גבולי" כאשר מעבר לביטוי לרצון ליעילות או להדגשת החשיבות של הזמן שלו לעומת הזמן של המטפל, אדם מתעמת עם רעיון הסופיות, במצב כזה אכן מתרחש reassessment of priorities כפי שמתואר על ידי לוינסון במחקריו. על פי יאלום הדרך להתמודד עם המוות הנה על ידי שני מנגנונים עיקריים הפוכים לכאורה: הראשון הוא I’m inviolable דהיינו מעין תפיסה נרציסטית, אומניפוטנטית וגרנדיוזית שאני מעל הכל ויש בי personal specialness ומשום כך "שום דבר לא יכול לקרות לי" וגם "הכל מגיע לי". המנגנון השני בנוי על הפנטזיה של ה ultimate rescuer, סוג של קשר תלותי כמעט סימביוטי עם אובייקט הכל יכול (בעל, מנהל, מוסד, אמת) ועל כן יש תמיד משהו שאפשר להישען עליו ולסמוך עליו ו"גם אם אני חסר אונים יש מי שיושיע אותי בכל מצב". (משפטים דומים מצאנו אצל גולד כהנחות שווא שמופרכות במעבר לחצי השני של החיים). שני המנגנונים הללו שהזכרנו לרוב מאבדים מיעילותם במחצית השנייה של החיים. זאת, בשל האירועים החיצוניים האופייניים לגיל זה, כגון שינויים גופניים, מחלות של האיש או של בני גילו, הזדקנות ומוות ההורים, צורך ליטול תפקידים אחראיים (במקרה של התלוי במושיע האולטימטיבי). חייבים אז להתייחס לקושי שבעימות עם הסופיות בין השאר למען בחירות מחודשות שאמורות להיות טובות יותר, בשל היותן אדפטיביות ובעיקר אישיות-אוטנטיות מאלו שבעבר.נושא הסופיות "מככב" לא רק בתיאוריה הקיומית, הוא מרכזי בתיאוריה ההתפתחותית של המחצית השנייה של החיים: עצם המודעות שחולף הזמן ו"הנה אני מזדקן" קשורה בעיקר, כפי שהוכיחה נויגרטן, לתפיסת המוות כמשהו אישי. א.ז'אק כאמור טובע לראשונה את המושג משבר אמצע החיים כקשור למפגש עם רעיון הסופיות, מה שמחייב עיבוד מחדש של הפוזיציה הדכאונית עפ"י מ. קליין, גם וואילנט ו לוינסון אשר ערכו מחקרים לונגיטודינליים באנשים בוגרים עד שנו ה60 שלהם מצטטים מפיהם כי הגורם המאיץ מבחינה התפתחותית הייתה הידיעה בשנות הארבעים שלהם כי הסופיות הנו עניין שנוגע גם להם באופן אישי.המודעות למעבר למחצית השנייה של החיים, או במילים אחרות לחלוף הזמן, הוא יסוד חשוב בטיפול באיש הבוגר אשר כאמור נהייה מודע לו בעיקר בזכות העימות עם רעיון הסופיות. המוות נוכח גם בטיפול באיש הצעיר במחצית הראשונה של החיים. אך זה לא מהווה נושא מרכזי משום ההכחשות הכבדות והאשליות שטרם נופצו ש"אני ויקירי נחייה לנצח", המוות קיים אך לא כנושא אישי-אינטימי. לאיש הצעיר השמיים הם הגבול, אין מגבלות (סובייקטיבית), אין חלקיות ואין מוגבלות לכאורה. די שנזכור את הביטוי השגור לגבי איש באמצע החיים "זה מתחיל להיות גיל שבני הכיתה מתחילים לחלות ואף למות וזה מפחיד", "מתחיל?", הרי אצל כל איש המגיע למחצית חייו היו בני כיתה אשר עוד בתיכון חלו בלוקמיה, נהרגו בתאונת דרכים או במציאות העגומה של ישראל נפלו בעת השרות הצבאי. מסתבר לכאורה כי ה"מתחיל" מתייחס לא לעולם האובייקטיבי אלא להתעוררות המודעות שהמוות והסופיות הנם מושגים אינטימיים ואישיים. מכאן השוני בהדגשים בטיפול באיש המצוי במעבר למחצית השנייה של החיים.משמעות - "כן זו השקיעה... שמיים אלו הם בצבע כחול מוכתם בירוק נוטים ללבן אפרורי, ובצד שמאל... רוכן, צפוף, ערפל ערמוני בצבע ורוד מת. יש שלווה גדולה שאינה שלי,... אני סובל מכך שאין לי ההנאה המעורפלת להניח שהיא קיימת. אך למעשה אין שלווה ואין חוסר שלווה: רק שמיים, שמיים בכל הצבעים המעלפים..." מתוך "ספר האי נחת, פרננדו פסואה, עמ' 182.קטע זה ממחיש את אשר קאמי(10) דיבר על האבסורד והמתח שבין הניסיון ליצור מערכת ערכים בעלי משמעות לבין האדישות של היקום אשר לכאורה הוא נעדר משמעות אימננטית. חיפוש משמעות הוא חלק בלתי נפרד מהקיום, מההתבגרות (אם לא לפני כן) עד הזקנה, דרך למצוא הגיון בעולם אשר הוא חסר משמעות במהותו. מצבים גבוליים אשר מתרבים במעבר למחצית השנייה של החיים מביאים בהכרח להביא לעימות עם שאלות של משמעות.מנגנוני הגנה שמאפשרים לנו להתמודד עם הריקנות המאיימת מאחורי העדר המשמעות, הם משני סוגים: פולחן של העדר המשמעות ע"י גישה צינית וניהיליסטית לכל נושא או פולחן נוקשה של משמעות מסוימת (דת, אידיאולוגיה, מוסד) שהופך את החיים לאלטרויסטים לכאורה ורבי עשייה (מה שגם עוזר להתמודד עם תחושת הריקנות). מאפייני המעבר למחצית השנייה של החיים מעמידים במבחן מנגנוני הגנה אלו. הציניות והניהיליזם מאותגרים על ידי הבידוד החברתי והמשפחתי שנוצר. האלטרויסט רב המעש רואה במחצית חייו שהאלים מאכזבים בין אם זה הורים, משטר או אידיאולוגיה, מה שמקשה על המשך המירוץ אחר העשייה, בשל הירידה במוטיבציה ואולי לא פחות בשל הירידה בכוחות בכלל. כל התהליכים הללו מותירים את הפרט במעבר למחצית חייו מול אימת הריקנות והעדר משמעות ללא אפשרות להפעיל את מנגנוני ההגנה המוכרים לו. ויקטור פרנקל(11) דיבר על ה existential vacuum הנוצר במצבים של disidentification בין השאר במקום בו אין לכאורה דרישות וציפיות ברורות מהסביבה וה role של האדם לא ברור לו לעצמו (תופעה מוכרת בסופי שבוע). מצב זה הוא מקור לחרדה כי הוא מחייב הכרעות אשר פתרונם חייב לבוא מהעצמי ומהעולם הפנימי של האיש. המחצית השנייה של החיים אשר באה אחרי תקופה של בניה והתיישבות בבגרות המוקדמת, מהווה ואקום קיומי אשר מחייב מציאת משמעות אישית קיומית שלא בהקשר לציפיות או לדרישות של הסביבה, בין אם הן רבות מנשוא או שחדלו מלהתקיים כמו במקרה של ה"הקן המתרוקן".לכאן מתקשר הנושא של תהליך ה Interiority (נויגרטן) אשר כאמור מתפתח במחצית השנייה של החיים, והוא מהווה התמקדות בעולם המציאות הפנימית כולל פתרונות מתוכם. יש שוני באיכות התכנים של משמעות בהתבגרות (קומוניזם, פיתוח מחשב חדש...)לבין זו של הבגרות המאוחרת (עצמי, משפחתי...). תכנה של המשמעות בהתבגרות הנו בעל ממד קוסמי, עם תיאוריות מאחוריה ועקרונות שמנמקים אותה. למשמעות במחצית השנייה של החיים גם אם היא נשענת על אלמנטים אידיאולוגיים ומוסריים יש לה פן אישי שבא לבטא את התנסויותיו של הפרט ואלמנטים של תובנה פרטית, אסתטיקה והרמוניה אשר קשורים לבחירות מאד פרטיקולריות. התיאוריה הקיומית שמה במרכז את ההוויה האישית ולא כללים ועקרונות קולקטיבים. מכן שהיא תואמת יותר מבחינה התפתחותית את העולם הרגשי של האיש במחצית השנייה של החיים בחפשו אחר משמעות. מכאן השוני באופי העבודה הטיפולית עם המבוגר הצעיר. דרושה מידה של בגרות ושל התנסות במצבים גבוליים של אובדן ומצוקה על מנת להביא לחיפוש תשובות אישיות אודות למשמעות. קשה אצל איש צעיר להעלות שאלות או ספקות לגבי סיבות לקיום כאשר הוא בטוח כי "אני קם בבקר וטורח קשה ומקריב את עצמי כי אני אמור לפרנס, לתמוך, לעזור, לסייע כי כך עשו הורי, אבותי, ואמונתי, חינוכי, עקרונותיי מכתיבים זאת" או "טובת האנושות, המדינה, הצבא, המשפחה, עמדו לנגד עיני". לרוב זה מבלבל ומעורר התנגדות לדבר עם המבוגר במחצית הראשונה של חייו בלשון קיומית של משמעות אישית מנותקת מהקונטקסט הסביבתי, לא בעד ולא נגד, במיוחד אם יש במשמעות הזאת אלמנטים של אסתטיקה, הרמוניה או צדק פיוטי.חרות ש. רופאה בת 46 מגיעה לטיפול בשל מצב דכאוני ברמת חומרה קשה המחייב את אשפוזה. היא משמשת שנים רבות כסגנית מנהלת מחלקה פנימית, אהודה ובעלת מוניטין. עם פרישת מנהל המחלקה, רק טבעי שמוצע לה התפקיד. לאחר הרבה התלבטויות שמפתיעות את כולם, מקבלת את התפקיד וכעבור חודשיים כאמור מתאשפזת. בעיבוד מאוחר של החוויה, אומרת ש: "לא יכולתי לפטר אנשים, גם לא יכולתי לקבל רופאים חדשים לעבודה בשביל לא לדחות אחרים, זה היה סיוט, פתאום הבנתי שכל חיי עד כה אשר חשבתי בנויים על יצירה ועשיית רק טוב, יש בהם בעצם מחדלים, הרס ואכזבת אחרים, לא יכולתי לשאת זאת".שאלת החרות האישית מרכזי לגבי הפילוסופיה והפסיכותרפיה הקיומית, הוא גם מיתרגם גם במושגים של אחריות וחופש בחירה. החרדה שמתעוררת מול החופש נפתרת על ידי הדחקתה בדרכים שונות. הבנאליות ביניהן הם הבריחה מאחריות על המעשים ועל החולשות, "המנוס מהחופש" במושגים של א.פרום(12) או העתקת האחריות לכל גורם אחר אם במשפחה ואם מחוץ לה תוך הדגשת ההיבט של הקורבן אשר איבד את השליטה על חייו. מנגנון דומה הנו ה compulsivity אשר הוא כביכול מצב שבו הפרט חסר אונים לחזור על התנהגויות כמו רומן מחוץ לנישואים או הפרה של המסגרת מתוך תחושה שהיה רוצה לעשות אחרת אך לא יכול. המנגנון הכי מתוחכם בעיני הוא המרת התלות באחרים הסוף ההתבגרות בתלות של אחרים בו, אז נשמעות הטענות על כך כי אין שום אפשרות לממש את הזהות וליטול אחריות על החיים כי הרי "ההורים, המשפחה, העובדים תלויים בי ואיני יכול לנטוש אותם ולהפר את אמונתם". טענות אלה גם משכנעות את הפרט והסביבה כי הן נשמעות אלטרויסטיות ויש בהן לכאורה דווקא נטילת הרבה אחריות. במיוחד מנגנון זה כשל במעבר למחצית השנייה של החיים עם גדילתם והתפתחותם של האחרים אשר כבר לא תלויים כבעבר. מכאן הצורך להתמודד עם נושא האחריות והבחירה החופשית. ובכלל התרפיה הקיומית שמה דגש על נושא הבחירה החופשית בכל צומת דרכים בחיים ובעיקר בעתות מצוקה (adversities), למול מצוקות אלה יש צורך בבחירות מחודשות, בהם תובנה לכך כי "אין ללכת בין הטיפות", כי בכל אופציה יש תמיד מהמחדל ומין הרוע, אם לנו ואם לזולת. המעבר למחצית השנייה של החיים טומן בו שפע של מצוקות (שינויים בגוף, מחלות, הזדקנות ההורים, חסימה בקריירה וכיו"ב), מה שמחייב להתמודד עם משמעות הבחירות ורגשי האשמה ותחושת ההרס הכרוכים בהן, והרי זאת המשמעות של אחריות וחרות. פריצת ה"צל" לתודעה עפ"י תורתו של יונג מתרחש בשלב הזה של החיים, כרוך לבטח במאבק סביב נטילת החרות ולקיחת האחריות על ה"צל" בשל היותו חלק מהעצמי (האוטנטיות), גם אם זה מנוגד לרוח הסביבה, ציפיותיה והערכים עליהם גדלנו, כשתחושת האשמה בלתי נמנעת. לנושא ה"צל" יש גוון של אזוטריות, אך נמצא לו סימוכין אפילו בתאורטיקן מה"זרם המרכזי" כמו קרנברג (13) אשר בשני מאמרים על נרציסיזם נורמלי ופתולוגי של אמצע החיים מתאר תופעות דומות ומדבר שם בין השאר על ה"גילוי" המחודש שיש רוע ורשע באדם ובעולם. גם א.ז'אק מדבר בעצם על תופעה דומה לזו של המודעות ל"צל", כאשר מתאר את העיבוד המחודש של הפוזיציה הדכאונית במעבר למחצית השנייה של החיים. המכנה המשותף של כל התאורטיקנים הללו הוא התפיסה שחלק מההתפתחות הנורמטיבית הוא המודעות הכואבת באמצע החיים שקיים הרוע בעולם ובנו ושמודעות זו מחייבת הכרעות חדשות ונטילת אחריות. כל הנושאים הללו קיימים בחדר הטיפולי במחצית הראשונה של החיים. ההבדל העיקרי בין הבגרות המוקדמת למחצית השנייה של החיים בנושא הרוע נעוץ לדעתי בפתרונות. הפתרונות של הבגרות המוקדמת נובעים בראיה בפיצול של הרוע והטוב מה שמאפשר לאמץ את ה"טוב", בד"כ בעקרונות סביב המשפחה, העבודה והחברה שהן לכאורה אמיתות מוחלטות שאין עליהם עוררין ואין בהם מתום ומזדון. נושא הקוטביות הרס-בניה כפי שמועלה ע"י לוינסון ותפיסת הטרגיות שבקיום, מכתיב במחצית השנייה של החיים בחירות אשר יותר דומות לאלו המתוארות במודל הקיומי, בשל הצורך לקחת דרכן אחריות לא רק על החיובי שבהן אלא על המחדל, על הרוע שבנו אשר בא לידי ביטוי ועל הרוע שייגרם לסביבתנו כתוצאה מהבחירה. בסיטואציה הטיפולית ניסיון להביא איש צעיר למודעות של ה"צל" ולנטילת האחריות עליו יביא לרוב לתחושה של ביקורת ועוינות מצד המטפל ויעורר רגשי אשמה שיביאו לבחירות פחות תואמות את מאוויי העצמי, בחירות לא אוטנטיות במושגים קיומיים.זווית ראיה אחרת של אותו נושא היא דרך הצורך ברוויזיה של הקודים המוסריים לאחר שהתלות והלחצים של המציאות החיצונית משתנים באופיים (התהוות עצמאות כלכלית, קבלת עמדת אחריות וניהול, נישואי הצאצאים ועזיבתם, התהוות תלות ההורים, וכו...). שינויים אלה, לקראת המחצית השנייה של החיים, מחייבים אותנו לבדיקת הערכים והקודים המוסריים על פיהם חיינו עד כה. על פי ניסיוני מבוגר צעיר מאד מתקשה לקבל שיש מקום לבירור ושינוי הקודים המוסריים, הנראים בעיניו כאלמנטים נצחיים ולא משתנים תחת נסיבות או שינויים בעולם הפנימי, מעין כוכב לכת, אשר אין לערער על קיומם. גם במקרה זה הנאום הקיומי יותר תואם דו שיח עם האיש במחצית השנייה של חייו בנושאים של חרות הבחירה ואחריות על הרוע, וגם אודות השינוי העיצוב מחדש של קודים מוסריים.הבדידות - על אחד הקירות הצדיים בחדר הקליניקה תלויה כרזה ממוסגרת עליה כתוב באותיות גדולות “Je me sens seul” (אני מרגיש לבד). המטופלים מתחלקים לשלוש קבוצות, אלה שמיד בהתיישבם פולטים באנחה כבדה: "כמה שזה נכון", אלה שרק כעבור שנתיים-שלוש בטיפול מתייחסים לכרזה במגוון התייחסויות, ואלה שלא מתייחסים אליה כלל. באופן עקבי ובלא יוצא מן הכלל גילם של המתייחסים מיד מעל שבעים, אלה מתמהמהים גילם בין ארבעים לשבעים, אלה שלא מתייחסים גילם מתחת לארבעים.התיאוריה הקיומית מדברת על בדידות לא במובן הפיזי ואף לא לניכור המתקיים בין חלקים שונים בנפש. הכוונה היא לבדידות בה אין בריחה מכאב ומרעיון הסופיות. בדידות בה הקרבה היא מוגבלת באופייה, וכל תמיכה, הבנה, עזרה יש בהם מין המוגבלות. מנגנוני ההגנה שמאפשרים להתמודד עם בדידות ניתן לאפיין אותם ברמה הקונקרטית בצורות שונות של התחברות לזולת וברמה המופשטת בהצמדות לקולקטיב מבחינת הזדהות רעיונית או רגשית. בדרך נורמטיבית כבר בתחילת המחצית השנייה של החיים מסתמנים אובדנים החל מהזדקנות ומות ההורים ועד עזיבת הילדים את הבית או נישואיהם, אובדנים חלקיים ושלמים אשר מפגישים את האיש עם הבדידות הקונקרטית. מחלות אשר מתחילות לפקוד אותנו בתקופה זו של החיים חושפות אותנו לשברירותינו ועד כמה גם אם אנחנו מוקפים בסביבה אוהבת ההתמודדות עם הכאב והפחד שכרוכים במחלה הנה נחלתנו הבלעדית. כפי שהיטיב לתאר טולסטוי(14) ב"מותו של איבן איליץ".אריקסון מגדיר את שלה הבגרות המוקדמת כנע בין אינטימיות לאיזולציה, ברור כי עד שנות השלושים לומדים ליהנות מהאינטימיות, אך אט, אט לקראת המחצית השנייה של החיים חודרת ההכרה, כי גם לאינטימיות יש גבולות, ולומדים מה אי אפשר לקבל מהאחר ואז בשלה המודעות לגבולות האינטימיות. תהליך זה מחזיר אותנו, חלקית לפחות, לאיזולציה. ההתפתחות וההתפכחות האישית בחיים הבוגרים מביאה בהכרח לעימות מחודש עם הבדידות גם ברמה של הזדהות רגשית או רעיונית עם הקולקטיב. ראוי לציין כי מושגים התפתחותיים של המחצית השנייה של החיים יש בהם יסוד אימננטי של תחושת בדידות. די אם נזכיר את מושג ה interiority של נויגרטן, individuation של יונג ו becoming one's own man של לוינסון, או בניסוח אחר The loneliness of being one's own parent. למעשה כל הבחירות מחודשות מתוך מגמה של אידיבידואציה מהקולקטיב, הטמעת המגדר הנגדי, או קבלת אחריות על הרוע חושפות אותנו בכל החלטה לתחושת בדידות, אימננטית לכל התקשרות עם העצמי. כמו שאר הנושאים שתוארו (מוות, משמעות, חרות) גם נושא הבדידות קיים בחדר הטיפולי בטיפולו של האיש הצעיר, אבל בטיפול בו אנו "משתפים פעולה" עם ההגנות המאניות שמביאות לעודד ולקדם את תהליך הסוציאליזציה או להעמיד את נושא היכולת לאינטימיות כמטרה טיפולית. כתוצאה מכך יוצרים אנו את האשליה כי יש פתרון לבדידות וזה המשמעות של צמיחה וגדילה. באופן פרדוכסלי הטיפול באיש במחצית השנייה של החיים אמור להביא לתובנה, עפ"י מיטב המסורת של התיאוריה הקיומית, שהצמיחה והגדילה פרושה התמודדות עם העובדה שהבדידות הוא אחד מתנאי הקיום שאין לו פתרון אלא חלקי ואולי בכלל לא.דברי סיכום - אין ספק שבבסיס הנאמר קיימת הנחה כי יש התפתחות אצל המבוגר מעבר לבגרות המוקדמת. תקפות הנחה זו אינו מחייב תיאוריה אחרת על מבנה הנפש או טכניקה טיפולית חדשה, אך בהחלט משנים את ההדגשים בסיטואציה הטיפולית. בנוסף, קבלת ההנחה לגבי ההתפתחות של המבוגר מעלה שאלות לגבי עמדתו של המטפל הצעיר בהתייחס לעולם הרגשי של המטופל המבוגר. שני נושאים אלה חיוני לדון בהם, אך זה חורג מגבולות המאמר.ניסיתי לתאר בקצרה את עיקרי הקווים ההתפתחותיים לקראת המחצית השנייה של החיים. תמצית הסיפור הוא כי במעבר לאמצע החיים הסופיות הופכת להיות נושא אישי ואינטימי ובעקבות כך יש חיפוש מחודש של משמעות הקיום, מה שמעמת עם שאלות של חרות ואחריות תוך תחושה כואבת של בדידות. והרי זו התמצית של המצב האנושי עפ"י התיאוריה האקסיטנציאלית. החפיפה הזו היא הבסיס למחשבות שהבעתי במאמר, בו ניסיתי להבליט את החשיבות של הדגשים הקיומיים בטיפול בפרט במעברו למחצית השנייה של החיים.

 

 פרקים במודעות עצמית – לחצו כאן

 

אופנה, אמר פעם אוסקר וויילד, היא דבר כל כך מטופש עד שמוכרחים להחליף אותו לעתים קרובות. גם בעולם הרוח יש אופנות, והן מצטיינות לפעמים באווילות לא פחותה מחידושי הסמרטוטרים של פאריז. כזאת היא האופנה שהשתלטה כיום על מחלקות רבות באוניברסיטאות בימינו, ה"פוסט-מודרניזם."

נכון, זכותם של אנשים ללכת אחרי אופנות בכל הקשור לענייני טעם. זכותו של כל אדם לכנות בשם "אמנות" כל מיני שרבוטים הנראים חסרי פשר לאדם אחר, כי אמנות היא, מעצם הגדרתה, עניין של טעם אישי. אך כשגישה הזאת עוברת גם אל המדע, ההיסטוריה והמשפט, התוצאות הן, במקרה הטוב, מגוחכות. הפוסט-מודרניזם מסוגל לקלקל כל חשק והתלהבות לעסוק במדע, וחשוב להסביר לאנשים צעירים שכל קשר בינו לבין המדע הוא מקרי בהחלט. לא פחות מדאיגות הן השלכותיו החברתיות והמוסריות. בואו, אם כן, נבחן מקרוב כמה מההכרזות המרעישות הללו המושמעות בשנים האחרונות באמצעי התקשורת, בבתי-הספר ובכתבי-העת.

א. אין אמת אובייקטיבית. לכל אחד האמת שלו וכולן נכונות.  באמת? אולי מחנות ההשמדה לא היו? הרי יש אנשים שה"אמת" שלהם, עליה הם מוכנים ללכת לכלא, היא שכל השואה היא בלוף. ואולי גם לא צריך להתרגש מנתוני המועצה לשלום הילד בדבר אלפי ילדים בישראל החשופים מידי שנה להתעללות? הרי כמעט כל ההורים המתעללים שהובאו לבית המשפט מספרים בלהט את ה"אמת" שלהם, דהיינו, שהילד/ה המפונק/ת סתם ממציא/ה את כל הסיפור. אוי כמה זה נחמד כשכולם צודקים!

הרלטיביזם הרעיוני, כלומר, הטענה שכל אמת היא יחסית, מקורו בין השאר בספר חשוב של פילוסוף המדע תומס קוּן הוא הראה שפַּרַדיגמה מדעית, דהיינו, תמונת העולם שיוצר כל מדע, פועלת כמסננת המפריעה לראות עובדות שאינן תואמות אותה. זו באמת סכנה שכל מדען צריך להיות ער לה, שהמדע עצמו יהפוך לדוקטרינה המשמרת את עצמה. אבל אפילו קוּן התקומם כשראה את הטענה שלו מופיעה בכתבים מיסטיים וספיריטואליים ששמחו על ההשתחררות מעולו המחניק של המדע ומיהרו להכריז כי גם טענותיהם הביזאריות הן "מדע." כי זה בדיוק ההבדל בין פַּרַדיגמה מדעית לפַּרַדיגמות אחרות: שום פַּרַדיגמה מדעית אינה שולטת לנצח. אמנם, היא מנסה להנציח את עצמה ע"י סינון ופירוש מחדש של העובדות, אבל במוקדם או מאוחר היא ממצה את עצמה, סדקים נבעים בה ופַּרַדיגמה חדשה מופיעה כתחליף. לעומת זאת, פַּרַדיגמות לא מדעיות חסינות בפני זעזועים כאלה, כי יש להן כוח הרבה יותר גדול לסנן ולעוות עובדות שאינן מתאימות להן. החוסן הזה, שבגללו הן נראות כאמיתות נצחיות, הוא בעצם מה שעושה אותן חסרות ערך.

כאן המקום להזכיר הבחנה גאונית שעשה פילוסוף המדע קארל פּופֶּר בעבר, סברו אנשים שתיאוריה היא מדעית אם ניתן להוכיח אותה. כלומר, התיאוריה צריכה לנבא משהו, ואם הניבוי מתאמת, התיאוריה מדעית. בא פופר ואמר: בדיוק ההפך! תיאוריה היא מדעית אם ניתן, בעיקרון, להפריך אותה. זה נשמע קצת מוזר, כי הרי תיאוריה שהופרכה היא לא נכונה. אכן, אמר פופר, היא לא נכונה, אבל היא בכל זאת מדעית. אישוש הוא תמיד זמני אבל הפרכה היא ודאית, ולכן, כשתיאוריה מראה לנו שמשהו בוודאות לא נכון (במקרה זה: התיאוריה המסכנה עצמה) היא מקדמת את ידיעתנו בצעד חשוב קדימה! קל לראות עכשיו מהיכן הכוח העצום של תיאוריות פסאודו-מדעיות בעיני מאמיניהן: הן בנויות מראש כך שכל מה שיקרה רק יאשש אותן (למשל: העולם נברא בששה ימים אבל אלוהים שם מאובנים בכל מיני מקומות כדי לנסות את האמונה שלנו). אבל בדיוק מסיבה זו הן ריקות מתוכן.

אגב, אני ממליץ מאוד להנחיל את העיקרון של פופר לאנשים בגיל צעיר, כמו תלמידי בית-ספר. זה עיקרון שכדאי להתרגל ליישם אותו לא רק במדע אלא גם בחיים האישיים, בהשקפות הפוליטיות וכדומה. בכל פעם שיש לאדם דעה נחרצת ומגובשת בנושא כלשהו, כדאי לו מדי פעם לעצור ולשאול את עצמו: האם יכול לקרות משהו שיגרום לי להבין שהדעה הזאת שלי מוטעית? מי שישאל את עצמו את השאלה הזאת מדי פעם וינסה לענות עליה, אבל בכנות, יגלה להפתעתו שהתשובה היא לעתים קרובות שלילית! מה לעשות, אנחנו נוטים לבנות לעצמנו תיאוריות שרק הולכות ונעשות צודקות מיום ליום בכך שהעובדות כבר לא יכולות לשנות אותן. זו תופעה שנוטה, למרבה הצער, להתחזק עם הגיל, וחזרה על התרגיל הזה היא דרך טובה לשמור על צעירות רוחנית.

יש לנו, אם כן, כלל פשוט ויפה לבדוק אם תחומי ידע "אלטרנטיביים" מסוגלים באמת ללמד אותנו משהו חדש. עלינו פשוט לשאול: האם ייתכן מצב שטענה מסוימת בתחום הזה תוכח בבירור כמוטעית? האסטרולוגיה, למשל, כמעט ולא השתנתה כלל בחמשת אלפי שנות קיומה. ראיתם פעם אסטרולוגים (או נומרולוגים, או עב"מולוגים) מתווכחים ביניהם? שמעתם על "משברים" ו"מחלוקות" בתחומים אלה? בתורות הפסאודו-מדעיות אין מהפיכות מפני שכל אחד, פחות או יותר, צודק בהם. רק המדענים המסכנים האלה מתקדמים מטעות לטעות.

ב. המדע, כמו הספרות והאמנות, הוא טקסט שכל קורא מפרש לעצמו ע"י דקונסטרוקציה (פירוק הטקסט והבנייתו מחדש) לפי רצונו. המדע תלוי בצרכי התקופה ובאינטרסים החברתיים שלה. לכן אין תיאוריות נכונות ולא נכונות. כל חברה והאמת שלה, וכל תקופה והמדע המתאים לה.  נשמע באמת נחמד, אבל דברים כאלה יכול להגיד רק מי שאין לו מושג קלוש מהו מדע. בחסות אמירות כאלה יכול כל בור חסר-הבנה לדבר שטויות באין מפריע, כי מי יעז לומר שמשהו לא נכון כשהכל נכון? ובמיוחד אם הדובר מקפיד לערבב בדבריו מונחים מתורות היחסות, הקוונטים והכאוס? ורק פגם קטן יש באופנה הזאת, שכאשר למילה "שטות" אין עוד משמעות –  כשכולם צודקים ואף אחד לא יכול לסתור את חברו – אזי לשום דבר אין משמעות. באותה מידה אפשר לשחק כדורגל תחת הכלל שהכל מותר, שכולם שופטים ושכל אחד יכול לספור את הנקודות איך שמתחשק לו.

הסיפור הבא כבר מוכר לרבים ובכל זאת לא מיותר לחזור עליו. פיסיקאי אחד, אלאן סוקאל, שלח מאמר לכתב-עת פוסט-מודרניסטי חשוב ובו הציע "הרמנויטיקה טרנספורמטיבית של הגרוויטציה הקוונטית" העורך הנפעם מיהר לפרסם את המאמר – וסוקאל מיהר לפרסם מאמר מקביל בכתב-עת שמרני ובו הודיע שהמאמר הראשון היה לא יותר מאשר גיבוב הבלים נחלים של דיו פוסט-מודרניסטית נשפכו על התעלול החמוד הזה בניסיון להראות שהוא לא מלמד שום דבר. ובאמת, על פי הפוסט-מודרניסטים, שום דבר לא מלמד שום דבר אלא על פי הפירוש שבחרנו. אבל אם הסיפור הזה כן מלמד משהו, הרי זה שהפוסט-מודרניזם מסוגל לבלוע כל קשקוש. 

המדע הוא בראש ובראשונה הרפתקה. יש בו מתח עצום בכל פעם שהניסוי או התצפית שלנו מזמינים את הטבע בכבודו ובעצמו לחוות את דעתו בשאלה כזאת או אחרת. המתח הזה לא היה לולא היה משהו קיים שם, מחוץ לנו, במציאות האובייקטיבית, שאינו תלוי בנו או בקפריזות שלנו. ולא רק מדעי הטבע, גם מדעי החיים, החברה וההתנהגות מודרכים ע"י הניסיון הכן להגיע אל אמת כלשהי המסתתרת אי-שם בעולם. נכון, האמת הזאת יכולה להיות אידיאל שלא ניתן להגיע אליו, אבל זו אינה סיבה לוותר עליה כרעיון מנחה. מישהו הגיע אי פעם אל נקודת הצפון המגנטי? אני לא, וגם אין לי חשק מיוחד להגיע לשם. אבל העובדה שאף פעם לא אגיע אל המקום הרחוק ההוא איננה סיבה שלא אשתמש במצפן!

רק מסיבה זאת, מהשאיפה לחרוג אל מעבר למגבלות הכאן והעכשיו, מסוגל העיסוק במדע לרגש אותנו כל כך. מכאן כוחו, בכל פעם שהדברים מכזיבים את השערותינו, להביא צער ושברון-לב כמו שרק נער או נערה יכולים להרגיש בעת אהבה נכזבת, וזה גם סוד יכולתו, מצד שני, להביא רגעי אושר גדולים ושאגות צהלה שלא היו מביישות כל קבוצת בריונים שיכורים במגרש הכדורגל. אני יודע את זה כי הייתי שם, בעליות ובמורדות, בעשרים וכמה השנים האחרונות, וזכיתי לרשום שורה וחצי אי-שם באחד מאינספור הכרכים של הסיפור הזה, וממש נמאס לי לשמוע שהכל עניין של פרשנות, שהמדע צריך להפוך לסופרמרקט רעיוני שכל אחד יוכל לבחור בו מה שמתחשק לו.

ג. המדע תלוי בתרבות בה הוא צמח והטענות שלו תקפות רק במסגרת אותה תרבות. תיאוריות מדעיות משמרות את הכוח בידי האליטות השולטות, בעיקר זכרים לבנים.  לטענה הזאת יש אבא זקן, רוצח-המונים קר ומחושב שהחזיק עצמו גם פילוסוף של המדע, הלא הוא לנין. גם תיאוריות מדעיות, טען החבר ולדימיר איליץ', מבטאות אינטרסים של המעמד המחזיק בהן. ממשיכיו הסטאליניסטיים של לנין עשו בטענה הזאת שימוש נרחב בגנטיקה, בפסיכיאטרייה ואפילו בתורת הקוונטים, ורדפו ואפילו רצחו מדענים שהחזיקו בתיאוריות "בורגניות."

אז במה התקדמנו מאז ימי לנין וסטאלין? הפוסט-מודרניזם, כמובן, אינו שולח אנשים לכלא, אבל הטרור הלשוני הקרוי  politically correct סותם היום את פיותיהם של אנשים רבים באקדמיה ובתקשורת. נסו רק לומר "נכה" בארצות הברית, ומיד יעשו בכם לינץ'. יש לומר "מאותגר פיזית"! למרבה הצער, ההיתממות הלשונית הזאת אינה מצליחה להגן על כבודם של הנכים, כי המילה המחליפה הופכת אף היא למילת גנאי בידי אנשים בעלי כוונות רעות, ו"מאותגר פיזית" נעשה עלבון חדש. דומה הדבר למילים הנקיות שבאו להחליף מילים "גסות" והפכו בעצמן לגסות מדי כעבור דור או שניים, ושוב צריך היה להחליפן וחוזר חלילה. מה לעשות, פשוט לא ניתן לשנות את המציאות ע"י שינוי השפה.

בשנים האחרונות נאלצו אוניברסיטאות אמריקניות מכובדות לפתוח מחלקות ללימודי נשים, לימודי שחורים (אוי סליחה, התכוונתי לומר: אפרו-אמריקנים), ולימודי כל מיעוט מקופח. זה כשלעצמו יכול היה להיות דבר בהחלט חיובי. הצרה היא שהמחלקות האלה, המקבלות רק את השייכים למיעוטים המתאימים, התמלאו חיש מהר בפטפטנים צעקניים וחסרי-כשרון המלמדים "היסטוריה אלטרנטיבית," "פסיכולוגיה אלטרנטיבית" ו"מדע אלטרנטיבי" מנקודת הראות של קבוצותיהם ה"מדוכאות." כך, למשל, תמצאו מרצים הטוענים כי שייקספיר גנב את מחזותיו ממחבר שחור. כמעט איש אינו מעז לבקר את רמת העבודות הללו, שהרי כל ביקורת כזאת תוגדר מייד כ"סקסיסטית," "גזענית," וכדומה. העמדות הפסאודו-מדעיות האלה מתחברות לעתים קרובות לגישות שהן ממש אנטי-מדעיות, כפי שהראה קרל סייגן המנוח בספרו "עולם רדוף-שדים הנטייה לחבור אל השקפות עולם מאגיות ואליליות עוברת במרבית הכתבים הפוסט-מודרניסטיים.

ד. תורת הקוונטים הוכיחה שהתודעה של הצופה משפיעה על המערכת הנצפית.  תורת הקוונטים לא אומרת שום דבר על התודעה. בואו נעשה פה קצת סדר. זה יהיה דיון קצת טכני, אבל שווה את המאמץ. תורת הקוונטים היא באמת ענף מדהים של הפיסיקה, כי היא מערערת על מושגי היסוד הכי בסיסיים שלנו. כדאי להכיר את הפוטנציאל המהפכני באמת הגלום בה, בניגוד לניסיון של הפוסט-מודרניסטים לרכב עליה מבלי שיבינו באמת מה היא אומרת.

ראשית, יש הבדל עקרוני בין הפורמליזם של תורת הקוונטים לבין הפירושים הנלווים לו. הפורמליזם הוא אוסף החוקים המנבאים מה יקרה בתנאים נתונים. זהו פורמליזם מתמטי, עקבי לחלוטין ומדויק מאין כמוהו. הפורמליזם הזה, וכאן לב הבעיה, אינו מתאים למה שאנו רואים בחיי היום-יום. למשל: על פי הפורמליזם יכול חלקיק להימצא ביותר ממקום אחד באותו זמן (כלומר, להיות בסופרפוזיציה). ואמנם, העובדה שחלקיקים בודדים, היוצאים בזה אחר זה, יוצרים בסופו של דבר תבנית התאבכות על מסך העומד מאחרי שני סדקים, מראה שהפורמליזם צודק וכל חלקיק בודד עבר, בדרך לא-מוסברת ובאותו זמן, דרך שני הסדקים. היכן, אם כן, הבעיה? ראשית, לא ברור מדוע רק חלקיקים מופיעים בסופרפוזיציה, ולא שולחנות וכיסאות או חתולים, שהרי גם הם עשויים מחלקיקים. שנית, גם החלקיק עצמו אינו תמיד בסופרפוזיציה. אם נחזור על ניסוי הסדק הכפול ונמדוד כל חלקיק בזמן תנועתו, תיעלם הסופרפוזיציה: החלקיק יתגלה ממוקם במקום אחד. רק אם נימנע מלמדוד אותו יתנהג החלקיק בהתאם לחוקי תורת הקוונטים וייצור תבנית התאבכות.

יש להדגיש: המקום בו יתגלה החלקיק בעקבות המדידה אינו תלוי ברצוננו. המדידה מאלצת את החלקיק לצאת מהסופרפוזיציה ולהימצא במקום מוגדר, אבל איננו יכולים להחליט כרצוננו היכן יהיה המקום הזה. כך שאפילו במקרה זה לא יכול הצופה להחליט מה תהיה התוצאה.

יש כאן, אם כן, בעיה אמיתית: תורת הקוונטים אינה יודעת להסביר מדוע נשברת הסופרפוזיציה של החלקיק ברגע שהוא בא במגע עם מכשיר מדידה או כל עצם אחר. הפער הזה בין הפורמליזם לבין המציאות הנצפית הוליד כמה פירושים שונים וסותרים לתורת הקוונטים. הדגש הוא על המילה "פירושים" מפני שכמעט כל הפירושים האלה מנבאים אותן תוצאות ניסיוניות ולכן לא ניתן להכריע ביניהם בניסוי. זאת הסיבה שאף אחד מהפירושים האלה לא התקבל על דעת כל הקהילייה המדעית אלא נשאר עניין של טעם אישי. כך, למשל, יש אנשים המאמינים ברצינות תהומית שהיקום מתחלק לאינספור יקומים בכל פעם שמתרחש אירוע דמוי מדידה. אחרים מאמינים, ברצינות לא פחותה, שהחיים כיום משפיעים על "המפץ הגדול" אחורנית בזמן כך שייצור/יצר תנאים הנוחים להתפתחות החיים. בין הפירושים האלה נמצא גם הפירוש של פון-נוימן ו-ויגנר, לפיו התודעה האנושית יוצרת את מצבו של האובייקט הנצפה. כמה סופרי מדע פופולארי שקראו את הפירוש הזה שהוא, כאמור, אחד מני רבים החליפו בינו לבין הפורמליזם ומכאן הטענות כאילו תורת הקוונטים אומרת משהו על התודעה.

כמו כל הפירושים האחרים לתורת הקוונטים, אי אפשר להפריך או לאשש את הפירוש הזה, המייחס תפקיד מכריע לתודעה האנושית, לכן הוא נשאר בתחום הפילוסופיה ולא המדע. אם אניח בחדר חשוך מצלמה, שתצלם את מקומו של חלקיק, גם אז תגלה התמונה שהסופרפוזיציה נשברה, ממש כאילו צפה אדם בחלקיק. האם זה אומר שלמצלמה יש תודעה? חסידי פירוש התודעה אינם מתרגשים מהבעיה הזאת. זה רק מלמד, לדבריהם, שהמצלמה עצמה הייתה בסופרפוזיציה, כלומר, שהיא גם צילמה את החלקיק במקום אחד וגם צילמה אותו במקום שני, ורק כשהנסיין בא לבדוק את המצלמה, אזי התודעה שלו יוצרת מצב אחד של המצלמה. כך לגבי רשמקול וכך לגבי כל מכשיר מדידה: כל עוד לא הסתכלנו במכשיר המדידה, המכשיר עצמו נמצא בכמה מצבים (פרדוקס "החתול של שרדינגר" בא להדגיש אבסורד זה בדיוק). הצרה היא שאין שום דרך להפריך את התיאוריה הזאת, שכן ברגע שננסה להציץ במצלמה כדי לראות את מצב הסופרפוזיציה יטענו חסידי התיאוריה שתודעתנו הרסה את המצב. לכן, על פי העיקרון של פופר לעיל, תיאוריה זו היא בלתי-מדעית כמו כל תיאוריה שלא ניתן להפריכה. מלבד זאת, בינינו, יש משהו די שחצני במחשבה שהיקום כולו (כמו גם גלאקסיות שאף אחד עוד לא הספיק להציץ בהן) נמצא בסופרפוזיציה עד שהואילו החיים להופיע ו"למדוד" אותו.

מה שתורת הקוונטים כן אומרת לנו הוא, בפשטות, שיש משהו יסודי מאוד במציאות הפיסיקלית שעוד לא הבנו אותו תורת הקוונטים ותורת היחסות – שתי המהפכות המושגיות הגדולות של המדע במאה העשרים – אינן מתיישבות זו עם זו. לפוסט-מודרניסטים זו כמובן לא בעיה: שום דבר לא חייב להתיישב עם שום דבר. אבל זו בדיוק הסיבה מדוע שום פוסט-מודרניסט לא הצליח עד היום לגלות שום תגלית מדעית: כששום דבר לא סותר שום דבר, התוצאה היא ברברת נטולת פשר. תארו לעצמכם מה היה קורה אילו היה איינשטיין הצעיר פוסט-מודרניסט: תורת היחסות (שנולדה מהסתירה בין המכאניקה הקלאסית למשוואות מאקסוול) כלל לא הייתה נוצרת! הסיבה שתורת היחסות כן נוצרה, וכמוה תיאוריות גדולות ויפות אחרות, היא שבמדע, הסתירה היא אמו הורתו של הגילוי. לכן, מה שתורת הקוונטים מלמדת אותנו הוא זה: דרושה הבנה חדשה לגמרי של המציאות הפיסיקלית, והבנה זו תבוא אם רק נתייגע ונחפש ולא נסתפק בהתחכמויות ריקות מסוג "כולם צודקים."

ה. המדע מסרב להאמין לעדויות על חייזרים כי הם לא מתאימים להשקפת-עולמו הנוכחית. כשתשתנה השקפת העולם הזאת הוא יוכל לראות אותם.  במו אוזניי המסמיקות שמעתי פרופסור ידועה מהאוניברסיטה העברית משמיעה את הקביעה הפסקנית הזאת בדיון בטלוויזיה, ואיש מהמומחים האחרים באולפן לא העז לשאול מה באשר לשדים ורוחות: האם גם הם יופיעו כשיפסיק המדע לסרב להכניסם להשקפת עולמו? ואיך להסביר את העובדה שמבין כל אלה שראו עב"מים וחייזרים, נפקד דווקא מקומם של האסטרונומים, אותם אנשים המבלים לילות שלמים בצפייה בשמיים במכשירים הטובים ביותר?  על פי הפוסט-מודרניסטים, התשובה פשוטה: הכל עניין של פסיכולוגיה. הטענה הזאת מבטאת אי-הבנה בסיסית בנוגע לחשיבה המדעית. המדע לא רואה רק מה שהוא רוצה. להפך, כפי שראינו לעיל, המדע בנוי כך שיאלץ את המדען להיווכח גם במה שלא מתאים להשקפת עולמו.

אם יתגלו אי-פעם חייזרים תבוניים, תביא תגלית זו למהפכה האדירה ביותר בחשיבה האנושית. איזו לוגיקה תהיה להם? איזה מדע? איזו אתיקה? איזו אבולוציה הם עברו? באיזו תקשורת הם משתמשים? אחת העתיקות שבשאלות הפילוסופיה, המטרידה אותנו מאז ימי אפלטון, תזכה למפנה מרתק: האם המתימטיקה שלהם תהיה מקבילה לזו שלנו, ולכן נוכל לטעון שהמתימטיקה משקפת היגיון נסתר הטמון במציאות עצמה (כפי שסבורים הריאליסטים), או שמא יתגלה שהיא המצאה חופשית של רוחם (כדעת האינטואיציוניסטים)? האם המפגש שלהם אתנו יהיה – חס ושלום – דומה למפגשים שהיו בהיסטוריה שלנו בין תרבויות שונות או שמא יהיו היצורים האלה חדורים בהכרת כבוד החיים וכבוד הזולת שאותה לא הצלחנו עד היום להנחיל לנו ולבנינו? ומצד שני, אם כל העדויות על חייזרים עד כה אינן אמיתיות, הרי שגם בהן יש לקחים חשובים מאוד, בלתי-נעימים ככל שיהיו, לפסיכולוגיה ולסוציולוגיה: הם מלמדים דברים מאלפים על הצורך של בני אדם לפנטז, להאמין ולקבל תשומת לב, על הפנטאזיות המיניות שלהם (ראו חטיפות לצורכי שאיבת זרע) וכדומה. כמה רדודה ומשעממת, לעומת זאת, התשובה הפוסט-מודרניסטית לוויכוח הזה: "זה לא ממש חשוב אם קיימים חייזרים. מה שחשוב הוא שיש אנשים שמאמינים בקיומם." כך, באמירה מתחכמת, הופכת שאלה מעניינת לפלפול תפל.

ו. אין הבדל בין מי שלוקח אנטיביוטיקה כשהוא חולה לבין מי שלוקח קמיע של הרב כדורי. מה שקובע הוא שמאמינים בזה. לכל תרבות יש דרכים יעילות באותה מידה להילחם במחלות.  זה כבר לא סתם אווילי, זה מסוכן. לרפואה המערבית יש כלי פדנטי ומייגע הנקרא סטטיסטיקה, ומי שיודע עד כמה רופאים מקשים על עצמם בבדיקה של תרופות חדשות, במחקרים הכוללים אלפי בני אדם ונמשכים לעתים שנים רבות, ובקיזוז אפקט הפלצבו, יכול רק לקנא בכל עושי הנפלאות המטפלים יום-יום בהמוני אנשים מיואשים, ביניהם חולים במחלות סופניות, בכל מיני "אנרגיות," "צ'אקרות," ועוד הרבה מילים שמכניסות הרבה כסף לכיסו של ה"מרפא" בלי לטרוח לעשות מעקב מסודר אחרי החולים האומללים.

שימו לב למשחק הכפול שמשחקים המרפאים האלה. מצד אחד, הם פותחים בקביעה נחרצת ש"מחקרים מדעיים ברחבי העולם כבר הוכיחו ש..." אבל ברגע שתשאלו כמה שאלות פשוטות על ה"מחקרים" האלה – מי עשה אותם, מה גודל האפקט, האם נשלל הפלצבו וכד' – מיד תבוא המחאה "באמת, לא הכל בחיים זה מדע ומספרים." זו דוגמה מובהקת למה שפופר (ראו לעיל) הגדיר כ"תיאוריה משתריינת מפני הפרכה." תיאוריה כזאת הופכת עם הזמן לחסינה יותר מפני הפרכות – וריקה מתוכן.

מתן מעמד שווה לדוקטור העייף של קופת-חולים, שהשקיע בלימודיו לפחות שתים-עשרה שנה, ולרופא-האליל שעשה תואר בהתכתבות מטעם "אוניברסיטה" בתא-דואר שכוח בחו"ל, פירושו יריקה בפניה של אחת האציליות שבמסורות האנושיות, מסורת שתחילתה בשבועת היפוקראטס. תמותת ילדים – הנורא באסונות היכולים לבוא על אדם – ירדה כיום כמעט לאפס בעולם המערבי מפני שמיליוני ילדים מקבלים חיסון משולש וחיסונים נגד פוליו ושאר מחלות קטלניות. חייהם של הילדים האלה ניצלים לא מפני שהם "מאמינים" בטיפול – לפחות לא על פי צריחותיהם למראה הזריקה – אלא מפני שזה פשוט עובד. הרב כדורי, עם כל הכבוד, כשאינו חש בטוב, אינו מסתפק בעדת המלאכים והשדים המאכלסים את מוחו הישיש אלא לוקח אנטיביוטיקה, הולך לרופא שיניים ומן הסתם משתמש גם בקטטר או בחוקן בעת הצורך. העובדה שראשי המדינה שבה אני חי צובאים על פתח האיש הזה כדי לקבל ממנו ברכה היא בעיניי בושה לאומית. פלורליזם רעיוני פירושו, בין השאר, שאסור לטשטש את המחלוקת בין מי שמאמין בקדמה לבין מי שרוצה להחזיר אותנו אחורנית.

אין זה אומר שהרפואה הקונונציונלית עושה כיום הכל כמו שצריך. יש בהחלט מה לבקר בה, בהשקעה המופרזת בשיטות ריפוי במקום במניעה, בהזנחת הגורמים האקולוגיים, ובירידה בחשיבותו של רופא המשפחה לעומת תת-התמחויות הולכות ומצטמצמות. אבל חשוב להבין שהמקצוע הזה עובר כיום ניעור רציני של בדיקת כל המוסכמות שלו במסגרת המגמה הקרויה Evidence based medicine. וכך, לא פלא שהרבה טענות שהיו פעם נחלת הרפואה הטבעונית התקבלו על דעת הממסד הרפואי אחרי שמחקרים אובייקטיביים הוכיחו אותן. מה שחשוב להבין הוא שבמדע, גם למהפכות יש תרומה מתווספת לא "עולם ישן עד יסוד נחריבה" כמו במהפכות פוליטיות עקובות מדם, וגם לא סיסמאות של "כולם צודקים" המאפשרות לכל הטעויות של הדורות הקודמים להישאר ללא בדיקה, אלא בגישה דומה לזו של רבי מאיר: "רימון מצא, תוכו אכל, קליפתו זרק."

ז. תפקידן של הפסיכולוגיה והפסיכיאטרייה אינו לקבוע מיהו נורמאלי ומיהו חולה. תפקידן הוא לעזור לכל אדם לממש את עצמו.  הטענה הזאת גידלה כבר דורות שלמים של נרקיסיסטים מפונקים ומרוכזים בעצמם שאמללו את עצמם ואת הסובבים אותם. לאנשים המתקשים להתמודד עם המציאות, "מימוש עצמי" פירושו להישאר בדיוק מה שהם, להמשיך לעשות מה שהם רוצים ורק לא לשאת בתוצאות. שום אדם המתמכר לאלכוהול או לסם כלשהו אינו מודה מלכתחילה כי הוא מכור. להפך, הוא טוען תקופה ארוכה "אני יכול להפסיק ברגע שארצה, אני רק לא רוצה עדיין." רק הסובבים אותו מרגישים שמשהו לא בסדר אתו. אדם כזה לא צריך ש"יקבלו אותו" וש"יאהבו אותו," אלא בדיוק ההפך, ניעור רציני.

אחרי צאת ספרו הזועם של ג'פרי מאסון "בגנות הפסיכותרפיה" נמצאו רבים אפילו מבין הפסיכולוגים שהשתכנעו שכל טיפול נפשי הוא מעשה של עריצות שבו כופה אדם אחד את השקפת עולמו על האחר. אנשי מקצוע רבים משתדלים בשנים האחרונות להיות "בלתי-שיפוטיים" כמעט בכל נושא. התוצאה: פסיכולוגיה נבוכה, רדודה ומתייפייפת הנזהרת שלא להרגיז איש. די להזכיר שבמהדורה האחרונה של המדריך העולמי לאבחנת הפרעות נפשיות, DSM-IV, הוצאה הפדופיליה (משיכה מינית לילדים) מרשימת ההפרעות הנפשיות ונותרה מוגדרת כהפרעה רק כאשר היא אגו-דיסטונית, כלומר, בלתי-מקובלת על ה"אני." לפיכך, סוטה המרגיש שלם עם מה שהוא עושה לילדים הוא אדם בריא לגמרי, אבל אם מצפונו מייסר אותו והוא מבקש, חלילה, להשתנות, אזי יש לטפל בו כדי ש"יקבל את עצמו."

דוגמא חמורה יותר לשיתוק הערכי הזה מתגלית ביחסה של הפסיכולוגיה אל ההתאבדות. כמי שעוקב מדי שנה אחרי המכה המתמשכת הזאת בצה"ל, נעשיתי מעורב בנושא מניעת ההתאבדויות וההתנסות שלי בהבעת דעה שאינה politically correct יכולה ללמד משהו. לפני שנים אחדות כתבתי מאמר ובו קראתי לשינוי הגישה המקצועית כלפי המתאבד. טענתי שאין ערך לעבודתו של פסיכולוג או פסיכיאטר המטפל באדם אובדני אם אינו מביע עמדה ערכית ברורה נגד המעשה הזה, נגד אכזריותו כלפי בני-משפחה ובעיקר נגד האיוולת שבו מנקודת ראותו של המתאבד עצמו. את דבריי ביססתי גם על נתונים אמפיריים. הגרסה האנגלית של המאמר נדחתה ע"י תשעה כתבי-עת מכובדים (בהם אחד שאני עצמי חבר במערכת שלו). טענותיהם של המבקרים שהמליצו לדחות את המאמר היו ש"המחבר זועם" ו"שיפוטי" רחמנא-לצלן. רק כתב-העת Omega: Journal of Death and Dying (יש דבר כזה) פרסם אותו. גרסה עברית קצרה נשלחה ל"במחנה" ונדחתה, לדברי קצין חינוך ראשי דאז, עקב התנגדות אכ"א. לבסוף התפרסם המאמר בכתב-העת הישראלי לפסיכותרפיה "שיחות." היו תגובות אוהדות, אבל פסיכולוגית אחת כתבה, שחור על גבי לבן, כך: "שמא ניתן לבסס היטב את הגישה המחשיבה התאבדות כמעשה העשוי להיות רציונלי ומוסרי ועשוי להלום את מיטב האינטרסים של האדם הבוחר בו?" (השאלה הזאת לוותה בשפע הפניות לספרות הפילוסופית על ההתאבדות). הפסיכולוגית הנכבדה מעניקה, אם כן, מעמד של הוגה רציונלי לאדם הנמצא במשבר אובדני. למקרא הניתוח המלומד הזה מצאתי את עצמי מדמיין חייל צעיר שזה עתה עף מקורס קצינים יושב מאוחר בלילה ומתעמק בספריהם של סארטר, קאמי, שפינוזה והרמב"ם, ואחרי שגמר לתמצת ולסכם את הטיעונים בעד ונגד ההתאבדות הוא לוקח את ה"עוזי" ודופק לעצמו צרור בראש. כמה מעשי ההתאבדות נובעים מחשיבה מפוקחת ורציונלית? תשאלו הרבה אנשים מפורסמים, מארתור רובינשטיין עד ירדנה ארזי, ששרדו משברים אובדניים ואפילו ניסיונות התאבדות, למזלם ולמזלנו. ההתייחסות אל אדם שעולמו חרב עליו כאל מי שפועל "על פי מיטב האינטרסים שלו," אין להם ולא כלום עם כיבוד זכויות הפרט. זו סתם פחדנות והתחמקות מאחריות. לפסיכולוג כזה לא הייתי נותן לטפל אפילו בחתול שלי.

אבל לא רק מקצועות בריאות הנפש, גם הרפואה עצמה מאוימת כיום  על ידי ניסיונות לטשטש את ההבדל בין "בריא" ל"חולה" בשמה של האי-שיפוטיות. פסיכולינגוויסט אמריקני ידוע, הרלאן ליין יצא בהתקפה על התקן תוך-אוזני חדש שהשתלתו בילדים חירשים יכולה לאפשר להם לשמוע טוב יותר. חירשות, טען ד"ר ליין, אינה נכות אלא תרבות. החירשים הם מיעוט בעל היסטוריה, מבנה חברתי וערכים משלהם, ואין לרוב השליט, כלומר, אנחנו השומעים, זכות לכפות את ערכיו על המיעוט הזה. יש הורים, הסביר הפרופסור הנכבד, שממש שמחים כאשר נולד להם ילד חירש, והם רואים זאת כ"זכות." הפדראציה העולמית של החירשים והאגודה הלאומית האמריקנית של החירשים הצטרפו אף הם להתנגדות להנחה לפיה ילדים חירשים זקוקים לתיקון. כמעט שאמרתי "אני לא מאמין למשמע אוזניי," אבל זה לא יהיה politically correct, כמובן.    

ח. תרבות המערב אחראית לכוחניות, לאלימות ולהרס הסביבה.  ואללה! ג'ינג'יס חאן גדל כנראה בדטרויט, הקמיקאזה היפאנית התפתחה בחצרות בית האבסבורג, ומצרים הפרעונית, שהאובססיה של שליטיה לחיי נצח עלתה למיליוני אנשים בדם ובסבל בל-יתואר, היא בוודאי פרי דמיונם של חוקרים אירופאיים.

בשנים האחרונות עסוקים ארכיאולוגים בדרום-אמריקה במחקר אינטנסיבי של תרבויות המאיה והאינקה ששלטו ביבשת זו לפני בוא הספרדים. האמת העגומה המצטיירת ממחקרים אלה היא שתרבויות אלה היו צמאות-דמים וסאדיסטיות לא פחות משלטון האינקוויזיציה של הפולשים. לא נעים, אבל לבני אדם יש נטייה להיות מנוולים ואכזריים ללא קשר עם הגיאוגרפיה. הארכיאולוגיה המודרנית מלמדת עוד דבר עצוב, והוא שהרבה תרבויות קדומות נכחדו מסיבות אקולוגיות הידועות לנו יפה כיום: התפוצצות אוכלוסין, ניצול יתר של משאבים, זיהום הסביבה והשמדת צמחים ובעלי-חיים. אם יש לנו כיום יתרון על קודמינו ה"רוחניים" וה"טבעיים" כל כך, זה שאולי אנחנו יכולים ללמוד מהניסיון המר שלהם.

כדאי עוד להזכיר שהאמונה שקרן הקרנף ואשכי הטיגריס יכולים לסייע לכוח הגברא, שבעטייה הובאו המינים האלה אל סף ההכחדה, לא הומצאה ע"י הרפואה הקונוונציונאלית, שק האיגרוף החביב על הפוסט-מודרניסטים. אמונות כאלה אופייניות דווקא לרפואה העממית, ה"אלטרנטיבית." אין כאן שום עיקרון רוחני עמוק אלא צורת חשיבה הידועה בשם "מאגיה סימפתטית." על יסוד לוגיקה פשטנית זו יכול כל בעל-חיים שאיתרע מזלו להיות בעל אבר המגרה את הדמיון ליפול קרבן לטבח המוני לטובת אימפוטנטים עשירים במזרח ובמערב.

אם נצליח אי פעם לשקם את יחסינו עם הביוספרה החולה של כוכב-הלכת הזה, המאיימת להתמוטט על ראש כולנו, נוכל לעשות זאת רק ע"י לימוד והכרה של מארג היחסים העתיק, המופלא והסבוך מאין כמוהו שבין אינספור היצורים השונים החולקים אתנו את עולמנו. עלינו להכיר, בראש ובראשונה, שקיים בעולם הזה סדר עתיק בהרבה מימות האדם על הארץ, שיש לו כללי משחק ברורים ולא רחמניים במיוחד, ומי שיתעלם מהם עלול למצוא עצמו מצטרף אל הדינוזאורים. הלימוד הזה לא יבוא כל עוד נוהגים כולנו, כולל ציידי לווייתנים, חברות נפט ומשמידי יערות, להתייחס אל כדור-הארץ כאילו הוא קניון אינסופי שכל בעל כרטיס אשראי יכול לקנות בו כל מה וכמה שרק מתחשק לו 

וזה, חברים, העיקרון בה' הידיעה המנחה את המחשבה הרציונאלית: כדי להבין את העולם ואת זולתנו צריך להתאמץ לצמצם את האגו, לשים עניינים של טעם אישי בצד ולא להבליט אותם, ולגייס קצת יותר צניעות וענווה בפני פלאי הבריאה מי שלא עושה זאת אינו עוסק במדע, וגם לא בהבנת בני האדם, אלא רק בעצמו, והתוצאה, לא נעים לומר, מאוד לא מעניינת.

לכן אל תחששו יותר מלומר בקול את מה שעיניכם רואות בפעם הבאה כשהמלך ייצא להתהדר בחליפה החדשה שלו. ואם תשמעו הרצאה של דרידה או תקראו מאמר של לקאן מבלי להבין אף מילה, זה בסדר, אתם בחברה טובה "הכל כאן פין ופות, פין ופות," כתב בתדהמה גלויה ס. יזהר על אחד הטקסטים הללו, ולנו לא נותר אלא להצטרף לדבריו של חכם נודע מהמשנה, ר' יוסי הגלילי, שהקשיב לדרשה של חברו ר' מאיר והעיר לו: "מאיר, פתפותי ביצים יש כאן!"

נושאים לפסיכולוגיה - מאת סמי

לכל אדם יש סיבה ותוצאה בתוך עצמו. סיבות ותוצאות היוצרות קשרים, סיבות תוצאות כלפי נתונים הנקלטים מהעולם החיצון דרך חמישה חושים,ונכנסים לנפש. למחשבה,לזיכרון,לדימיון,לתחושות גוף.יש סיבות ותוצאות. בין הנתונים יש קשרים,להם גם יש סיבות ותוצאות. הרגש הוא תוצר של המחשבה.והמחשבה היא תוצר בהחזר לרגש,ולאמונה,בעיבוד הגורמים האלו.הפילטר הפירוש נשלט מדברים אלו,ומן הנתונים שהוא חווה בחייו. מהתת מודע,קדם מודע, ומפעיל ומפרש את העולם סביבו דרכם,בין אם זה תפיסת העצמי ביחס לעולם (self) והעולם אלי בין עם גוף,סביבה,בגישות,טענות,דעות,אמונות,הרגלים,רגשות,תשוקות,תחושות,זכרונות,דימיונות,מחשבות,מידור מידע,מידע מידע לבד,תכנים פנימיים,רקעים להם,גירויים פנימיים,חיצוניים,סכמות,תבניות,מחשבות אוטומטיות,-(התחום הקונגיטיבי התנהגותי) – דפוסים-דפוסים מולדים,סכימות מחשבות אוטומטיות מולדות,יחסי גובלין בין התת מודע לקדם מודע ולמודע, כימיות במוח,אינטגרציות תכונות אישיות,אופי,תכונות מחשבה,תכונות התנהגות פנימיות-התייחסויות

לאני העליון-סופר אגו,האני-אגו,הסתמי-האיד, התייחסויות לסביבה,מחשבות,זיכרונות,דימיונות,תחושות,רגשות,יצרים,התייחסויות הסתכלויות אמונות,כלפי עצמי, כלפי העולם, כלפי עצמי לעולם,כלפי העולם לעצמי,גם ביחסי הבעיה הנפשית.עולם – אחיים יחסי אובייקטים,מכלולם.לוגיקה ,אמונות ותפיסות כלפי תפיסות ואמונות, ותפיסות ואמונות כלפי העולם, כלפי עצמי, כלפי עצמי לעולם, והעולם לעצמי, להתנהגות,לשליטה של עצמי,השפעת היצרים על כך

אמונות לגבי יצרים,כלפי זהות,השפעתם כלפי יחסי עצמי – עולם,כלפי הזמן,תודעה,מרחב,התנהגות,יצרים,תכונות אופי,והשפעתם חזרה לתכנים המולדים. ואלו שדוברו להלן.יש תצורה שלילית,חיובית,קיבעונות,הדחקות,מבודד מידע,וכדומה ליבידו,אישיות,יצרים,הסתכלות לתפיסה עצמית,מיניפולציות פנימיות,וחיצוניות לפנימיות,ניתן אף לומר כי הנפש היא משולש ריק אשר התוכן נבנה אליו מן הסביבה,בין עם הקולות הפנימיים,זיכרונות וכל התוכנים ואלו המרכיבים חמשת החושים,תכונות אופי,התנהגות,תפיסות לעולם ולעצמי,הסתכלות פנימית חיצונית, השפעות,על התכנים,הפנימיים והחיצוניים,אני עליון,אני,אני סתמי,תת מודע,קדם מודע, מודע תוכן חיי,תפניות,שינויים,משברים,קריסות.והגדרות,פירושים,הבנות,כלפי העצמי והעולם.וסיווג מידע לקטגוריות,סטטוסים-סטריאוטיפים.בין אם באנרכיה המתקיימת אצלנו,הקונפליקטים הפנימיים, החלקים,הפנימיים לחיצוניים,ולהפך, פצלים,הפרדות,מיזוגים בתוך העצמי האדיאלי שלי,וכיצד זה משפיע על העולם,בין אם בתת מודע,קדם מודע,לרמת מודעות,ותפיסת האני העצמי הקיומי שלי האגו הקיומי שלי והרגש,התחושה,הזכרון,הדמיון,המחשבה הקיומית שלי,ההבנה העצמית,הקולות הפנימיים,וכתגובה המתבססת על מחשבה ישנה.אנחנו פועלים הרבה פעמים באופן של רדוקציה,על מנת להגיע למסקנות מהירות,וליצור קיצורי דרך כלפי דברים מסוימים על צורך הבנתם,ומפתחים גם כן הרגלים,השולטים עלינו.

והרגלים כלפי תגובה לגירוי חיצוני,תכונה היא הרגל שנרכש אוטומטי גם כלפי ידע,והגדרות וקטגוריות שנכללים כנתונים בתוכנו דרכם אנחנו מפעילים את השכל וחושבים דרכו,ורואים את העולם,ומבטאים טיעונים,גישות.המחשבה לעולם אינה חדשה,משום שהיא תגובת הזכרון,הניסיון,הידיעה,ומאחר שהמחשבה היא ישנה,היא הופכת את הדבר,עליו הסתכלת לרגע בשמחה ובהתלהבות -לישן.הנך מפיק תענוג מהישן לכן קל להשבר לא מהחדש,בחדש לא קיים זמן.אם תוכל להביט בפניו של מישהו,ציפור,צבעו של בגד או על פני המים המבהיקים בשמש,מבלי שתהיה לתענוג דריסת רגל באלה,ומבלי שתבקש לחזור על החוויה,כי אז לא יהיו קיימים כאב ופחד,והחדווה על כן תהיה עצומה.המאבק לשוב ולהנציח את התענוג,הוא הוא ההופכו לכאב.התבונן בעצמך: עצם הבקשה לחזור על התענוג גורמת לכאב, משום שאין זה הדבר שהיה אתמול. הנך נאבק להשיג את אותה השמחה - לא לחושך האסתטי בלבד,אלא לאותה מהות רוחנית פנימית,והנך נפגע ומאוכזב משום שאין הדבר ניתן.בתת מודע וקדם מודע, קיימים רישומים שאותם רכשנו בילדות עד היום אשר שולטים בנו ומפעילים ראייה כלפי דברים חיצוניים. וגם מפעילים אותנו ומכניסים לנו תכונות אופי, הפועלות במצבים של התנהגות, ומשפיעים על תפיסת העצמי, תפיסת העולם, תפיסת העצמי לעולם, תפיסת ההתנהגות,לעצמי ולעולם.  חשוב לזכור כי אין תהליך חיצוני ופנימי, יש איחוד של תהליך ויחיד - והוא תנועה שלמה וטוטאלית,תנועה פנימית המתבטאת תנועה חיצונית, ותנועה חיצונית המגיבה שוב על התנועה הפנימית.

כאשר אנחנו מקבלים גירוי חיצוני המוח מעבד נתונים כלפי התת מודע,קדם מודע,על מנת להעביר תגובה אל רמת המודעות. כשזה מגיע לרמת מודעות,זה מעביר מסר חשמלי אל הלב שלנו.

והרישומים האלו, מיד הולכים לשנות את המחשבה, ומן המחשבה נובע הרגש,והתחושות. על פי איך שאנחנו מגדירים את החיצוני. הרבה פעמים אנחנו מוצאים את עצמנו,במצב שבו הגדרות: רע,טוב

אצלנו מעורבבים ביחד.ואז לפעמים אנחנו מגיעים למצב שבו אנחנו שאם נפטר מהעומס זה ימחוק את הטוב שבתוכנו. וזה כלל אינו נכון. יש להבין שהטוב שנוצר,נגרם אינו נעלם. וניתן להפריד בין הרישומים של התת מודע,והקדם מודע. מן המודע של עכשיו.כשאנחנו במודע המוח פועל דרך גלי ביתא. כשאנחנו ישנים ופועלים דרך התת מודע, המוח עובד דרך גלי אלפא. גלי ביתא הם מהירים,

ואילו גלי אלפא הם איטיים. המהות האמיתית שלנו,היא בלי כל העומס שרכשנו בילדות ועד עכשיו. כשאנחנו מספרים חוויה, אנחנו רק מפעילים את המחשבה שלנו על פי גירויים חיצוניים שקרו לנו,

ועל פי מה נתונים חיצוניים שרשומים בתוכנו. ומתבטאים דרכם. כלומר שאם קרה לנו חוויה טראומטית, הדרך שבא היא נקלטה מושפעת גם כלפי מה שהיה לפניה בפנים,שמשפיע על איך נתייחס

לאירוע,ועל פי מה שעובד אצלנו. ואם נשאל למה? אם כוונה להכנס לשכבות, נגלה שאלו רבדים פנימיים רשומים ששולחים גלים של חיבור בינהם. כלומר שלכל סיבה יש תוצאה, הסיבה עצמה היא תוצאה אז לכן תהיה לה סיבה קודמת לה, יש גם סיבות תוצאות כלפי, מחשבות,זיכרונות,אופן המודעות,תחושות גוף,דימיונות,התנהגות, תפיסת עצמי,גוף,סביבה.

 וצריך להבין את הקשר בין הסיבה והתוצאה שנחתה לצידה של הסיבה התוצאה האחרת. ואיך להפריד אותם, ואת הדבר הלא צריך שבנו. אנחנו מסווגים הכל לקטגוריות.

ומפתחים סטריאוטיפים, דימוי של סטטוס כלפי גירוי חיצוני. ודרכו אנחנו מפרשים את העולם גם על סמך מידע קיים שבתוכנו. ולרמת התודעה, נגלה שהיא המהות האמיתית. עכשיו נכנס אליהם ונבין שגם היא נושאת חלקים, התודעה יכולה להיות מושפעת על עומס אשר מסביבה, שיכול להסתיר אותה, וככה מתרחקים מן המהות. לכן ניתן להגיע למצבים שבהם טראומות ועומסים,יוצרים מצבים של חוסר ריכוז,מחשבות רודפניות,קפיצות,שמיעת קולות,הזיות,דימיון של דברים,חרדות,התקפים,הפרעות,ומחשבות טורדנייות כפייתיות. נלמד על כמה תופעות:

 טראומת ילדות וניתוק - ניתוק (dissociation) הוא סוג של מצב מודעות שבו אירועים וחוויות שבדרך כלל מחוברים ומשולבים במודעות, הם מופרדים ומפוצלים אלה מאלה. פרק זה יתאר את התפתחותן של תופעת הניתוק כמנגנון הגנה בפני טראומות ואת תהליך הפיכתו של מנגנון מיטיב זה להפרעה נפשית מעוררת מצוקה. טראומה קשה כמו גילוי עריות עלולה ליצור הפרעה ברצף החוויה של הילדה הנפגעת. סיפור חיים של ילדה החייה בסביבה נורמלית נקטע מפעם לפעם בחוויות של כאב, גריה מינית ונטישה. הפגיעה ברצף החוויה כרוכה גם בשינויים ברמות הבקרה שיש לה על גופו וליכולתו להטמיע את ההתנסויות הטראומטיות בסיפור החיים שלו. לא מפתיע, על כן, שתגובות הנפשיות לגילוי עריות כוללות גם פגיעות ניתוקיות ברצף החוויה. אמנם ההגנות הניתוקיות מאפשרות לילדה למדר את תפיסותיה, את חוויותיה ואת זכרונותיה הקשים אך יש להן, למעשה, שני אפקטים סותרים: הן מסייעות לה להתרחק מאימת החוויה הטראומטית בעת התרחשותה, אבל הן גם משבשות את אפשרויות העיבוד וההחלמה מההתנסות הפוגעת, לאחר שכבר נסתיימה. על אף שתופעות ניתוקיות, היסטריות זוהו והומשגו על יד פורצי הדרך בפסיכיאטריה עוד בראשית ההיסטוריה הפסיכולוגית, אני מוצא אירוניה מסוימת בעובדה שתופעות הניתוק נותקו בעצמן מן הזרמים התיאורטיים המרכזיים של הפסיכואנליזה, הפסיכולוגיה הקוגניטיבית והפסיכיאטריה. קשה להסביר את ההתכחשות הנרגשת לתופעות הללו (למשל, ( כחילוקי דיעות אקדמיים, גרידא. אין אף הפרעה פסיכיאטרית שמטופליה ומטפליה זכו לכל כך הרבה ספקנות וזלזול בעטיה כמו הפרעות הניתוק. יש משהו בנושא הזה שמעורר כנראה הרבה דחיה ותוקפנות. דוגמה אופיינית לעמדות כאלה ניתן למצוא אצל Thigpen & Cleckley שהגדירו הפרעות ניתוק קשות כ"חירגון (acting out) היסטרי למטרות הפקה של רווח משני" (1984, p. 63). על אף הקשיים בהם נתקלים חוקרים וקלינאים של הפרעות ניתוק, איסוף נתונים שיטתי בתחום מניב כיום מחקר מבוקר ואיכותי המציב כיום את תופעות הניתוק הפוסט-טראומטיות בתוך קבוצת ההפרעות הנפשיות הניחנות בתוקף מדעי משכנע.היסטוריה - תפיסת הנפש כישות רב-מבנית שזורה לכל אורך ההיסטוריה של הפילוסופיה והפסיכולוגיה. אחת ההתיחסויות המוקדמות לרעיון הרב-מבנית של הנפש נמצאת אצל אפלטון. אלפיים חמש מאות שנה לפני פרויד הוא תיאר בספרו "הרפובליקה" את ההגיון, הבושה וה"חיה" כמבנים עצמאיים בנפש האדם. הדימיון בין מושגים קדומים אלה לבין רעיונותיו של פרויד ביחס לאגו, לסופר-אגו ולסתמי מעורר מחשבה. ההשקפה הפסיכואנליטית העדיפה להתייחס לניתוק כאל הדחקה ותיארה באמצעות מושג זה מנגנון הגנתי פעיל הגורם לרעיונות, מחשבות או זיכרונות המאיימים על האגו, להיות מורחקים מן ההכרה בכח, ואפילו באופן מודע תהליכים הגנתיים אלה תוארו בספרות האנליטית באמצעות מונחים כמו דיכוי (suppression), הדחקה (repression), עכבה(inhibition) , או פיצול (splitting). פרויד ניסח רעיונות אלה בתגובה לרעיונות של ז'אנה הצרפתי שהעדיף להתייחס לתופעת הניתוק כאל תופעת חסר, כאל אי-ספיקה של האנרגיה המחברת בנפש ניתוק "ז'אנטי" נוצר ביחסי-גומלין שבין גורמים מולדים לבין מצבי לחץ טראומטיים. אי-ספיקה ניתוקית של היכולות הנפשיות להשאיר את האני כיחידה מחוברת יוצרת פיצול של אשכולות אישיותיים מליבת האישיות. אשכולות מנותקים (פצלים) אלה עשויים להתרקם לכדי ישויות אישיותיות עצמאיות. על אף שרעיונותיו אלה של ז'אנה, בן תקופתו של פרויד הם מרתקים בחדותם ורעננותם, אני מסתייג מהשקפתו הרואה בניתוק כשל תפקודי בעיקרו. זהו תהליך של דיפרנציציה והתמחות של מבנים באישיות שבגירסאותיו ההגנתיות הוא מפריד, מבודד, וממדר מידע, מחשבות, זיכרונות, רגשות, דחפים, תפיסות ורפרטוארים התנהגותיים. יחד עם זאת, התופעה יכולה בהחלט להיות גם נורמלית לחלוטין, למשל כשהיא קשורה ביכולות לחלימה בהקיץ תוך התעלמות מגרויים הבאים מהסביבה, כשהיא מתבטאת בריכוז רב-קשב בגירוי חיצוני (כמו התמקדות החייל בהשלמת המסע המאמץ תוך התעלמות מפצעי שפשוף) או בפעולות אוטומטיות (כמו נהיגה "ללא מודעות" בדרכים מוכרות או בכבישים מהירים). בעוד שז'אנה פעל מחוץ לתחום השפעתו של פרויד, גוסטאב יונג, היה מתלמידיו של אבי הפסיכואנליזה. הוא המשיג את האישיות כמערכת רב-מבנית המחולקת "אנכית" (מבנים המתקיימים זה בצד זה) יותר מאשר "אופקית" (כמו ההמשגה הפרוידיאנית אודות מבנים מפותחים שמתחתם מבנים פרימיטיביים יותר של האישיות). בניגוד למורו, ראה יונג את האישיות כמונעת על ידי מניעים מורכבים הרבה יותר מאשר דחפי מין ותוקפנות. הוא הציע כי אישיות האדם מכילה מבנים אישיותיים סמויים קבועים השוכנים במה שכינה "תת-המודע הקולקטיבי" ושעבורם טבע את המונח "ארכיטיפים", מונח שהפך שגור בתרבות המערבית. יונג התייחס אל הארכיטיפים כאל מרכזים של מודעות, זהות והנעה בעלי אוטונומיה מסוימת, ובכך הניח יסוד נוסף להבנה המודרנית של תופעות ניתוקיות באישיות העיניין הקליני והמדעי בתופעות הניתוק ידע, כאמור, מעלות ומורדות. במחצית המאה ה – 20 הוזנח התחום הזה כמעט לחלוטין בעקבות נטישת הפסיכואנליזה את קונצפציות הניתוק ואת העיסוק בהיפנוזה. עליית קרנה של הגישה הפוזיטיביסטית ההתנהגותנית באקדמיה תרמה גם היא לשלילת הגישה ה"מנטליסטית" שתמכה בחקר תהליכים נפשיים כדוגמת תופעות הניתוק. תרומה חשובה לחזרתה של תופעת הניתוק אל הזירה הקלינית תיאורטית והבנת פעולתה באישיות הנורמלית באה בסוף שנות ה –70 מעבודותיו של ארנסט הילגרד (Hilgard, 1977, 1986). מחקרי ההיפנוזה שלו הדגימו כי נבדקים מהופנטים שהראו סיבולת גבוהה לשאת כאב בעקבות השאות (סוגסטיות) לאילחוש (אנלגזיה) יכלו לנטר באופן לא-מודע את אי-הנוחות הכרוכה בניסוי ולדווח עליה תחת האילחוש ההיפנוטי בהרמת אצבע. הילגרד הראה באופן מחקרי כי לנבדקים נורמליים עשוי להיות יותר ממרכז מודעוּת אחד וכינה את המבנה הקוגניטיבי הסמוי הזה בשם המתבונן הסמוי (hidden observer). מחקריו של הילגרד הגבירו את העיניין האקדמי בתופעות הקוגניטיביות שהודגמו בתופעת המתבונן הסמוי ותרמו לגיבוש מה שהוא כינה "neo-dissociation theory” (Hilgard, 1977).תרומה מכרעת, להערכתי, לתנופה בתחום מספק המחקר הענף שהחל להתפתח בתחום של הפרעות פוסט-טראומטיות. כבר במלחמת העולם השניה דווח קרדינר (Kardiner, 1941) כי אנשים הלוקים בהפרעת לחץ פוסט טראומטית (PTSD) מפתחים עיוותים קשים בתהליכי עיבוד המידע שלהם בגלל שמוקד הקשב שלהם מצטמצם ומופנה סלקטיבית למקורות איום פוטנציאליים, תוך המתנה דרוכה ומכאיבה להישנות האירוע הטראומטי, ותוך הפעלת "אזעקות שווא" מרובות. במאמץ להימנע מממצב מעורר מצוקה זה, תוארו ניצולים רבים כמנסים להקטין את ההסתברות להתקלות בגירויים המזכירים את האירוע המאיים על ידי השקעת מאמץ להתרחק ממקומות, מאנשים, מגירויים, משיחות וממחשבות על האירוע. אחרים מנסים להקהות את מודעותם למצוקה הרגשית על ידי צריכת אלכוהול או סמים או על ידי הפעלת מנגנוני ניתוק פסיכולוגיים. חוקרים כמו Spiegel (1986) ו - (1984) Brende הצביעו על תופעות ניתוק בתוך מגוון התגובות הפוסט-טראומטיות ותרמו בכך לכריכת התופעות לכדי קטגוריה אחת. בעקבותיהם, זיהו מחקרים מבוקרים נוספים כי לתופעות ניתוקיות תפקיד חשוב בהתפתחות בעיות נפשיות בעקבות חשיפה לאירועים טראומטיים (Briere & Conte, 1993; Shalev, Peri, Caneti, & Schreiber, 1996) והן מופיעות הן בזמן התרחשות הטראומה (Noyes & Kletti, 1977) והן כתוצאה ארוכת טווח של החשיפה לאירוע הטראומטי (Saxe et al., 1993).העליה במודעוּת הפמיניסטית לתופעות הניצול של נשים וילדים בשנות השמונים, מיקדה את תשומת הלב הציבורית בנזקים הפוטנציאליים של טראומטיזציה של ילדים ובדימיון שבין התסמינים הנפשיים של משוחררי מלחמת ויאט-נאם לאלה של ניצולות תקיפה מינית וגילוי עריות.המחקר הפסיכיאטרי על תפקוד מבנים ומנגנונים מוחיים בעת חירום שהתפתח בשנות התשעים של המאה ה–20 תרם אף הוא להבנת השיבושים בעיבוד הזיכרון והרגש בעקבות טראומה, כמו אלה הנצפים בהפרעות ניתוק. כידוע, קיימות במוח שלוש מערכות עיבוד נתונים שונות: (1) גזע המוח וההיפותלמוס האחראיים בעיקר לבקרת התפקוד של מערכות שימור החיים ומייצגים ידע מולד, (2) המערכת הלימבית, האחראית לשמירת האיזון ויחסי הגומלין בין העולם הפנימי והמציאות החיצונית ומופעלות הן על ידי ידע מולד והן על יסוד ידע שנרכש בעקבות קלט סביבתי (3) והניאוקורטקס, האחראי לניתוח הנתונים מן העולם החיצון וליחסי הגומלין עמו והמעוצב בעיקר על ידי קלט סביבתי. המערכת הלימבית אחראית לרגשות ולהתנהגויות ההכרחיות לצורך ההישרדות. מחקרי הדמיה מוחית שנערכו על נבדקים הלוקים ב PTSD הראו חריגות אבנורמליות במבנה ובתפקוד של גופים מוחיים אלה. אחד הגופים במערכת הלימבית, ההיפוקמפוס, הוא זה האחראי לסיווג ואחסון בזיכרון של הגירויים מהסביבה על פי סדר זמני עוקב ובהתאם למיקומם במרחב. תקלות בתפקוד ההיפוקמפוס עלולים לגרום שיבושים בזיכרון המפורש, הדֶקְלָרַטיבי, זה המאפשר לאנשים לספר את סיפור קורותיהם. בעיות תפקודיות כאלה לא רק שאובחנו אצל משוחררי מלחמת ויאטנאם המאובחנים כלוקים ב PTSD אלא שבהשוואה לקבוצות ביקורת, נמצאה גם התכווצות בנפח הממוצע של ההיפוקמפוס: 8% אצל חיילים הלומי קרב (Bremner et al., 1995), ו 7% אצל נשים שעברו התעללות מינית בילדותן (Stein, et al., 1994). גוף לימבי אחר המעורר עיניין אצל חוקרי טראומה והפרעות ניתוקיות היא האמיגדלה. גוף זה מעורב בהערכת המשמעויות הרגשיות של הגירויים הנקלטים מן הסביבה והיא משייכת לגירויים אלה רגש (שמפוענח אחר כך, ומנותח בניאוקורטקס) (LeDoux, 1986). באחת העבודות המדעיות בתחום, נחשפו ניצולי טראומה הלוקים ב PTSD לגירויים המזכירים את הטראומה ואז נבדקו אזורי הפעילות במוחם. כשהחלו הנבדקים להגיב בתגובות חרדה ובפלאשבקים הם עברו סריקה מוחית (PET scan). התברר שרוב הפעילות העצבית התרחשה באונה הימנית של המוח האחראית לעיבוד רגשי, תוך שנצפתה עצירה של הפעילות העצבית במרכז ברוקה (Broca) שבאונה השמאלית. מרכז זה אחראי לתרגום החוויות האישיות לשפה ודיבור ((Van der Kolk, 1996. ממצאים אלה המחישו את התהליכים המוחיים העומדים מאחורי הקושי של ניצולות גילוי עריות לספר את סיפור סיבלן באופן רהוט, ומסבירים כנראה את ה"אימה חסרת מילים" שכה מאפיינת את סיבלן של נפגעות רבות. ממצאים אלה הניחו את המסד למחקר הנוירואנטונומי המתפתח של ההפרעות ניתוקיות והם מציבים את ההפרעות הללו בתוך ספקטרום ההפרעות פוסט-טראומטיות.

בעקבות ריבוי התלונות מצד ניצולי טראומות ילדוּת כנגד הוריהם המתעללים, קם בתחילת שנות ה – 90 בארצות הברית, גל נגדי של ספקנות ביחס לתוקף המדעי של תופעות הניתוק ושל הזכרונות המנותקים שמתגלים במהלך הטיפול בבעיה (Mersky, 1992; Spanos, 1996). זוג הורים שבתם (הפסיכולוגית) האשימה אותם בהתעללות בה יסדו את "קרן תסמונת הזכרון הכוזב" (False Memory Syndrome Foundation - FMSF). הארגון איגד בתוכו אלפי חברים שטענו כי הואשמו באופן כוזב על יד בת משפחה רעועה בנפשה, וכי האשמות אלה "נולדו", יש מאין, בתוך טיפול "מסוכן" שעוסק בחשיפת זכרונות מודחקים ושעל פי הטענה, משתיל את הזכרונות הכוזבים במוחן של נשים קלות השאה (סוּגֶסטבּיליות). אנשי מקצוע רבים שהתמחו בטיפול בהפרעות ניתוק החלו לדווח כי הם נתונים להטרדות בחיי היום-יום, להתקפות מקצועיות, ולתביעות נזיקין עתירות ממון, מצד בני המשפחות המואשמות.

בתחילת האלף החדש, עומד התחום של טראומה וניתוק בפני אתגרים לא פשוטים. הכחשות וספיקות ביחס לעצם תופעות הניתוק פוחתות והולכות אל נוכח מחקר מדעי מבוקר ואיכותי המצטבר בתחום. במקביל, חשים מטפלים רבים כי הטלטלות העזות שאיפינו את התחום ב– 20 השנה האחרונות תרמו להפקת לקחים ולגיבוש שיטות טיפול אחראיות ובשלות יותר המבטאות ריסון של מעורבות-יתר ושל להיטות-יתר "לחשוף טראומות על מנת להחלים". חשוב להבהיר כי חלק מהספקנות ביחס להפרעות ניתוקיות מושתת על הטענה כי מדובר בתופעה נדירה מאוד, ולכן לא יתכן כי היא מאובחנת בשיעורים גוברים כל כך. בפסקאות הבאות אנסה להבהיר כי למעשה מדובר בתופעה המתפלגת באופן נורמלי באוכלוסיה וכי ביטויים לא פתולוגיים שלה מוכרים היטב, מנסיון אישי, לרוב האנשים.

טראומה וניתוק -חוקרים של הפרעות ניתוקיות קשות שטרחו לאסוף נתונים על ההיסטוריה הטראומטית של נבדקיהם דווחו כי אחוזים גבוהים מאוד מביניהם (בדרך כלל מעל 90%) מסרו מידע על היסטוריה טראומטית Ross, Miller, Bjornson, Reager et al., 1991 ;Putnam, 1997). חוקרים שלא הסתפקו רק בדווח רטרוספקטיבי של מטופלים, חיפשו וגם איתרו תיעוד אוביקטיבי להתעללות בהיסטוריה של מטופלים הלוקים בהפרעות ניתוק (Coons, 1994; (Lewis, 1996 . הקשר הסטטיסטי ביו היסטוריה טראומטית לתופעות ניתוק דומה בעוצמתו לקשר הסטטיסטי שבין התנסות בחוייה טראומטית לתופעות נפשיות פוסט-טראומטיות. נמצא גם כי ככל שעוצמת הטראומה המדווחת גבוהה יותר, כך חזקות יותר תופעות הניתוק המדווחות ( Kirby, Chu & Dill, 1993; Putnam, Helmers, Horowitz, & Trickett, 1995; Nijenhuis, 1999; Somer, Dolgin, & Saadon, in press).

הקשר בין טראומה לניתוק מוצא את ביטויו בשפתם של אנשים ששרדו מצבי סכנה. הביטויים הבאים עשויים להיות מוכרים לחלק מהקוראים:

 

"פתאום היה פיצוץ...היה דם...חלקים של גופות...לא האמנתי שזה קורה לי. זה היה כמו בסרט"

 

"התחלתי מייד לחלץ את הפצועים...לא חשבתי על עצמי, פעלתי כמו אוטומט. כשהכל נגמר שמתי לב שנפצעתי בעצמי"

 

"כשהוא אנס אותי הרגשתי שהגוף הזה לא שייך לי. יצאתי ממנו והסתכלתי על הכל מבחוץ"

 

"אמנם לא נפגעתי פגיעה פיזית בראש שלי, אבל אין לי שום זיכרון מתאונת הדרכים..."

 

"אני יכולה לספר לך בלי בעיות על ההתעללות שעברתי בבית. אני זוכרת כמעט כל פרט, אבל אני לא מרגישה כלום. אני מתה בפנים"

 

התגובות לעיל הן אמירות אופייניות המתארות את התפקודים ההגנתיים של הניתוק ואת רב-המימדיות של התופעה. תהליכים ניתוקיים נורמליים הופכים לפתולוגיים כאשר הם גורמים לפגיעה כלשהי בתפקוד החברתי, הקוגניטיבי או הרגשי או כאשר הם בעצמם גורמים למצוקה או שאינם מאפשרים פתרון של תסמינים מעוררי מצוקה.

 

כאמור, תופעות ניתוקיות אינן מופיעות כתופעות בינאריות: או – 1) שמוצאים פסיכופתולוגיה ניתוקית או- 2) שתופעות ניתוקיות אינן קיימות כלל. כדי להבין תופעות אלה חשוב להכיר את הביטויים הנורמלים של נתק ואת תפקידם בשיבוח הסתגלות האדם אל סביבתו. הפיסקאות הבאות תתארנה היבטים נורמליים והסתגלותיים של תופעות ניתוק בצד התפתחותן של הפרעות ניתוקיות אצל קורבנות של גילוי עריות.

 

מידור

תופעה זו מייצגת בעיה באינטגרציה של התנסות, של מודעות ושל ידע ועשויה להיות קשורה בקשיי שליפה של מידע שנרכש בלמידה תלויית-מצב (state-dependent), או תלויית-הקשר (context-dependent). לקוראים רבים מוכר, קרוב לוודאי, מצב בו הם נמצאים בחדר מסוים בבית ומחליטים לבצע דבר מה בחדר אחר, אך בהגיעם אינכם זוכרים עוד לשם מה באו. כדי להזכר, עליהם לחזור לסביבה שבה קיבלו את ההחלטה ורק אז הם מסוגלים להזכר בה. הידע על ההחלטה היה ממודר ונשמר בזכרון בהקשר הספציפי שבו נרכש או שבו הוא קודד אל הזיכרון, ולא היה זמין למודעות בהקשר סביבתי אחר, על אף שחלפו רק שניות מעטות מאז שנשמר בזיכרון. כדי לגשר על המידור שבידע תלוי-ההקשר אנו מייצרים לעצמנו תזכורות באמצעות שינון או באמצעות תזכורות, כמו, למשל, כריכה של חוט על פרק היד. לקורבנות של גילוי עריות יש, לעיתים תכופות, מוטיבציה הפוכה: לא לזכור את הזיכרונות הקשים ולהמשיך ולמדרם מן ההכרה המודעת הזיכרונות הקשים. המידע על ההתנסות המינית המזיקה נשמר, לעיתים, כידע ששליפתו מותנית בחשיפה למצב סביבתי ספציפי. הפעלת הידע והמיומנויות שנרכשו בגילוי העריות ושליפתו אפשריים אז, רק במצב מנטלי וסביבתי מסויים ולא במצבים אחרים. באופן כזה, עשויה ילדה נפגעת להיות נאיבית לגמרי בכל הנוגע למין בעת שיח חברות, אך לגלות בקיאות וניסיון מיני נרחבים בעת חשיפה לגירויים מיניים מאיימים המפעילים את החומר הממודר. מידור הגנתי כזה מאפשר לילדה לשמור בנפרד שתי מערכות של ידיעה, זהות ורגש העלולות לעורר קונפליקט בלתי נסבל אם המודעות אליהן תהיה בו-זמנית. כלומר, המידור מאפשר לילדה להתמודד עם ההתעללות באמצעות מנגנוני ההגנה (ובכך מתבטאת, למעשה, ידיעה של הילדה כי התעללות מתרחשת) ובאותה עת היא יכולה לאהוב את ההורה הפוגע ולראותו כהורה מיטיב (ובכך לבטא אי-ידיעה אודות תכונותיו הפוגעות של ההורה). מידור כזה גם מאפשר לילדה לשמור על נארטיבים שונים וסותרים אודות תולדות חייה. ברבות הזמן עלול היתרון של תהליך המידור להפוך לבעיה: החוויות הטראומטיות הממודרות אינן יכולות לעבור עיבוד רגשי נורמלי ולכן הן נשארות בנפש כחומר רעיל, טרי. דליפות מן המדורים המכילים את החומר הבלתי מעובד, ידועות כ"פלאש-באקים" ונחוות כחוויה מחדש של האירוע המקורי או רסיסים מתוכו. התופעה דומה יותר להזיה של האירוע המקורי מאשר להיזכרות בו. מידור כזה משבח את ההסתגלות ההגנתית של הילדה הפגועה בכך שהוא מאפשר לה לשמור על תום ההולם את גילה הכרונולוגי ומאפשר התערות מסתגלת בחברת בנות גילה, מחד, אך מאפשר לה גם להיענות במיומנות לדרישות המתעלל ולהביא בכך לידי סיפוקו המהיר תוך מינימזציה של סיכויי פגיעה נוספת מצדו, מאידך. מידור כזה מקשה מאוד, לדעתי, על הגילוי המוקדם של התרחשות גילוי העריות, גם כשעולה חשד שניצול כזה מתקיים. חקירה של ילדות ונערות החשודות כנפגעות עלולה לעלות על שרטון משום שהעדות שינסו חוקרי הנוער לתעד עלולה להיות ממודרת ומתוייגת במוח כלמידה תלוית-מצב. ילדות מנוצלות כאלה עלולות להכחיש כי מתבצע בהן גילוי עריות, ואם המידור שהפעילו יעיל הוא, עלולים גם ממצאי בדיקת פוליגראף להעיד כי דוברות אמת הן בעודן מכחישות את ההתעללות אליה נפלו קורבן.

 

אוטומטיזציה

יכולות ניתוקיות נורמליות מאפשרות לנו לחלק את הקשב שלנו ליותר מזרם יחיד של תודעה ועל ידי כך לבצע, בו זמנית, יותר ממטלה מנטלית אחת. למשל, בעת כתיבת מילים אלה אני גם מקשיב למוסיקה וגם מנטר ברקע את קולות מכונת הכביסה הפועלת בביתי, כדי שאדע מתי הגיעה העת להוציא מתוכה את בגדי לייבוש. דוגמאות אחרות כרוכות בשרבוט וציור תוך כדי הקשבה להרצאה או תוך כדי שיחת טלפון, או למשל, בנהיגה בדרך בין-עירונית שבה מתבצע ניהול מורכב של קבלת החלטות בכביש וקואורדינציה סנסו-מוטורית, אך בו זמנית, מתאפשר גם הרהור והכנה לשיחה חשובה שהנהג עומד לנהל בעוד זמן מה. ראיות מחקריות מצביעות על כך שחלק די גדול מציבור הנהגים מדווח על תופעות ניתוקיות בעת נהיגה. למשל, נבדקים שאובחן בראיון קליני מוּבנה כ"נורמליים", דווחו שבערך ב- 20% מהפעמים שבהם ה ם נוהגים במכונית הם שמים לפתע לב כי לא זכרו מה קרה במשך חלק מהנסיעה או במהלך כל הדרך שעברו (Putnam, 1977). תופעה זו מתארת התנהגות "אוטומטית" המתרחשת, בדרך כלל, בעת פעילות שגרתית או משעממת המאפשרת שחרור של משאבי קשב והקצאתם מחדש לפעילויות מנטליות מענינות יותר. אוטומטיזציה מורכבת עשויה להופיע במצבי דחק חריפים והיא מאפשרת לנפגעים לתפקד ולפעול להשרדותם תוך ניתוק הֵרוֹאי ממראות האימים המקיפים אותם (Erdriech,1994). אנשים שמילטו את עצמם ממטוס שנחת בנחיתת אונס או ממגדל בוער מתקשים לעיתים לדווח על מחשבותיהם או רגשותיהם בעת המילוט. גם צוותי הצלה הנאלצים להיחשף למראות זוועה בעת התערבות במצבי אסון מדווחים על הוצאה לפועל של תרגולות מקצועיות תוך פעולה אוטומטית וניתוק מן האני (דֶפּרסונליזציה). התנהגות אוטומטית מופיעה גם אצל ילדים קורבנות גילוי עריות הנאלצים לבצע סדרה של התנהגויות מעוררות מצוקה כהיענות לדרישות המתעלל. אלה יכולות להיות התנהגויות של כניסה לחדר המיטות, הכנת החדר או המיטה, התנהגויות מיניות שונות בעת הניצול עצמו והתנהגויות הכרוכות בהסתרת הסוד כמו החלפת מצעים או רחצה. קורבנות רבים של גילוי עריות מדווחים כי בתגובה לאות מוכר (כמו: אחיזה בזרוען והנחייתן לכוון חדר המיטות, או רחשי הפסיעות מתקרבות אל חדר השינה שלהן) הן נכנסות למצב של קיפאון, כאילו "נעלמות" מגופן וממשיכות להתנהג כרובוט, עד חלוף הסכנה.

דימיון והיפנוזה

מידור של חוויות קשור גם במיקוד סלקטיבי של תהליכי קשב המתרחשים בחלימה בהקיץ ובהיפנוזה. היפנוזה היא דוגמה לקשב מרוכז וסלקטיבי מאוד, המרחש תוך ויתור יחסי על המודעות לקורה מסביב (Spiegel & Spiegel, 1978/1987). תהליך נורמלי רלבנטי אחר הוא ספיגה (absorption). הכוונה לנטיית הפרט להיות מועסק כולו בחוויה תפיסתית (כמו, להתבונן בתמונה, או להאזין למוסיקה), מחשבתית (כמו בעת חזרה מנטלית על נאום) או דימיונית (כמו בעת הפלגה אל תוך פנטזיה רומנטית). אנשים הנוטים יותר לסוג כזה של פעילות קוגניטיבית הם גם נוחים יותר להיפנוט. ספיגה היפנוטית מתרחשת כאשר המשאבים הקוגניטיביים מוקצים במלואם למטרה מרכזית אחת תוך המנעות מהסחת דעת, כך שמידע שאינו קשור במוקד הקשב מנותק, למעשה, מן ההכרה המודעת. ככל שהקשב מרוכז יותר (נמצא יותר במוקד התפיסתי, החשיבתי או הדימיוני), כך גובר הסיכוי שגְרִיָה חושית אחרת תשמר מחוץ למודעות. תהליך נורמלי זה מאפיין ילדים. מחקר על יכולת ההיפנוט של ילדים מראה כי אוכלוסיה זו נוחה יותר להיפנוט מאוכלוסית מבוגרים (Gardner & Olness, 1981) . היכולת ההיפנוטית משתפרת אצל ילדים עם הגיל ומגיעה לשיאה בגילאים 9-10 לערך. לאחר מכן דועכת היכולת ומתייצבת בגיל ההתבגרות (Place, 1984). מאחר ויכולת ההיפנוט היא תכונה הקשורה ליכולת הניתוק ההגנתית ,(Putnam, 1989) הרי שניתן גם לצפות כי בתגובה למצבי דחק קשים יטו ילדים (יותר משיטו מבוגרים) להשתמש במנגנוני ספיגה וניתוק כדי להתגונן מפני החויה.

משתנה אחר שקשור לתופעות אלו הוא היכולת לחלום בהקיץ, לדמיין (לפנטז). יכולות כאלה מתפלגות בדרגות שונות באוכלוסיה, אך הוא ידוע כיכולת יַלְדית נורמטיבית. ילדים מסוגלים להתייחס למציאות סביבם באופן פלאסטי. הם מסוגלים להשליך תכונות אנושיות על חפצים ("הכסא הוא פוייה, נתן לי מכה", "הבובה ציפי אומרת ש...") ואל תוך מצבים. ילדים מסוגלים לדמיין במצבים מסויימים כי הם מוקפים בחברים דימיוניים, לשמוע אותם ולשוחח עמם בדיאלוגים ממושכים. בשיחות שניהלתי עם מטופלים שתיארו בפני חברים דימיוניים שארחו להם לחברה בילדותם, התברר שליצירי דמיון אלה היו תפקידים חשובים בהפגת בדידות, בהרגעה ובניחום בעתות מצוקה.

ההנחה היא שכדי לעמוד בדחק הכרוך בהתעללות מפעילים ילדים פגועים רבים את יכולותיהם לדמיון וחלימה בהקיץ ובכך הם לא רק יוצרים הליך מסיח כמו-הזייתי, אלא גם מצליחים לדמיין "הזיות שליליות" שבמהלכן גירויים קשים (כמו נוכחות הורה פוגע בחדר) מורחקים משדה ההכרה ואינם נקלטים כלל כגירוי תפיסתי. קורבנות טראומה רבים מדווחים גם על יכולות להפעיל הזיות שליליות על גירויים פיזיים מכאיבים ולאלחש את גופם כך שפגיעות אוביקטיביות ברקמות גופם אינן מסוגלות לעורר עוד מצוקה סובייקטיבית.

 

מצבי אני

המונח "מצבי אני" (ego staes) הוטבע על ידי Federn (1952), הורחב על ידי תלמידו Weiss (1960), ויושם בשנות ה-70 בתיאורית אישיות וטיפול מודרנית (Watkins & Watkins, 1977). סינתזה מענינת של פסיכולוגית האני (ego psychology) ושל מונחים קוגניטיביים הציג הורוביץ שטבע עשר שנים מאוחר יותר מונח דומה המתאר את המרכיבים הבסיסיים של החוויה וההתנהגות האנושית. הוא כינה את המושג החדש: state of mind (Horowitz, 1987, 1988) . מצב אני (ego state) הוא מערך מאורגן של התנהגות ושל חוויה שמרכיביו קשורים אלה לאלה על ידי עיקרון משותף והוא מופרד ממצבי אני אחרים על ידי גבול בעל יכולת חדירות יחודית. כלומר, יש מצבי אני שיש להם גבולות חדירים יותר ויש מצבי אני בעלי גבולות פחות חדירים. לפני שאסביר את עניין חדירות הגבולות של מצבי האני, ברצוני להזכיר שוב לקורא כי מעט מאוד תהליכים פסיכולוגיים מתקיימים על רצף דיכוטומי (קיים/לא קיים). מצבי אני, כמו רגשות למשל, יכולים להופיע במדרג של עוצמות שונות והם מתחילים בתהליך הנורמלי של דיפרנציציה התפתחותית והסתגלותית בילדות. כמו שהילדה מפתחת אבחנה בין סוגי מזון שונים, כך היא גם מפתחת דפוסי התנהגות מובחנים המותאמים ספציפית ודיפרנציאלית להתמודדות עם הורים, עם חברים למשחק, עם אחים או אחיות. דפוסי התנהגות אלה מסייעים לילדה בהסתגלות טובה יותר למשפחתה, או בהשרדותה בכתה ובחברת בני גילה. הילדה חווה את עצמה אחרת במצבים השונים והתנהגותה במצבים אלה איננה זהה. כלומר, חוויתה והתנהגותה מתחילים להתארגן סביב מכנים משותפים ועקרונות מאגדים למשל, אשכול "הילדה הנאהבת של אמא", אשכול "הילדה בחצר המשחקים" ואשכול "התלמידה". בשלב מסויים קשה יהיה לצפות שהילדה תתנהג בנוכחות המורה שלה בכתה באותו אופן (מתפנק, נניח) שהיא מתנהגת בנוכחות אמה. כלומר, "תפקידה" החברתי כתלמידה מוכר לה והיא מסוגלת להיות מודעת לו, ומצב האני שלה כ"ילדה נאהבת של אמא" לא יזלוג, בדרך כלל, לזמן שהותה בכתה. זהו איור למצבי אני שלמרות שאין ביניהם דיפרנציציה חדה, גבולותיהם מאפשרים מעבר מסתגל לדפוסי התנהגות המותאמים לדרישות המשתנות של הסביבה. כלומר, היעדר מוחלט של דיפרנציציה/ניתוק באישיות עלול לפגוע ביכולת ההסתלות ואינו מייצג חוסן נפשי אופטימלי.

 

תהליכים של דיפרנציציה מבנית באישיותה של הילדה מתרחשים גם ביחסי הגומלין המתפתחים בין הילדה להוריה. ילדים מזדהים עם הוריהם ומפנימים את יצוגיהם אל תוך אישיותם. בתהליך כזה, עשויה ילדה א' להפנים את ההורה המשבח והגאה בה ולהתחזק מפעולות שבח ועידוד המיוצגות על ידי "ההורה המופנם" בעת שהיא מתמודדת עם מצבי אתגר ואיום. לחילופין, ילדה ב' הגדלה להורה בקורתי ומשפיל תגיב בהססנות ובהמנעות אל נוכח מצבי דחק, מאחר והיא נאלצת להתמודד עם מצב אני הורי המרפה את ידיה ומשפיל אותה. אוביקטים מופנמים עשויים להטען באנרגיה של העצמי (קתֶקְסיס) ואז יוכלו לקבל ביטויים התנהגותיים פעילים של האני. במקרה של ילדה א' הוא עשוי אז להתפתח לאשה חמה המסוגלת להיות בת זוג תומכת ואוהבת. במקרה של ילדה ב', היא עלול להגיב בדפוסי התנהגות תוקפניים כלפי בן זוגה או כלפי ילדיה. בקצה האחר של רצף המובחנות המבנית הפנימית ימצאו מצבי אני המוכלים בתוך גבולות נוקשים ובלתי חדירים. תהיה מעט תקשורת ביניהם, תהיה חפיפה מועטת של תכנים ולפעמים לא תהיה מודעות הדדית. מצב זה מתאים למידור מִבְנִי המאפיין את הקשה שבהפרעות הניתוק: הפרעת זהות מנותקת (Dissociative Identity Disorder, DID), שכונתה בעבר הפרעת אישיות מרובת-פנים (Multiple Personality Disorder). עוד על הפרעה זו בהמשך הפרק.

 

תופעות ניתוקיות ותרבות

תופעות ניתוקיות אינן נחלתן של תרבויות ההמיספירה הצפונית של כדור הארץ וניתן לצפות בביטויים צבעוניים שלהן בתרבויות עולם רבות שבהם אנשים חווים ניתוק מנטלי מעצמם. מצבי איחוז (possession) של רוחות או שדים דווחן בתרבויות תת-היבשת ההודית (Castillo, 1994) , בתרבויות היספאניות (Ronquillo, 1991), בתרבויות ברזילאיות (Mendes, 1976), אינדונזיות (Surgani & Jensen, 1993), אפריקניות (Salama, 1988), ערביות (Okasha, 1966) וישראליות (Somer, 1993). תופעות איחוז מופיעות בעיקר אצל נשים והן מאפשרות לנשים, המדוכאות בדרך כלל בחברות אלה, לבטא ביטויי מצוקה הקשורים בתוקפנות ובמיניות באופן שעולה בקנה אחד עם מאפייני התרבות וכלליה. הרוח או השד מפעילים את האיחוז כך שהאשה חווה את התנהגותה כאוטומטית, בלתי נשלטת ולעיתים, בלתי נזכרת. באפן כזה היא נהנית מהזדמנות לבטא באופן משתמע דחפים או סודות אסורים, אבל היא פטורה מן האחריות המסוכנת הכרוכה בביטוי מפורש של התכנים הקונפליקטואליים.

 

כאשר ילדות נתונות למשטר הורי מנצל ופוגע ללא גישה לדמות מטפלת מנחמת ומגוננת, נאלצות רבות מהן לפתח את מנגנוני הניתוק הטבעיים שתוארו לעיל לכדי סגנונות תפיסתיים ואישיותיים קבועים. מה שהתחיל ככשרון ילדי טבעי (כמו יכולות דמיון יצירתיות), הופך תחת הדחק של גילוי העריות למנגנוני הגנה. בעקבות התעללות כרונית, עלולים מנגנונים מיטיבים אלה להפוך להפרעות נפשיות.

 

הפרעות ניתוק

שכחון ניתוקי (dissociative amnesia) ופוּגה ניתוקית (dissociative fugue)

שכחון ניתוקי מתבטא באי-יכולת (הפיכה) להזכר במידע אישי חשוב או להביעו באופן מילולי. לא ניתן להסביר את התופעה על ידי שכחנות רגילה מאחר ובעיות הזכירה באות לידי ביטוי בהיקף רחב מאוד. התופעה היא הפיכה משום שאין מדובר בשכחון על רקע בעיה תפקודית של מערכות נוירואורגניות וגם אין מדובר במצב שבו נמחקו עקבות הזיכרון מן המח כמו באבדן זיכרון אמיתי כמו זו הבאה בעקבות זעזוע מח. בשכחון ניתוקי המידע רשום, אך ממודר ולא נגיש להכרה המודעת. כאשר התמונה הקלינית מתפרצת בהקשר מיידי של אירוע טראומטי, קורה לא פעם שהזיכרון חוזר באופן ספונטני בחלוף האירוע הדוחק או כשהפגוע מורחק מזירת האירוע. דיווחים קליניים בעניין זה הופיעו לראשונה בנוגע לחיילים שהשתתפו בקרבות מלחמת העולם השנייה (Grinker & Spiegel, 1945; Sargent & Slater, 1941). יחד עם זאת, השיכחון לא עובר מעצמו במקרים רבים, גם כשהמציאות משתנה ואין עוד איום על המטופל והוא הופך אז למצב פסיכופתולוגי.

 

בפוּגה ניתוקית מתבטאת ההפרעה המרכזית בנסיעה פתאומית ובלתי צפויה מהבית או ממקום העבודה תוך אי-יכולת לזכור את העבר. התופעה מלווה לעיתים בבלבול בתחושת הזהות האישית. שכחון ופוגה הן הפרעות יוצאות דופן ב – DSM-IV-TR (American Psychiatric Association, 2000) בכך ששתיהן לא רק מהוות הפרעות ניתוקיות יחודיות, אלא שהן גם מייצגות תסמינים של הפרעות אחרות. שתי ההפרעות מהוות קריטריון אבחוני של הפרעות זהות ניתוקית (Dissociative Identity Disorder, DID ). שכחון מופיע גם ברשימת התסמינים של הפרעת דחק פוסט-טראומטית, הפרעת סומטיזציה, פוגה ניתוקית, ובהפרעת ניתוק שבה קיימים תסמיני ניתוק נרחבים שאינם ממלאים את אמות המידה האבחנתיות של הפרעת זהות ניתוקית והמכונה הפרעת ניתוק שאינה מסווגת אחרת ( dissociative identity disorder not otherwise classified, DDNOS ).

 

שכחון ניתוקי נחשב לבעיה יסודית יותר מפוגה מאחר, וכאמור, התופעה מהווה מרכיב מהותי בתוך מצבי פוגה. זו גם הפרעה שכיחה יותר. הספרות הקלינית מבחינה בחמישה סוגים של שכחון ניתוקי:

 

• שכחון מקומי (localized): אי-יכולת לזכור אירועים הקשורים בתקופת זמן מוגדרת

 

• שכחון סלקטיבי: יכולת להזכרות חלקית, אבל לא מלאה, של אירועים הקשורים בתקופת זמן מוגדרת

 

• שכחון מוכלל: אי-יכולת להזכר בכל העבר

 

• שכחון מתמשך (continuous): אי-יכולת להזכר באירועים עוקבים תוך כדי התרחשותם

 

• שכחון שיטתי (systemized): אי-יכולת להזכר בקטגוריות זכרון מסוימות כמו זכרונות הקשורים בחיי המשפחה או בבן משפחה מסוים

 

אדם הלוקה בשכחון ניתוקי יאשר על שאלון אבחוני כי הוא חווה תופעות של אובדן זמן ו- blackout (כשלא היה תחת השפעת סמים או אלכוהול) כמו אלה המתוארות להלן:

•פתאום אתה נוכח לדעת שהדקות האחרונות או השעות האחרונות שחלפו פשוט נעלמו לך. יש לך "בלק אאוט" מוחלט לגבי הזמן שעבר ואין לך שום זיכרון לגביו.

•לא זוכר מה אכלת בארוחתך האחרונה (או לא זוכר אם אכלת בכלל)

•"מאבד" פרק זמן מסוים וחש שכחה מוחלטת לגבי מה שקרה באותו פרק זמן

תופעות שכחוניות עולות למודעותו של הלוקה בהן כשזה מגלה ראיות המעידות על כך שעשה דברים שהוא איננו מסוגל לזכור (למשל, חברים מזכירים לו על שירים ששר בזמן טיול משותף והוא אינו זוכר שהשתתף כלל בטיול, לא כל שכן ששר שם שירים כלשהם). התנסות אחרת שבעטיה עשוי אדם להיווכח כי משהו אינו כשורה וכי הוא סובל מ - blackout היא כשהוא "מתעורר" לפתע בעיצומו עיסוק כלשהו ואין לו כל מושג כיצד הגיע לשם. למשל, אדם עלול פתאום "למצוא את עצמו" מכה את בנו, מתקלח, או שואב את האבק מהשטיח.

 

שיכחון ניתוקי אינו מתייחס לכל סוגי הזיכרון. הבעיה מאפיינת במיוחד נסיונות להיזכרות מכוונת במידע אוטוביוגרפי, המכונה גם זיכרון מפורש (explicit), או זיכרון דקלרטיבי, או זיכרון אפיזודי. הבעיה אינה באה לידי ביטוי בכל הנוגע למיומנויות, תחושות, רגשות, או מידע שניתן לבטאם ללא צורך להיזכר בהקשר וברצף הזמן שבו נירכש הידע. זיכרון מהסוג השני מכונה זיכרון סמנטי או זיכרון משתמע (implicit) (Schachter & Kihlstrom, 1989). זהו זיכרון שלגביו אין לאדם ידע מילולי מפורש ביחס לתהליך הרכישה או שאין לו יכולת לתאר באופן מילולי מפורש את מרכיבי הידע. למשל, היכולת של אדם מבוגר לעלות לאחר שנים רבות על אופניים ולרכב עליהם במיומנות משקף זיכרון משתמע. תגובת הרתיעה של קורבן גילוי עריות (שאין לה זיכרון אפיזודי ביחס לסיפור ההתעללות) מפני קירבה גופנית לאביה, משקפת אף היא סוג כזה של זיכרון. דוגמה נוספת לזיכרון משתמע אצל אדם הלוקה בשיכחון ניתוקי יכול להיות המקרה הבא. מטופלת מדווחת על תגובות רגשיות רבות עוצמה לגירוי שהיה אמור להיות נייטרלי עבורה: כשנכנסה להתקלח בחדרה במלון באתר הנופש בו בילתה נתקלה בוילון אמבטיה בצבע כתום. למראה הוילון נתקפה המטופלת בהתקף חרדה עז שלווה בהתפרצות בכי קשה. היא לא הבינה את הסיבה לתגובותיה או מה משמעות צבע הוילון עבורה. שנתיים מאוחר יותר שיחזרה בטיפול סצינות של ניצול מיני מאחורי וילון כתום במקלחת ביתה.

 

הפרעת נתק-מן-העצמי (Depersonalization Disorder)

הנתק-מן-העצמי מופיע, אמנם, לעיתים תכופות כתסמין חולף בתגובה לאירועי דחק קשים, אך התופעה עלולה גם להפוך להפרעה ממושכת ומטרידה כשהיא מופיעה בקרב קורבנות של עינויים ושל התעללות מינית וגופנית. כעיקרון, לתופעה פונקציה הגנתית מאחר והיא מאפשרת לקורבן להתנתק מאימת הטראומה ומן הכאב הכרוך בה ולהמשיך לתפקד כאילו שנטלה תרופה רבת עוצמה להפחתת חרדה או לשיכוך כאבים. התסמין שכיח מאוד במגוון רחב של הפרעות פסיכיאטריות ותפקידו בתסמונות השונות אינו תמיד ברור. בין ההפרעות שבהן נצפה נתק-מן-העצמי מוצאים התקפי חרדה חמורים, הפרעת פאניקה, דכאון, הפרעת דחק פוסט-טראומטית, הפרעה טורדנית-כפייתית, סכיזופרניה, הפרעת אישיות גבולית, וכן גם במצבים נוירולוגיים כמו במיגרנות, אפילפסיה או עקב זעזוע מוח. אנשים שאינם לוקים בבעיות נפשיות יכולים לחוות נתק מן העצמי לא רק במצבי פחד אלא גם בעייפות קשה למשל, כתוצאה מחסך בשינה, במצבי מעבר בין עירות לשינה (מצב היפּנіגוֹגי) ובין שינה לעירות (מצב היפּנופּומְפּי), תוך כדי שינוי במצב המודעות המתרחש במדיטציה, בהיפנוזה, בדימיון מודרך או בתגובה לשימוש בסמים כמו קאנאביס (מריחואנה או חשיש) ו"אקסטאזי".

 

נתק-מו-העצמי עשוי להיות בר-חלוף כשהוא בא בתגובה לטראומה חד-פעמית. בתגובה לטראומה ממושכת או בחשיפה לטראומות חוזרות ונשנות עלול להתפתח נתק כרוני מן האני. התופעה יכולה לבוא לידי ביטוי בחלק מהתסמינים הבאים:

 

• תחושות של זרות, ריחוק או אי-מציאותיות (unreality) ביחס לגוף או לעצמי

 

• תחושה כמו רובוט הפועל באופן אוטומטי או של פעולה כאילו בתוך חלום

 

• על אף הנאמר לעיל, בוחן המציאות ויכולת התובנה נשמרים היטב ללא מחשבות שווא

 

• אובדן היכולת לתגובה רגשית (קִהיון) להוציא חווית המצוקה הנובעת מן ההפרעה

 

• לעיתים מלווה התופעה גם בדֶרֶאָליזציה (derealization): מצב בו הסביבה הפיזית והאנושית הופכת אי-מציאותית ובלתי מוכרת

 

• לפעמים חש הלוקה בהפרעה בשינויים תפיסתיים ביחס לגודל הגפיים שלו

 

• לעיתים הלוקה בתופעה נראה כאילו הוא "חי בעולם משלו", מרחף

 

• קורה שהנתק מן העצמי נחווה כחוסר שליטה על המילים שזורמות מהפה, הרגשות המובעים או ההתנהגויות הנלוות

 

• לעיתים מתבטא הנתק בין העצמי הפועל לבין זה המתבונן בדיאלוגים אינטראקטיביים בין מצבי העצמי הללו

 

אדם הלוקה בנתק מן העצמי יאשר בשאלון אבחוני כי הוא חווה תופעות (כשלא היה תחת השפעת סמים או אלכוהול) כמו אלה המתוארות להלן:

•       מרגיש מרוחק מכל מה שקורה, כאילו מתבונן מהצד על איך החיים שלי מתנהלים

•       מתבונן מהצד על התנהגותי כאילו ראיתי סרט קולנוע או תכנית טלביזיה 

•       מרגיש כאילו אני חי בתוך ערפל

•       סביבה מוכרת או אנשים מוכרים נראים לי זרים ולא מוכרים

•      

אנשים הסובלים מהפרעה זו מדווחים כי ההתנסות מפחידה אותם, מאיימת ויוצרת תחושה של "להיות מת-מהלך", "להיות מנותק ומבודד מבפנים מן האנשים שאתה אוהב", "כאילו שהמוח מלא בצמר גפן ולא מאפשר להרגיש את העולם", "כאילו שקיר זכוכית מפריד ביני לבין העולם". מאחר והתופעה אינה פוגעת, בדרך כלל, באיכות התפקוד היא קשה לאיתור על ידי בני משפחה או חברים, והיא גם אינה מתגלה בקלות על ידי אנשי מקצוע. הלוקים בנתק-מן-העצמי חוששים, לא פעם, כי התופעה מייצגת אי-שפיות ועל כן לא ידווחו עליה באופן ספונטני בעת אבחונם. שזירת שאלות ספציפיות על תסמיני דפרסונליזציה במהלך ראיון אבחוני עשוי להגביר את ההסתברות לאיתור ההפרעה באוכלוסיות קליניות.

 

 

הפרעות סומטופורמיות והמרתיות (קונברסיביות)

רק עם פרסום ה DSM-III (American Psychiatric Association, 1980)הפכה היסטֶריה ניתוקית (dissociative hysteria)לקטגוריה אבחנתית חשובה בזכות עצמה (הפרעות הניתוק) ואילו היסטרית ההמרה (conversion hysteria) קיבלה את השם החדש הפרעת המרה וסווגה תחת הקטגוריה הפחות מתאימה, לדעתי, של ההפרעות הסומטופורמיות. הצידוק לשינוי בסיווג הזה ולהפרדה בין ניתוק פסיכופוֹרמי לבין ניתוק סומָטופורמי מעוגנת בדגש ה"דִי אֶס אֶמי" על הפנומנולוגיה כבסיס לקביעת האבחנה הפסיכיאטרית. על פניו, היו שתי התסמונות שונות לחלוטין: הפרעת ההמרה אופינה על ידי מגוון תסמינים גופניים (סומטיים) בעוד שתסמינים של הפרעות הניתוק אופינו על ידי שיבושים בתפקודים מנטליים שונים. העובדה ממנה התעלמו בהפרדה בקטגוריזציות היא ששני סוגי ההפרעות הללו דרים, לעיתים תכופות, בכפיפה אחת אצל אותן מטופלות.

קרסון, בוצ'ר ומינקה1998) ) מגדירים הפרעות סומטופורמיות כמצבים הכרוכים בתלונות גופניות או במוגבלויות המופיעות בלי שמתקימת כל פתולוגיה גופנית העשויה להסבירן.

 

הפרעת סומטיזציה, למשל, מאופינת בריבוי תלונות על מיחושים ותחלואים גופניים כמו:

 

• תסמיני כאב שונים (כאבים באברי המין, בחלחולת, או כאבי ראש, למשל)

 

• תסמינים של מערכת העיכול (כמו: עצירויות, השתנקות, רעב בלתי ניתן להשבעה)

 

• תסמינים הקשורים בתפקוד המיני (כמו: אבדן תשוקה או התכווצות הנרתיק)

 

• תסמינים כמו-נוירולוגיים (למשל: תסמינים המחקים פגיעות חושיות או מוטוריות)

 

בהפרעת המרה רוב התסמינים הם כמו-נוירולוגיים. כבר היפוקרטס, הרופא הקדמון, שם לב לכך שהפרעה זו מוגבלת לנשים בעיקר. הוא סבר שתסכול הקשור ברחם, שמשמו היווני נגזר הביטוי היסטריה, גורם לאיבר זה לנדוד בגוף ולהיתקע באזורים שונים בו. גם פרויד שם לב לכך, שמטופלות צעירות רבות מתלוננות על כך כי נוצלו מינית וגם מציגות תמונה קלינית המרתית, אותה כינה היסטריה של המרה. פרויד האמין כי תסמינים אלה הם ביטוי לאנרגיה מינית מודחקת המבטאת כמיהות אדיפאליות קונפליקטואליות של המטופלות.

 

בהפרעת המרה יופיעו התסמינים או יוחמרו בעקבות חשיפה ללחץ פסיכולוגי או לגירוי המעורר קונפליקט נפשי. תסמינים אופיניים כוללים:

 

• תסמינים מוטוריים (כמו: בעיות בשיווי המשקל, חולשה שרירית, שיתוקים, אילמות, קשיי בליעה, קשיים בהטלת שתן)

 

• תסמינים חושיים (כל אחד מהחושים יכול להיות מעורב בתסמינים כמו: אִלחוש – אובדן הרגישות לכאב, אָנַסְתֶזיה – אובדן הרגישות למגע, היפּרְסְתֶזיה – רגישות-יתר למגע, פּרֶסתזיה – נמלול, דגדוג, דקירות)

 

• תסמינים הכרוכים בהתקפים כמו-אפילפטיים והתכווצויות (seizures)

 

מתיאור התסמינים ברור כי מטופלים הלוקים בהפרעות אלה יתיצבו בעיקר (ובצדק) במרפאותיהם של רופאים (מומחים במחלות גופניות). סביר, יחד עם זאת, שמבין אותם מטופלים, אלה שאין הסבר רפואי למצבם, יהיו גם קורבנות של גילוי עריות. מדובר בנפגעות שתסמיני המצוקה המנותקים שלהם אינם מלווים בזיכרונות מפורשים על ההתעללות. מצוקתן מובעת באופן חושי, חוויתי, וראשוני (ללא עיבוד ניאוקורטיקלי).

 

במהלך הטיפול בנפגעות גילוי עריות יפגוש המטפל, לא פעם, בתמונה קלינית משולבת בין היזכרויות פולשניות של האירוע ותסמינים סומטופורמים והמרתיים. לדוגמה: מטופלת עלולה לחוות בעת הטיפול הבזק זיכרון של ניצול מיני כואב ביחד עם שיתוק גופני ואנסתזיה. דוגמה אחרת המסבירה את המוּעדוּת של נפגעות גילוי עריות להִפגעות חוזרת היא הסיפור הבא: ש' אישה בת 23 שנוצלה מינית בידי אביה בין הגילאים 4 עד 16. בעת בילוי במועדון סטודנטים פגשה את ב', בחור נאה עמו שוחחה להנאתה. היא נענתה להזמנתו לעלות אליו לחדרו לכוס קפה בתום הפעילות. הוא אחז בזרועה כדי ללוותה ולהנחותה בשביל החשוך. בדיעבד התברר כי אחיזה זו בזרועה היתה גירוי שהפעיל אצלה למידת תלוית-הקשר. הנערה חשה שהיא מאבדת את התחושה בגופה ושקולה הופך רפה וכמעט בלתי נשמע. לאחר שעלתה לחדרו קיבלה, לדבריה, "התקף" ונפלה על מיטתו תוך אובדן הטוֹנוּס השרירי. היא טענה שמילמלה בקול בלתי נשמע: "לא, לא" כשב' החל לקיים עמה יחסי מין.

 

הפרעת זהות מנותקת (dissociative identity disorder)

ילדה הנופלת קורבן לגילוי עריות, נאלצת להכיל בתוכה לפחות שתי מציאויות שונות שאינן מתיישבות זו עם זו. האחת, קשורה למציאות הנורמלית-לכאורה כפי שהמשפחה רוצה להאמין בה ולהציגה כלפי העולם. השניה, מייצגת את המציאות העגומה והמוכחשת הנחווית על יד הילדה. על מנת לשאת את כאב ההתעללות ובו זמנית גם להיענות לציפיות המשפחה להתנהגות מכחישה ומסתירה חייבת הילדה המנוצלת לשבש באופן כלשהו את בוחן המציאות שלה.

 

הלחץ לעיוות בוחן המציאות משרת גם את הצורך המובן לשמר את דמויות ההורים המופנמות כדמויות מיטיבות. כדי לעמוד במשימה, מפעילה הילדה מנגנונים שונים של ניתוק, היפנוט עצמי ושקיעה בדימיון שתוארו כבר קודם. כתוצאה מכך, עלולה קורבן גילוי העריות לפתח זיכרונות מפוצלים המלווים בדפוסים מופרדים של חשיבה, חישה, רגש והתנהגות. דפוסים פסיכולוגיים אלה מתפתחים לאורך שנות ההתעללות ומתגבשים לכדי מצבי אני מובחנים ומופרדים בגבולות נוקשים ובלתי חדירים. מצבי אני אלה, אינם אישיויות נפרדות, אלא מבנים פסיכולוגיים מובחנים ואוטונומיים של האישיות. תפקידם לאחסן באופן מופרד חוויות גיליות ספציפיות, רגשות קשים, תחושות גוף מביכות או זיכרונות אפיזודיים בלתי נסבלים. המפגש עם פצלי האישיות חושף, לעיתים תכופות, הבדלים מדהימים. פצלי האישיות עלולים להציג את עצמם במגוון גילאים, מיגדרים, גזעים, דתות, כישורים או העדפות מיניות. הם עלולים לתפוס את עצמם ואת הפצלים האחרים אליהם הם מודעים, כבעלי חזות חיצונית שונה, ועלולים לבטא מערכות ערכים שונות לחלוטין.

 

בעת האבחון הראשוני של הפרעת זהות מנותקת (הז"מ), כלומר עוד טרם שהחל תהליך החקירה הנפשי של התופעה, מתגלים לרוב לא יותר מ 2 עד 4 פצלי אישיות. במהלך הטיפול מתגלים בממוצע 13 עד 15 פצלים. המודעות ההדדית של פצלי האישיות יכולה לנוע בין מודעות מלאה ודו-כיוונית לחוסר מודעות מוחלט. כלומר, יכול להיות מצב בו פצל א' ער למחשבותיו ומעשיו של פצל ב', אך פצל ב' אפילו לא מודע לקיומו של פצל א'. הפיצול הפנימי עלול להתבטא גם בהופעת תסמינים נפשיים וגופניים אצל פצלים מסויימים אך לא אצל אחרים. זה לא נדיר שימדדו הבדלים בין-פצליים גם בערכי לחץ הדם, בכתב-יד, באיטרות, בגובה הקול, באוצר המילים, במבטא, בהבעות הפנים ובסגנון הדיבור ולפעמים גם בשפת הדיבור המועדפת. שכיחה למדי גם התופעה בה ללוקים בהפרעה יש מלתחות שונות המותאמות לפצלים השונים, תחומי עיניין ותחביב שונים וסגנונות אומנותיים אחרים. הרושם של מומחים בתחום הוא שפצלי האישיות מתחלקים לעיתים לטיפוסי אישיות קוטביים (למשל: בתולה או פובית ממין מול מופקרת בהתנהגותה המינית, ילדה טובה וצייתנית מול ילדה רעה ומרדנית). ברוב המקרים יש לפצלי האישיות שמות נפרדים אך לעיתים תכופות רמת המובחנות והאוטונומיה של הפצל לא הגיע לכדי אימוץ שם נפרד. במקרים כאלה, מזוהה הפצל על ידי כינויים (למשל: "השומר", "הזונה", "הלוחם"). פצלי האישיות השכיחים ביותר הם פצלים ילדיים (מפוחדים, אוצרים בזיכרונם את הטראומות, מחפשים אהבה) פצלים שלהם מודעות רציפה ארוכה, פצלים היודעים הכל אודות חלקי האישיות האחרים, ופצלים דכאוניים. טיפוסי פצלים אופייניים אחרים כוללים: טיפוסים מגוננים ושומרים, יועצים ומעניקי סיוע פנימי (הגיוניים, שלווים אובייקטיביים), שומרי סוד, מתעללים פנימיים (המבוססים, לרוב על הזדהות עם התוקפן), סניגורי המתעלל ואהביו, המבטאים דחפים אסורים (דחפים מהנים, מתריסים או תוקפניים), ואלה המשמרים את הפוטנציאל הבריא לאושר ותקווה. האישיות המרכזית (host personality) היא זו שברוב המקרים מציגה עצמה לטיפול ונושאת את השם החוקי של המטופל. האישיות המרכזית היא לרוב דכאונית, חרדתית, מזוכיסטית, מתקשה להנות, צייתנית ומונעת על ידי מצפון מייסר. האישיות המרכזית סובלת, לעיתים תכופות גם מתסמינים פסיכוסומטיים מרובים. היא עשויה לדווח (אם תשאל) על אובדן זמן ועל אפיזודות שכחוניות.

 

ה- DSM-IV-TR (American Psychiatric Association, 2000)מתאר את הפרעת הזהות המנותקת (הז"מ) באמצעות שתי תופעות קליניות בלבד: שכחון (קריטריון C), ונוכחותם של פצלי אישיות (alter personalities) (קריטריונים A ו- B). ה- DSM-IV-TR מציין בטקסט המורחב כי הלוקים בהז"מ מאופיינים גם בשמיעת קולות, בפלאשבקים, ובתסמינים המרתיים. הספרות האמפירית מספקת ראיות מוצקות שקיימים תסמינים ניתוקיים רבים נוספים המאפיינים את הז"מ ויש לקוות כי יוכנסו כאמות מידה אבחנתיות לאחת מהמהדורות העתידיות של ה DSM. בין התסמינים האבחוניים הנוספים ניתן למנות:

• בעיות בזיכרון

 

• נתק-מן-העצמי

 

• דראליזציה

 

• כניסה ספונטנית לטראנס היפנוטי

 

• שמיעת קולות שונים בראש כמו אלה של ילד/ה

 

• קולות רודפניים

 

• קולות המעירים הערות, קולות משוחחים או מתווכחים

 

• חוויות של היות מושפע על ידי כוחות מחוץ לשליטת העצמי (בדומה לתסמינים שניידריאניים בסכיזופרניה ובהם התחושה שנגרמות להם תחושות לא להם, רגשות לא להם, מחשבות לא להם או התנהגויות לא להם)

 

• תחושות בלבול בזהות, תחושות של שינויים בזהות

 

• אובדן זמן, מצבי פוגה

 

• ומציאת ראיות להתנהגויות שלגביהן אין זיכרון

 

 

הנה מספר דוגמאות לאופן שבו השיבו מטופלים הלוקים בהז"ת לשאלות אבחוניות הנובעות מן הספרות הקלינית המוזכרת לעיל:

 

האם מצאת אי-פעם ראיות לכישורים או כשרונות מוסיקליים, אומנותיים, מכאנייים, ספרותיים, או אתלטיים שלא היית ער להם?: אחי אומר לי שאני מנגנת יפה בפסנתר אבל אין לי שום כישרון מוסיקלי, אני לא מבינה למה הוא אומר את זה...אומרים לי שאני מאלתרת יפה בג'אז ושאני מבצעת יפה קונצ'רטו של מוצארט...אין לי מושג במוסיקה

•       האם קרה לך אי-פעם שכאילו הפכת לילדה שוב? אם חווית דבר כזה, האם חשת שגם תפיסת הגוף שלך ותפיסת בסביבה שלך השתנו?: בעלי אומר לי שפתאום אני מתחילה לדבר בקול גבוה ולהתנהג כמו ילדה. הוא מספר שאני אומרת לו אז שקוראים לי מימי. שמי מרים אבל ככה קראו לי כשהייתי קטנה. לפעמים אני מרגישה שהכל סביבי גדול ואני מפחדת, אבל אני לא יכולה להסביר לך מה קורה...

•       האם חשת אי-פעם מחולקת, מפוצלת מבפנים, כאילו שהיו בפנים כמה חלקים עצאיים שלך?: יש הרבה בפנים. יש "החכמה", יש זו שלא נעים לי לדבר עליה – "הזונה", יש "זו שהולכת לאוניברסיטה",ויש אחת שלא כדאי לך להתקל בה, כי אם תרגיז אותה אז חבל לך על הזמן. בדרך כלל אנחנו די בשליטה.

•       האם שמת לב לכך שהתייחסת לעצמך בגוף שלישי וגם ב"רבּים"? האם את יכולה לומר לי איך את מבינה את זה? אופס...זה לא היה צריך לקרות. לפעמים אני מדברת כך, אל תשים לזה לב.

 

•       האם חשת אי-פעם כאילו באות אליך רגשות או מחשבות שקשה לך להסביר או שאינן דומות למה שאת חושבת או מרגישה או שלא נראה שהן בשליטתך?: היום למשל, קרה שהייתי ממש כועסת ושברתי עציץ על הרצפה, אבל אני לא כועסת ואין לי על מה לכעוס. הרגשתי אחר-כך שמישהו אחר רצה לבכות עם העיניים שלי.

הז"מ היא, אם כן, הפרעה נפשית פוסט-טראומטית מורכבת, כרונית, תסמיניה אינם תמיד גלויים למתבונן והיא, כמעט בלי יוצא מן הכלל, מתפתחת כתוצאה מהתעללות קשה בילדות (בדרך כלל, גילוי עריות). אבחון ההפרעה הוא אתגר לא פשוט, במיוחד בגלל שאנשי המקצוע מקבלים, בדרך כלל, הכשרה מועטה בתחום בעת לימודיהם או לאורך התמחותם. סיבה נוספת לתת-אבחון של ההפרעה כרוכה בעובדה שפצלי האישיות, המאפיינים יחודית את ההפרעה, אינם חושפים את עצמם, בדרך כלל, בעת הראיון האבחוני בגלל תפקודם כמערכת הגנתית חמקנית. מגוון התסמינים בהם לוקים מטופלים פגועים אלה, מפנה את תשומת לבם של המאבחנים להפרעות מוכרות יותר כמו: הפרעות במצב הרוח, הפרעת אישיות גבולית או סכיזופרניה. יש לחשוד באפשרות של הז"מ במקרה של מטופל הסובל ממגוון של תסמינים פסיכיאטריים, נוירולוגיים ורפואיים, שקיבל מגוון של אבחונים שונים ולא הגיב היטב לטיפולים הפסיכיאטריים והפסיכולוגיים המקובלים שהוגשו לו בעקבות אבחנות אלה.

 

עקרונות טיפול

כתיבת חלק זה בפרק מלווה בהתלבטות ביחס לארגון הכתיבה. ברור לקורא כי פסיכופתולוגיה פוסט-טראמטית מורכבת כזו, מחייבת חריגה מטיפול פסיכודינאמי גֶנֶרי, ומזמינה שימוש בטכניקות טיפוליות השאולות מגופי ידע אחרים בתחום, למשל: טיפול התנהגותי-קוגניטיבי, היפנוזה, ושימוש בתרופות. יחד עם זאת, כתיבה מפורטת על אתגרי הטיפול המיוחדים לכל אחת מן ההפרעות הניתוקיות השונות והרחבת הכתיבה על טכניקות טיפול מיוחדות הם יעד הנמצא מחוץ למטרותיו של פרק זה. החלק האחרון של הפרק יעסוק, לפיכך, בתיאור עקרונות הטיפול הבסיסיים בהפרעות הניתוק עם דגש מיוחד על הז"מ, המקפלת בתוכה גם את שאר הפרעות בקטגוריה זו.

 

ריצ'ארד קלאפט, תיאורטיקן וחוקר בכיר בתחום, מספר כי במהלך שנות עבודתו כמדריך ויועץ למטפלים בהפרעות ניתוקיות, נתקל בכמה סיגנונות טיפוליים שהיוו מכשול יותר מאשר עזר בטיפול בהז"מ (Kluft,1993). הוא מתאר מטפלים חסרי ניסיון בתחום המנסים לחפש "משהו שעובד" ועוברים, במין אקלקטיות נואשת מטכניקה לטכניקה. מטפלים ותיקים המושקעים בתיאוריות מקצועיות ומאמינים בתקיפותן האוליגרכית. אלה מנסים ליצוק את הפנומנולוגיה הקלינית הניתוקית אל תוך הדפוסים התיאורטים עמם הם מזוהים מקצועית, תוך גילוי שמרנות נוקשה באימוץ פרדיגמות אטיולוגיות שונות וממצאי מחקר עדכניים. יש מטפלים המנסים להתעלם מהפתולוגיה הניתוקית מתוך תקווה שאם לא יחזקו אותה באמצעות תשומת לב מיותרת, היא תידעך מעצמה ואילו לאחרים הפתולוגיה כה נוגעת ללב, עד שהם נשאבים להזדקקות של הנפגעת תוך הגשת סיוע קונקרטי והפיכת הטיפול להורות-מחדש (reparenting). מטפלים אלה מתייחסים אל פצלים ילדיים כאל ילדים של ממש ומנסים להעניק להם הורות מתקנת בפועל, לרוב תוך חציית גבולות הטיפול המקצועיים ושיחזור לא מכוון של מערכות היחסים המבולבלות ובעלות הגבולות המטושטשים שאיפיינו את משפחות המקור. כעיקרון, אסטרטגית הטיפול המומלצת בהפרעות ניתוקיות היא אסטרטגיה אינטגרציונליסטית, המחברת והמשלבת את חלקי החוויה ופצלי הזהות אלה באלה לכדי נראטיב היסטורי ואישיותי שלם. מטופלים המנותקים מן-העצמי עשויים להפיק תועלת מהתערבויות שבהן מנסה המטפל להיות "פס-הקול הרגשי" של הסרט ה"אילם רגשית" של עולמה הפנימי של המטופלת. המטפל יכול להדהד למטופל את הרגשות המותאמים שהוא מרגיש או או שהאדם הסביר היה מרגיש לנוכח האירועים המתוארים.

 

לדוגמה: המטופלת מתארת באופן עובדתי כיצד נוצלה מינית ואיך הייתה צריכה לומר לפוגע שהוא עושה לה נעים, על אף הכאבים הגופניים שגרם לה. המטפל יכול לומר אז: "אני יכול לדמיין את העצב וההשפלה שהרגשת אז". מאחר ואסטרטגיה שילובית מחייבת חיבור של חוויות טראומטיות מאיימות אל ההכרה המודעת ואל הזהות, הרי שעל המטפל לשקול גם שיקולים טקטיים ביחס לתזמון האופטימלי של טיפול כזה, שעלול גם להחמיר את מצבה הנפשי הסובייקטיבי של האישיות המרכזית, לפני השגת יעדי הטיפול. משתמע מכך, כי במקרים מסוימים עדיף יהיה לשקול יחד עם המטופלת חלופות טיפוליות להתערבות שעלולה לפגוע בקרירה שלה או ברווחתם הנפשית של ילדיה. דוגמה לכך, הוא ע', רווקה בת 34, בעלת מקצוע טיפולי. ע' הגיע אלי להתייעצות לאחר שעברה טיפול אותו תיארה כטיפול טוב בגישה פסיכודינמית ארוכת טווח. הטיפול הקודם היה עם מטפלת חמה ונבונה, ארך 4 שנים וסיפק לה התנסות משמעותית בקשר מזין ובטוח. על סמך המבחנים הפסיכולוגים שעשתה, קשייה עם גברים, ותכני החלומות שלה היא משערת שהיה כנראה ניצול מיני במשפחתה, יתכן על ידי אביה המנוח. לדבריה תמיד היה לה שיכחון נרחב על כל תקופת חייה שבין הגילאים 5-13. היא טענה שכמטפלת חובתה לחשוף את הזכרונות המודחקים של התקופה על מנת לתקן את העיוורון שלה ביחס להשפעות תקופה זו על נוכחותה הטיפולית. על אף שהעידה כי היא חופשיה עתה למדי ממצוקה נפשית משמעותית, היא בקשה לעבור טיפול היפנוטי שיאפשר לה לחזור אחורה בגיל ולהתמודד, אחת ולתמיד, עם עברה העלום.

 

כלומר, מדובר היה באדם שאיננו מדווח על מצוקה סוביקטיבית של ממש, שרמת תפקודו גבוהה, אבל עונה על אמות המידה האבחנתיות האחרות של שיכחון ניתוקי. כלומר, נראה היה כי מדובר במנגנון הגנה ניתוקי הפועל היטב: הוא מבצע את תיפקודו ללא מחיר סימפטומטי משמעותי. מה שע' ביקשה למעשה, הוא לפגוע במנגנון ההגנה ולבטל אותו על מנת שתוכל לממש אידיאל מקצועי ותרבותי של מודעות עצמית מלאה. אני ביקשתי לערער על אידיאל זה. ניסיתי לשכנעה כי אם היא צודקת, הרי שהיא מבקשת שאסייע בעדה לקלקל מנגנוני הגנה מצויינים. כמי שבקיאה ברזי המחשב, השוויתי את בקשתה להסרת הגנה של תוכנת אנטי-וירוס, התופסת אומנם מקום בזיכרון המחשב ומאיטה מעט את פעילותו, וזאת בשעה שמופצים בדואר האלקטרוני עשרות וירוסים מזיקים. טענתי גם, שאין לנו כל מושג מפני מה מגונן עליה השיכחון ולכן אין לנו על מידע מספיק על המחיר שהיא עשויה לשלם בעקבות ההעלאה של החומרים הממודרים להכרתה המודעת. סברתי אז, כהיום שרגרסיה בטיפול כתוצאה מאיתגור מנגנוני ההגנה הניתוקיים אצל מטופלות כאלה, עלול לתרום להתפתחות נזקים למוניטין המקצועיים שלהן או לפגוע ברווחתם הנפשית של הקרובים להן. מאחר ולא ראיתי אינדיקציות ברורות למהלך רווי סיכונים כזה, סירבתי לקבל אותה לטיפול בו רצתה. במקרים שבהם הרווח שבערעור מנגנוני ההגנה קטן, להערכתי, מהנזק האפשרי (גם אם בר-חלוף) אני מעדיף לאמץ אסטרטגיה טיפולית המכוונת לשיבוח התפקוד וההסתגלות למצב הניתוקי (גישה אדפציונאליסטית). אצל ע' לא היה צורך אפילו בזה. גישה אדפציונליסטית היא גם הגישה הטיפולית המומלצת כאשר המטופלת היא ילדה שעדיין נתונה בסכנת הפגעות פוטנציאלית. במקרה כזה יהיה זה מהלך לא אחראי, אם יעשה ניסיון לחורר את מחיצות המידור הניתוקיות שהקימה הילדה על מנת לשרוד בסביבתה.

 

טיפול אינטגרציונליסטי יעיל בהפרעות ניתוק פוסט-טראומטיות חייב לעמוד בכמה עקרונות יסוד.

 

• הפרעות ניתוק פוסט-טראומטיות הן הפרעות המופעלות לצורך ניתוק מן ההכרה המודעת של זיכרונות טראומטיים וחויות קשות. אי לכך, טיפול מוצלח בבעיה חייב, בסופו של דבר לכלול התמודדות עם טראומות העבר.

 

• הפרעות ניתוק פוסט-טראומטיות הן הפרעות הנוצרות תוך ניתוץ של גבולות במשפחה והפרה של נורמות מוסר. אי לכך, טיפול מוצלח בבעיה חייב להתקיים בתוך מסגרת טיפולית ברורה תוך שמירה עיקשת על גבולות ברורים ובטוחים בטיפול.

 

• הפרעות ניתוק פוסט-טראומטיות הן הפרעות המאופיינות בהיסטוריה של כפיה, החלשה ואובדן האמון ביכולת האישית לשינוי ורכישת שליטה על מהלך החיים. אי לכך, טיפול מוצלח חייב לאתגר ולעמת את המטופלת עם משאלות לוויתר על אחריותן לטיפול ורצונן שהמטפל יבריא אותן באופן מגי. על המטפל לוודא כל העת כי הברית הטיפולית נשמרת משום שהחלמה מהפרעות ניתוק פוסט-טראומטיות היא עבודה קשה לא רק עבור המטפל, אלא גם עבור המטופלת.

 

• יחד עם זאת, אין לשכוח כי הפרעות ניתוק פוסט-טראומטיות הן הפרעות הנובעות מחוויות מציפות. טיפולים כושלים רבים בהפרעות אלה הסתיימו בנטישה של מטופלת שלא יכלה לשאת עוד פגישות "דם וקרביים" שבהן היו בעיקר שיחזורים אבריאקטיביים של חוויות טראומטיות. אי לכך, טיפול מוצלח חייב להפחית למינימום טראומטיזציה-מחדש של המטופלת ולמנוע יצירת חוויות סוביקטיביות של נטישה העלולת להתפתח לאחר היזכרויות שיחזוריות קשות בטיפול. "חוק השלישים של קלאפט" (Kluft,1993) אומר ביחס לזה כי אם המטפל אינו מספיק להגיע אל החומר שתיכנן לגעת בו בשליש הראשון של הפגישה, על מנת לעבוד עליו עד לתום השליש השני של הפגישה ולעבד את מה שנחשף ולייצב את המטופלת בשליש השלישי של הפגישה, מוטב להימנע מלגעת בחומר כדי למנוע מצב בו המטופלת עוזבת את הפגישה הטיפולית כשהיא מוצפת באופן רגשי. בתקופות טיפוליות שבהן מתרשם המטפל כי נפרץ אחד מסכרי המידור והמטופלת נחשפת לחומר טראומטי, יש מקום לשקול הגברה של תדירות הפגישות וגם תכנון של פגישות טיפוליות מיוחדות שתהינה ארוכות יותר.

 

• הפרעות ניתוק פוסט-טראומטיות הן הפרעות המאופינות בהכלה, בו זמנית, של מציאויות מנטליות ותפיסתיות סותרות. אי לכך, חייב טיפול מוצלח לחתור לחידוד התפיסה ושיבוח בוחן המציאות של המטופלת תוך הקפדה על תקשורת ברורה וישירה והמנעות ממסרים מעורפלים ודו-משמעיים (שעשויים להיות חלק מתפיסות טיפוליות הנוקטות בבלבול ובעירפול באופן מכוון).

 

• הפרעות ניתוק פוסט-טראומטיות הן הפרעות הנובעות מחוויות היסטוריות של אובדן שליטה ומתסמינים שבמהותם מייצרים גם חוויות אוביקטיביות עדכניות של אובדן שליטה (למשל, כשזמן נעלם בעת פעילות של פצל או בעת השתלטות רגשית או התנהגותית של אחד הפצלים על ניהול העצמי בהז"ת). אי לכך, טיפול מוצלח בהפרעות ניתוק פוסט-טראומטיות חייב להיות שקוף למטופלת בכל הנוגע לכוונות המטפל ולא מעורפל או דו-משמעי. על הטיפול לשבח את יכולות המסוגלוּת (mastery) של המטופלת ולעודד אותה להשתתפות פעילה בתכנון התהליך הטיפולי תוך פיתוח ברית אמיצה של עבודה קשה ומשותפת.

 

• הפרעות ניתוק פוסט-טראומטיות הן הפרעות המאופינות, לעיתים, בתחושות של קונפליקט פנימי ומופרדות בין פצלי האני. אי לכך, טיפול מוצלח חייב לחתור ליצירת שיתוף פעולה בין הפצלים תוך פיתוח חמלה הדדית ביניהם. תהליך מוצלח כזה יכול לעודד שיתוף הדדי במידע ורגשות שמודרו, ועשוי להוביל למצב בו כפילות הפצלים תהיה מיותרת משום שיאבדו מיחודם ומבלעדיות תפקידם ההיסטורי במערכת האישיות.

 

• הפרעות ניתוק פוסט-טראומטיות הן הפרעות שנוצרות כניסיון של המטופלת להסתגל לשינויים דרמטיים ומפחידים בהתנהגות של הדמויות הטיפוליות בילדות. למשל, בהפרעת זהות ניתוקית, למדו חלק מהפצלים לאגור התנהגויות שהיה מסוכן לבטא, כמו מורת רוח, ביקורת או זעם ולהסתירן תוך החמרת התהליכים הניתוקיים. אי לכך, טיפול מוצלח במופלות מנותקות על רקע פוסט-טראומטי חייב להביא לידי ביטוי יחס חסר משוא פנים אל כל היבטי החויה המורחקת. במקרה של הז"ת יש להראות יחס שווה אל כל הפצלים תוך מתן הזדמנות לזמן טיפול שווה גם לפצלי אישיות "לא נחמדים" שלא נעים לעבוד אתם, ושמירה על סגנון טיפולי פעיל, מקצועי, חם ועקבי מעבר לפצלי האישיות השונים.

 

לסיכום, הפרעות הניתוק מהוות פסיכותפולוגיה דרמטית המאפשרת למטפל ללמוד הרבה הן על טיפול והן על עצמו. על אף שפתולוגיה זו מהווה את אחד הנזקים החמורים ביותר שבני אדם יכולים לגרום לילדים (ולמבוגרים שנפגעו בילדותם), לא מדובר במחלת נפש. משמעות הדבר, שמטופלים אלה לא יגיבו לטיפול תרופתי אנטי-פסיכוטי על אף שחלק מהתסמינים דומים מאוד לתסמינים המופיעים במחלות פסיכוטיות. במקרים בהן לא מלווה את ההפרעה גם הפרעת אישיות עמוקה, הפרוגנוזה בעקבות חשיפה לטיפול מיומן וספציפי היא טובה, לדעתי. יחד עם זאת, הטיפול בנפגעות גילוי עריות הוא גם טיפול תובעני שעלול לפגוע במטפל ולשחוק את יכולות החמלה שלו. מטפלים השוקלים לקחת על עצמם טיפול כזה יטיבו לעשות אם יוודאו תחילה כי יוכלו להתחייב לשנות טיפול ארוכות ומתישות, כי הם יכשירו את עצמם על ידי חשיפה לספרות עדכנית בנושא והדרכה מיומנת, וכי יקיפו את עצמם במערכת תמיכה מקצועית/חברתית שתסייע להם לעמוד באתגר הרגשי והמקצועי.

 

הממצאים המחקריים ביחס להפרעות הניתוק, מציבים אותן בשורה אחת עם התופעות הנפשיות בעלות התוקף המחקרי הגבוה ביותר בתחום בריאות הנפש. על אף זאת נשארו שאלות רבות ביחס לתופעות הפוסו-התעללותיות הללו בלתי פתורות. למשל:

•       כיצד מתגוננות קורבנות גילוי עריות בפני הטאומטיזציה שלהן, אם הן אינן מפעילות מנגנוני ניתוק?

•       אילו מנגנוני הגנה הפעיל בילדותו הרוב הגדול של קורבנות גילוי עריות שמעולם לא הגיעו לטיפול ולכן גם מעולם השתתף במחקר על ההפרעה?

•       האם תתכן תופעה ניתוקית נרחבת מבלי שתהיה מצוקה או פגיעה בתפקוד? משאלה זו נגזרת הדילמה ביחס ליעדי הטיפול בהז"ת: האם שילוב הפצלים (אינטגרציה) הוא אבן הבוחן להחלמה או, במילים אחרות, כמה פיצול פנימי יכול אדם לחוות מבלי שהתופעה תחשב לפתולוגית?

•       לאילו שיטות או טכניקות טיפוליות בהפרעות ניתוק יתרון בהשוואה לשיטות טיפול אחרות?

•       מה ידוע על התוצאות ארוכות הטווח של טיפול מוצלח בהפרעות ניתוק?

מה הקשר בין תופעות איחוזי רוחות ושדים, טראנס ותופעות ניתוק והמרה בתרבויות אחרות לבין חוויות טראומטיות בחיי הנשים שם?

יזום ובצוע מתמשכים של מחקר מבוקר ומחקר איכותני בשאלות אלה ירחיק את התחום מן הויכוח הרגשי שבין המשפחות המואשמות (והמכחישות) ואוהדיהן לבין הקורבנות והתומכים בהן, ויציב את השאלות החשובות הללו במקום בזירת המאבק הציבורי או המשפטי, בזירה המתאימה יותר – שדה המחקר הקליני.

בדיכאון אין פרוטקציה

 מאברהם לינקולן ועד קארי פישר

 הדכאון לא פוסח גם על מפורסמים

 -   סקירה    היסטורית       ממגזין

 הפסיכולוגיה האמריקני הפופולארי

 "סייקולוג'י טודיי"  

 

 

ההיסטוריה מראה שלעיתים קרובות גאונות הולכת יד ביד עם חולי נפשי.    באלף האחרון נאלצו רבים מגיבורי התרבות שלנו להסתיר

את הקשיים שאיתם התמודדו כדי לא לפגום בענן ההצלחה שהקיפם.    בין אם היה זה דיכאון, פיצול אישיות או סכיזופרניה – על המחלה

היה להישאר הרחק מעינו הפקוחה של הציבור.       אבל היום נפתחת דלת הארון אט אט, ובני אדם שמצוקותיהם כמצוקות רבים מאיתנו

מגיחים ממנה.

 

כפי שמספר כותב הסאטירה ארט בוצ'וולד :

 

"פעמיים חוויתי דיכאון במלוא עוצמתו – ב-1963 וב-1987.   בפעם הראשונה היה זה דיכאון קליני.        בפעם השניה – מניה דיפרסיה.

אחד מפחדיי הגדולים היה שאאבד את חוש ההומור שלי. אושפזתי בשל נטייה התאבדותית,  אבל לא מימשתי אותה משום שחששתי שלא

אכנס לעמוד ההספדים של הניו יורק טיימס.      חששתי שדה גול ימות באותו היום, ואף אחד לא ישים לב אליי.

אשתי הייתה מודעת לחומרת המצב וכשביקרה אותי במיטת חוליי, הניחה מעליה תמונה של שלושת ילדיי.   כשראיתיה, הבנתי שאני עלול

לפגוע בהם יותר משאפגע בעצמי.

בתחילת שנות התשעים הופעתי בתוכנית של לארי קינג עם מייק וואלס ודיברתי על הדכאון.        לא הייתי בטוח שעליי לעשות זאת.   לא

רציתי להיות נער הפוסטר של בריאות הנפש, אך עשיתי זאת.התברר בסופו של דבר שהתוכנית שבה הופעתי זכתה ליותר תגובות

בציבור מכל תוכניותיו הקודמות של לארי קינג.מסתבר שיש יותר מדוכאים באמריקה ממה שניתן היה לנחש.

ידוענים יכולים לשחק תפקיד מרכזי בהחדרת המודעות לדיכאון. כשאנשים רואים דמויות מפורסמות המדברות בחופשיות על הדכאון והסבל

שמסביבו, הם אומרים לעצמם : 'אם להם היה כזה דבר, גם לי זה יכול לקרות'.

העניין הוא פשוט.     צריך להתגבר על הדיכאון.   יותר חשוב,  אדם שחווה דיכאון וגבר עליו הוא אדם טוב יותר.     עם הניצחון על הדיכאון

השלכתי גם הרבה מהשלדים שרבצו בארוני ומהחרדות שהטרידוני קודם לכך.   נעשיתי רגיש וטוב יותר.

הסכמתי לחבר הקדמה למאמר זה, משום שדומה שהדיון בדיכאון הוא עצמו חלק מהמלחמה בו.    איני רוצה עוד תקופת דיכאון, לא במיליון

השנה הקרובות, אך אני חש שעם שתי אלו שחוויתי – השלמתי.

הסטוריה של דיכאון – לינקולן, טד טרנר וקארי פישר

מרילין מונרו (1926 – 1962)

מרילין מונרו, סמל התרבות, השחקנית, זמרת ימי ההולדת של הנשיא, דוגמנית וחתולת מין,       לא יכלה לשאת עוד את הדיכאון הכרוני שבו

הייתה שרויה – ושילמה על כך בחייה. בסופה של קריירה קצרה ופרועה הייתה נתונה מונרו לטיפולו הקבוע של פסיכיאטר, ועירבבה את

תרופות המרשם שקיבלה עם אלכוהול. מהסרט האחרון שבו הופיעה סולקה באמצע והופנתה לאשפוז בבית חולים לחולי נפש.  שלוש שנים

אחר כך, בת 36, נמצאה מתה, כנראה מבליעת כמות יתר של גלולות שינה.

טד טרנר (1938)

טד טרנר, טייקון התקשורת שרכושו נאמד ביותר משני מיליארד דולר, נטל בעבר ליתיום, אך הפסיק ב-1995,     כשחברתו התמזגה עם טיים

וורנר. הוא מוסיף להילחם במניה דיפרסיה מציקה, אך עושה חיל בעסקיו, למרות – ואולי בגלל – מחלתו.

 

גרג לוגאניס (1960)

 

גרג לוגאניס, גדול הקופצים למים בכל הזמנים, הודה לאחרונה שבריאותו הנפשית ידעה ימים רעים בשנים האחרונות.

לוגאניס, בעלים של חמש מדליות אולימפיות, חווה את הדיכאון הראשון בחייו בגיל 12, כאשר הודיע לו הרופא שייאלץ לוותר על קריירה

ספורטיבית בשחייה בשל בעיות בברכו.

לוגאניס ניסה להתאבד בבליעת אספירין, ניסה שוב פעמיים אחר כך, עוד לפני גיל 18. שיחות עם פסיכולוגים הניבו מעט מאוד, אך אז מצא

לוגאניס שקפיצה למים, ספורט הדורש פחות מהברכיים, גם היא דרך משביעת רצון לבטא את כישרונותיו הפיזיים.

ב-1971 השתתף לוגאניס באולימפיאדת הצעירים.בגיל 16 השיג מדליית כסף במשחקי מונטריאול. בזהב זכה בשתי האולימפיאדות שאחר

כך.

אך הנטיות המיניות ההומוסקסואליות הקשו על חייו של הקופץ למים כשנודע לו ב-1987 שהוא נושא את נגיף האיידס, הייתה זו מהלומה

של ממש.במשך שנים, לוגאניס לא שיתף את הציבור בידיעה על מחלתו. הוא חשש מפגיעה בקריירה הספורטיבית שלו, שלה היה זקוק

כדי לממן את הטיפולים היקרים במחלתו.

רק בשנים האחרונות נחשף לוגאניס לציבור חשיפה מלאה, והוא תר את הארץ, כשהוא מרצה על חייו ועל הקשיים שאיתם הוא התמודד ומתמודד.

 

אברהם לינקולן (1809 - 1965)

 

אפילו אברהם לינקולן, הישר באדם, שמר דברים בארון.

 

לא רק שסבל מדיכאון כל חייו, הוא אף חווה לעיתים קרובות התקפי חרדה : כאבי ראש, עיניים צורבות, קשיי עיכול ובחילה.    סיוטים הציקו את שנתו.   חזיונות ותחושות של מוות מתקרב ליוו את חייו.

בעוד שחלק מההיסטוריונים מייחסים את מחלתו של לינקולן למותה של אימו כשהיה בן עשר,אחרים סבורים שהמרה השחורה נבעה

מבעיטה שחטף לינקולן הצעיר בראשו, מרגליו של סוס זועם.

 

"צל השיגעון", כפי שהוא כינה זאת, נפל על לינקולן ב-1835, אחר מותה של אהובתו הראשונה, אן רוטלדג'.       אחר שביטל את אירוסיו עם

מארי טוד ב-1841, חששו חברי לינקולן שישים קץ לנפשו והשגיחו עליו בקפידה.הוא היה לא כשיר לעבודה, ושמועות על אי שפיותו

חילחלו בציבור, בתקופה שבה מעט מאוד נעשה כדי לעזור לסובלים מדיכאון העזרה השכיחה לאלו שלקו בו הייתה באותה תקופה ברוח נוצרית – סעד המבוסס על תוכחה מוסרית לצד יחס לבבי ותמיכה.

 

עשור מאוחר יותר היה לינקולן מסוגל לתעל את הדיכאון שלו לאמביציה אובסיסיבית – פוליטית ומשפטית..    במהלך מלחמת האזרחים היו לו

תקופות קשות, במיוחד לקראת סוף המערכה,  אך כל זה לא הפריע לו להיקבע מעל דפי ההיסטוריה כאחד מגדולי הנשיאים של ארצות הברית

של אמריקה.

 

לב טולסטוי (1828 - 1910)

 

אף שהיה מצויד תמיד במרץ בלתי נלאה, מזומן לאין ספור תוכניות יצירתיות,    אמר פעם לב טולסטוי : "אין בחיים שמחה.רק ניצוצות מקריים

ממנה".

כשסיים טולסטוי לכתוב את "אנה קרנינה", התחיל לתקוף אותו הדיכאון, והוא אף העלה על דעתו התאבדות.        אך במשך אותה תקופה אפלה

מצא נחמה בנצרות.בסדרת כתבים חדשים הביע את המנטרה שליוותה אותו אז : "אהבה אוניברסלית והתנגדות סבילה לרוע האלים".

 

מייק וואלס (1918)

 

תביעת דיבה שהוגשה נגד "שישים דקות" ונגד מנחה, מייק וואלס,       גרמה לאיש הטלוויזיה המהולל לכאבים פסיכוסמטיים של ממש : תחושה

של סכינים בזרועותיו וחולשה ברגליו.   הוא התמודד עם מחשבות התאבדות ומצא נחמה בגלולות שינה.

כשהחל משפט הדיבה, ב-1984, התמוטט וואלס ממש ואושפז לשבועיים.     הוא טופל בלודיומיל, אחרי שאובחן כבעל דיכאון קליני.  כך נמשך

המצב עד סיום המשפט, שנה אחר כך.  

הדיכאון לא נטש את וואלס והיכה בו שוב פעמיים, במשך העשור שאחר כך.

הסם נגד דיכאון, זולופט, יחד עם תראפיה פסיכולוגית, הועילו לוואלס בהתמודדות עם מחלת הנפש הקשה והחזיקו אותו מעל למים.

 

רוזאן בר (1952)

 

רוזאן נמנית על אותם קומיקאים, שבהומור קולני משככים כאב, סבל וטרגדיה.

 

ב-1994 הכריזה רוזאן בפומבי על כך שאובחנו בה אגרופוביה, דיכאון, טורדנות כפייתית ואפילו ריבוי אישיויות.    באוטוביוגרפיה שלה חשפה

ילדות רצופה בהתעללות מינית, פיזית ומילולית.

 

מומחים אומרים שרוזאן פיתחה את ריבוי האישיויות כדי להתמודד עם טראומת הילדות. בגיל 16 אושפזה במשך שנה בבית חולים פסיכיאטרי.     כשהיא חיה על פרוזאק מצליחה רוזאן להישאר קומיקאית מצליחה, כוכבת טלוויזיה, מפיקה וכותבת וכעת – מנחת טוק שואו.

 

אייזיק ניוטון (1952)

 

בפני אייזיק ניוטון היו כמה דרכים להביא מזור לנפשו : הקזת דם, חוקן, שיקויים למיניהם, תפילה, התבודדות ביער או ספר טוב. אלו

האפשרויות שעמדו לפני חולה סכיזופרניה או מניה דפרסיה, מה שהיה ניוטון, במאה ה-17.

איש לא ידע מה הציק לניוטון, והרוב פשוט כינו אותו "משוגע".אך נראה שאי שפיותו של ניוטון סיפקה השראה להישגיו המופלאים –

פענוח חוקי היחסות והמכניקה, והמצאותיו המתמטיות.למען האמת, במשך תקופת מניה שחווה בתחילת שנות העשרים לחיים, עבד

ניוטון יומם וליל, שוכח לעיתים לישון, לאכול ולהתרחץ.באותה תקופה זכה בחלק הארי של ניצחונותיו המדעיים.

אך נדודי השינה והאנורקסיה  גם גרמו פרצי דיכאון.   ניוטון סבל מאובדן זיכרון, בלבול ופראנויה.

כבר כילד התקומם כנגד אימו, היה היפוכונדר, לא השתלב עם חבריו לכיתה, והזניח את לימודיו. הוא היה משוכנע שהוא מקיים מערכת יחסים קרובה ואישית עם אלוהים, היה אובססיבי בכל מה שנגע לחטא ולמוות.

מאניה שחווה בשנות החמישים לחייו הוליכה אותו ללונדון, שם עבד יחד עם הממשלה,     שירת כנשיא החברה המלכותית ואף הוכתר לבסוף

בתואר אבירות.   בגיל שמונים וחמש, גיל מבוגר מאוד באותם הימים, נכנע למלאך המוות.

פרנץ קפקא (1883 - 1924)

שברון לב כרוני, היעדר עבודה ומערכת יחסים מעורערת עם האב –    זו תמצית יצירתו הגאונית של פרנץ קפקא, וזו שהביאה אותו בסופו של

דבר לקץ הבלתי נמנע.     

על יצירתו של קפקא נחה השראתם של בדידות, תסכול, דיכוי, חרדה, מצוקה ודיכאון.      בעוד שאפשרויות הטיפול שעמדו לפניו היו הליכות

רגליות, התבודדות ואולי גם שיחה עם פסיכואנליטים (הוא חי בזמנו של פרויד), העדיף קפקא את "דרך התפילה שלי", הכתיבה.      בסיפוריו

השתעשע עם אקספרסיוניזם ועם סוריאליזם, וסגנונו עירבב פנטזיה ומציאות לעיסה אירונית אחת.

כמו סופרים גדולים אחרים, קפקא לא זכה להכרה בחייו.           יצירותיו המעולות : המשפט, הטירה, אמריקה, פורסמו רק אחר מותו – כנגד דרישתו שכל כתביו יושלכו לאש.

קפקא פיתח שחפת ב-1917.   שבע שנים אחר כך ימות בבית הבראה אוסטרי. 

ז'אן קלוד ואן דאם (1960)

במשך קריירת הסרטים התוססת שלו הספיק ואן דאם לצרוך סמים, להיות מאובחן כסובל ממניה דפרסיה מחזורית ואף להתמודד עם האשמות

על התעללות בבת זוגו.

כמתבגר מצא מקלט בקראטה, בבלט ובחלומות בהקיץ, "חלומות ורודים", כלשונו.     כיום הוא נוטל תרופות כדי להקל על מצוקת מחלתו.

קארי פישר (1956)

קארי פישר, הידועה כנסיכה ליה ממלחמת הכוכבים, סבלה ממניה דיפרסיה כבר בגיל 15. אחר שנטלה מנת יתר של תרופות ב-1985

טופלה במשך 37 יום בכפר גמילה. פישר נוהגת לכתוב ולדובב את עצמה במשך התקפי המניה, לנסות ולמצוא הקלה בהומור בזמן

הדיפרסיה. יכולת ההתמודדות של פישר, תרופות וטיפול פסיכולוגי מאפשרים לה להמשיך לעבוד גם בזמן המחלה. כיום היא

עובדת על סדרת טלוויזיה, על שני סרטים ועל כתיבת רומן רביעי.

טיפר גור (1948)

טיפר, אשתו של סגן הנשיא לשעבר והמנצח–מפסיד של הבחירות בארה"ב, אל גור, יודעת היטב דיכאון מהו.         לא רק שאימה סבלה ממנו

ארוכות, אלא אף היא עצמה נכנעה לו, אחר שבנה כמעט ונספה בתאונה ב-1989.     

טיפר גור פרסמה בפומבי את הידיעה על מחלתה והוסיפה, כגברת השנייה של אמריקה, להיאבק בענן הבושה וחוסר המודעות המקיפים את

חולי הנפש ואת המחלה, הגורמת להם לסבל רב כל כך.

הסדרה כוללת שתי יחידות: הראשונה "מודעות עצמית ומבנה נפש האדם" עוסקת במודעות העצמית, על מקומם של הרגשות בנפש האדם, ובתפקידו של כל אדם לנווט אותם בצורה נכונה. היחידה השנייה "פיתוח האישיות", שהיא הארוכה יותר, עוסקת בדרכים מעשיות לפיתוח האישיות, הבנויות על גבי היסודות בהם עוסקת היחידה הראשונה.

לפתח את האישיות ולתקן את התכונות בצורה נכונה, צריך כל אדם להיות מודע לעצמו, לכוחותיו וליחסים הפנימיים ביניהם. לכן נתחיל את לימודנו בעניין היסודי ביותר - המודעות העצמית. כמובן שלא ניגע כאן בנושא זה במלואו, שהוא רחב מני ים, והוא דורש גם התבוננות פנימית של כל אדם בעצמו.

אהבה ומודעות

אחת השאלות ששואלים רבות בעניין בחירת בן זוג ושלום בית היא בנושא האהבה: מהי אהבה? איך מייצרים אותה? איך שומרים עליה? כיצד מעמיקים אותה? וכו'.

נכון לתלות את האהבה לזולת באהבת עצמי, משום שהאהבה שלי כלפי הזולת מתחילה באהבה, בכבוד ובהערכה כלפי עצמי. אדם שהכבוד וההערכה לעצמו חסרים לו, יקשה עליו לאהוב את עצמו, וממילא יקשה עליו לאהוב את הזולת, כי הוא לא יודע מהי אהבה.

איך אדם מגיע לאהבה, כלפי עצמו וכלפי אחרים? תשובה עמוקה לשאלה זו המילה 'ידע' היא בעלת עומק פסיכולוגי גדול: כעומק הידיעה כך עומק האהבה, ובמילים אחרות - היכולת לאהוב מישהו הינה ביחס ישר למידת ההכרות איתו. אי אפשר לאהוב אדם אהבה אמיתית אם לא מכירים אותו בצורה עמוקה, וזו הסיבה לכך שהאהבה בין בני זוג נשואים החיים בצורה בריאה הולכת ומתעצמת מידי שנה, כי ההיכרות בין אחד לשני הולכת וגדלה, וממילא החיבור ביניהם נהיה עמוק יותר, וכולל רבדים רבים ועמוקים יותר בנפש ובכל מרחב החיים.

כאמור, עיקרון זה נכון גם ביחס האדם לעצמו. הבסיס של בריאות הנפש וליכולתו של כל אדם לאהוב ולהעריך את עצמו, ומתוך הערכה זו לצאת לתפקידו בעולם - הוא יכולתו להכיר את עצמו ואת כוחות נפשו, להסתכל על המראה הפנימית של עצמו ולומר 'זה אני, לטוב ולמוטב'.

הבחירה החופשית

אחד היסודות החשובים ביותר בהבנת נפש האדם ובעבודה על התכונות הרגשיות הוא, שהאדם עם בחירה חופשית, .הבחירה החופשית היא אחד המפתחות הבסיסיים לחיים בריאים. ביחס לתיקון התכונות, יש להדגיש כי היכולת לבחור אינה הבטחה שנצליח בשלמות, אלא היא היכולת לומר - יש לי תכונה מסוימת, ואני חופשי להשקיע בשביל לשנות אותה. אמנם יש גבול ליכולת, אבל מצד שני אין להמעיט בערכה, וחשוב מאוד לדעת ולהפנים שיש לנו את היכולת לעבוד על המידות ולשנות אותם.

התפקיד והאתגר

חשוב לדעת שכל אדם הוא עולם ומלואו, וקיימות בו כל התכונות הרגשיות. יש בתוכו שמחה ועצב, עצבנות ורוגע, התלהבות ואדישות, חוכמה וגם... טיפת טיפשות. לפעמים הוא מבין מה שמישהו אחר מנסה לומר לו, ולפעמים הוא מתעקש ולא מבין כלום. התפקיד שלנו הוא לתת את המינון הנכון ואת המקום הנכון לכל תכונה רגשית בנפש.

אחת הטעויות ביחס אל התכונות היא המחשבה שיש תכונות טובות ויש תכונות רעות, ולכן מי שנולד עם תכונות טובות אינו צריך לתקן את תכונותיו. האמת היא שאין שני סוגים של תכונות, אלא יש תכונות שיותר קל להשתמש בהן לטובה, כמו הרחמנות, ויש תכונות שיותר קשה להשתמש בהן לטוב - כמו קנאה ושנאה, אולם גם תכונות אלו אפשר וצריך לנתב לטוב., ואת השנאה אפשר לכוון לשנאת הרוע בעולם.

הכעס- כלומר, כאשר אדם כועס אין זה הזמן המתאים לנסות לרצות אותו, יש לחכות שהוא יירגע ואז אפשר לשבת בנחת ולדבר.

כאשר אדם בודק את המלאי הפנימי שלו, חייבת ללוות אותו הידיעה שאין משהו רע בצורה מוחלטת, לעולם לא יתכן שהוא יאמר 'הלוואי שלא הייתה לי תכונה מסוימת". לכל תכונה יש יסוד טוב, וממילא התפקיד אינו לעקור את התכונות, אלא לנתבן ולעבדן. אפילו התכונות הרעות ביותר, כמו קנאה ושנאה - אינן ניתנות להידחק לחלוטין, אלא יש לתת להן את מקומן, גם אם הוא מצומצם.

"שעת כעסו" של האדם היא אותה שעה שבה גם האדם הגדול והשלם יכול לכעוס, אם נאמר שאין לכעס שום מקום - משמעות הדבר שיש כוח בנפש לגרום לרוע, ולא יתכן לומר כך. אמנם, אפשר לכבוש את התכונות לגמרי על ידי , אבל זו אינה הנהגה נכונה.

התבוננות אמונית זו על נפש האדם נותנת לנו 'עמדת פתיחה' טובה, כבר מתוך התחלת העבודה.

תוצאה והשתדלות

קיימת הבחנה יסודית בין עבודה על המידות לבין עבודה פיזית. כאשר אנו עוסקים בחומר, הדבר החשוב הוא התוצאה, ובלעדיה אין כל ערך למאמץ. אם אשקיע ימים ולילות בבניית בית עד שיהיו בו קירות, רצפה חלונות ודלתות אבל אשכח את בניית הגג - אשתי לא ממש תשמח... לעומת זאת, בעבודה הרוחנית הדבר החשוב ביותר הוא עצם ההשתדלות. ההצלחה אינה נמדדת בתוצאה, אלא ביגיעה, כאשר אנחנו שמים על הכוונת את העבודה הזו, והיא נהפכת להיות חלק מרכזי באישיות שלנו, אנו בודקים את עצמנו: האם בסיטואציה הזו הייתי בסדר? מה דחף אותי להתנהגות מסוימת? האם היא מתאימה לסולם הערכים שלי? עצם הרצון וההשתדלות לתקן את התכונות בונה את האישיות.

שיעורי בית - ספירת מלאי פנימית

לפני שנמשיך לפרקים הבאים, נציע 'שיעורי בית' לכל המעוניין, לכל מי שרוצה לנתב ולעבד את תכונות נפשו. 'שיעורי הבית' כוללים שני שלבים:

לעבור תהליך פנימי, לעשות 'ספירת מלאי', שבהם אדם ישאל את עצמו "מה קיבלתי מהטבע"?

בשלב הבא, לשאול 'מה אני עושה עם זה'? האם אני משתמש בכל תכונה שקיבלתי שימוש טוב, או שמא פחות טוב?

במאמר מוסגר, אותו תהליך נכון לעשות לא רק ביחס לתכונות אופי, כי אם ביחס לכל כוח באדם, כגון ביחס לכלי המחשבה: איך הראש שלי עובד? בצורה של עיון, של בקיאות, של ניתוח וכו'.

שאלה: איך עושים את ספירת המלאי הזו? האם פשוט מעבירים בראש רשימה של תכונות אופי?

תשובה: אחד העניינים המרכזיים ביותר ביחס לפיתוח האישיות הוא הייחודיות של כל אדם: יש אדם שלומד על ידי התבוננות, יש אדם שלומד על ידי סתירות, יש אדם שלומד על ידי מקרה שקרה לו, וישנן עוד דרכים רבות. אם נאמר לאדם "לך ותתבונן" - יש אנשים שיאמרו 'זה בדיוק מה שעוזר לי', ויש אנשים שהצעה זו כלל לא תדבר אליהם, ודווקא סיפור מאוד יעזור להם להכיר את עצמם. אנשים אחרים צריכים שמישהו אחר יעשה להם תרגיל, שבעקבותיו הם יבינו.

תכונות אופי = מידות.

אפשר למצוא בספר 'מסילת ישרים' רשימה ארוכה של מידות, אבל טוב להרבה אנשים שיתחילו עם עצמם. ההסתמכות על גדולי ישראל היא דבר מצוין. יחד עם זה יש סכנה שהיא עלולה לעצור את אותו, כי הישענות מופרזת על אחרים עלולה להוביל לכך שאדם לא יכבד את עצמו. אותו עיקרון נכון גם בלימוד התורה: אדם שלומד חומש ומתבונן בפסוקים, מנסה להבין מה מתרחש בהם ושואל את עצמו שאלות, ורק אחר כך הוא מגיע לדברי הראשונים - הוא כאילו בר שיחה איתם, הוא מחובר לפסוקים; לעומת זאת, מי שממהר אחרי קריאת הפסוק ללימוד דברי רש"י בלי שהוא מתמודד לפני כן אישית – ועלול לאבד את כח החשיבה עצמית. הייתי מציע לכל אדם שמעוניין לערוך לעצמו 'ספירת מלאי' - שישב עם עצמו, ויכיר את כוחותיו. אפשר לעשות זאת גם עם חבר או עם בן או בת הזוג, כי לפעמים זוית הראיה של אדם נוסף, חיצוני, יכולה לעזור.

שכל ורגש

בפרק הקודם עסקנו בכך שלכל אדם יש תפקיד ויעוד בעולם, הכולל בתוכו גם את פיתוח האישיות ותיקון התכונות. ראינו שאין תכונה רעה בצורה מוחלטת, כשם שאין תכונה טובה מבחינה מוחלטת; תיקון המידות משמעותו יצירת הרמוניה בנפש האדם, כך שכל כוח מקבל מקום ומשמעות.

בפרק זה נעמיק עוד בדבר. לשם כך, נתבונן ביחס שבין שני כוחות מרכזיים ביותר באדם - שכל ורגש, בין שאיפותיו הרוחניות של האדם לבין ההווי הפנימי שלו. תחילה נגדיר את העיקרון בקיצור, ואחר כך נרחיב.

כמו במבנה גוף האדם, שבו הראש נמצא מעל שאר האיברים, גם באופן רעיוני השכל הוא זה שצריך להוביל ולכוון את הרגש. ללא הכוונה זו, יהיה האדם כבהמה, אשר נשלטת על ידי הדחפים שלה ללא יכולת להשפיע עליהם.

זהו עיקרון פשוט, אולם הוא עלול להוביל לטעות חמורה. יש אנשים הסבורים, ששלטון השכל משמעותו לחנוק את הרגשות ולהגביל את זרימתם. האמת היא בדיוק להיפך: תפקידו של השכל הוא לתת לרגשות ולכל כוחות האדם לזרום בחופשיות, אלא שהזרימה צריכה להיות באפיקים הנכונים.

נרחיב מעט ביחס שבין השכל ובין הרגש.

כל רגש צריך את הכוונת השכל

כשאדם קם בבוקר, פרוסות לפניו הרבה מגמות: במשפחה, בחברה ובלימוד התורה. שלמות האדם מבוססת על כך שכל המגמות האלה מחוברות לתכלית אחת. כאשר אדם יודע מה הוא רוצה להשיג, אז גם כל אישיותו של האדם, כל רגשותיו ושאיפותיו וכל מעשיו הולכים לאותה מטרה.

האם תמיד יש צורך בהתערבות השכל? האם אדם שרגשותיו זורמים ממילא בכיוון חיובי, הוא אדם טוב שנותן צדקה ועוזר לאנשים, יכול לוותר על החשיבה וההכוונה השכלית?

התשובה היא: "כל שהוא רחמן על אכזרים לסוף נעשה אכזר על רחמנים". מי שבירך הטבע ברחמנות זכה בתכונה נפלאה, שהיא אחת משלשת המידות של תלמידי אברהם אבינו אולם, תכונת הרחמנות שפועלת בלי הניווט של השכל עלולה גם להוביל לאסון, שבסופו של דבר אותו אדם יתאכזר לרחמנים. במקום שהוא יכה את מי שצריך לקבל את המכה - הוא ירחם עליו וייתן לו לחיות, ואז יפגע אדם חף מפשע. אם היינו מחפשים תכונה שיש מקום לחשוב שאפשר 'לשחרר' אותה - אין תכונה טובה מרחמנות, ולכן דווקא ביחס אליה מלמדים אותנו  שכל התכונות חייבות להיות מנוהלות בשליטת השכל.

התהליך הנפשי שעשוי לעבור על אדם, אשר אינו מציב תכלית ויעוד לחייו, יכול להיות הרסני.

הרגש ממשיך תמיד לפעול בתוך האדם. גם כאשר אדם אינו חי עם מטרה ברורה לחייו, כאשר הוא קם בבוקר ולא ברור לו מה הוא עומד לעשות באותו יום - רגשותיו אינם ישֵׁנים, הם ממשיכים לעבוד: הוא אוהב, שונא, מתוסכל ושמח. אולם, בעוד שכאשר יש לו מטרה הרגשות מחוברים אליה, הרי שעכשיו הרגש ישלוט, וכשהוא לבדו ללא יעוד ותכלית, הוא יחפש רק את "נעימות החוש של שעה", לפי התעוררות הכוחות החומריים, כי כוח הרגש הינו מחובר מאוד לגוף.

תיאור את התוצאות ההרסניות של התהליך:

למרות שהרגש מחובר לגוף, בתוך כל אדם טבוע הרצון שתהיה מטרה לחייו, ולכן "נפש האדם תבחל מלהיות כאניה מטורפת בלי שום מטרה", תהיה לאדם כזה הרגשה של אובדן; המצב השלילי הזה יגרום לאדם לחפש לעצמו מטרה, והוא ידמיין שזוהי מטרתו בחיים. מטרה כזו יכולה להיות 'עבודה זרה' מבחינתו, "השפלתו ורדתו מרום ערכו", אבל הוא ידמיין שזו מטרתו.

התהליך שתואר הוא תהליך מסוכן, שעלול להיגרם מכך שהאדם חי ללא מטרה. ניתן לומר שהרגש הוא החלק הבהמי שבנו, והוא חלק טוב כאשר יש לו 'בעל הבית', הוא השכל, שמציב את המטרה ומכוון את כוחות החיים כולם אל אותה מטרה. ככל שהמטרה הזו ברורה יותר, כך החיים מסודרים בצורה טובה יותר.כי בלי השכל קיימת אנרכיה לרגש.

לתת לרגשות לזרום

כאמור, שלטון השכל אין משמעותו שהוא צריך להתגבר על הרגש ולחנוק אותו, כי אם להיפך: השכל דומה למלך אשר נותן משמעות ותפקיד לכל חלק בממלכה, הוא נותן לכל כוחות הנפש לזרום באופן טבעי השכל אינו הכל, והאדם אינו רובוט. אם הטבע נתן לנו רגשות - ברור שיש להם תפקיד חשוב מאוד, דרכם אנחנו חיים ויוצרים קשר עם העולם; אך דווקא משום שיש להם תפקיד, הם זקוקים למנהל שיוביל אותם אל אותו יעד טוב, שהאדם לא יפגוש את העולם דרך קנאה, שנאה ועצבות. לכן, מידי פעם צריך לעצור ולעשות 'ספירת מלאי' - שאדם ישאל את עצמו 'דרך אלו מידות ורגשות אני פוגש את העולם?' אם כל הרגשות זורמים באפיק הנכון אז מצוין, אפשר להמשיך לזרום; אך אם מתברר שיש גם רגשות שבאים לידי ביטוי גם במקומות לא נכונים, השכל נדרש להתערב ולכוון אותם.

מצב שבו אדם חונק את רגשותיו, ואומר לעצמו שהוא צריך להשתנות מהשורש - הינו מצב מאוד לא בריא לנפש. המידות והרגשות לא ימלאו את ייעודם, ולא עוד אלא שהם 'יפרצו' בדרך אחרת. אותו אדם ניסה לחנוק את הרגשות מצד אחד, ובסופו של דבר הם יצאו ממקום אחר, ואז השכל כבר לא יצליח לשלוט.

לפעמים אני רואה תופעה זו אצל אנשים. אולם, יש לזכור שהטבע נתן לנו גם צורך לאכול ולישון, צורך להיות קשורים לחברה ולעשות ספורט. אני רואה לא מעט חבר'ה שמתמודדים עם בעיות מכל מיני סוגים, משום שהם לא נותנים לטבעיות שלהם לבוא לידי ביטוי. אדם צריך לדעת כמה הוא צריך לישון, לאכול, לטייל ולשחק. כשאין איזון - יכולות להיות לכך תוצאות שליליות במערכות המחשבתיות והפיזיות, וכל זאת משום שהוא לא נתן לעצמו את המרחב.

בפרק הקודם עסקנו בכך, שתפקיד השכל הוא לכוון את הרגש לכיוון נכון של זרימה. מדוע חשוב שיהיו לאדם רגשות? בפרק זה נתבונן במקומו המרכזי של הרגש בנפש האדם.

הרגש - הכח המניע

הרגש דוחף את האדם לעשייה. כאשר מתמלאים באהבה רוצים לחבק, וכאשר מתמלאים בשנאה רוצים לתת אגרוף, אם מפחדים רוצים לברוח, אם מתביישים מחפשים מקום להתחבא בו. כל רגש דוחף את האדם לעשות משהו, בהתאם לאותו רגש ובהתאם לאותו אדם, לפי מצבו. משום כך, כאשר הרמב"ם  מונה את חמשת החלקים של הנפש, הוא מציב את הרגשות ב"כח המתעורר".

האדם חי ופוגש את המציאות דרך הרגשות, בהווה ובעבר

דרך הרגש פוגש האדם את העולם. כשליבו של האדם מלא בשמחה הוא מתחיל לחשוב מחשבות של שמחה, וכך הוא פוגש את העולם. וכמובן להיפך, כשאדם שונא מישהו אחר ופוגש אותו - הוא מתחיל לחשוב מחשבות מתאימות, ואז כל דבר שהוא עושה מתפרש בעיניים ביקורתיות של שנאה. כל רגש בא עם עולם של מחשבות, ונמצא שהדרך שאדם חי קשורה לרגשות שבתוכו.

הרגש אינו קובע רק את ההווה, אלא גם את זכרונות העבר. יש אנשים שחושבים שהזיכרון הוא ארכיון של סרטי וידאו, הכוללים במדויק כל מה שעבר על האדם; אולם מתברר שכל אדם הוא הבמאי של הזיכרון שלו. יש לכל אדם מנגנון שלם שמחליט מה נכנס ומה לא, הוא משנה, יוצר ואפילו מדמיין, ולמוצר המוגמר אנחנו קוראים 'העבר'. נמצא שעברו של כל אדם נמצא בתוכו בצורה מאוד יצירתית וסובייקטיבית, הקשר בינו לבין מה שהיה במציאות הינו חלקי למדי.

במחקר מעניין שעשו פעם, נתנו לקבוצת תלמידים לראות סרט מסוים, ובשלב הבא חילקו אותם לשתי קבוצות: קבוצה אחת חוותה חוויות קשות - הרצאות וסרטים העוסקים בנושאים לא סימפטיים, וקבוצה שנייה חוותה חוויות של כיף ושמחה. בשלב השלישי, נשאל כל אחד מהמשתתפים מה הוא זוכר מהסרט הראשון. מתברר ששתי הקבוצות זכרו סרטים שונים! מי שחווה חוויות פחות נעימות זכר יותר את הדברים הפחות נחמדים בסרט, ואילו מי שחווה חוויות שמחות זכר יותר את הדברים השמחים. מי שרע לו אומר 'אתמול היה זיפת, שלשום היה זיפת...' אבל כשטוב לו הוא אומר 'אתמול היה טוב'. כמובן, אין כאן כללי ברזל, ויש אנשים שתמיד רואים טוב. או מגיעים למצב שבו רואים רק את הטוב כי הרע מתמשך,והטוב הוא ממשיך לבלוט בזיכרון.

הרגש - תקשורת בין האדם לעצמו

הרגש הוא כוח של תקשורת. כאשר אדם נפגש במשהו - רעיון, אדם או מצב - משהו בו מגיב בצורה מסוימת, והרגש הוא זה שמלמד את האדם על אותו משהו שבתוכו.

נניח שלמקום שלי נכנס מישהו חדש, ואני מרגיש שאינני סובל אותו, אני סולד ממנו, ואז אני מקבל פקודה מהשכל להתרחק מאותו אדם. פתאום אני הופך להיות מאוד ביקורתי כלפיו, אני שואל את עצמי - 'מי הוא, מאיפה הוא בא בכלל?'

בצורה נכונה, השכל צריך לבחון את ההרגשה של האדם - מהיכן היא נובעת? יתכן שהשכל יבדוק ויגיע למסקנה שאכן יש עם אותו אדם בעיה אמיתית. הוא לא ממש ישר, הוא מנצל אחרים ואי אפשר לסמוך עליו. במקרה כזה, האינפורמציה שהביא הרגש התבררה כנכונה, ההצעה של הרגש 'כדאי להתרחק ממנו' - אושרה על ידי השכל. יתכן גם שיתברר שאין בעיה באותו אדם, אבל גם בי אין בעיה - אנחנו פשוט אנשים בעלי אופי שונה. אולם, יכול להיות שאני מספיק אמיתי עם עצמי, ואז מבין שהסיבה שהבחור הזה לא עושה לי טוב אינה נובעת מבעיה בו; כנראה, הוא חכם מעט יותר ממני, יש לו כריזמה ואנשים מתקשרים אליו, ואז מתברר ששורש התחושה הוא קנאה. אם לא היה פיקוח של השכל, אז הייתי נותן לרגש להוביל את המהלך, אבל כשהרגש מהווה תקשורת יש לו תפקיד חשוב מאוד - הוא מגלה לי מי אני? מה אני חושב ומה אני רוצה? ואז אגיע למסקנה שכנראה אני צריך לעבוד על עצמי. אם הרגש מפעיל את החיים אני כמו בהמה, שכשהיא רעבה היא אוכלת. אבל אדם רעב צריך לבחון מערכת ערכים, לקבל אינפורמציה מהרגש ולתת לשכל להחליט.

אדם שמנסה לסגור את הרגשות שלו דומה לאדם שמנסה לנהוג בלילה בלי אורות. הוא לא יודע מיהו, הוא לא יודע היכן הוא חי, הוא לא באינטרקציה עם העולם.

הרגש - המתווך בין השכל לגוף

כולנו מכירים את המצב שבו אנחנו מבינים היטב מדוע נכון לעשות מעשה מסוים, אבל הגוף אינו מזדרז להגיב... כח הרגש הוא אחד הדרכים לתווך בין ההבנה השכלית לבין הגוף.

כאשר רוצים שהגוף יעשה משהו, חייבים למצוא דרך לערב את הרגש. אחרת, אפשר לשכב במיטה ולומר 'זה נפלא לקום בזמן, מאוד הייתי רוצה...' כי אין לשכל לבדו כוח להזיז את הגוף.

לסיכום, הרגש הוא הכח החי של האדם. עסקנו בכמה תפקידים של הרגש: הוא דוחף את האדם לעשייה, הוא ה'משקפים' דרכם אדם פוגש את העולם בהווה ומייצר את 'ארכיון סרטי הוידאו' של העבר, דרכו אדם יכול להכיר ולדעת על תכונות נפשו-אופי, ובנוסף - הוא כח מתווך בין ההבנה השכלית שדבר מסוים הינו נכון לעשייה, לבין הגוף.

רגשות - תגובות

כבר ראינו שרגש הוא הווי פנימי, ועל ידו האדם יודע שהוא חי. הדבר החשוב ביותר המאפיין את הרגשות הוא, שבמהותם הם תמיד תגובות. אם אדם יעבור ניתוח אחרי מאה ועשרים שנות חייו בעולם הזה, נמצא בתוכו לב, כבד ואיברים שונים - אבל לא נמצא עצבות או אהבה, כי הרגש הוא מציאות רוחנית שבאה כתגובה למשהו אחר.

אם נשאל אדם - למה אתה מרגיש שמחה? סגנון התשובות יהיה בדרך כלל 'בגלל שהוא אמר לי את זה', 'בגלל שלמדתי את משהו', 'בגלל שהיא אמרה 'כן''. כאמור, תשובות אלו נכונות ביסודן, כי הרגש הוא אכן תגובה; אולם יש בהן טעות חמורה ובעיה מרכזית, משום שהן מתארות אדם שהחיים הרוחניים והפנימיים שלו אינם שלו, הוא מופעל על ידי אחרים, בעוד שכל אדם יכול לשלוט על תגובותיו הרגשיות.

רגשות, יש עליהן שכר ועונש, ואם כן ברור שיש לאדם יכולת לשלוט בהם.

מדוע נדמה שקשה לשלוט ברגשות?

מהו הגורם הפסיכולוגי לכך, שרוב בני האדם יאמרו 'הרגשות שלי הם מחוץ למחנה'? ניתן למנות שתי סיבות לכך, אידיאולוגית ופיזולוגית.

הסיבה האידיאולוגית היא שנוח לאדם לא לקחת אחריות. תמיד נוח להטיל את האחריות על מישהו אחר, ולומר 'אתה שימחת אותי' או 'אתה עשית לי את העוול,עצב'.

סיבה נוספת היא פיזיולוגית. כאשר אדם אומר לי משהו טוב ואני שומע, המילים מגיעות תחילה לאוזן, למוח ומשם לרגשות, וכל זאת דרך מערכת העצבים. תהליך זה מורכב מכמה וכמה שלבים, אולם למעשה הוא מהיר מאוד - מהירות המעבר מהאוזן למח היא ארבעת אלפים קמ"ש, ומשום כך כאשר שומעים מישהו מרגישים את התגובה הפנימית כהרף עין, ויש הרגשה לשומע שהוא אינו חלק מהמשחק, כאילו היתה לחיצת כפתור ונדלק האור. לכן, קל לאדם לחשוב שמישהו אחר גרם לרגשותיו, אבל האמת היא אחרת. מקורן של הרגשות הוא באדם עצמו.

חמשת הגורמים לרגשות

בעולם הפסיכולוגיה נוהגים להצביע על חמישה גורמים לרגשות: מחשבות, זכרונות, דמיונות, תחושות הגוף והסביבה.נסקור אותן בקצרה, ובפרקים הבאים נרחיב ביחס לכל אחד מהם, וביכולת ההשפעה של כל אדם עליהם. יכולת ההשפעה על גורמי הרגשות הינה, למעשה, היכולת לכוון את הרגשות נכון.

הגורם הראשון המשפיע על הרגשות הוא המחשבות שהאדם חושב אודות החוויה שהוא חווה. כל מחשבה מייצרת יחד איתה רגשות, חזקים יותר או פחות. כמובן שכאשר לא מדובר במחשבה משמעותית, הרי שהרגש הנלווה אליה אינו רגש חזק; אבל מחשבה משמעותית ועוצמתית תוביל גם לרגש משמעותי.

הגורם השני הוא הזכרונות: המוח עובד כך שהזכרונות נמצאים בתוכנו כשהם עטופים באותן הרגשות שהרגשנו בזמן הארוע. מידת ההשפעה של ארועי העבר על הרגשות תלויה, כמובן, בשאלה עד כמה האדם זוכר את אותם הארועים. ככל שאדם שוכח ארוע מסוים כך הוא הופך לפחות ופחות רלוונטי, הרגשות הנלווים אליו פוחתים וכך השפעתו על ההווה פוחתת והולכת.

הגורם הבא הוא הדמיונות. אם אדם עוצם עיניים בדרך לנישואין ומדמיין את יום חתונתו, הוא מזמין את התזמורת הנכונה והחברים הנכונים והכלה נהדרת, החיוך לא מש מהפנים. כאשר אני חושב על רעיון עתידי, התוצאה היא תגובה רגשית מיידית.

למעשה, שלשת הגורמים הראשונים הם כולם מחשבות - השייכות להווה, לעבר ולעתיד.

הגורם הרביעי הוא תנוחות הגוף. הקשר בין הגוף והרגש הינו בדרך כלל חד סטרי: כשאדם מתבייש הוא מסמיק, כשאדם עצוב גופו מייצר דמעות, כשהוא כועס - הגוף מכווץ שרירים. אולם, מתברר כי הכביש הוא דו סטרי. היצירה של רגשות היא גם פרי של תנוחות הגוף, ולאדם שנמצא בתנוחה של גוף מסוימת קשה להרגיש תחושה המנוגדת לאותה תנוחה.

הגורם האחרון הוא הסביבה. אדם לא נולד בתוך אי בודד, הוא נברא כדי להשפיע על הסביבה שלו וגם כדי להיות מושפע ממנה .

חמשת הגורמים ליצירת הרגשות מהווים שלשה מעגלים: המחשבות הן פנימיות, בתוך נפש האדם. תחושות הגוף הן במקום חיצוני יותר לנפש, והסביבה היא חיצונית לחלוטין לאדם. הכלים לפתח את האישיות, לכוון את הרגשות שלנו למקומות הרצויים לנו, הינם למעשה שליטה בגורמים המביאים לרגשות - על המחשבות, על תחושות הגוף ועל הסביבה שאנחנו נמצאים בה.

כל הגורמים הללו הינם בשליטתנו. לכן, אם אדם בא ואומר - יש לי רגש שלא נוח לי אותו, אני כועס, עצבני, מקנא והייתי רוצה להיות אחרת, הוא יכול לבחור את הדרך הטובה והמתאימה לו ביותר להשפיע על רגשותיו.

המסנן הפנימי

בפרק הקודם עסקנו בגורמים שמובילים את האדם לרגשות, כאשר הגורם המרכזי ביותר הוא כח המחשבה: מחשבות על ההווה, זכרונות מהעבר ודמיונות על העתיד. בפרק זה נתאר בצורה מפורטת יותר את התהליך המתרחש בתוכנו, בין החוויה ובין התגובה.

נניח שאני נכנס לשכונה שאיני מכיר בה איש, והנה אני רואה ילד שמסתכל עלי מחלון בבית גבוה ואומר לי 'אתה מטומטם'. מסתבר שאני לא אבכה כתוצאה מכך. התגובה יכולה להיות אדישות, צחוק או גיחוך. לעומת זאת, אם חבר שלי אומר לי מילים עם תוכן דומה, התגובה יכולה להיות כעס, עצבות, עלבון, למרות שהחבר השתמש כמעט באותן המילים, 'מטומטם' עם תפארה. מדוע יש הבדל בין התגובות בשני המצבים?

לכולנו יש בתוכנו מסנן הנותן פירוש ומשמעות לחוויות החיצוניות. מה שהביא אותי לצחוק כתוצאה מדברי הילד הוא אותו מנגנון פנימי, והתגובה שלי לא היתה לדברי הילד 'אתה מטומטם', אלא לפירוש שלי למה שהוא אמר. לעומת זאת, כשהחבר שלי אמר לי בדיוק אותו דבר - המילים שמתרוצצות לי בראש הן 'איך הוא יכול לומר לי את זה? איזו חוצפה! מה, הוא יותר טוב ממני?' הר הגעש הזה לא בא מהחבר אלא ממני, מהמסנן הפנימי שנותן משמעות. באופן תאורטי הייתי יכול לחשוב אחרת, הייתי יכול לומר לעצמי 'מה, נפלת על הראש? מה אכלת הבוקר? לך מפה, מי אתה?' נמצא, שאני הוא בעל הבית.

הגירויים החיצוניים הם בידי שמים. אמנם, אדם יכול גם לשלוט עליהם במידה מסוימת - כאשר אדם מסתובב ברחוב דיזינגוף בקיץ יהיה לו קשה לחשוב מחשבות טהורות, אבל השליטה שלנו בגירויים החיצוניים הינה מוגבלת. לעומת זאת, ה'מסנן' הפנימי לאותם גירויים פועל לפי התפיסות והמחשבות, שדרכן האדם תופס את העולם, ועליהן האדם יכול לשלוט בצורה מוחלטת. המסנן הוא המוח, שנותן משמעות לכל דבר על ידי דיבור עצמי. אפשר לומר שיש במוח של כל אדם מערכת של תכניות, לפיהן הוא מגיב בצורה מסוימת כאשר הוא שומע אנשים שאומרים משהו, או כשהוא עובר חוויות מסוימות.

בדומה לתכונות, גם ל'תכניות' אלו יש שני מקורות. יש חלק מולד שגורם לאדם לפרש דברים בצורה מסוימת, ויש חלק שנרכש על ידי האדם.

הרגלים - מערכת חיסכון

התכניות הפנימיות כוללות בתוכן הרגלי חשיבה - אנחנו רגילים לחשוב בצורה מסוימת. ההרגלים ביסודם הם דבר נפלא, הם מערכת החיסכון של האדם. חשיבה דורשת הרבה אנרגיה, אדם שלומד כמה שעות רצופות יתעייף מכך. אם צחצוח השינים לא היה נעשה מתוך הרגל אלא כל בוקר האדם היה צריך לחשוב על כל פעולה ועל העלויות של המשחה - כל האנרגיה היתה מושקעת בצחצוח השנים, ולא היה נשאר זמן לנעליים... לכן השכל משקיע הרבה כוח בהרגל, כוח 'עוקף חשיבה ומודעות', שמשחררים אנרגיה ומאפשרים לאדם להתקדם. בשיעור הראשון של לימוד הנהיגה הכל לא זורם, כל האנרגיה מושקעת בהמון דברים חדשים שצריך לשים לב אליהם, ולאט לאט הנהיגה הופכת להיות הרגל.

כח ההרגל הינו כח מרכזי גם בחינוך עוד לפני ההבנה השכלית אנחנו הופכים ומשנים ועושים פעולה, שהילד ידע איך לקשור נעליים למשל.

כאמור, הטוב שבמערכת ההרגלים הוא שהם מחוץ למערכת המודעות ואין צורך לחשוב עליהם, והרע הוא - שאין צורך לחשוב עליהם... רוב הרגשות וההרגלים של האנשים עובדים טוב; אם אני מגלה שאני שמח בזמן הנכון ובמינון הנכון, שגם אם אני עצוב זה לא גורם לי להיות שבועיים במיטה - אני יכול להסיק שהתכניות די מתאימות, הן מובילות אותי לרגשות מתאימים. אבל אם אני מוצא את עצמי כועס יותר מידי, שהרגשות הם בצורה או בעוצמה שאינם מתאימים, אז עלי לדעת שהבעיה אינה בחוץ אלא אצלי - ואז גם הפיתרון נמצא אצלי.

בששת הפרקים של היחידה הראשונה 'מודעות עצמית' עסקנו בחשיבות המודעות של כל אדם לעצמו ולכוחותיו, בתפקיד שניתן לו לשכלל ולפתח את אישיותו, לתת לכל תכונה בנפש ביטוי נכון כך שרגשותיו יזרמו באפיקים הנכונים והבריאים. הבסיס להבנת היכולת לעצב את האישיות הוא הבחירה החופשית.

בהמשך למדנו על הגורמים המשפיעים על הרגשות - ההווי הפנימי שבתוכו של כל אדם, והרחבנו בתיאור התהליך הפנימי המתרחש בין החוויה החיצונית לבין התגובה הרגשית.

ביחידה הבאה נלמד על דרכים מעשיות, לעצב את ההווי הפנימי שלנו ואת אישיותנו באופן הרצוי לנו.

בפרק החותם את היחידה הראשונה עסקנו בכך, שבתוכו של כל אדם יש מנגנון כמעט אוטומטי, המביא לכך שכאשר הוא חווה חוויה מסוימת הוא חושב מחשבות מסוימות, והתוצאה שלהן היא רגשות טובים יותר או פחות. אחד המפתחות הראשיים לשליטה על אותו מנגנון הוא להרגיל את עצמנו לחשוב מחשבות אחרות, המתאימות יותר למטרה.

כאשר אדם רגיל לחשוב בצורה מסוימת והיא מובילה אותו למקומות שהוא לא רוצה בהם, יתכנו שני קשיים שיעמדו בדרכו כאשר הוא יבקש לשנות את הלך המחשבה. ראשית, המוח כבר רגיל לחשוב בצורה מסוימת; שנית, אנחנו מאמינים במה שאנחנו אומרים. אם אדם העליב אותי, אני לא יכול לומר לעצמי שאני לא נעלב! המודעות לקשיים אלו היא גם השלב הראשון של הפתרון.

נקח לדוגמה סיפור מן התנ"ך:

החכמים רואים את השועל יוצא מבית קדשי הקדשים, ובוכים. הבכי הוא התוצאה; מה שהביא אליו הוא זכרון הפסוק "והזר הקרב יומת". הם זכרו את תפארת בית המקדש, את הקדושה שהיתה בו, ולכן הם הגיעו לרגש של בכי וכאב. רבי עקיבא עונה להם שכאשר הוא רואה את השועל ואת החורבן, הוא בטוח שכשם שיש חורבן כך תהיה גם תקומה. החוויה היא אותה חוויה, ההבדל בין רבי עקיבא לבין החכמים הוא המשקפיים, דרכם בוחרים להסתכל על העולם.

נזכור את ה'ביוגרפיה' של רבי עקיבא. רבו הרוחני היה נחום איש גמזו - "גם זו לטובה". שמו לא היה "הכל טוב", כי אדם שחושב כך הוא טיפש. יש סבל בעולם וגם כאב, מי שרואה ילד נדרס ומחייך ואומר "נפלא" - יש בתי חולים מתאימים בשבילו, כי זו טרגדיה עצובה וכואבת. נחום היה אדם שמסוגל לתפוס את הכל, מבין בדיוק מה קרה, אבל הוא יודע שבסופו של דבר כל מה שקורה בעולם הוא חלק מהטוב האלוקי, "כל מאן דעביד רחמנה לטב עביד" ולכן הוא מאמץ לעצמו דרך ההסתכלות מתאימה. החכמים בחרו ב'מסנן' שיביא אותם לבכי, ורבי עקיבא בחר במסנן שיביא אותו לשמחה.

מי מבין החכמים צדק? שניהם. החכמים צדקו, כשחושבים על בית המקדש ורואים שועל שיוצא משם ודאי שהדבר יביא לבכי. באותה מידה, כשחושבים על הגאולה העתידה הנלמדת דווקא מהחורבן מביא הדבר לשמחה, השאלה היא מה האדם בוחר, באיזה עולם של רגשות ושל התייחסויות הוא בוחר לחיות, והבחירה יכולה להיות לפי התוצאה, לפי מה שיביא למקום שטוב להיות בו ושנכון להיות שם.

ניתוח התהליך

המעשה של ר' עקיבא והחכמים ממחיש את השפעת המחשבה על הרגשות. בדרך כלל התגובות נובעות מהרגלי חשיבה מסוימים, חלקם נובעים מתכונות הנפש המולדות וחלקם מן הסביבה. לכן אם אני מוצא את עצמי כועס, אחת מהסיבות לכך היא הפירוש שאני מפרש את העולם. כדי שאדם יתחיל לשלוט בעצמו, השלב הראשון הוא המודעות לתהליך הפנימי שבתוכו. אני חייב להיות ער למה שאני עושה וחושב, להוציא את המנגנון מהזרימה ולשים אותו על המסך.

לשם כך, כדאי שכל אחד ינסה 'לצלם' את החוויה הנפשית באותו רגע שהביא לתגובה: מה קורה אצלו ברגע שהוא מתחיל להרגיש רגשות? כשמשהו משמח אותך תשאל את עצמך - באותה סיטואציה, מה גרם לשמחה? איך תרגמתי את הגירוי החיצוני,מה התרחש בגירויים הפנימיים אצלי

מה אמרתי לעצמי? אלו תמונות רצו אצלי בראש? מה היו הזכרונות, הדמיונות והמחשבות? כך אדם מגלה את התכניות שיש לו, ומבין איך הוא מייצר רגשות. אם התכניות אינן מתאימות למה שאדם רוצה, הוא יכול להתחיל את העבודה.

הבדיקה הזו אינה יכולה להיעשות בשעת התלהטות הרגש, כי אז מאוד קשה לעצור אותו ולבחון את הדברים בצורה שכלית, אלא רק לאחר מעשה יש לשחזר את ההרגשה. בשלב הבא, צריך לחפש פירוש הגיוני אחר לאותו ארוע, לבנות 'תוכנה' אחרת.

מה לא נכון לחשוב?

בשלב הזה, נחזור שוב לסיפור על רבי עקיבא והחכמים. כפי שראינו, החכמים לא טעו כשחשבו מחשבות שהובילו אותם לבכי. כך גם כאשר אנחנו מחפשים מחשבה מתאימה, יש להיזהר שלא נשלול בכך את המחשבה הקודמת! אם דבר מסוים מביא אותי לכעס, איני יכול לשקר לעצמי ולומר 'מכאן ולהבא זה לא יפריע לי'. משפט כזה אינו עוזר, כי אי אפשר להתכחש למציאות שהדבר כן מפריע! אין צורך לשלול את המחשבות הקודמות, אבל עלינו לחפש אמירות, תפיסות והבנות אחרות.

נמחיש את הדברים בדוגמא. נניח שיש אדם מסוים שמאוד מפריע לי. הוא מעליב, אינו מתחשב ואף פעם לא מעלה בדעתו להתנצל. אם אומר לעצמי 'הוא לא יכעיס אותי', אמירה כזו לא תעבוד, כי ודאי שזה מכעיס לפגוש באדם כזה! אבל אני יכול להרגיל את עצמי לחשוב מחשבות נכונות אחרות: 'היתכן שאדם כזה ידליק אותי? אין לי סיבה לכעוס בגלל שהוא אדיוט, הכעס הוא להעניש את עצמך על השטויות של האחרים!' יש עוד הרבה אמירות שאפשר לומר: 'זו בעיה שלו, מה שהוא אומר לא קשור אלי'; 'רחמן עצלן, איך יצא יצור כזה? מסכן אדם עם כזה רעל בלב שהוא חייב להעליב אנשים!' כל מחשבה היא טובה בתנאי שהיא מביאה אותי ליעד, שלא אצא כועס אלא רגוע. אחרי שאמירה מסוימת נמצאה יעילה, אני צריך 'להחליף את התוכנה': להרגיל את עצמי לחשוב את המחשבות הרצויות לי. ככל שאדם מבין שהוא בעל הבית על החיים הרגשיים ועל החוויה - הוא יוצא עם כוחות חדשים, ואיתם הוא מוביל את החיים שלו.

החברה אינה מכבדת אותי!

נדגים את התהליך הזה בסיטואציה נוספת. נניח שאני מרגיש שהחברה שאני חי בה אינה מכבדת אותי ברמה שלדעתי אני ראוי לה, הדבר כואב לי ומביא אותי לדיכאון. למה הדבר כואב לי? לא בגלל שהם לא מכבדים אותי, אלא משום שאני אומר לעצמי שהם צריכים לכבד אותי, שאני אמור להיות במקום אחר בחברה. ככל שאני מדבר אל עצמי וחוזר על כך, תחושת התסכול גוברת. הפיתרון הוא בכך שאני אחפש משהו טוב אמיתי אחר לומר לעצמי.למשל: 'אני מעוניין שהכבוד יבוא ממני ולא מהם'; או 'זו הזדמנות לעבוד על ענווה, כנראה שיש לי פגם במידה הזו'. אפשר גם לראות בסיטואציה כזו הזדמנות לדעת, איך לתת לאחרים את אותה הרגשה שאני רוצה לקבל.

המאפיין את כל האפשרויות שהזכרנו הוא שהן לא רק חיוביות, אלא גם אמיתיות. לעומת זאת, אם אדם יאמר 'לא משנה לי שהחברה אינה מכבדת אותי' - הבעיה לא תיפתר, אדם אינו יכול להתכחש לעצמו.

עניין זה הוא חשוב מאוד גם בחינוך. הרבה פעמים הורה אומר לילד 'אני יודע שהם שונאים אותך, אבל זה לא צריך להיות איכפת לך'. אמירה כזו אינה עובדת, כי היא לא אמיתית, ומתכחשת לנפש הילד - השנאה של החברים כן משמעותית בשבילו!

בעיה או אתגר?

לפעמים צריך פשוט להרגיל את עצמנו להשתמש במונחים מתאימים. נניח שאדם נמצא בהתמודדות לא פשוטה, הוא אומר לעצמו 'יש לי בעיה. משהו תקוע אצלי, אני לא מסתדר עם אף אחד'. המילה בעיה יוצרת אצלנו תחושות של מועקה, פחד, כישלון, ביטחון עצמי ירוד. המילה 'אתגר',לעומתה, צופנת בתוכה תוכן הרבה יותר חיובי. לכן כל התמודדות שאנחנו נמצאים בתוכה היא לטובתנו, היא אתגר שנועד להוביל אותנו לגדול ולהתפתח. מי שמתרגל להשתמש במילה 'אתגר' יוצר בתוכו תחושות חיוביות של מרץ, חוויה ותקווה אמיתית לטוב. הוא ניגש אל הקושי עם ביטחון ואמון שההתמודדות היא בשבילו, ואז גם נקל עליו להפיק את הרווחים. שוב יש להדגיש, שאדם שאומר 'אני בבעיה' אומר אמת, אבל הוא חושב רק על הצד הקשה של המטבע, ורק הוא יסבול מכך.

ההתייחסות הזו נכונה גם לגבי נסיונות שהאדם כבר עבר. אם אני מסתכל על ניסיון שעבר עלי כ'בעיה' שיצאתי ממנה, התחושה השלילית כלפי אותו ארוע נשארת בתוכי, והיא מלווה אותי כל החיים. לעומת זאת, אם התמודדות מסוימת נתפסת בעיני כאתגר, אני חושב על מה שלמדתי ממנה להמשך החיים, כל דבר בלתי נסבל הופך להיות דבר בעל משמעות שבונה אותי. אלו הם חיים אחרים לחלוטין!

זהו עומקו של המשפט 'אין חכם כבעל ניסיון'. והרי כולנו מכירים כמה וכמה אנשים שהסתובבו בעולם, עשו אינסוף דברים - והם עדיין טפשים! כשנדייק נראה שהמשפט אינו 'אין חכם כמי שאוסף חוויות. חוויה היא ארוע שאדם עובר, חש אותו, ושם על המדף כדי לדבר עליו באיזו שיחת נפש. בעל ניסיון - הוא אדם שהוציא מהחוויה את החכמה שיש בתוכה.כשאדם חי ברמה הזו, מכל מפגש עם מישהו אפשר לצאת עם שכר. החיים אינם מלאים בעיות, אלא אתגרים.

איך הופכים מחשבה להרגל?

תהליך זה נשמע פשוט, אבל הוא לא 'הולך ברגל'... גם כאשר אנחנו רוצים להרגיל את לשוננו לומר 'משיב הרוח ומוריד הגשם' במקום 'מוריד הטל', אנחנו צריכים לומר 'משיב הרוח' תשעים פעמים...

כדי להפוך מחשבה מסוימת להרגל, אפשר להפעיל גם את כח הדמיון, ולדמיין את אותו אדם אומר לי כך וכך, ואת עצמי חושב את המחשבה הרצויה.

בהתחלה הדבר ידרוש ממני מאמץ, אבל לאט לאט אני אצליח להחדיר את האמירות החכמות שאני מזדהה איתם לתוך הזרימה של החיים שלי, ואז אתחיל להבין ולחוש שעל אף שאני לא תמיד יכול לשלוט במצבים שאני נמצא בתוכם, הרי שדרך ההתייחסות שלי לאותם מצבים היא זו שתוביל את האישיות והנפש שלי למחוזות טובים יותר או פחות.

כאן נדגיש שוב עניין שעסקנו בו בהרחבה - שליטה ברגש אין פירושה להפוך את עצמנו לרובוטים. אנחנו רוצים שהתגובות הרגשיות שלנו יזרמו בצורה ספונטנית, אבל מידי פעם צריך לנתב ולכוון אותם למקום שאנחנו רוצים. תהליך הניתוב עצמו דורש מאמץ והתערבות של השכל, אבל אחריו אנחנו יכולים לדעת שאנחנו גולשים במסלול הנכון.

נדודי שינה

הדוגמאות אותן הבאנו ביחס לשליטה על מחשבות עוסקות במחשבות על ההווה, והעיקרון נכון, כמובן, גם ביחס לזכרונות ודמיונות. דוגמא נפוצה לכך היא נדודי שינה. פעם הגיע אלי בחור שהתלונן על כך שקשה לו להירדם. לאחר ששוחחנו מעט התברר, שבסוף כל יום הוא רגיל לחשוב על כל מה שעבר עליו באותו יום, ואם משהו לא הלך טוב - הגוף לא יירגע. ככל שהוא לוחץ על עצמו להירדם, השינה 'בורחת'. שאלתי אותו - בתיכון ידעת לשחק? הוא ענה לי - כן, הייתי כדורסלן טוב! הצעתי לו שיחשוב לפני השינה על הזכרונות הנעימים ממשחקי הכדורסל בתיכון. במקום להילחם במה שעשיתי היום, עדיף למצוא מקום רגוע וכיף. כעבור כמה ימים הוא סיפר לי שהעצה אכן עזרה לו.

כללו של דבר, כל אדם הוא בעל הבית על מה שיש לו במוח. אפשר להכניס כל מחשבה, זיכרון או דמיון שרוצים בהם, וכך להגיע לרגשות הרצויים.

הפיל הורוד והסוס הלבן

דרך נוספת לנצל את המחשבות כדי לשבש את ה'תדרים' הנפשיים שאינם רצויים לנו, היא פשוט לחשוב על דברים אחרים. פעם תיאר בפני מישהו התנהגות של קרוב משפחתו, שרגיל להעביר כלפיו ביקורת 'בלי חשבון', הוא היה מעליב בלי לחשוב איך הדברים מתקבלים אצל השומע. אותו קרוב משפחה היה מהדור המבוגר יותר, ואי אפשר היה 'לברוח' ממנו. לא קל להתמודד במצב כזה.

הצעתי לאותו אדם, שכאשר קרוב משפחתו מדבר אליו - הוא ישיר לעצמו שירי מולדת... הרעיון הזה עזר. אם אני חושב על העלבונות שאני שומע זה לא יעשה לי טוב, אבל אם אני מתרכז במשהו אחר, אני שומע את העלבונות מרחוק ובמקביל אני מעסיק את המוח בנושא שמעניין אותי, עוצמת הדברים שאני שומע מצטמצמת בצורה משמעותית.

כאן יש ליתן את הדעת לדבר אחד: הדרך לסלק מחשבה מסוימת מהראש היא רק דרך מחשבה אחרת, לא דרך 'התמודדות חזיתית' עם המחשבה שאינה רצויה. ניתן להמחיש זאת בתרגיל פשוט: נתאר לעצמנו אדם שיעצום עיניים, ויאמר לעצמו 'אני לא מדמיין פיל ורוד, אני לא חושב על פיל ורוד. אני לוקח את הפיל הורוד, ומוציא אותו מהמוח'. אותו אדם דחף את הפיל דרך החלון, אבל הוא נכנס דרך הדלת... המילה 'לא' אינה קיימת במוח לבדה. היא תמיד קשורה למילה 'כן'. אין טעם שאדם יאמר לעצמו 'אני לא אחשוב על זה', אלא הדרך היא פשוט לחשוב על משהו אחר, למשל על סוס לבן דוהר על חוף הים. יש לזכור כי השכל של האדם תמיד עובד; אפילו כשאדם ישן, הוא חולם חלומות שהם פרי פעולה של המוח. אם נפעיל את המחשבה בכיוון מסוים, ממילא כיוונים אחרים יבואו פחות לידי ביטוי.

למעשה, עסקנו בפרק זה ובפרק הקודם בשתי דרכים בהתייחסותנו לחוויה שאנחנו חווים: להעניק משמעות חיובית לאותה חוויה, וכשאי אפשר לעשות זאת - 'לסגור את החלון'. כמובן שאין נוסחאות לאופן השימוש בדרכים אלו, הכלל הכי חשוב הוא לשאול את עצמנו מהי הדרך המתאימה לי ביותר באותה סיטואציה.

השכחה

השכחה היא אחת המתנות הגדולות ביותר שנתן לנו הטבע כאשר אנחנו נמצאים בתוך אירוע בעל משמעות רגשית, עוצמת הרגשות היא גדולה מאוד. אם ניזכר לאחר זמן באותו אירוע ונחווה אותו מחדש, כאילו אנחנו נמצאים שוב בפנים, שוב נרגיש את אותן רגשות חזקים. אולם, בדרך כלל, ככל שאנחנו מתרחקים מהאירוע אנחנו שוכחים את עוצמתו, אנחנו מרגישים רחוקים יותר מאותה חוויה והיא נעשית מטושטשת יותר - הדמויות אינן בהירות והקולות באותו אירוע אינם נשמעים היטב, וכך גם עוצמת הרגשות המתלווה לאותה חוויה הולכת ופוחתת.

ניתן להשתמש בעיקרון הזה בסיטואציות שונות; נניח שאדם נמצא בקשר טוב עם חבר, עם אשתו, עם ההורים שלו, ופעם קרה ביניהם משהו שמפריע לאיכות הקשר. אותו אדם רוצה שהקשר יחזור למסלול, אבל האירוע שקרה יוצר בתוכו רגשות שליליים, שהוא לא חפץ בהם. לשם כך, אפשר לווסת את עוצמתו של האירוע, לקחת אותו ולהעביר אותו רחוק, ואז גם עוצמת הרגשות השליליים תדעך. בשלב הבא, אפשר לחשוב על מחשבה שמקרבת, ומיד היא תעורר רגשות חיוביים יותר.

אחד הגורמים שמשפיעים על רגשות, אותם מנינו בתחילת היחידה, הוא תנוחות הגוף. הקשר שבין הגוף לרגש הוא ברור: כאשר אדם מתבייש הוא מסמיק, כאשר אדם מפחד הוא רועד, אדם שכועס - גופו מתכווץ, הגוף של אדם עצוב מייצר דמעות. ייצור הדמעות, כמו כל תגובות הגוף, הוא תהליך אוטומטי - אין אדם שאומר לעצמו 'אני עכשיו עצוב, אני צריך להוציא דמעות'...

 

מתברר כי ברגשות מסוימים, הקשר הוא דו סטרי. לא רק שכאשר אני כועס אני מכווץ שרירים, אלא גם איני יכול לכעוס אם אני לא מכווץ שרירים. המסקנה היא שאדם יכול לשלוט במידה מסוימת על הכעס שלו דרך שליטה בגוף, וכל אחד מהקוראים יוכל לחוות זאת בעצמו.

 

נניח שאתמול הודיעו לך שהפעילות הלאומית שהיית שותף לה נשאה פרי, לאחר שעה הודיעו לך שזכית בלוטו, ובערב התברר כי השידוך שתמיד חלמת עליו התחיל לקרום עור וגידים. בנוסף לכל אלו, גם התכוונת בכל התפילה. זהו יום מוצלח מכל הכיוונים, בהיבט האישי והלאומי. חשוב לך למה שהגוף משדר. ואז, תחשוב כאילו כל זה באמת קרה לך, ואז תאמר לעצמך 'אני בדיכאון'.

 

זה לא הולך, כי הגוף משדר להיפך.

וכן להיפך, נתאר לעצמנו אדם שיושב מכווץ כולו כאילו הוא חטף מכות, ועכשיו הוא יאמר 'אני מרגיש נהדר'. זה לא עובד, כי יש קשר הדוק בין הגוף והרגש.

 

אחד האפיונים של אדם שמוצא את עצמו בדיכאון הוא שהגוף מרגיש כבד. לכן אחת הדרכים שיוציאו אותו מהדיכאון היא שהוא יתחיל לזוז, דרך משחק כדורסל או כדורגל, או פשוט לקום וללכת. ברגע שהגוף זז, הנשמה מיד מרגישה יותר טוב. משום כך, הכבוד לגוף הוא מאוד חשוב. אם היה לי אמצעים מספיקים, הייתי דואג שבכל מקום יהיה חדר כושר. להשקעה של עשר דקות ביום יהיה תרגום מיידי, גם ביכולת לחשוב וגם בתחושות הפנימיות.

הרפייה

כאשר אדם כועס, תגובות הגוף הן מיידיות. הכעס נכנס לשרירים, לעצבים, וכאשר שהעצבים והשרירים מעורבים והמוח נתן פקודה שחומרים מסוימים יזרמו בדם, קשה מאוד לאדם לומר 'אני לא כועס'. הגוף משדר לו שהוא כן כועס! אחת הדרכים הטובות ביותר להתגבר על הכעס היא הרפיה, להרגיל את הגוף להוציא את הכעס ולהרפות את עצמו. הרפיה היא יחסית קלה ללמידה והיא מאוד עוזרת, כאשר אדם לומד איך להרפות הוא יכול בבת אחת לגרום לגוף להוציא את המתח.

דרך פשוטה להרפיה היא באמצעות הנשימות. כל אדם יכול לשים לב לרמת המתח שיש לו ברגע מסוים, ואחר כך לעצום עיניים, לנשום עמוק ולנשוף לאט לאט, ותוך כדי כך לחשוב 'דרך הנשיפה אני מוציא את כל המתח בגוף'. לאחר שעושים כך כמה פעמים, אפשר מיד לחוש בשינוי. ככל שעושים זאת יותר פעמים ועם יותר מודעות, לומדים לשלוט על הויסות של הלחץ, ואז אדם יכול לתת בן רגע ציווי 'תהיה רגוע', והגוף יגיב בהתאם. מי שיעשה זאת מספר דקות ביום יעשה 'מהפך קטן' בחייו, הרבה דברים ימשיכו להפריע לו, אבל יהיה לו קל יותר להתייחס אליהם נכון.

כאן המקום לעמוד על חיוניותו של המתח בגוף: כזכור, אדם שאין לו מתח בגוף - מבקרים אותו אחת בשנה בבית העלמין... בנוסף לכך שהמתח מקיים את החיים, הוא נועד גם לבשר איום. כאשר הגוף מרגיש איום הוא מגיב באופן מיידי, כדי לגייס את השכל שיזהה מהו מקור האיום, ובעיקר כדי להחליט אם להילחם או לברוח. אולם, המתח צריך להיות ברמה סבירה. אם האדם לחוץ מידי - השכל לא יכול לזרום. גם כאן, אחד הפתרונות הטובים ביותר הוא להירגע דרך הגוף, ואז גם ההרגשה הכללית זורמת והשכל יכול לפעול.

השליטה ברגשות דרך הגוף הינה משמעותית כאשר יש צורך בתגובה מיידית, וזאת בעיקר כאשר מדובר ברגשות מיידיים, כמו מתח, שמתפרש כקפיצת השרירים.

מצד אחד, דרך הגוף אפשר להגיע לתוצאות מיידיות, בעוד שהשליטה דרך המחשבות דורשים עמל ממושך. אולם אין בשליטה דרך הרגשות די, כי היא מספקת רק פיתרון מיידי, אך לא עושה מהפך באישיות.

לתכונות שבתוכו של כל אדם יש שני מקורות מרכזיים: חלקן מולדות, וחלקן נרכשו בהשפעת הסביבה, כתוצאה מכך שאדם גדל בבית מסוים ובסביבה מסוימת. בעבר היה ויכוח בין הפסיכולוגים מהו המקור העיקרי: יש שאמרו שאי אפשר לשנות מהותית את טבע האדם, ויש שאמרו שכל אדם נולד כדף חלק, ואפשר להפוך אותו למה שרוצים, עד כדי משפט יומרני שאמר אחד הפסיכולוגים: "תן לי את הילד שלך, תאמר לי מה אתה רוצה ואעשה אותו בדיוק כך". כיום ברור לרוב הפסיכולוגים, ששני המקורות משפיעים על נפש האדם.

אדם שנולד במזל מאדים יהיה לו קשר עם דם, אבל הוא יכול לנתב את התכונה הזו לכיוונים שונים - מוהל, שוחט או חלילה רוצח. ועל השפעת הסביבה,הסביבה יכולה להשפיע גם על האדם הגדול ביותר,כל אדם נולד בהקשר ובקשר, אם הוא גדל במשפחה מסוימת יש לו כבר גישה בסיסית לחיים . המשמעות האמונית של השפעת הסביבה היא שאנחנו בטבע כמשפיעים ומושפעים. אדם אינו אִי בודד, הוא חלק מהאחדות הכוללת של הטבע, ובתוכה יש יחסי גומלין.כל אדם עם חמישה חושים, והפנימיות נבנית גם דרך מה שקולטים מהסביבה.

השפעת הסביבה עשויה להיות גורם קריטי בעיצוב האישיות, ולצערנו הדברים נכונים לשני הכיוונים, גם כשמדובר בגורמים שליליים. מחקרים רבים מצביעים על ההשפעה ההרסנית שיש לטלויזיה על נפש הצופים בה, ובעיקר על נפש הילדים, אשר נמצאים בתקופה שבה אישיותם נבנית מהיסודות. במחקר אחד שנעשה בעניין, חילקו ילדים לשתי קבוצות. קבוצה אחת צפתה בסרט אלים במשך 20 דקות, שבמהלכם היו הרבה מכות ומעשי אלימות, וקבוצה שניה לא ראתה את הסרט. בשלב הבא הכניסו כל אחת מהקבוצות לתוך חדר עם צעצועים דומים מאוד לאלו שהיו בסרט, אשר הילדים שבסרט שברו אותם. ההבדלים שהתגלו בין התנהגויות שתי קבוצות הילדים היו ברורים מאוד.

כאשר אנחנו שמים בבית שלנו טלויזיה, וידאו ואינטרנט, אומרים לילדים מה כדאי להם לראות והולכים לישון, יהיה לילדים קשה מאוד לשים לעצמם גבולות. היה פעם למד בחור נפלא, שבשלב מסוים התחיל להדרדר. היו לו הורים אוהבים ואיכפתיים שדאגו לו, והם הלכו להתייעץ עם מנהל הבית ספר. המנהל שאל אותם - 'מה עשיתם באותו ערב שבו הבעיה התחילה?' תשובתם היתה 'לא עשינו שום דבר מיוחד, צפינו בטלויזיה, היה שם סרט יפה. זה היה מסוג הארועים שמלכדים את המשפחה!' המנהל שאל אותם - 'כל הנשים בסרט היו צנועות?' ההורים צחקו: 'זה היה סרט רגיל מאמריקה, לא תמיד השרוולים מגיעים למרפק...' הסביר להם המנהל: אתם הלכתם לישון אחד עם השני, הילד הלך לישון עם השחקנית. מה שנכנס הופך להיות חומר הגלם של אותו יום.

כמובן שהשפעת הסביבה אינה מצטמצמת רק בבעיות של חוסר צניעות; גם כאשר מקשיבים לרדיו, מה ששומעים ממלא את המחשבות. מי שרוצה להשתגע יכול להקשיב כל היום לחדשות, וכך להתרגל לעין אשר רואה בעיקר את הדברים השליליים במציאות, ומתעלמת מכל הטוב והיפה שבה.

הזמנה לארוחת ערב

יש שאלה פשוטה שאפשר לשאול כל אדם שאינו מודה בהשפעה ההרסנית של המדיה: האם היית מזמין את האנשים האלו שאתה רואה אותם בסרט הביתה, כל יום? מסתבר שהוא לא יזמין אותם אפילו פעם אחת. אם כך, מדוע הוא מאפשר להם לבוא הביתה דרך הטלוויזיה, יום אחר יום? האדם הוא מערכת של שידור ושל קליטה, מה שהוא קולט הופך להיות חומר הגלם של המחשבות, הרגשות והווי הפנימי.

לקחת אחריות

בפרק הקודם עסקנו בהשפעתה הגדולה של הסביבה על עיצוב הנפש. המסקנה מכך היא ברורה, להתחבר להשפעות חיוביות ולהתרחק משליליות; אולם, לפעמים קיימים מצבים מורכבים שההתמודדות בהם אינה פשוטה. דוגמא נפוצה לכך היא כאשר בית ההורים אינו המקום האידיאלי ביותר להתפתחות רוחנית, ומצד שני גם התנתקות מהבית אינה פיתרון שעולה על הדעת.

קיימת נטייה של אדם במצב כזה להרגיש את עצמו כקרבן, ולומר לעצמו 'איני אשם, מה אעשה שאבא ואמא מתנהגים כך?' אולם, כל אדם חייב לקחת לעצמו את האחריות. כדי להתמודד צריך בראש ובראשונה עיניים פתוחות שקוראות את המציאות נכון, להיות מוכן לשאול שאלות נוקבות ולקחת החלטות לא פשוטות.

בדוגמא שהבאנו, לפעמים אין מנוס מלמעט את מספר הביקורים בבית, ולפעמים אפשר לפתור חלק גדול מהבעיה על ידי שאדם ישים את הראש שלו במקום אחר. יש משפחות שהכיף שלהן הוא לרכל ולהעיר על כל העולם. הדבר לא בא מרוע לב, אלא זוהי החוויה המשפחתית. אין חוק לבן לחנך את הוריו, השאלה היא מה הוא יעשה בשולחן האוכל? אפשרות אחת היא 'לסגור את האזניים' ולחשוב על דברים אחרים שמעניינים אותו, ופיתרון טוב יותר הוא להעלות לדיון נושאים אחרים. העיקר שהאדם יקח על עצמו את האחריות.

להקרין על הסביבה

דרך נוספת להתמודד במצבים מורכבים כאלו מבוססים על עיקרון חשוב ביחס לאהבה. אהבה מתבטאת בכך שחשוב לי מה עובר על אדם אחר באותה המידה שחשוב לי מה עובר על עצמי. מקובל לומר שהנתינה היא התוצאה של האהבה: אני רוצה לראות את האהוב שמח ומחייך, ולכן כשם שאני שואל את עצמי מה טוב לי היום, כך אני שואל את עצמי מה טוב לו, נתינה אינה רק תוצאה, היא יכולה להיות גם הגורם לאהבה. אדם שנותן לאדם אחר מתמלא כלפיו באהבהכך ניתן להסביר את האהבה העזה של אמא לבנה, משום שהיא רק נותנת לו. לאור זאת הוא מציע הצעה פשוטה לאדם שלא התברך בתכונת האהבה לאחרים: לתת. לבחור 'קרבן', חבר או מישהו במשפחה או בכלל, וכאשר אני נכנס לחדר האוכל, במקום לחשוב איך לקחת את המנה היפה ביותר - לשאול איך אני יכול לעזור.

והנה מסתבר כי "כמים הפנים לפנים כן לב האדם לאדם". אם אני מפתח אצלי את כח האהבה כלפי אדם אחר ומתנהג כלפיו בצורה מתאימה, הרי שבדרך כלל גם החבר יחוש כלפי אהבה. כל אדם יכול לחוש זאת על עצמו, שכאשר הוא ניגש לאדם שמעניק תמיד חום וחיוך, נוצרים תחושות חיוביות כלפיו (יש להדגיש שאין כאן נוסחא מתמטית, כמובן). את התכונה הזו אפשר לנצל בכל מיני מצבים בהם אדם מרגיש תחושות שליליות כלפי אדם אחר, כגון קנאה. ככל שאדם מנסה יותר לצאת מעצמו, הוא מוצא שהתחושות שלו מתחילות להשתנות.

מעתה אפשר לחזור לנושא שלנו: שאלנו מה יעשה אדם אשר נמצא בסביבה שבולטות בה תכונות שהוא אינו חפץ בהן, היא משפיעה עליו לרעה, אבל לא קשה להתנתק מאותה סביבה? אותו אדם צריך לדעת שיש לו יכולת להשפיע עליה. כאשר אני לוקח יוזמה ומתנהג בצורה מסוימת, אני מעורר בצד השני את אותה התכונה; למשל, אם אני משתדל להיות רגיש ומתחשב, אני אוציא מהאדם שמולי את תכונת ההתחשבות.

לא מזמן שוחחתי עם אדם שאמר שבמדינת ישראל חסרות התכונות של דרך ארץ ופרגון. הוא סיפר לי שהחליט להיכנס לבנק שלו כל בוקר עם חיוך ואמירת 'בוקר טוב'. בהתחלה לא היתה לכך התייחסות מיוחדת, אבל לאט לאט הקופאיות התחילו להגיב באותה המטבע, הוא הרגיש שהוא 'לחץ על הכפתורים' שלהם. לפני כן היה לו פרצוף חמוץ, על ידי עבודה על עצמו הוא הצליח להשתנות, ואז נוצר גלגל חוזר, כי כאשר הוא נכנס ורואה את החיוכים כלפיו, קל לו להמשיך.

החינוך

השפעת הסביבה היא הנושא שעומד במרכז: החינוך. חינוך מבוסס על שני יסודות, הסבר ודוגמא אישית. הצורה שבה ההורה מתנהג נקלטת באישיותו של הילד. כל ההסברים שיבואו אחר כך יכולים להיקנות בנפש הילד רק אם הם מתחברים להנהגות בהן הוא פגש, כי העיקר המטביע את הדבר בנפש האדם הוא ההתנהגות, הדוגמא האישית.

תחושת האחריות כלפי הדור הבא וכלפי הציבור בכלל מאוד מחייבת אותנו, גם כהורים וגם כאומה. יש בכך דרישה, שכל הדרך שבה האדם יוצר קשר עם הסביבה תהיה דרך מתוקנת, דרך שמבוססת על כמות נכונה של תכונות והערכים.

נתאר לעצמנו אדם שקיימת אצלו נטייה חזקה לכעוס, והנטייה הזו אינה משרתת את מטרתו בחיים. לכעס יש הרבה השלכות שליליות, אנשים מתרחקים מאדם שנוטה לכעוס, והתחושה של האדם הכועס עצמו אינה תחושה חיובית.

מדוע ההבנה שהנטייה לכעוס היא שלילית אינה מספיקה כדי שהאדם יצליח להשתנות? ניתן לומר שיש לכך שתי סיבות.

הסיבה הראשונה נעוצה בשתי תכונות של התגובות הרגשיות: הן מיידיות, מפני שהן מבוססות על הרגלים, והן בעלות עוצמה גדולה. כאשר אדם 'נדלק' - לא תמיד יש בכוחה של ההבנה השכלית לעצור את הזרימה. בפיתרון לכך עסקנו באריכות בפרקים הקודמים, שאדם יכול ליצור אצלו הרגלים חדשים על ידי התבוננות לאחר מעשה והתרגלות לחשוב מחשבות מתאימות, על ידי תנוחות גוף ועל ידי שהות בסביבה חיובית.

קיימת סיבה נוספת לכך שהבנת הבעיה בנטייה השלילית אינה מספיקה כדי להיגמל ממנה, ובה נתמקד בפרק זה. אמנם בטווח הארוך לא משתלם לכעוס, אבל בטווח הקצר לפעמים כן משתלם לכעוס, כי אתה משיג מה שרצית. אמנם אשתו של האדם הכועס הרוסה, הוא מרחיק בכעסו את החברים שלו ואיבד שוב מקום עבודה, אבל באותו רגע הכעס הוא משתלם, ולפעמים אנחנו קובעים את התנהגותנו רק לפי מה שעומד מולנו.

אולי זהו עומקם של הדברים "אין אדם חוטא אלא אם כן נכנסה בו רוח שטות" אותה רוח שטות היא חוסר היכולת למדוד את הנזק שיגרם מול הרווח הקטן של ההרגשה הטובה כתוצאה מדבר מסוים. זוהי שטות, כי כל בר דעת יאמר שהדבר אינו כדאי, אבל באותו רגע הוא שבוי בתאווה.

הבנה זו פותחת בפנינו פתח נוסף ליכולת לשנות מידה מסוימת - לגרום לכך שגם בטווח הקצר תהיה השלכה משמעותית מאוד להתנהגות מסוימת. נעביר את ההשפעה של המידה לטווח הקרוב, וכך האדם יותר ירגיש את ההשפעה הזו.

הבית המבריק

מספרים על אחד, שכאשר הוא התחתן הוא גילה תכונה שהוא לא ידע עליה לפני כן (זהו אחד הדברים הנפלאים אחרי החתונה, שבדרך כלל מגלים לא רק על בן הזוג, אלא גם על עצמך...). כאדם נשוי תכונת הכעס השתלטה עליו, והוא מצא את עצמו בסצנות שהוא לא האמין שהם יקרו לו, בכעסים אדירים על אשתו הטריה, הוא לא היה מוכן להרשות לעצמו תגובות כאלו, ואז הוא החליט החלטה חכמה. הוא שאל את עצמו - מהו הדבר השנוא עלי ביותר בחיי היום יום? מהר מאוד הוא גילה שניקוי בית בשבילו זה סיוט. הוא הגדיר לעצמו קו אדום לכעסו, כך שבפעם הבאה שהוא יעבור את הקו האדום הזה הוא מיד עוצר, ומסדר את כל הבית.

במשך שלשה חדשים היה לאשתו בית מבריק... כיום הוא ידוע כאדם שאי אפשר להוציא אותו משלוותו. הוא ניצח את הכעס שלו דרך ניקיון הבית.

אני מניח שהוא היה בעל מוסר, הוא תמיד ידע שהכעס אינו דבר טוב, אבל באותו רגע שבו התכונה מיתרגמת למחשבות ורגשות, אדם לא חושב על הטווח הארוך. ה'רוח שטות' נכנסה ואמרה לו - עכשיו אין לך תפיסה ארוכה, אתה לא יכול עכשיו לתפוס את היושר עכשיו אשתך עשתה ככה, ובכך אתה צריך להיות מרוכז. ככל שהוא הסתכל על החטא של אשתו הוא התחמם, וכל ההשלכות מרחיקי הלכת הלכו. אולם לאחר שהוא השקיע אתמול שעתיים על נקיון השירותים במקום להיות בבית המדרש, כל מערך המחשבות קיבל צורה חדשה. עד אז הוא אמר לעצמו 'אני צודק', אבל מאז האמירה השתנתה ל'צודק צודק, אבל שעתיים עם דלי זה לא פשוט...' לאט לאט הרעיון טפטף ונכנס לתודעה המיידית, נתן לו נקודת עצירה שבמהלכה הוא הצליח להתרחק מה'טיסה' של המחשבות הראשונות, מהעוצמה של הרגש, וכך הוא היה מסוגל להיכנס למחשבות על הטווח הארוך, לתכונות יותר טובות, ולגייס את הכוחות להשתלט על תכונת הכעס.

כמובן שלא כל דרך מתאימה לכל אדם. אדם אחר היה עלול רק לכעוס על אשתו, שבגללה הוא צריך לנקות את הבית... אבל אותו אחד היה אדם עם תכונות טובות, והסדק היה רק במקום מסוים.

נקח לדוגמה סיפור שבחור מספר על עצמו:

פעם פנה אלי כתב, שבעבודתו היה יושב כל יום מתשע בבוקר עד שתים עשרה, וכותב את הפינה לעיתון. הוא אמר לי שהתפקיד דורש ממנו הרבה משמעת, והעצלנות, משום מה, השתלטה עליו... הוא עבד בבית, ובמהלך העבודה נזכר שהוא צריך לצלצל, המקרר היה קרא לו, הגינה היפה שבחצר קרצה לו, והוא ביקש ממני לעזור לו להכריז מלחמה על תכונת העצלנות.

היתה זו תקופת בחירות, ושאלתי אותו איזה מפלגה הוא שונא? הוא חשב ומצא מפלגה, שרק הזכרת שמה עוררה בתוכו בחילה. אמרתי לו - בבקשה, תוציא את פנקס השיקים ותכתוב שיק של אלפים שקלים לטובת המפלגה הזו. הכנתי מעטפה עם בול, הכנסתי לתוכה את השיק ואמרתי לו - נעשה הסכם, אם בתשע בבוקר אתה לא מתייצב ואם עד שתים עשרה אתה לא יושב, אתה מבטיח להתקשר אלי, והמעטפה הזו נכנסת לדואר. הרעיון לא כל כך מצא חן בעיניו, אבל אחרי קצת מחשבה הוא החליט לקבל אותו. כעבור חודש הוא התקשר ואמר לי - אתה יכול לזרוק את המעטפה ולקרוע את השיק, נכנסתי לתלם ולמשמעת.

לסיכום, אפשר לשלוט בהתפרצויות רגשיות דרך משמעת עצמית, לקבוע השלכות חיוביות או שליליות להתנהגות מסוימת, ולאחר שהשלכות אלו יחדרו לתודעה - הן ימנעו את מיידיות התגובות, וייצרו מרווח זמן שיאפשר התבוננות ארוכת טווח ומעמיקה יותר.

הרעיונות הללו הם רעיונות יצירתיים, שכל אדם יכול לנצל לפי היכרותו עם עצמו. יש אנשים שקביעת השלכה שלילית למעשה מסוים תשפיע עליהם יותר, ויש אנשים שדווקא החיזוק החיובי יהיה משמעותי.

חינוך ילדים

שאלה: האם שיטה זו טובה גם ביחס לאנשים אחרים? האם נכון לומר לילד שאם הוא יעשה משהו יקרה לו משהו?

תשובה: מאוד חשוב שבכל בית יהיו השלכות שליליות לפעולות שליליות. זהו אל"ף בי"ת של חינוך טוב, וילד שאין אצלו השלכות מתאימות לפעולות שליליות הוא ילד אומלל, שלא יבין את ההבדל בין ישר לעקום, ויחשוב שאפשר לעשות הכל, רק צריך לדעת לתמרן. - במקום שהילד זקוק לגבולות והשלכות להתנהגות לא ראויה, אדם שיאמר 'אני לא אעניש את הבן שלי אף פעם' אומר אמירה אכזרית מאוד.

כמובן שלענישה יש גבולות ברורים: היא צריכה להיות מתאימה לגיל, ולא מענישים ילד שאין לו דעת. צריך להיזהר מאוד שהעונש יהיה מתאים למטרה, לחנך את הילד, ולא לעבור את הגבול ובכך לגרום לו שנאה והתרחקות.

העניין המרכזי שלמדנו ביחידה 'פיתוח האישיות הוא, שכל אדם יכול לעצב את אישיותו דרך שליטה על הגורמים המשפיעים על ההווי הפנימי שלו. התחלנו בגורם הפנימי והעמוק ביותר - המחשבות שהאדם חושב, המשכנו בהשפעה על תנוחות הגוף שגורמות רגשות, ומשם עסקנו בהשפעת הסביבה, ובדרכים להתמודד כאשר נמצאים בסביבה שקשה להתנתק ממנה. בפרק האחרון עסקנו בדרך נוספת של התמודדות, קביעת השלכות להתנהגות מסוימת שימנעו אותה.

בסדרה "מודעות עצמית ופיתוח האישיות" למדנו מעט ממה שמציעה הפסיכולוגיה לעבודת תיקון התכונות ופיתוח האישיות. ביחידה הראשונה עסקנו בעיקר בהבנת הנפש שלנו, ולאור הבנה זו ניתן היה להמשיך וללמוד ביחידה השניה על דרכים מעשיות בהם ניתן להשתמש כדי לנווט נכון את ההווי הפנימי בתוכנו.

במהלך הפרקים, שילבנו בין כמה שיטות פסיכולוגיות, וכאן המקום לומר דבר ביחס לתאוריות פסיכולוגיות. הפסיכולוגיה של היום כוללת מאות שיטות; כל מי שמחפש דרך להסביר את התנהגות האדם יכול להמציא תאוריה, והוא בדרך כלל גם צודק, כי יש הרבה פנים לאדם. השאלה שיש לבחון היא מהו המשקל שיש לייחס לכל תאוריה, עד כמה פן מסוים בנפש הינו דומיננטי, ומשקל זה נקבע במידה רבה לפי התפיסה האמונית שלנו, וכן לפי כל אדם באשר הוא. יש אדם שעיקרון מסוים שנכון ביחס לרוב בני האדם - אינו נכון לגביו כלל, או במידה מועטת.

כמובן שתפיסות הסותרות את עיקרי האמונה אינן נכונות. יש זרמים בפסיכולוגיה שתולים את כל התנהגות האדם במה שקרה לו בילדות, אבל התורה אומרת לנו שקיימת בחירה חופשית. אמנם, אין להיות קיצוניים גם לצד השני; אם ישאל אדם 'האם אני יכול למחוק לגמרי מה שהייתי?' נשיב לו שהדבר ספק, וספק אם בכלל צריך וכדאי לנסות למחוק לגמרי את מה שהאדם עבר, כי כל מה שאנחנו עוברים בחיים הינו חיובי ביסודו, ויכול לשמש כקרש קפיצה לגדילה והתפתחות.

נתאר לעצמנו אדם שגדל במשפחה שבה ההורים היוו עבורו דוגמא נוראית להתנהגות טובה. ודאי שממשפחה כזו קשה לצאת בעל טוב, כי אין דוגמאות חיוביות שמלוות את האדם, אבל מצד שני אדם כזה קיבל הרבה שיעורים איך לא להיות בעל רע, ואם הוא נכנס לתפקיד של הבעל עם ענווה והוא רוצה ללמוד, הוא מצמיד את עצמו לאדם שיכול ללמד אותו והוא עובד על עצמו, אין סיבה שהוא לא יהיה בעל נפלא. ההתנגדות שלנו לתאוריות כאלו אינה התנגדות לעיקרון, ודאי שהעבר משפיע, אבל אסור לנו לומר שהעתיד הוא נכתב והכרחי בגלל העבר. היסטוריה היא לא גורל. אסור להיכנע לרעיון של "זה אני", זו אחת האמירות הקשות ביותר. זה גם אני, אבל אני גם משהו אחר, והבחירה כיצד לפתח כל כוח שבי הינה בידי.

זוהי המתנה , שמלמדת אותנו שכל אדם הוא חופשי כל רגע בן רגע להשתחרר מהעבר וללכת על כיוון חדש. ללא תשובה אין התקדמות של העולם, זהו הבסיס של החיים שלנו, אנחנו נופלים וקמים.

רציונל:

ילדים, ילדות וכן נערות נערים ומבוגרים, לפגיעות מיניות שונות במהלך שהותם במסגרת כלשהי ומחוצה לה. מסגרות גדולות כגון פנימיות, בתי ספר, מרכזי קליטה וצבא מתפקדות לצורך העניין כגוף מאתר ממיין ומפנה לטיפול בקהילה. עקב מאפיינים פסיכולוגים שונים הקשורים בפגיעה מינית קיים קושי הן באיתור והן בטיפול בנוער נפגע תקיפה מינית. בושה, תחושת סוד, איומים ותחושת חוסר אונים מונעים מנפגעות רביות לפנות לעזרה.

במחקר שנערך על ידי ד"ר תום גומפל וד"ר ענת זוהר  בקרב  4,882 ילדים בכיתות ז' ועד יב', מתשעה בתי ספר בישראל בשנת הלימודים תשס"א עלו הנתונים הבאים:

כ – 35% מהבנות ו – 28% מהבנים עברו לפחות מקרה אחד של הטרדה בשנת הלימודים תשס"א. גם בנים וגם בנות מוטרדים, אם כי קיימים הבדלים בין המינים באשר לסוג ההטרדה והגיל בו היא מתרחשת.  רוב המוטרדים דווחו שלא פנו לעזרה וכי ההטרדה נמשכה לאורך זמן. רוב המשיבים דיווחו שנושא האלימות המינית לא נדון בכיתה.  רוב המורים אינם מודעים לתופעות של אלימות מינית הרווחות בבתי הספר.  כ – 75% מהמורים אינם יודעים על קיום מדיניות בית ספרית ברורה

לטיפול באלימות מינית. בקרב מורים רווח הסטריאוטיפ המוטעה לפיו רק בנות הן קורבנות ורק

בנים הם התוקפים. גם ליועצים/ות חינוכיים/ות חסר ידע מקצועי הנדרש לטיפול הולם

באלימות מינית בבית הספר.

חשוב לציין כי, מחקר זה עסק בהטרדה מינית ולא בדק נתונים לגבי מקרי אונס ותקיפה מינית אחרת שאינם מתרחשים בבית הספר.

להלן מספר נתונים מתוך דו"ח איגוד מרכזי הסיוע לנפגעות ונפגעי תקיפה מינית:

בשנת 2004 התקבלו במרכזי הסיוע לנפגעות ונפגעי תקיפה מינית 8,049 פניות חדשות של קורבנות תקיפה מינית.

34.7% מסך הפניות היו בגין מקרי אונס וניסיון לאונס, 15.4% מהפניות היו בגין מקרים של גילוי עריות, ו- 21.1% היו בגין הטרדה מינית ומעשים מגונים.

מרביתן המכריעה של התקיפות מבוצעות ע"י אדם המוכר לנפגעת (יותר מ- 83%). 62.7% מנפגעי התקיפה המינית הם קטינים, מתוכם 28.5% היו מתחת לגיל 12 שנים, ו 34.2% היו בגלאי 13-18. נתונים אילו מדאיגים אף יותר בשל העובדה כי ישנו גידול של 501 מקרי תקיפה מינית בגילאים אילו של 13-18 (ב- 2003 הפניות על תקיפה הטווח גילאים זה היוו 30% מסך הפניות).

נתונים אילו מראים כי בקרב ילדים ונוער ישנה פגיעות יתרה והם מאוד חשופים לתקיפה מינית, פגיעות העשויה לנבוע מתמימותם ולעיתים מהאמון הבלתי מסויג שלהם במבוגרים.

היבט זה משפיע במידה רבה גם על הפניות של אותם ילדים לקבלת עזרה כפי שעולה מן הנתונים: בעוד ש-28.5% מנפגעי התקיפה המינית היו ילדים וילדות מתחת לגיל 12 רק 10.6% מהנפגעים היו בגיל זה כאשר פנו למרכזי הסיוע.

מתוך נתונים אלו אנו רואים את מידת החשיפה המשמעותית של בני נוער וילדים לפגיעות מיניות ואת הצורך שיש באיתור הנפגעים ובטיפול בהם. הנתונים משקפים את הצורך בנוהל עבודה לגבי מקרי תקיפה מינית וכן בצורך הרב במתן אינפורמציה וידוע הצוות הטיפולי בדרכים להתמודדות עם הנושא.

מהי תקיפה מינית:

תקיפה מינית היא כל התנהגות ו/או מעשה מיני הנכפה על אישה, גבר או ילד ללא הסכמתם. תקיפה מינית כוללת פגיעה באישה, בילד ובגבר על ידי גבר, אישה או ילד. תקיפה מינית היא אלימות המתבטאת במין, ולא דחף מיני בלתי נשלט. זהו פשע שמטרתו להשפיל ולשלוט בקרבן.

אלימות מינית היא תופעה חברתית הקיימת בכל חברה שמקבלת התנהגות אגרסיבית וחוסר שיווין בין המינים, וישראל ביניהם. בכל שנה, אלפי נשים פונות למרכזי סיוע לנפגעות תקיפה מינית לעזרה לאחר תקיפה, והסטטיסטיקה מראה שאחת מכל שלוש נשים תותקף במהלך חייה. תקיפה מינית היא פשע מגדרי שמבצעים גברים בנשים, אך דיכוי נשים באמצעות אונס ואלימות הוא חלק מדיכוי חברתי כולל, אחד מחולייה של החברה הפטריארכאלית והמעמדית, המושתתת על יחסי כוח ואלימות כלפי פנים וכלפי חוץ.

תקיפה מינית היא אקט של אלימות שנוקט התוקף כלפי מי שנתפס בעיניו כחלש ממנו. האקט המיני הוא אמצעי להשפלת הקורבן. מרבית קורבנות האלימות המינית הן נשים – עובדה המשקפת את התפיסות החברתיות המקובלות לגבי מעמדן, מקומן ותפקידן של נשים בחברה. תפיסות אלה מתבטאות, בין השאר, בחלוקת המשאבים החברתיים, באופן הצגתן של נשים באמצעי התקשורת ובפרסום, ובשימוש הנעשה בנשים בתעשיית המין.

סוגי תקיפה מינית:

תקיפה מינית – מונח כולל לכל עבירות המין. כל פעולה או אמירה שהקשרה מיני הנעשית ללא הסכמה חופשית של שני הצדדים.

אונס – החדרת אבר מאברי הגוף או חפץ לאבר המין של אישה ללא הסכמתה.

מעשה סדום - החדרת אבר מאברי הגוף או חפץ לפי הטבעת של אדם או החדרת אבר מין לפיו של אדם ללא הסכמתו.

ניסיון אונס – ניסיון החדרת אבר מאברי הגוף או חפץ לאבר המין של אישה ללא הסכמתה.

אונס קבוצתי – אונס המבוצע בידי יותר מתוקף אחד.

אונס מתמשך – אונס חוזר ונשנה על פני תקופת זמן.

גילוי עריות  – התעללות או תקיפה מינית על ידי בן משפחה.

מעשה מגונה – כל תקיפה מינית שאינה כוללת חדירה אך נועדה לשם גירוי, סיפוק או ביזוי מיני.

הטרדה מינית – הטרדה מינית היא אקט בעל אופי מיני שבו אחד הצדדים אינו מסכים לו, כגון חיזורים מיניים בלתי רצויים, בקשות לחסדי מין וכל התנהגות מילולית או פיזית בעלת אופי מיני.

כאשר מדובר בנערים וילדים, ניתן לסווג את הנתונים לשלוש קטגוריות:

1.קטינים הפוגעים באחיהם או אחיותיהם הצעירים מהם בתוך המשפחה – גילוי עריות ופתולוגיה משפחתית. ההתעללות נמשכת ברוב המקרים זמן רב ויש לה השפעות טראומטיות ארוכות טווח. לעיתים קרובות, הקורבן מתקשה לחשוף את הפגיעה והיא/הוא נושאים את הסוד שנים רבות.

2. קטינים שפוגעים בילדים וילדות צעירים מהם במסגרות שונות (בשכונה, בביה"ס כמדריך בקייטנה וכד')

3.אלימות מינית קבוצתית – קבוצה של נערים שמאתרת נערה שנתפסת כזמינה בשל היותה בקשר מיני עם אחד מהנערים או בשל היותה חסרת תמיכה חברתית או משפחתית. הנערים משתמשים בנערה כאובייקט-חפץ שדרכו הם מממשים את הגבריות שלהם זה בעיני זה.

סימנים היכולים לעורר חשש לפגיעה מינית:

באחריות הגורמים השונים בכל מסגרת לנסות ולאתר נפגעים ונפגעות אשר נמצאים בסיכון או מראים סמנים כי הם עוברים או עברו פגיעה מינית. על הגורמים הטיפוליים להיות חשדניים תמיד למקרה של תקיפה מינית ולא "לפחד לראות".

סימנים היכולים לעורר חשש לפגיעה מינית:

סימני הימנעות:

אם הנערה מנסה להימנע מאדם מסוים שבעבר היה מאד קרוב אליו.

אם הנערה הופכת להיות מכונסת בעצמה, שתקנית ומרוחקת.

הימנעות קיצונית ממקלחות או שירותים ציבוריים.

אי הגעה לבית הספר למשך פרק זמן ארוך וזאת ללא הסבר סביר.

פחד עמוק מלהישאר לבד עם אחרים ללא נוכחות מבוגר.

ניסיונות חוזרים ונשנים לברוח מהבית.

חוסר רצון בולט או הימנעות לחזור הביתה לאחר יום הלימודים.

פחד או רתיעה מאנשים ספציפיים, תלמידים או אחרים.

סימנים מוחצנים:

שינוי בהתנהגות באופן קיצוני.

מפגין מעשים או ידע בתחום המיני שאינו מותאם לגילו.

מפיתוי אחרים למעשה מיני.

נושאים מיניים לא שיגרתים העולים מתוך כתיבת חיבורים או ציורים או דרך ביטוי אחרת.

משחקי מיניים עם אחרים עם עצמם או עם בובות.

הפגנת ידע מיני רב ולא מותאם.

רמזים או הערות לגבי כך שעוברת פגיעה מינית.

יחס קיצוני מאד הבא לידי ביטוי בתגובה רגשית חזקה לכל הקשור לפגיעה מינית.

אלימות מוחצנת ובוטה.

חזרה להתנהגות ילדותית או עצירה בהתפתחות.

קושי מתמשך בתפקוד בתוך המסגרת הלימודית.

קשיים בקשב וריכוז שלא על רקע אורגני אלא רגשי.

התעללות בחיות.

התעללות מינית באחרים.

התעללות פיזית שאינה מינית באחרים.

סימנים לפגיעה פיזית עצמית.

סימנים הנראים על ידי הסביבה:

חבלות או סימנים פיזיים אחרים על הגוף.

לבוש חושפני באופן לא תואם או לבוש מסתיר ומחסה באופן שאינו תואם.

עייפות כרונית ודיווח על קושי בשינה.

הזנחה פיזית מופרזת.

דיווח על דלקות בדרכי השתן, כאבי ראש כרוניים, בעיות בעיכול, כל אלו לאחר שנשללת סיבה פיזיולוגית.

חולשה פיזית לא מוסברת.

חשד להפרעת אכילה.

חשד להתנהגות דכאונית: חוסר מוטיבציה, עצבות, ייאוש, תחושת חוסר אונים וערך עצמי נמוך.

הערות לגבי הסימנים:

ככל שנהייה מודעים יותר לרשימת הסימנים עולה הסבירות שנזהה נפגעות ונפגעים. קיימת נטייה לאיתור מוקדם ולא אחראי ולחשדנות יתר בעיקר בקרב אנשי מקצוע המתוודעים לסימנים בפעם הראשונה. על כן חשוב להדגיש כי אף פעם לא מספיק סימן אחד בכדי להניח שאדם עבר או עובר פגיעה מינית. התקיפה יכולה להיות אקטואלית, זאת אומרת, עדיין מתקיימת, או שנפסקה בעבר. אין לדעת זאת על פי סימנים חיצוניים בלבד ויש לברר. תמיד מדובר במספר מרכיבים גם יחד המעלים חשד לתקיפה מינית. כל ברור לגבי הסימנים השונים צריך להיעשות באופן המתחשב ברגשות האדם. עצם שיחת הברור דורשת מיומנת רבה, רצוי מאד לתרגל שיחה כזאת או לאפשר לאיש צוות אחר לעשותה, אם יש תחושה של חוסר בטחון לגביה.

מתי יש חשש לפגיעה?

להלן מספר נקודות היכולות לגרום לנו לחשוש כי מתנהלת פגיעה מינית בין ילדים ונוער.

חוזר מנכ"ל משרד החינוך  (תש"ס/א2) מציין שלושה קריטריונים עיקריים שעל פיהם יש לבחון את התנהגותו המינית של הקטין כדי להחליט אם היא נורמלית או חריגה:

מבחן השוויון – מתייחס לפערים בגיל, בממדים הגופניים ובהתפתחות הקוגניטיבית והרגשית בין הילדים המעורבים בהתנהגות הבעייתית. ככל שהפערים גדולים יותר, כן גובר החשד שמדובר בהתנהגות פוגעת, ולא במשחק תמים. לדוגמה, התנהגות מינית בין מדריך בתנועת נוער לבין חניכו הצעיר תתפרש אחרת מאשר אותה התנהגות מינית בין שני חברים מאותה שכבת גיל.

מבחן ההסכמה – מתייחס למידת ההסכמה ששררה בין הקטינים שהיו מעורבים בהתנהגות המינית. עניין ההסכמה מורכב מאוד מבחינה חוקית ומשפטית. בעיקרון, כדי שהתנהגות מינית בין קטינים תיחשב להתנהגות שנעשתה בהסכמה, צריכים להתקיים תנאים רבים, כגון: הבנה של משמעות הפעילות המינית, ידיעת הנורמות החברתיות הנוגעות אליה, מודעות לתוצאות האפשריות של המעשה המיני ועוד.

מבחן הכפייה – מתייחס ללחץ הגלוי או הסמוי שהופעל על הנפגע. מבחן זה קשור קשר הדוק למבחן השוויון, שכן ככל שקיים פער גדול יותר בין המעורבים בפעילות המינית (הפרשי גיל, מעמד, יחסי כוח וסמכות וכיו"ב), כן גדלה הסבירות שביחסיהם היה מרכיב של כפייה. ביטויים נוספים של כפייה עשויים להיות הצעת שוחד ממשי, חברתי או רגשי (כסף, מתנות, הבטחת חברות לילד הנפגע או הבטחת קבלתו לקבוצה), וכן איומים והפחדות פיזיות או רגשיות (בידוד חברתי, איום לספר לחברים וכיו"ב).

נוסף על קריטריונים פורמאליים אלה, יש כמה סימנים נוספים היכולים לסייע לנו להבחין בין סקרנות מינית נורמאלית לבין מעשים העלולים לרמז על התנהגות מינית בעייתית, המחייבת ייעוץ מקצועי :

דינאמיקה – הדינאמיקה של משחקי מין נורמאליים מאופיינת בספונטאניות, בצחוק ומבוכה, ובתחושה כללית של כיף והנאה בקרב כל המשתתפים. התנהגות מינית חריגה, לעומת זאת, מאופיינת המאבק שליטה ובשימוש באיומים ובכוח. המשתתפים בהתנהגות כזאת מגלים סימני מתח וחרדה. הם דבקים בהתנהגותם הפוגעת על אף אזהרות ואיסורים חוזרים ונשנים מצד ההורים או מבוגרים אחרים.

טיב היחסים – מלבד הפערים שצוינו לעיל בין הילדים, חשוב לבדוק את טיב היחסים ביניהם. משחקי מין נורמאליים מהווים הרחבה של פעילויות משחק רגילות. במילים אחרות, ילדים משחקים במשחקי מין עם חבריהם. כאשר ילד מעורב בפעילות מינית עם ילדים שהוא אינו רגיל לשחק איתם – יש לראות בכך אות אזהרה.

פער בין ההתייחסויות – כאשר ילד מסוים מרגיש צורך לספר או להתלונן על המשחק המיני, ואילו האחרים רוצים לשמור זאת בסוד, או כאשר יש פערים בין המניעים והרצונות של המעורבים בהתנהגות המינית, מתעורר חשד כי מדובר בהתנהגות חריגה ולא במשחק תמים.

אופי ההתנהגות – העניין במין מתפתח אצל ילדים בהדרגה. בתחילה הם מביעים עניין בגופם, ואחר כך הם מתחילים להתעניין גם בגופם של אחרים. ההתעניינות במין מתפתחת ומשתנה עם הגיל. בכל גיל יש התנהגויות מיניות נורמטיביות והתנהגויות החורגות מן הנורמה. לא נוכל למנות כאן את כל הקריטריונים להבחנה ביניהן, אך ככלל אפשר לומר, כי ההתנהגויות החריגות נושאות במקרים רבים אופי טקסי או סדיסטי; הן הולכות ומסלימות בשכיחותן, בעוצמתן ובפולשות שלהן; הן אינן נפסקות על אף בקשה מצד המבוגרים; הן משפיעות על מכלול היחסים של הילד עם סביבתו; הן דומות להתנהגויות מיניות של מבוגרים; והן מלוות בביטויי כעס, אלימות או איומים.

מאפיינים הקשורים בילד – כאשר אין איזון בין ההתנהגויות המיניות לבין היבטים אחרים של חיי הילד, כלומר, כאשר הילד עסוק ללא הרף במין או באוננות, הדבר צריך להדאיג. לעתים העיסוק המוגבר במין הוא קריאה לעזרה, ולכן הילד אינו חדל מהתנהגותו גם כשהמבוגרים בסביבתו מעירים לו על כך. נורת אזהרה צריכה להידלק כאשר התנהגותו המינית של הילד או ידיעותיו בנושאים מיניים אינן תואמות את גילו, או כשהוא מתייחס באופן מיני לדברים לא-מיניים, או מייחס כוונות או תכונות מיניות לאנשים, ללא קשר למציאות.

התערבות בשעת משבר.

כאשר נודע לנו על מקרה של תקיפה מינית, או חשד למקרה של ניצול מיני, במסגרת בא אנו עובדים, נשאלת שאלה לגבי דרך התגובה הרצויה, הנכונה והאפקטיבית ביותר.

נושא ה"התערבות בשעת משבר" מאגד תחתיו רשימה ארוכה של משברים אשר בעקבותיהם יש מקום להתערבות מסייעת ומטפלת. המשברים עליהם מדברים בדרך כלל יכולים להיות ברמת הפרט, המשפחה והארגון. בדרך כלל יושפעו בעקבות האירוע כל הגורמים בכל הרמות. מהו אירוע משברי? המונח "התערבות בשעת משבר" הוא תרגום מאנגלית למונח "Crisis Intervention". למונח זה יש פרושים פסיכולוגים רבים. ביפנית הסימן Crisis – (Weiji) מורכב משני סימנים שהאחד מציין "סכנה" והשני "אפשרות". המילה האנגלית  crisiC  לקוחה מתוך המילה היוונית "Krinein" המתורגמת כ"החלטה". מכאן אנו למדים כי משבר היינו זמן של החלטה, שיקול דעת, נקודת מפנה שיכולה להיטיב כמו גם להרע עם המצב. משבר, לשם הדוגמא, יכול להיות ברמה האישית כמו גם הלאומית. ילד החוזר מבית הספר חולה, או מוכה, אדם מפוטר ממקום עבודתו, מוות במשפחה, תאונת דרכים, או פיגוע, כל אילו עולים בדעתנו כאשר אנו חושבים על משבר. נתן להגדיר משבר כאירוע בזמן שבו קורה משהו שהוא מחוץ לשגרה הגורם לחוסר ארגון זמני, מצב, אשר בהיותו קיצוני ושונה מהיום יום, יוצר חרדה, עקב חוסר היכולת שלנו לפותרו באמצעים הרגילים שיש ברשותנו לפתירת בעיות. זהו מצב היכול להביא לשינוי רדיקלי לנוגעים בדבר.

התערבות בשעת משבר ותקיפה מינית

כאשר אנו מדברים על הנושא של תקיפה מינית, על איזה משבר אנו מדברים? המשבר שאנו עוסקים בו אינו המשבר של האירוע הקונקרטי עצמו, שכן אנו איננו נוכחים באירוע ולכן לא יכולים להתערב ולפעול. המשבר המדובר הוא, לכן, חשיפת העובדה כי התרחש אירוע של תקיפה מינית. ההתערבות תגיע לאחר חשיפת האירוע. כאשר נחשף אירוע שיש חשד לגביו כי הוא מהווה תקיפה מינית, נשאלת השאלה, מי נמצא במשבר ? אפשר לומר כי כל הנוגעים בדבר, כולל הצוות המטפל נמצאים במשבר. הנערה שעברה את הפגיעה המינית נמצאת במשבר הקשור לחשיפת הסוד של הפגיעה, שהופך לנחלת אנשים נוספים. יחד עם התקווה לעזרה קיימת גם הבושה מעצם החשיפה וכן רגשות נוספים הקשורים בעובדה כי עכשיו עוד אנשים יודעים כי עברה תקיפה מינית, זאת כמובן בנוסף למשבר שהוא תוצאה של הפגיעה העצמה. הפוגע נמצא גם הוא במשבר. עכשיו משנודע על מעשיו הוא חרד לגורלו שכן עשה מעשה אסור. המשפחות של הנפגעת ושל הפוגע, אם נודע להן על הפגיעה, נמצאות אף הן בסערת רגשות. הצוות הפועל בתוך המוסד בו התרחשה הפגיעה או שאליו שייכים הנפגעת או הפוגע מרגיש בוודאי אחריות על מה שקרה וכן עוסק בשאלות לגבי דרך ההתערבות הנכונה.

התערבות במשבר: שלב ראשון

-באם היוודע על מקרה של תקיפה מינית במסגרת מסוימת, נראה כי השלב הראשון הוא התייעצות של אנשי המקצוע לגבי זיהוי הגורמים הנמצאים במשבר. האם מדובר רק בנפגעת? גם בנפגע ? במשפחותיהם ? בקבוצת ההתייחסות אליהם שייכים הנפגעת, הפוגע ומשפחותיהם?

-השלב הבא יהיה קביעת הגורמים הטיפוליים לכל מסגרת.

-כבר בשלב זה ועל פי האינפורמציה הידוע יש לשקול פניה לגורמים נוספים לשם תמיכה ואינפורמציה.

התערבות במשבר: שלב שני

בשלב זה תיערך ההתערבות של איש המקצוע במקומות שנקבעו קודם לכן.

מטרות ההתערבות   :

מטרות אלו מתאימות לכל אחת מהמסגרות עליה דובר קודם לכן.

1.הקלה על סימפטומים הקשורים במתח וחרדה בעקבות חשיפת האירוע.

המתח והחרדה יכולים להיות נחלתה של הנפגעת, הפוגע, משפחותיהם וכל הנוגעים בדבר בתוך המסגרת. אירוע של תקיפה מינית הוא אירוע טראומתי. חשיפת האירוע מהווה טראומה נוספת הן לנפגעת והן לסובבים אותה אשר נודע להם על האירוע. אירוע מסוג זה מעלה חרדה רבה וכן פרצי רגש אחרים שהם פועל יוצא מהבהלה הפוקדת אדם כאשר שיגרתו מופרעת באופן קיצוני ומאיים. אחת המטרות הראשונות היא לכן הרגעת והקלה בסימפטומים הקשורים בחשיפת האירוע.

2.החזרת כל הנוגעים באירוע לרמה תפקודית שהייתה לפני האירוע.

האירוע מוגדר כאירוע המוציא את האדם והקהילה מתוך שיגרת יומם. זהו אירוע חריג ובשל השפעתו הקשה משבש את התפקוד הרגיל והנורמלי. הורים נזהרים יותר בקשר לילדם, ילדים מגלים סימנים של פחד והימנעות לצד חלומות בעתה, הסובבים את האירוע עסוקים בלהבינו ומתקשים לחזור לתפקוד. על כן אחת המטרות של ההתערבות היא להחזיר את המסגרת לשגרה המוכרת מקודם לכן.

3.זיהוי והבנה של הגורמים שהביאו לאירוע הפגיעה המינית וטיפול בהם.

בשלב זה יש לשאול, מדוע התרחש האירוע והאם אפשר היה למונעו. כאן המקום לברר לגבי שמירה ופיקוח, אחריות ההורים והדמויות המטפלות וכן זה המקום לבדוק אפשרויות לפעילות מנעתית.

4.זיהוי גורמים בקהילה וכן כוחות בתוך המוסד שיכולים לסייע ולטפל.

לאור האירוע שקרה, מה יש לעשות ? מי הם הגופים או הפרטים, בתוך המסגרת ומחוצה לה שיכולים לסייע?

5.ברור לגבי דרך ההתערבות בנושא דומה בעבר בכדי לאפשור הסקת מסקנות מהאירוע ושיפור דרך ההתמודדות לעתיד.

זהו שלב הסקת מסקנות לאור הטיפול בעבר ובהווה וברור אפשרות שיפור דרך ההתמודדות בעתיד.

אם נעבור שוב על מטרות ההתערבות נראה כי בעצם נתן להחליף את הנושא ועדיין לשמור על אותו אופן של התערבות. במקרים של משבר, בעצם כל משבר, אלו הם הפעולות שיש לעשות.

להלן דגשים המייחדים את נושא הפגיע המינית:

1.עלינו לבדוק האם האירוע התרחש בעבר או מתרחש גם בהווה. זאת אומרת האם הפגיעה שנחשפה הייתה בעבר או קרתה בזמן הקרוב והם כמו במקרים של גילוי עריות, יש סיכוי כי עדיין מתרחשת.

2.הנושא טעון ורגיש מאד. הוא מערב את הפרטי האינטימי עם הציבורי. חשיפת האירוע יוצרת תחושות חריפות בגלל שמדובר בנושא הכורח מיניות ואלימות ומאד בתוכו פחדים הקשורים אלינו ואל יקירינו.

3.רבים מאנשי המקצוע מגלים רתיעה בסיסית לעסוק בנושא וזאת מתוך חרדותיהם האישיות, על הצוות המטפל להיות מוכן ולהביע נכונות לעסוק בנושא.

4.נושאים הקשורים בדת, ג'נדר, מעמד חברתי, ארץ לידה, עדה ותרבות, חייבים להילקח בחשבון בטיפול במקרים של פגיעה מינית.

5.יש קושי בסיס באבחון אירועים בין ילדים כפגיעה מינית. הגבול בין פגיע למשחק אינו ברור תמיד ויש להתייעץ במקרים של אי בהירות.

התערבות בשעת משבר במקרה של גילוי פגיעה מינית   .

המודל שעל פיו נעשית התערבות זאת היינו מודל קוגניטיבי התנהגותי מוגבל בזמן. זהו אינו מודל טיפולי דינאמי ארוך אלא כזה הנועד לסייע בטווח הזמן הקצר שלאחר גילוי האירוע. לשם הדגמה מפורט המודל בהתייחסות לנפגעת ולמשפחתה. נתן לאמץ אותו גם לגבי משפחת הפוגע וכן לקבוצת ההשתייכות של הנפגעת. ההתערבות עם הפוגע תבחן בהמשך.

התערבות עם הנפגעת:

1.יצירת קשר טיפולי עם הנפגעת.

הכוונה היא ליצירת קשר ראשוני של אמון ופתיחות אשר יאפשר את העבודה המשותפת עם הנפגעת. ילדה, נערה או אישה אשר עברה פגיעה מינית נמצאת במקום פגיעה מאד ולרב תתקשה לתת אמון, להיפתח ולהיעזר, על כן יש חשיבות רבה לעדינות, העדר שיפוטיות והבנה למצבה וזאת לשם יצירת הקשר הראשוני.

להלן מספר הכוונות לשיחה ראשונית עם ילדה לעברה פגיעה :

היו קשובים וערניים - כשהנפגעת רומזת באופן מילולי או התנהגותי על פגיעה או התעללות נסו לדובבה ולברר למה התכוונה.

התייחסו לנפגעת ברצינות –  גם אם הדברים ישמעו מבולבלים, או שתחזור בה מדבריה.

דאגו לאווירה מתאימה – זמן, מקום שקט ללא הפרעות, סמוך כמה שיותר למועד בו רמזה הנפגעת על מצבה.

תנו תמיכה – הנפגעת חרדה לספר. הבהירו לה שאינה אשמה, שבחו אותה על שבחרה לספר, שקפו לה את רגשותיו (הקושי לספר לכם).

שוחחו, אל תלחצו – הימנעו מחקירה לפרטי פרטים, בררו רק כדי להחליט איך לפעול. שאלו שאלות פתוחות שלא ישימו תשובה בפי הנפגעת.

לעולם אל תשקרו לנפגעת – אל תבטיחו מה שאין באפשרותכם לקיים (שמירה טוטלית של הסוד).

תנו לנפגעת את המידע הדרוש – לגבי שלבי הטיפול בהמשך והסיוע שינתן לו על ידי פקיד הסעד לגבי דברים שמדאיגים אותו.

נסו להישאר רגועים – ביטויי זעזוע או חרדה מצדכם עלולים לגרום לנפגעת לחזור ולנעול את סודה.

כבדו את שפת הנפגעת – גם אם ביטוייה בוטים ולא מקובלים לגילה. השתמשו בביטויים שלה.

כבדו את אמונותיה ותרבותה – מה שנראה ברור מאליו בתרבות אחת יכול להיות הפוך בתרבות אחרת.

2.עידוד ביטוי של רגשות ותחושות כואבים וכן מחשבות ואמונות הקשורים באירוע.

בשלב הראשון יש מקום לשמוע ולהכיל את הרגשות הקשים שקשורים לאירוע הפגיעה המינית. הנפגעת יכולה להיות מפוחדת, מבולבלת, זועמת או מוצפת. יש להכיל רגשות אלו. יש מקום לברר גם את האמונות והמחשבות הקשורות באירוע בכדי לזהות את אלו שאפשר לתקנן. תחושת האשמה, מחשבות על כך שעכשיו משנתגלו הדברים יהיה יותר גרוע, דאגה בקשר להמשך, כל אלו ועוד אחרים הם מחשבות שאפשר ורצוי לתת להן מענה מרגיע ככל הניתן.

3.ברור לגבי הפגיעה עצמה וכן פרטים נוספים.

ברור כי אי אפשר לקבל תמונה שלמה ולא לכל השאלות יהיה מענה. חשוב לא ללחוץ ולברר את הדברים בעדינות רבה. מטרת הברור היא רק כדי להחליט איך להמשיך ולפעול.

להלן מספר נושאים שחשוב לברר :

שם הנפגעת. גיל. מין: נערה/נער.

פרטים כלליים על הנפגעת: אזרח/עולה/בן מהגרי עבודה/אחר. יהודי/מוסלמי/אחר/. חילוני/מסורתי/דתי/דתי לשעבר.

פרטים כללים על הפגיעה: גיל בזמן הפגיעה: גיל בזמן הפנייה: פגיעה קודמת: כן/לא. סוג הפגיעה: חד פעמית / מתמשכת. האם כרגע בקשר עם הפוגע: כן / לא. האם כרגע תחת איום: כן/ לא.

סוג הפגיעה: אונס/ ניסיון לאונס/ אונס קבוצתי/ תקיפה מינית מתמשכת בילדות/ גילוי עריות – ע"י אב / ע"י אח/ ע"י אחר/הטרדה מינית חד פעמית/ הטרדה מנית מתמשכת.

הכרות עם התוקף: זר/ הכרות שטחית/ חבר ללימודים/ דמות סמכות/ בן משפחה/ אחר.

פרטים נוספים וסיכום: מקום האירוע:   גורמים המודעים לתקיפה:    בקשות הנפגעת: התרשמות המברר:        סיכום ביניים בסוף השיחה:              שאלות לדיון עם הצוות המטפל:

הערה: במבט ראשון נראה כי מדובר באינפורמציה רבה, אך שוב חשוב להדגיש כי בשיחה ראשונית רב הפרטים נודעים מבלי שיהיה צורך לשאול. בכל מקרה אין לשאול באופן חודרני ולא מכבד. השאלה החשובה ביותר היא האם מתקיימת כרגע פגעיה? אם כן יש לבדוק איך נתן להפסיקה מיד.

4.הערכת הכוחות והצרכים של הנפגעת.

זה המקום לנסות  להעריך את כוחותיה של הנפגעת ולהבין מהם צרכיה.

5.ניסוח של הסבר מרגיע של מה שקרה, תיקון "עיוותי חשיבה" הקשורים באירוע.

יש לספק את האינפורמציה הדרושה, להרגיע ככל הניתן וכן לעבוד על "עיוותי חשיבה" הקשורים באירוע. "עיוותי חשיבה" היינו מונח לא מוצלח במיוחד לתיאור פעילות קוגניטיבית שאינה תואמת את המציאות ואינה תורמת להרגעת האדם. מחשבות כמו: אני הבאתי את זה על עצמי, הרסתי את המשפחה שלי, עכשיו שיודעים עלי, ילעגו לי וישפילו אותי, חבל שסיפרתי, וכך הלאה. יש מקום להרגיע ונסות "לתקן" מחשבות אלו.

6.ברור לגבי צורך בהמשך טיפול נפשי.

בגלל שמדובר בהתערבות בעת משבר, יש מקום לשקול המשך טיפול  נפשי, אם בתוך המסגרת ואם מחוצה לה.

7.ביצוע מסקנות ומעקב.

התערבות עם משפחת הנפגעת:

1.יצירת קשר טיפולי עם משפחת הנפגעת.

אם הנפגעת היא נערה או ילדה והמשפחה מיודעת על הפגיעה המינית שעברה הנפגעת, יש מקום להתערבות בשעת משבר גם בתוך המשפחה. המטרה הראשונית היא יצירת אמון וקשר ראשוני לצורך עבודה משותפת.

2.עידוד ביטוי של רגשות ותחושות כואבים וכן מחשבות ואמונות הקשורים באירוע.

אירוע של פגיעה מינית מזעזע את המשפחה. אמונת בקשר לתקיפה מינית, סיבותיה ותוצאותיה יכולים לגרום לתגובות רגשיות קשות. מדוע זה קרה? איך לא הצלחנו לשמור על בתנו? האם היא אשמה או אנחנו? מה יקרה איתה עכשיו? מה עשינו לא בסדר? מה זה אומר לגבינו ולגביה? אלו חלק מהשאלות שנשאלות. יש מקום לעודד ביטוי רגשי הקשור לחרדה, כעס, זעם והלם בהיוודע על האירוע.

3.ברור לגבי השפעת הפגיעה המינית על המשפחה וכן פרטים נוספים.

חשוב לברר איך נודע להם על הפגיעה שעברה הנערה? מה הם יודעים ואיזה אינפורמציה חסרה להם? איזו אינפורמציה הם יכולים להוסיף? איך המשפחה מבינה את מה שקרה?

4.הערכת כוחות בתוך המשפחה.

על פי הידוע עד כה, האם המשפחה יכולה לחזור לתפקוד? מהם היחסים בין ההורים והאם הם יכולים לתמוך זה בזה בילדיהם האחרים ובביתם? איך הם מעכלים את האירוע שקרה? איך הם מתפקדים בשעת לחץ זאת?

כל אלו יכולים לסייע בכדי לבדוק המשך מענה טיפולי אם צריך.

5.ניסוח של הסבר מרגיע של מה שקרה, תיקון עיוותי חשיבה הקשורים באירוע.

יש לנסות להסביר מה הולך לקרות עכשיו עם הבת, לאבחן ולתקן עיוותי חשיבה הקשורים באירוע, כמו למשל: היא אשמה במה  שקרה לה, אנחנו אשמים שלא שמרנו עליה, יצא לנו שם לא טוב.. וכך הלאה.

6.ברור לגבי צורך בהמשך טיפול למשפחה.

הכוחות שבמשפחה, הם אלו שבסופו של דבר יעזרו לנפגעת לכן יש מקום לבדוק התערבות טיפולית גם במסגרת המשפחה. יש לבדוק אמונות הקשורות מרקע עדתי או תרבותי היכולות לעודד או לחבל בטיפול בנפגעת. יש מקום רב לרגישות תרבותית ולהימנע משיפוטיות.

7.ביצוע מסקנות ומעקב.

התערבות עם הפוגע:

חובת דיווח

על מה מדווחים?

עבירות מין – אונס, בעילה אסורה בהסכמה, מעשה סדום, מעשה מגונה, מעשה מגונה בפומבי.

הטרדה מינית – סחיטה מינית באיומים.

מעשה מיני בעל "אופי קל" -  נגיעה, צביטה, ליטוף, התערטלות, חשיפה לחומרים פורנוגרפיים.

למי מדווחים?

אם הפוגע  מתחת לגיל 12 אז הדיווח יעשה לפקיד סעד.

אם הפוגע מעל גיל 12 יעשה הדיווח למשטרה.

הנחיות כיצד להתייחס לפוגע מיני

 ככלל, יש להתייחס אל הפוגע מינית כאל מי שמסוגל לקחת אחריות על התנהגותו.

יש להיזהר מהנטייה להפוך את הפוגע לקרבן. ככלל, אין לשוחח עם הפוגע לפני

הדיווח למשטרה, או לפקיד סעד.

כאשר מתעורר הכרח לשוחח עם התלמיד הפוגע יש להקפיד על עקרונות התגובה אלה:

יש להקשיב לפוגע במקום פרטי וביחידות.

יש להקפיד על תגובה רגועה.

יש לברר עם הפוגע פרטים ראשוניים אודות הפגיעה.

יש להתייחס אל המעשה של הפוגע ולא אל אישיותו (לומר לו משהו כמו "המעשה

שעשית חמור או אינו מקובל בחברתנו" וכד)'.

יש להעביר לפוגע מסר ברור שמעשה של פגיעה מינית הוא חמור ונמצא

מחוץ לחוק ולנורמות ההתנהגות.

יש להסביר לפוגע כי הוריו ישותפו באירוע (בהתאם לחוק).

 לגבי פוגעים קטנים המתנגדים לזימון ההורים יש להיוועץ בפקיד הסעד.

יש לציין לפני הפוגע הקטין כי איש המקצוע יידע אותו על שלבי הטיפול בעניינו.

יש לציין בפני הפוגע את חובת הדיווח על האירוע

לגורמים מוסמכים חיצוניים.

התערבות במשבר: שלב שלישי.

לאחר שנעשו ההתערבויות עם הגורמים השונים, חשוב להיפגש שוב בפורום המקורי ולהסיק מסקנות כמו גם לעבד את התכנים השונים שעלו בשיחות. יש מקום לבדוק את המשך הטיפול והמעקב ולקבוע את האחראי על ניהול הטיפול בהמשך.

סכום

נסינו לתאר כאן את העבודה בשעת משבר של גילוי פגיעה מינית. ברור לחלוטין כי בפועל קשה בהרבה יותר ליישם את החומר המוצע. הכוונה כאן הנה להראות את דרך התייחסות הרצויה ואת אופי העבודה. כמובן שיש לבחון כל מקרה ולהגיב בהתאם לייחודיותו.

חשיפה למצבי סכנה שיש בהם איום של ממש על שלמותו הנפשית או הפיזית של הנחשף להן מלווים באופן תקין בתגובת הישרדות הקרויה "FIGHT OR FLIGHT" אשר תסמיניה הם עליה בקצב הלב, לחץ הדם, עליה בקצב הנשימה, הזעה, עליה במתח שרירים. תגובה זו הינה מנגנון הישרדותי שמיועד להתמודדות עם סכנה קיומית .

תגובה חרדתית למצבי סטרס מאופיינת בפחד שהוא מעבר לפרופורציות האמיתיות של האיום, נמשכת זמן רב יותר, כרוכה בהתנהגויות שמיועדות למניעת חרדה ויכולה להופיע גם ללא איום של ממש.

הפרעת דחק חמורה מתפתחת במהלך יומיים ועד חודש לאחר חוויה שמערבת סיכון למוות, פגיעה חמורה או סכנה אחרת ומגיב לאירוע בתחושה קשה של פחד או חוסר אונים.

המאפיין העיקרי של הפרעה חריפה הוא תסמינים דיסוציאטיבים. "דיסוציאציה" הינה מנגנון נפשי שמיועד להרחיק מהתודעה תכנים מציפים וקשים להכלה מיידית . דיסוציאציה עשויה להתבטא בקהות או ניתוק רגשיים וירידה במודעות לסביבה, תחושת דפרסונליזציה או דראליזציה, "אמנזיה דיסוציאטיבית"- קושי לזכור פרטים הקשורים לאירוע. כמו כן עשויה להופיע תחושת חרדה מציפה, נטיה לפעילות יתר,

קשיים בשינה, חוסר יכולת לחוות הנאה, זכרונות חודרניים של האירוע, "פלאשבקים", נסיונות להימנע ממקומות, שיחות , מחשבות שמזכירים את האירוע הטראומטי ותחושת מתח כללית שגורמת להפרעה בכל תחומי החיים.

במידה ומדובר על תסמינים שנמשכים יותר מחודש התופעה קרויה PTSD אשר מהווה בעיה ארוכת טווח עבור אנשים רבים. תסמיניה של הפרעה זו עשויים להימשך חדשים ושנים רבות ולגרום להפרעה של ממש באיכות החיים.

אחד המאפיינים החשובים של הפרעה פוסטטראומטית הוא תחושה של חויה מחדש של האירוע – אנשים שסובים מPTSD עשויים לעתים להרגיש כאילו הטראומה מתרחשת שוב ושוב בסיוטי לילה, מחשבות חוזרות וחודרניות שמופיעות באופן פתאומי ומשבשות את שגרת החיים, הזיות שגורמות למי שסובל מהן לאבד את הקשר עם ה"כאן ועכשיו" ולנהוג כפי שנהגו כשהאירוע קרה.

מאפיין חשוב נוסף של סובלים מ PTSD הינו תסמיני הימנעות – הסובלים מהפרעה פוסטטראומטית משקיעים מאמצים רבים להימנעות מכל דבר שעלול להזכיר את האירוע הטראומטי; הם ינסו להתחמק מאנשים, מקומות או דברים שיכולים להזכיר את הטראומה. לעתים יאבדו תחושה רגשית בכדי להימנע מתחושות כואבות. איבוד התחושה לגבי הטראומה עצמה נקרא "דיסוציאציה" והינו אחד מסימני ההיכר של PTSD .

תסמיני עוררות יתר גם כן אפיניים מאד לסובלים מהפרעה פוסטטראומטית - יכול להיות שהם יהיו מאד קופצניים, נבהלים בקלות, נרגזים, רגישים לרעש . לעתים הם יראו כאילו הם כל הזמן על המשמר ויסבלו מקשיים בריכוז .

סובלים מ PTSD לעתים קרובות משתמשים בסמים או אלכוהול בכדי להשכיח מעצמם רגשות וזכרונות הקשורים לטראומה, סובלים ממיחושים גופניים שונים וחווים תחושה של ירידה כללית באיכות החיים, ביכולת ההנאה ובכישורים תעסקתיים חברתיים ורגשיים.

מי סובל מPTSD

הנתונים לגבי התפתחות של הפרעה פוסטטראומטית משתנים מאד בהתאם לסוג האירוע הטראומטי, חמרתו, גיל ומין המעורבים באירוע. באופן כללי, מדובר על כ30 אחוז ההאוכלוסיה האזרחית ששוהה באזורי מלחמה כמועדת לפתח הפרעה פוסטטראומטית.

ההפרעה שכיחה יותר בנשים, בילדים אשר מנגנוני ההגנה שלהם אינם מפותחים דיים ובאנשים מבוגרים אצלם ההגנות נוקשות וקיים קושי רב יותר בהסתגלות למצבים קיצוניים.

מי שסבל מרקע קודם של טראומה, בעיות נפשיות שונות , היעדר תמיכה משפחתית וחברתית, אירועי חיים סטרסוגנים חשוף יותר לPTSD.

כאשר הסטרסור אינו ניתן לניבוי , האירוע מלווה בתחושה גדולה של חוסר אונים וחוסר שליטה ובסבל אימה ופחד גדולים יש שכיחות גבוהה יותר להתפתחות הפרעה פוסטטראומטית.

בעבר רווחה הדעה כי חמרת ההפרעה הפוסטטראומטית קשורה בעיקר לחמרת האירועים שהביאו להפרעה. כיום ידוע כי מדובר גם על חויה סובייקטיבית שקשורה למשמעות הפסיכולוגית של האירוע על הנפגע הספציפי – מה שיכול להסביר הפרעות פוסטטראומטיות שמתפתחות בעקבות אירועים אשר "אובייקטיבית" אינם נחשבים כמסכני חיים וגם את ההבדל הגדול בתגובות של אנשים שמעורבים באותו אירוע.

מה גורם לPTSD

טראומה רגשית מערבת יצירת זכרון שקשור לאירוע שנשמרים באזורי מח עמוקים

תגובת הפחד מווסתת ע"י מבנה קטן במעמקי המוח שקרוי אמיגדלה וכפי הנראה תגובת PTSD כרוכה בפעילות לא תקינה של האמיגדלה. הקשרים הנוירונלים מהאמיגדלה להיפוקמפוס ולאזורים הקורטיקלים כמו האונות הפרונטליות גורמים לדיכוי תחושת הפחד אשר מופיע מחדש כאשר האדם נחשף לזכרונות טראומטים. כפי הנראה סטרס ברמה גבוהה מורידים את היכולת האינהיביטורית של דיכוי הפחד ע"י ההיפוקמפוס ומעיד על כך שהזכרון אינו נמצא באינטגרציה באזור הטמפורלי כזכרון אוטוביוגרפי. רגישותם היתרה של הסובלים מPTSD לחשיפה לחומר שקשור לטראומה או מחשבה על הטראומה מביאה לתוצאה של עליה בפחד בתגובה לגירוי שאינו באמת מהווה סכנת חיים.

מחקרי MRI מדדו את גודל ההיפוקמפוס – מבנה מוחי שאחראי ללמידה וזכרון, . חולי PTSD הראו ירידה של 8 אחוז בגודל ההיפוקמפוס הימני בהשוואה לקבוצת ביקורת. הפרעה בזכרון לטווח קצר היתה אחד הביטויים לירידה זו. ירידה של 12 אחוז בגודל ההיפוקמפוס השמאלי נמצאה בחולים שסבלו מPTSD על רקע אירועי ילדות טראומטים כמו ניצול פיזי ונפשי. ירידה בגודל ההיפוקמפוס היתה קשורה לתסמינים דיסוציאטיבים שחוו נשים עם עבר של ניצול מיני בילדות.

לאנשים עם PTSD יש רמות לא תקינות של הורמונים שמעורבים בתגובה לסטרס. באנשים בסכנה יש הפרשת יתר של אופייטים טבעיים שבאופן זמני מורידים תחושת כאב. חולי PTSD ממשיכים להפריש רמות גבוהות של אופייטים גם לאחר שהסכנה חלפה – מה שעשוי להסביר את הקהות הרגשית שקשורה למצבי PTSD. מספר מחקרים הדגימו שרמות קורטיזול היו נמוכות מהרגיל ורמות אפינפרין ונוראפינפרין גבוהות מהנורמה. נוראפינפרין הוא הורמון שמופרש במצבי סטרס ואחת הפעולות שלו היא הפעלת ההיפוקמפוס – מבנה מוחי שקשור לארגון ואחסון של זכרון לטווח ארוך.

פעילות זו של נוראפינפרין יכולה להסביר מדוע אנשים יכולים לזכור אירועים טראומטים יותר מאירועים אחרים. במצב סטרס קיצוני או טראומה נוראפינפרין פועל על ההיפוקמפוס ביתר שאת וגורם ליצירה של זכרונות עזים שנחוים כפלשבקים או כזכרונות חודרניים.

טיפול

טיפול בPTSD מתחיל בהערכה מפורטת ובניית תכנית טיפול שמתאימה לצרכים הספציפיים של המטופל.

חשוב להסביר למי שחווה טראומה ולבני משפחותיהם על תסמיני PTSD, על השפעת התסמונות על מי שסובל ממנה ועל בני משפחתו ועל הבעיות אשר באופן שכיח מתעוררות יחד עם תסמיניPTSD. חשוב להדגיש כי לא מדובר בהפרעה נפשית אלא ב"תגובה נורמלית לאירוע לא נורמלי" ולהתמקד בתוצאות המיידיות של האירוע ולא בחרטה על מעשי העבר. .

טיפול תרופתי

טיפול בתרופות מסוג SSRI נמצא כמשפר את מצבם הנפשי של סובלים מהפרעה פוסטטראומטית. תרופות מקבוצה זו משמשות לטיפול בהפרעות בדכאון וחרדה ונמצאו יעילות בעיקר בהפחתת תסמינים חרדתיים ודכאוניים של ההפרעה. יעילותן של התרופות הללו פחותה בהפגת התסמינים ההימנעותיים הכרוכים בהפרעה הפוסטטראומטית.

נמצא כי טיפול בפרופנולול סמוך לטראומה ( כ20 שעות אחרי) מוריד את שכיחות התפתחות PTSD.

פרופנולול הינה תרופה שגורמת לחסימת רצפורים נוראדנרגים מרכזיים והשפעתה כפי הנראה קשורה לעיכוב יצירת הזכרונות הטראומטים שמערבים פעילות נוראדנרגית משמעותית.

טיפול התנהגותי קוגניטיבי

טיפול התנהגותי קוגניטיבי מתמקד במחשבות כדרך לשינוי ברגש, בחשיבה ובדפוסי התנהגות. חשיפה היא אחת מדרכי הטיפול שבה באופן מבוקר יש חזרה לזכרונות הטראומטים על מנת שהניצול יתמודד ויחוש שליטה בפחד וחוסר האונים שהציפו אותו בעת הטראומה. בחלק מהמטופלים ניתן להתמודד עם זכרון הטראומה בבת אחת ובמצבים אחרים יש שימוש בטכניקות הרפיה וחשיפה מאד איטית והדרגתית לזכרונות הכאובים.

ביחד עם החשיפה טיפול התנהגותי קוגניטיבי מלמד דרכי התמודדות עם חרדה , שליטה בדפוסי חשיבה שליליים שקשורים לאירוע, שליטה בכעסים ולמידה של מנגנוני התמודדות עם טראומה אפשרית עתידית.

פסיכותרפיה דינמית

טיפול פסיכודינמי קצר שממוקד במשמעויות הפסיכולוגיות של האירוע הטראומטי עבור מי שהיה מעורב בו . באמצעות בדיקה מחדש של האירוע הטראומטי מול מטפל אמפטי ולא שיפוטי ניתן להעריך את התגובה לטראומה ואת השלכותיה בהווה . טיפול כזה עשוי לסייע בבדיקה של תחושות כמו כעס, אשמה, חוסר אונים ששכיחים בניצולים מאירועים טראומטיים. באופן זה הזכרונות הטראומטיים הופכים פחות טעונים רגשית ויותר "נסבלים" וברי שליטה.

טיפול פסיכודינמי ממושך לרב אינו מומלץ בהפרעות פוסטטראומטיות בשל סכנה של התפתחות הפרעה כרונית .

טיפול קבוצתי

עשוי לסייע מאד לנפגעי פוסטטראומה בשל תמיכת של חברי קבוצה שעברו חויות דומות. בקבוצה כזו ניתן לדון בתחושות אשמה, בושה, זעם ופחד בתחושה של שיתוף והבנה .סיפור הטראומה בקבוצה והתמודדות ישירה עם האבל החרדה והאשמה מאפשרים לניצולים רבים להתמודד עם התסמינים, הזכרונות ואספקטים אחרים של חייהם שהושפעו המאירוע הטראומטי.

.

EMDR eye movement desensitization and reprocessing

שיטה חדשה יחסית לטיפול בזכרונות טראומטים שמערבת אלמנטים של חשיפה ועוד מרכיבים התנהגותיים קוגניטיבים יחד עם טכניקות של תנועות עיניים מבוקרות. מדובר בדרך טיפול נסיונית שכיום עדיין לא ברור לגמרי איך היא פועלת. כפי הנראה המנגנון דומה למנגנון של תנועות עיניים מהירות בשנת חלום; מחקרים הראו כי שנת החלום היא הזמן בו עורך מוחנו עיבוד של זכרונות ומאורעות מתקופת העירות. על כן, ניתן לחשוב על EMDR כתרפיה על בסיס פיזיולוגי שעוזרת לאדם לראות ולעבד חומר מטריד בדרך חדשה, נטולת סטרס. התוצאה היא אינטגרציה טובה יותר בין התמונה הטראומטית או המחשבה המפחידה לבין המשמעות המילולית שלה וכך ניתן "לותר" על ספיחים רגשיים לא הגיוניים המלוים לעתים קרובות חויה טראומטית.

מהלך הפרעה פוסטטראומטית

טיפול בהפרעה החריפה עוזר להפחתת תסמיני ההפרעה מיידית ובמניעת התפתחות הפרעה פוסטטראומטית. הפרעת דחק חריפה מהווה גורם מנבא להתפתחות הפרעה פוסטטראומטית - 80 אחוז מהסובלים מהפרעת דחק חריפה יפתחו תסמיני PTSD. מחקרים מבוקרים הדגימו כי טיפול מיידי בהפרעה החריפה מפחית את שיעור התפתחות ההפרעה הפוסטטראומטית עד לשיעור של 20 אחוז. על כן- יש חשיבות רבה לטיפול סמוך ככל האפשר לאירוע הטראומטי.

באופן כללי מדובר על כ30 אחוז מהסובלים שיחלימו מההפרעה, 40 אחוז שימשיכו לסבול מתסמינים קלים , 20 אחוז מתסמינים בינוניים ו10 אחוז שימשיכו לסבול מתסמיני ההפרעה במשך שנים רבות, ללא הטבה.

הטיפול נועד לתקן את המעוות ולמנות את החסרון, יותר מאשר להסיר את העיוות ולחשוף את המודחק. דוד קיטרון קובע כי יכולתנו לרפא את נפש האדם, כפסיכותרפיסטים, אינה מדידה. 

אינטימיות אנונימית

כשבאים לבדוק את האינטימיות האנונימית שברשת כדאי לרדת לשורש של התפיסה שלנו לגבי אינטימיות ולגבי מושגים בכלל. ההגדרה של האינטימיות מתייחסת לקרבה, תחושה של ידידות עמוקה, של קשר חזק וקרוב, חמימות, משפחתיות ברשת אנחנו רואים כי לכאורה התחושות בקרב הגולשים עונות להגדרה:

- ישנה קירבה גדולה

- רבים שמעולם לא הצליחו להיות בקשר קרוב במציאות, ברשת כן מצליחים

- באתר שלי אנשים מדברים לראשונה בחייהם על הדברים הכי כואבים עם אחרים.

מניין יש לנו את המושג הזה על אינטימיות? ובכלל מניין יש לנו את התפיסה לגבי מושגים?

בני אדם הינם חוקרים מטיבם. כל אדם בונה תיאוריה המסבירה את עולמו בונה לו תיאוריה שאיתה יוכל להסתדר בעולם, יבין את יחסי הכוחות. אולם התיאוריות לפעמים עומדות במציאות ובד"כ נסתרות ע"י עובדות מציאותיות. כשהתיאוריות נסתרות בני האדם מוצאים להם תיקונים. מטליאים טלאים, מתרצים תירוצים. כשהסתירות והתיקונים שלהם מגיעים לכמות גדולה מדי, אין לו לאדם החוקר את סביבתו ברירה אלא להחליף את התיאוריה שלו על עולמו בתיאוריה אחרת. אולם למרות שהוא מחליף תיאוריה תמיד יישארו שרידים מהתיאוריה הקודמת. כאילו קושי להיפרד מכל המושגים שנבנו בראשו בעמל רב.נראה דוגמה מעניינת דווקא מתחום אחר. סיר אייזיק ניוטון פיתח תיאוריה פיזיקאלית מקיפה שבאה להחליף תיאוריה אחרת (אריסטו). התיאוריה היפה שלטה בכיפה במשך כשלוש מאות שנה. אולם בשנותיה האחרונות המציאות החלה לטפוח על פניה. למשל, לפי ניוטון האור הוא גלים, אולם במציאות ראו כי האור מתנהג גם כחלקיקים. אחד התירוצים לעניין היה שהעולם מוקף בנוזל הנקרא אֶתֶר, ואז האור שמגיע בצורה אחת משנה חלק מהתנהגויותיו. בשנת 1905 פירסם אלברט איינשטיין את תורת היחסות הכללית. וכולם שמחו וחיבקו אותו לליבם, כי הרגישו שמשהו בתיאוריה של ניוטון לא כל כך מסביר את המציאות. וראה זה פלא, עד היום כשרוצים לשלוח ד"ש ברדיו הקריין אומר שהד"ש נשלח מעל גלי האתר... מה הם גלי האתר? אכן נכון, אלו שרידים מהתיאוריה הישנה. אלו קשיי הפרידה שלנו.העולם שחי בו העובר הוא הרחם, שם חום קבוע (37 מעלות) אור קבוע (כחלחל משהו) אין מושגי רעב, קור, העובר רואה שהוא כל העולם וכו' וכו'.. והנה הוא מגיח לאויר העולם. פתאום המציאות טופחת על פניו. פתאום רעב, קור, אור, צורות, קולות... עליו לשנות את התיאוריה הראשונית שלו. אולם הוא עושה זאת על פי הכלים והתפיסה שלו. הרי אנו יודעים שהתפיסה הינה תלויית היכרות. כלומר אני תופס על פי מה שאני מכיר. למשל, תפיסת מילות הדיבור שהיא התפיסה הפונולוגית, מדברת על איפה נגמרת מילה אחת ואיפה מתחילה השניה. בלתי אפשרי לעשות זאת בעזרת מדדים חיצוניים (הפסקה בין מילה לשניה) כי אין. אלא על פי היכרות מוקדמת וניחוש מה השני עומד לומר. בשירו יהודה אטלס כותב: יש לי אח קטן שלא מזמן בלע עולם... הילד שמע שאומרים בא לעולם, אולם ניב זה לא באוצר המילים שלו אז הוא משתמש במילים שכן באוצר המילים שלו (בלע, עולם) ועושה את ההפסקה בין מילה אחת לשניה אחרת ממה שאנו עושים (באלעולם אפשר בא לעולם ואפשר בלע עולם). גם בתחומים אחרים אנו רואים כי התפיסה מבוססת על היכרות מוקדמת, כמו התפיסה של הגבולות בין דבר אחד למישנהו. במצגת מודגם העניין ע"י קלפים.אז מהי התיאוריה החדשה של התינוק על העולם אחרי שנתקל בסתירות מאז שיצא מהרחם? מאחר ואין לו היכרות מוקדמת עם גבולות בין עצמים הוא מניח שהוא זה כל העולם, הוא יוצר את אמו על פי רצונו ובעצם אמו היא חלק בלתי נפרד ממנו. אולם גם תיאוריה זו נתקלת בסתירות. התיאוריה החדשה אומרת אני ואמא זה לא גוף אחד. אני והעולם נפרדים, אני זה לא כל העולם. אמא קיימת גם כשאני לא רואה אותה. המחשבה שלי אינה בוראת את העולם ואינה משנה בו דברים (חשיבה מאגית). אולם כמו כל תיאוריה חדשה נשמרים בה שרידים של התיאוריה הישנה. למשל, מחשבה מאגית נשמרת. אצל ילדים בצורה ברורה יותר (אני אהיה טוב העולם יהיה טוב אלי) אצל מבוגרים זה קצת יותר מוסווה (אמירת טפו טפו טפו בלי עין הרע, כאילו המילים שלנו עלולות לשנות את המציאות וצריך לתקנן מהר). דוגמא אחרת נראה בסרט המופע של טרומן (שם תאגיד טלויזיה אימץ תינוק. בנה סביבו עולם ומלואו. התינוק גדל לאיש שחי חיים רגילים אבל מסביבו כולם היו ניצבים ושחקנים). לרבים הייתה פנטזיה כזו בילדותם ברמה כזו או אחרת.לאורך השנים אנו בונים תיאוריות המסבירות לנו את עולמינו אך המציאות סותרת אותם. ישנן מעברים בין תיאוריות. הבהלה הגדולה היא במעברים (כשתיאוריה ישנה נסתרת). רואים זאת במשבר גיל ההתבגרות (הנער מבין שהוא ברשות עצמו, לבד בעולם), במשבר גיל השלושים (חשבתי שאני אכבוש את העולם) במשבר גיל הארבעים (חשבתי שאגיע להישגים נכבדים עד היום...).בשנות השמונים החל להתפתח עולם חדש שמהר מאד תפס תאוצה. עולם האינטרנט. התיאוריות הישנות על העולם כבר לא ממש תופסות בעולם החדש. למשל, במציאות שלנו עד כה רק חבר מאד קרוב ואינטימי היה יושב בשעות הלילה המאוחרות בביתי ומדבר על דברים מאד אישיים. והנה זה קורה מול מישהו (שאיני מכיר) באיזה צ'ט או פורום אולי באמצע הלילה. המסקנה שלי שזה חבר קרוב ואינטימי. אולם יש מציאות שאומרת שאומנם דיברתי על נושאים אינטימיים אך אינני מכיר את זה שדיברתי איתו, איני חש את גופו, ריחו וכו'. מסתבר שכאשר אנו מדברים על העולם החדש אנו משתמשים בתיאוריה ישנה ומכניסים מושגים והבנות מהעולם הישן. ייתכן ועלינו לבנות תיאוריה חדשה לגמרי. שבה המושג אינטימיות אינה המושג אינטימיות מהעולם הישן שנתון לתיקון כזה או אחר אלא מושג חדש לגמרי.

פסיכולוגיה חברתית - מבוא

הגדרה:

פסיכולוגיה חברתית עוסקת בחקר ההשפעה האמיתית המשוערת או המדומיינת של הזולת, על מחשבותיו, רגשותיו והתנהגותו של היחיד

תחומי העיסוק של הפסיכולוגיה החברתית:

 

ההגדרה מכילה מספר מרכיבים:

1.השפעה של הזולת על היחיד. לזולת יש כוח על היחיד, לפעמים הוא מיידי ולפעמים לא. היחיד והזולת, כל אחד מהם, יכולים אפילו לא להיות מודעים לכך. אין תפיסה אובייקטיבית.

2.רגשות, התנהגות, מחשבות (קוגניציה): נקרא גם "השילוש הקדוש". איך אלמנט אחד מתוך השלושה משפיע על האחר.

3.ההתרכזות ביחיד: התחום הזה מסתכל קודם כל על היחיד, וממנו על החברה, אך ההתמקדות היא קודם כל ביחיד, עליו הדגש.

נושאים שנלמד בקורס:

•איך היחיד מפרש את מה שקורה לו, את הסביבה שלו? כיצד הוא פועל בכל המישורים?

•הסתכלות על הפרט בתוך קבוצה: כיצד הוא מושפע מהקבוצה ומנווט את צעדיו?

•נתמקד ביחסים בין-אישיים: איך בעצם נוצר הדבק החברתי? מה גורם לנו לרצות לחיות עם מישהו או לא וכו'?

 

כיצד חוקרים את התחום?

בשביל לבחון את התיאוריות – חייבים להבין שיטות מחקר.

שיטות מחקר בפסיכולוגיה החברתית:

זהו תחום אקדמי מדעי. כל אחד יכול להבין איך עשו ומה עשו במחקר ולהבין את מסקנות המחקר.

להלן השלבים למחקר:

1.שואלים את שאלת המחקר. חוקר טוב הוא אדם ששואל את עצמו שאלות, שיש לו המון סימני שאלה ואין לו סימני קריאה. הוא שם על תופעות שמתרחשות מסביבו סימני שאלה.

בניסוח שאלת המחקר חייב להיות בסוף סימן שאלה.

2.שלב התיאוריה: מערכת של הצהרות לגביי קשרים פנימיים בין מושגים, שמאפשרת לנו לחזות ולהסביר תהליכים ואירועים שונים.

תיאוריה = שפה. דרך להסביר את העולם. למשל "האמונה הדתית היא תיאוריה, למאמינים בה יש דרך להסיר את העולם, אך זו לא תיאוריה מדעית.

לכל תיאוריה יש מושגים משלה ואת הדרך שלה להסביר מה קורה. לכן, כל חוקר צריך לבחור את התיאוריה, את השפה שמדברת אליו.

במחקר מדעי:

לא מדברים על סתם תיאוריה, צריכים לחפש תיאוריה שהיא שפה מדעית. בשביל שהיא תהיה מדעית, היא צריכה לעמוד בכמה קריטריונים:

1.שאפשר יהיה לבדוק אותה.

2.ניתן לחזות בעזרתה דבר אחד שיקרה – ניבוי לכיוון אחד בלבד, ולא חשוב אם המסקנה בסוף היא שלילית לנקודת ההנחה. היא חייבת להיות ברורה באופן חד-משמעי ולא מעורפלת (אסור למשל לכתוב ייתכן, לפעמים וכדו'). התיאוריה האסטרולוגית, למשל, היא מעורפלת, כי היא נותנת תכונות כלליות לקבוצה של אנשים ונותנת ניבוי שמתחיל ב"לעתים,... כלומר, זה לא ברור ם זה יקרה או לא. (הערפול נועד לאפשר לציבור רחב להתחבר לדברים).

3.בניית ההשערות: השערה זו תשובה לשאלת המחקר, בשפה של התיאוריה.

כדי לנסח השערה - צריך ליצור קשר בין שני משתנים לפחות.

הקשר בין תופעות/ משתנים:

משתנה תלוי

משתנה בלתי-תלוי.

כשהשערה מוצאת את הדרך להסביר איך תופעה אחת מסבירה את התופעה השנייה: 

המשתנה הבלתי-תלוי - מסביר את המשתנה התלוי.

המשתנה התלוי – המשתנה המוסבר.

השערה: מנבאה מה יהיה בעתיד. הניסוח מנוסח תמיד בלשון עתיד.

4.בדיקת ההשערות:

החוקר עובר לתכל'ס: יציאה לשטח והתחלת החקירה של ההשערות, במספר דרכים:

1. בעבודה (ניסוי בתנאי מעבדה – מקרום סטרילי).

2. בשטח (מחקר שדה) ע"י תצפיות.

3. ע"י שאלונים ועיבודם.

 

5.שלב המסקנות:

בשלב זה בודקים:

1.האם הממצאים שנתקבלו תואמים את השערת המחקר? האם מה שניבאתי קרה או לא קרה?

2.האם אוששתי את התיאוריה או לא?

3.מה המשמעות של זה לשאלת המחקר?

4.מה השאלה הבאה שצריך לחקור במחקר הבא? כלומר, בסוף המחקר צריכה להיות מוצבת שאלה למחקר הבא.

אלו הם הקריטריונים למחקרים מדעיים במדעי החברה ושל פסיכולוגיה חברתית בפרט.

תהליכי עיבוד מידע חברתי (קוגניציה חברתית)

1. הדרך בה אנחנו מארגנים את הידע שלנו על העולם.

מתייחס לשאלה: איך אנחנו מבינים, מפרשים ומסבירים לעצמנו את כל מה שקורה מסביבנו, מבחינה חברתית? והאם כל מה שאנחנו מבינים הוא הדבר האמיתי? ולמה הוא קורה?

כשאנחנו מסבירים לעצמנו ומפרשים, אנחנו דבר ראשון מסננים את הגירויים. בזמן נתון אנחנו לא שמים לב להכל, אנחנו שמים לב רק לחלק מהגירויים. אין לנו ברירה, כי אנחנו לא יכולים לשים לב לכל הגירויים מסביב, ולכן אנחנו צריכים לבחור במה להתרכז.

אנחנו מסבירים לעצמנו מהם הגירויים, מארגנים אותם בתוך הידע והניסיון הקודם, מתוך ניסיון העבר, ואולי אנחנו לומדים עוד משהו חדש, מוסיפים ידע לידע שכבר יש לנו.

כיצד אנחנו מארגנים את הידע?  -  הדרך שבה אנחנו מארגנים את הידע היא בעזרת שימוש בקטגוריות וסכמות.

קטגוריות:

קטגוריה היא קבוצה של פריטים המסווגים יחד, לפי מכנה משותף: ציפוים, חיות, כלי מטבח, סטודנטים – כל אחת מהן היא קטגוריה. יש קטגוריות פשוטות וברורות שנקראות קטגוריות מתמטיות לוגיות.

קטגוריות מתמטיות לוגיות:

אלו קטגוריות שניתנות להגדרה בעזרת מספר מאפיינים הכרחיים,והם מספקות כדי שנוכל להחליט על כל פריט האם הוא שייך לקטגוריה מסוימת או לא. לדוגמה: קטגוריה של מרובעים: מרובע הוא צורה הנדסית בעלת 4 צלעות. כל צורה שזיהינו בה 4 צלעות שייכת לקטגוריה זו.

 

קטגוריות טבעיות:

לדוגמה: כיסאות, סטודנטים, משפחה – כל אלה הן קטגוריות טבעיות, כי בעצם הגבול או ההגדרה המדויקת מה שיך לקטגוריה ומה לא הוא מטושטש ופחות ברור מהקטגוריות המתמטיות. בשביל להחליט שמשהו שייך לקטגוריה טבעית, מחפשים דמיון משפחתי: כלומר, זה צריך להיות דומה כדי להגדיר שזה שייך לקטגוריה. דמיון, לא זהות מוחלטת. בד"כ בתהליך הבדיקה מול הדמיון המשפחתי, אנחנו משווים את הפריט עליו מתלבטים לאב-טיפוס.

אב טיפוס: המייצג הבולט ביותר, לדעתי, של הקטגוריה הזאת. לדוגמה: משפחה -  האב טיפוס שלה: אמא, אבא וכמה ילדים, אבל בחברה המודרנית יש גם משפחות אחרות: אישה גרושה עם ארבעה ילדים, שתי נשים שמגדלות ביחד ילד של אחת מהן ועוד. ככל שמתרחקים מהאב-טיפוס, יש סיכוי גבוה להתלבטות בשייכות לקטגוריה. ככל שהדברים יותר רחוקים – יותר קשה לנו לשייך לקטגוריה. ה"לדעתי" מבוסס בד"כ על נורמות חברתיות לאותה החברה. ההחלטה "לדעתי" מושפעת השפעות חברתיות. כשאנחנו מסתכלים על משהו חדש, אנחנו צריכים ורוצים לסווג אותו לאיזשהו קטגוריה. בשיוך לקטגוריה טבעית, יש תהליכים סובייקטיביים - לא מדויקים.

סכמות:

סכמה:

כל הידע שיש לנו על קטגוריה מסוימת. כלומר, הידע איך הקטגוריה צריכה לעבוד מה התפקידים שלה.

סכמת תסריט:

כשמה כן היא, מה צריך להיות. לדוגמה, בקטגוריה "מסיבת יום-הולדת" – מה צריך להיות במסיבת יום הולדת? מה עושים במסיבה? תסריט הוא דוגמה לאיזושהי סכמה.

 

סכמת הסטריאוטיפים – איך קבוצות צריכות להתנהג:

כשאני רואה או מזהה למשל אנשים בעלי תכונה מסוימת. אני חושבת איך הם צריכים להתנהג.

יש גם קטגוריות וסכמות אישיות, איך אני צריכה להתנהג בכל מיני סיטואציות? הסכמות והקטגוריות עוזרות לנו ומקילות עלינו בתהליכי עיבוד המידע. הן מאפשרות לנו להבין את העולם מאוד מהר, כי זה עובד לפי הסכמה. היות ויש המון דברים/תהליכים סובייקטיביים, יש גם המון הטעיות. אם למשל מישהו בבית-חולים יגיד לי לפתוח את הפה זה יהיה הגיוני, אבל אולי הוא בכלל לא רופא? כלומר, התהליך של השימוש בקטגוריות וסכמות מקל על האבחנה אך אינו חף מטעויות.

הזיהוי:

הטמעה:

כשאני נדרש להסביר לעצמי מידע חדש, אני אחפש קטגוריות וסכמות מהזיכרון שלי, ואנסה להכניס אותו לתוכן. התהליך הזה נקרא הטמעה, כי אני מטמיעה את המידע החדש בתוך קטגוריות שכבר קיימות.

התאמה:

לפעמים המידע החדש לא מתאים לאף אחת מהקטגוריות שיש לנו בזיכרון, ולכן אני מתאימה ומרעננת את הקטגוריות שלי, משנה אותן או מרחיב אותן.

שני התהליכים האלו מתרחשים כל הזמן, גם הטעמה וגם התאמה. הטמעה – תיעשה כשהדמיון המשפחתי מאוד קרוב. התאמה – תיעשה כשהדמיון המשפחתי מתחיל להיות יותר רחוק. לפעמים פשוט פותחים תת-קטגוריה במקום להרחיב את הקטגוריה.

שני התהליכים הללו מראים לנו שהתהליך הוא לא סטטי, אלא דינמי, הוא משתנה.

 

2. תפיסה חברתית:

1. התמקדות:

תהליך התפיסה החברתי הוא בעצם תהליך בו עונים תשובה לשאלה: מהו הדבר הזה?

בשביל להתחיל לענות לשאלה מהו הדבר הזה, אנחנו צריכים :

1.דבר ראשון להתמקד בגירוי.

2.לזהות את הגירוי.

 

התמקדות: בעצם התהליך בו אנחנו בוחרים להפנות את הקשב – תשומת הלב, לגירוי ספציפי מתוך הרבה גירויים שמקיפים אותי. תהליך זה הוא לא תהליך מקרי, הוא בעצם אינו תהליך של בחירה רציונלית. יש כל מיני דברים שישפיעו עלינו להתמקד בגירוי אחד ולא באחר.

1.מאפייני תפיסה כלליים: 

ניטה לשים לב לדברים עם צבע יותר חזק, קול יותר חזק, דברים שהתאורה ממוקדת עליהם, שהם נמצאים במרכז שדה הראייה. נמקד את תשומת ליבנו בדומיננטי – בבולט. יש מאפייני תפיסה בסיסיים המושכים את תשומת לבנו.

2.השונות:

לא רק צריך להיות בולט, אלא זה צריך להיות בולט ושונה מיתר הגירויים. אפקט הסולו (למשל, בחורה אחת בקבוצת גברים, זו שונות שתמשוך את תשומת הלב).

3.חריגה מציפיות התנהגותיות: 

שונות שנובעת מכך שמי שמתמקדים בו חורג מהציפייה. למשל, אם פתאום רופא מבקש לעשות בדיקה ביטחונית, זה חורג מציפיות ההתנהגות שלו.

4.מטרות הקולט:

המטרות שלנו ממקדות אותנו בחלק מהגירויים ונותנות לנו להזניח חלק אחר מהגירויים.המטרות שלנו משפיעות על מה נשים לב.

 

•כל הגורמים שהוזכרו, בעצם משפיעים על ההתמקדות בגירוי ספציפי.

•המטרות שלנו והדרך בה אנחנו בוחרים במה להתמקד – הם שמשפיעים על הפרשנות שלנו.

•הפירושים שלנו - משפיעים עלינו.

 

2. תהליך הזיהוי:

אנחנו צריכים לזהות את הדבר, לסווג אותו לאיזושהי קטגוריה. זה השלב הראשון בסיווג לקטגוריה. רק כשאנחנו מזהים – נדע לאן לשייך.

תהליך הזיהוי קשור לקטגוריות שיש לנו בראש, הקטגוריות שאנחנו באים איתן כשאנחנו מתחילים להסתכל על הגירוי. לפעמים אנחנו לוקחים דבר ועושים לו הטמעה לתוך קטגוריה שכבר התעוררה.

לקטגוריות יש השפעה על תהליך הזיהוי שלנו. אנחנו בעצם מזהים את הגירוי לפי קטגוריה שכבר קיימת אצלנו.

1.הטמעה: בשלב ראשון – אנחנו מטמיעים אותו בתוך קטגוריה שקיימת אצלנו.

2.התאמה: בשלב שני – אם זה לא מתאים לנו לאף קטגוריה אנחנו עושים התאמה.

תהליך של הטמעה הוא יותר פשוט, כי הקטגוריות כבר קיימות. בעצם בתהליך הזיהוי נעשה תהליך המטעה. הטמעת הגירוי החדש בקטגוריה קיימת.

3.תהליך הטרמה: התהליך בו מתעוררת סכמה שלתוכה מכינים את הגירוי – נקרא הטרמה. זהו תהליך שבו גירוי מקדים מקל עלינו לשלוף קטגוריה מסוימת (כמו למשל בניסוי הפרצופים והאישה היושבת). כל הזמן יש גירויים מסביבנו שגורמים לנו לחשוב בכיוון מסוים, בגלל ההטרמה. הסביבה גורמת לכך שקטגוריות מסוימות יהיו או לא יהיו.

מושג נוסף שקשור להטרמה – הטרמה תת-סיפית.

4.הטרמה תת-סיפית:הטרמה תת-סיפית זאת הטרמה שבאופן מודע אנחנו לא יודעים שהיא התרחשה. מצב שבו מציגים את הגירוי המטרים כל כך מהר, שאנחנו לא יכולים להיות מודעים לכך שבעצם נחשפנו אליו. זה מעבר לסף המודע שלנו. גם הטרמה זו משפיעה, כי היא מעוררת קטגוריות מסוימות. זו הצגה של הגירוי שנעשית כל כך מהר, שאנחנו לא מודעים לכך שנחשפנו אל הגירוי, כי הו מתחת לסף הקליטה המודעת. למרות שאנחנו לא מודעים לגירוי המטרים התת-סיפי, הוא עדיין משפיע על תהליך הזיהוי. זה גירוי שמוצג לפני הגירוי אותו אנחנו צריכים לזהות.

 

•כדי שהטרמה תת-סיפית תעבוד, הגירוי שאותו אנחנו צריכים לשפוט, צריך להיות עמום, לא חד-משמעי. היא תעבוד רק כשהגירוי אינו חד-משמעי.

•הגירוי המטרים צריך להיות רלוונטי לכל הסיטואציה. צריך שיהיה קשר בין הגירוי לבין הסיטואציה.

•דבר נוסף, הטרמה תת-סיפית מעוררת קטגוריות וסכמות קיימות. מי שאין לו קטגוריה קודמת בנושא, זה לא יעורר אצלו שום דבר בהטרמה התת-סיפית.

 

בעצם, כשאנחנו מזהים איזשהו גירוי, אנחנו מושפעים ממה שראינו קודם, מהקטגוריות שכבר נמצאות אצלנו בראש.

נגישות כרונית:

יש אנשים שכל הזמן יש להם קטגוריות וסכמות מסוג מסוים, ולאנשים אחרים מסוג אחר. האנשים נבדלים אחד מן השני בסוג הקטגוריות והסכמות שהם מפעילים ובאורך הזמן שהם מפעילים אותן. לכל אחד מאיתנו קטגוריות שנגישות לו באופן יותר מהיר, שקשור לכל מה שעבר במהלך חייו.

 

3. הזיכרון:

הזיכרון עוסק באחסנת המידע. איך אנחנו שומרים מידע חברתי. כיחד נשמר הידע החברתי שלנו, מה אנחנו שומרים ומה הולך לאיבוד.

מה שנשאר אצלנו בזיכרון זה מה שרלוונטי לידע אחר שכבר קיים בזיכרון שלנו. זאת אומרת שאם אנחנו רואים איזושהי סיטואציה חברתית, אנחנו נזכור ממנה משהו שקשור לידע אחר שכבר קיים אצלנו בזיכרון. קיימת עדיפות לזכור מידע שסותר קטגוריות וסכמות קיימות, כי זה משהו חדש וגם בולט יותר על רקע המידע שכבר קיים. הזיכרון של מה שסותר יתקיים לאורך יותר זמן. תהליך אחסון הדברים בזיכרון הוא בעצם תהליך המתפצל לשני מחני זיכרון נפרדים ומקובלים:

1.זיכרון מוחשי.

2.זיכרון מופשט.

 

זיכרון מוחשי: זיכרון לעובדות, כפי שהן התרחשו.

זיכרון מופשט: הסיכום של הסיטואציה (כמו נתינת כותרת לסיטואציה).

כדי להוציא סיכום על הסיטואציה ולסכם אותה, אנחנו צריכים להשקיע יותר זמן ומחשבה. מכיוון שבזיכרון המופשט הושקעו יותר משאבים – אנחנו זוכרים אותו יותר טוב.

הבעיה בפיצול הזיכרון לשני הסוגים היא, שהרבה פעמים הפרטים של הזיכרון המוחשי נעלמים לחלוטין. הזיכרון המופשט נשאר, אנחנו ממשיכים לעבוד איתו ומסיקים מסקנות על סמך הזיכרון המופשט.

בעיה נוספת, שלפעמים אחרי שראינו איזשהו אירוע וסיכמנו אותו בזיכרון המופשט, מגיע פתאום מידע חדש שמאיר באור אחר את הסיטואציה ובכל זאת, קשה לנו מאוד לשנות את הסיכום הראשוני של הזיכרון המופשט.

חשוב לדעת שהרושם שגיבשנו יכול לנבוע מטעויות.

עוד דבר: הזיכרון שלנו גם מושפע מהמטרות שלנו. בכל סיטואציה לכל אחד מאיתנו יש מטרה אחרת, כי היא קובעת על מה נתמקד. אנשים שונים יזכרו דברים שונים מאותה הסיטואציה. עניין זה עורר שאלה – האם אפשר לסמוך על הזיכרון שלנו? שאלה זו חשובה בבואנו לשפוט אנשים בבית המשפט, בעֶדוּת של האנשים.

לסיכום:

אחרי שתפסנו את הגירוי, ניסינו לאחסן אותו. בקיצור, הזיכרון החברתי שלנו סובל מהמון המון הטעיות.

 

4. שלב הסקת המסקנות.

תהלך הסקת מסקנות של מידע חברתי הוא תהליך שבו אנחנו יוצרים מידע חדש על סמך מידע קיים. אנחנו מושפעים בתהליך זה מדברים שונים.

א. גיבוש ההתרשמות:

   כיצד אנחנו מסיקים מסקנות?

   סלומון האש, חוקר שחקר כיצד אנחנו מגבשים את ההתרשמות על בן אדם? במחקרו הוא מצא שתי תופעות:

1.אפקט הראשונות:

  המידע הראשוני שאנחנו מקבלם על בן אדם מאוד מאוד משפיע עלינו, כי אנחנו מיד מכניסים אותו לתוך קטגוריה. הרושם הראשוני, אפקט הראשונות, הוא בעל השפעה מאוד גבוהה.

2.אפקט ההילה:

   אנשים מושפעים מתוכנה אחת דומיננטית והיא מאפילה על כל יתר המידע. לכל אחד מאיתנו אפקט הילה משלו. גם אפקט זה עובד עלינו בגיבוש התרשמות על בן אדם. לדוגמה: אפילו שמות פרטיים או שמות משפחה – נכנסים אצלנו מיד לתוך קטגוריה מסוימת, ונהיה מושפעים מכך בבואנו להתרשם מאותו הבן אדם. אפקט זה יכול לבלטו גם לחיוב וגם לשלילה. למשל, אנשים מאוד יפים גוררים אחריהם התייחסות לטוב ולרע, כי התכונה הדומיננטית הזאת עשויה להאפיל על תכונות אחרות.

 

ב. היוריסטקות בחשיבה:

   היוריסטיקה = קיצור דרך.

אנחנו מאוד חסכניים בגיבוש ההתרשמות שלנו. זה חוסך לנו זמן ומשאבים קוגניטיביים. זהו כלל חשיבה מאוד פשטני שמאפשר לנו להגיע מהר לאיזושהי מסקנה. קיצר דרך זה אינו חשיבה שיטתית-לוגית מסודרת, הוא פשוט פשטני – הופך את הדברים לשפוטים ורדודים כדי להגיע לאיזושהי מסקנה. כולנו משתמשים בקיצורי דרך אלו.

שני חוקרים, בשם טברסקי וכהנמן, שקיבלו פרס נובל בכלכלה, אמרו שבני אדם עובדים עם קיצורי דרך, חושבים מאוד מעט – ומגיעים מהר למסקנות. עובדים בקיצורי דרך. הם ניסחו קת קיצורי הדרך – היוריסטקות.

1.היוריסטיקת הזמינות:

היוריסטיקת הזמינות אומרת, שאנחנו נחליט שאיזשהו דבר סביר שהתרחש ושעומד מולנו, לפי הזמינות של הדבר הזה בזיכרון שלנו. היא אומרת, שאנחנו נגיד לעצמנו שמה שאנחנו רואים זה, לדוגמה: ילד או כיסא וכו', וזה ייעשה לפי זמינות המידע הזה בראשנו, מתוך הקטגוריות המוכרות לנו. מה שאנחנו מסוגלים לחשוב עליו עכשיו או ששמענו עליו הרבה – כנראה שזה "זה". הקטגוריה הראשונה שעולה לנו לראש – בסופו של דבר בה משתמשים כדי להסביר לעצמנו את התופעה.

2.היוריסטיקת ההדמיה:

היוריסטיקת ההדמיה היא בעצם כלל פרטי מתוך היוריסטיקת הזמינות, והיא אומרת: ככל שקל יותר לדמיין איזשהו אירוע או מצב, סביר יותר שזה המצב. כשניתן לדמיין איזושהי התחלה והמשך – זה כנראה "זה".

 

 

3.היוריסטיקת היציגות – (התעלמות משיעור הבסיס)

   היוריסטיקה זו בעצם מיועדת כדי לתת תשובה לשאלה "האם תופעה מסוימת קשורה לקטגוריה מסוימת?" האם מי שעומד מולי הוא סטודנט? רופא? מורה?  לפי כלל חשיבה זה, אנחנו אומרים שאם הבן אדם קרוב לאב-טיפוס של הקטגוריה, כנראה שהוא שייך לקטגוריה הזאת.

הבעיה שאנחנו משייכים את הגירוי/הדמות לקטגוריה שנוחה לנו, אבל מתעלמים משיעור הבסיס.

נניח שאנחנו נמצאים בבית-ספר, ובבית הספר יש 200 מורות ו-10 ספרניות, ונניח שהתיאור שחנה תוארה הוא מתאים לספרנית, ונניח ש-90% נראות בדיוק מתאימות לתיאורה של חנה, ונניח שהתיאור הזה בכלל לא מתאר מורות – 90% מהמורות בבית הספר לא נראות כמו חנה. אז זה כנראה באמת תיאור של ספרנית, אבל סביר יותר להניח שזה תיאור של מורה.

כלומר, אנחנו נוטים להתעלם מכמה אותה קטגוריה שכיחה בעוללם ומתעלמים מהעובדה זו קטגוריה שאינה שכיחה. כלומר, בעת ההכנסה לקטגוריה לא נלקח בחשבון כמה בעצם היא שכיחה במציאות. למשל בדוגמה זאת, בגלל שיש יותר מורות, זו אפשרות יותר סבירה שהיא תהיה מורה.

4.היוריסטיקת עיגון ותיקון:

   אנחנו משתמשים בכלל חשיבה זה כשאנו נדרשים לתת אומדן, הערכה של מספרים או מרחק (כמו כמה עולה משהו או מרחק נסיעה וכו' – אז משתמשים בה. מה שזה אומר, שבד"כ אנחנו מתילים מאיזושהי הערכה כלשהי ואחר כך אנחנו מתקנים את ההערכה לפי המקרה הנתון.

טברסקי וכהנמן גילו, שאפשר להשפיע על ההערכה הראשונית שלנו. אם אנחנו מצליחים לתקן – זו תהיה הערכה גבוהה יותר. אפשר להשפיע על ההערכה הראשונית שלנו. הם ביקשו מנבדקים להעריך כמה מדינות אפריקאיות יש באו"ם. לפני כן הם הגרילו מספרים בין האנשים. מה שנמצא בניסוי, זה שהמספר שהוגרל השפיע על ההערכה שלהם. כלומר, התיקון שעשו הנבדקים התחיל מהנקודה של ההערכה הראשונית, שהתייחסה למספר. אם נותנים לנו איזשהו ערך, בסופו של דבר אנחנו נותנים אומדן שמתחיל לפי הערך הזה.

דוגמה נוספת לניסוי שלהם: הם נתנו לסטודנטים לכלכלה לעשות הערכה של עלות מוצרים. לקבוצה אחת נתנו להעריך מה מחירו של סט כלים. אותה קבוצה התבקשה לאחר מכן לתת הערכה לאותו סט כלים + סט כלים זהה אך שבור. כלומר, כביכול הם היו צריכים להכפיל את ההערכה שלהם, אבל בגלל ירידת הערך של השבור,זזה פחות, ולכן עושים ממוצע, שהוא בעצם תיקון של הסיטואציה.

כל קיצורי הדרך גורמים לנו לפעמים לעשות טעויות.

ארבע ההיוריסטיקות האלו הן ארבע קיצורי דרך כלליים שנחקרו, ויש להן כללים.

 

ג. הטיות בחשיבה – היסק:

מתאם מדומה:

הנטייה לראות קשר בין שתי תופעות שמתרחשות ביחד, ואז יש לנו נטייה לחבר ביניהן, אבל זה לא בהכרח נכון. לדוגמה: יש קשר מתאם בין מידת נעלים לבין ידע בחשבון. אלו שתי תופעות שמתרחשות ביחד, בו-זמנית,  ואין ביניהן שום קשר. ככל שהילד גדל, עולה מידת הנעלים שלו ואיתה עולה גם  הידע בחשבון. כלומר, אין באמת קשר בין שתי התופעות. מתאם סטטיסטי הוא דבר מאוד בעייתי. הבעיה היא שאנחנו גם רואים קשר בין התופעות וגם מסיקים מכך על סיבתיות שלא קיימת.

הטיית האישוש:

אנחנו מחפשים מידע שיתמוך במה שאנחנו חושבים. אם אנחנו חושבים שחנה היא ספרנית, אנחנו נחפש רק את המידע שיתמוך במסקנה שלנו ולא נחפש את המידע הסותר. נאסוף רק מידע שיאושש את המסקנות שלנו. אנחנו אפילו לפעמים מתעלמים ממידע שקיים מולנו וסותר לחלוטין את מה שאנחנו חושבים. אנחנו מחפשים רק מידע שיחזק את המסקנה שלנו.

הערכה בדיעבד:

כולנו חכמים לאחר מעשה, ואחרי כן אנחנו לא מבינים כיצד לא שמנו לב אל הדברים קודם לכן. לדוגמה: במלחמת המפרץ הראשונה אני צבא אמרו שאין אפשרות שיפלו פה טילים, ובדיעבד – לאחר שזה קרה – אנחנו יודעים שאכן היו איומים מעיראק על כוונות לשיגור טילים עלינו.לאחר שמשהו קרה, אנחנו נותנים משקל גבוה יותר לאירועים.

ביטחון יתר בהיסק:

כשאנחנו כבר מגיעים לאיזושהי מסקנה, אנחנו מאוד מאוד בטוחים בה. ביטחון יתר במסקנות החברתיות שלנו.למרות שהן נובעות מכל מיני הטעיות בדרך.

 

הטיית האופטימיות:

מתייחסת יותר אלינו, להערכה שלנו לגבי עתידנו. הנטייה היא לרצות לטוב ולכן ההערכה שלנו נגזרת מכך. זו הטייה של אופטימיות.

הטיית השליטה:

נדמה לנו שאנחנו שולטים במה שקורה לנו בחיים. זה מאפשר לנו לעבור את החיים, שאם נהיה בסדר נגיע לכיוון חיובי, ואם לא, נשנה ואז נשלוט בדברים. אנחנו מפחיתים בכוח של המקריות, של הגורל. אנחנו מעדיפים לחשוב שאנחנו שולטים בחיינו למרות שזה לא בדיוק כך.

לסיכום:

תהליכי עיבוד המידע החברתי שלנו סובלים מסובייקטיביות. אנחנו עושים המון הטיות ומכניסים את עצמנו, את השאיפות שלנו ואת הרצונות שלנו לתוך כל דבר שקורה ורואים את מה שאנחנו רוצים לראות ומתעלמים ממה שאנחנו לא רוצים לראות, אבל עם זאת, אנחנו מסתדרים לא רע.

אנחנו חייבים לזכור שכשבן-אדם מסביר תהליך, זה מה שקרו לו, זה תלוי בו, וצריך להבין מה עובר עליו, מי הוא. העובדות היבשות לא חשובות אלא איך הבן אדם רואה את הדברים. לא מתווכחים איתו. בחוויה שלו – זה ה שקרה. אם רוצים להבין את התהליך, צריך להבין איך הוא הגיע לסיפור שלו. את העובדות צריך לשים בצד.

 

תהליכי ייחוס סיבתיות

ההסברים שאנו נותנים לעצמנו על האופי וההתנהגות של האחרים,ולמה הם מתנהגים כך.

כל חוקר לוקח מהתיאוריה של האחר, ורק מוסיף עליה עוד.

היידר: הוא פיתח את תיאוריית הפסיכולוגיה הנאיבית. לפי הגישה שלו, האדם בא להסביר  את התנהגות האחר כי הוא מתנהג כמו מדען, הוא מסביר את ההתנהגות כמו המדען, שמתאר איך שהם חשובים לו. אנחנו מסבירים את מה שקורה סביבנו כמו מדענים. הוא אומר שיש כמה עקרונות שבעזרתן אנחנו עושים את הייחוס לסיבתיות (מה הסיבות להתנהגות הזאת ו האם מדובר על סיבות קבועות או זמינות?)

סיבות קבועות מול סיבות זמניות/חולפות:

אנשים מעדיפים סיבות קבועות על סיבות זמניות/חולפות. האם ההתנהגות הזאת רצונית, או שמישהו כפה על הבן אדם להתנהג כך. אם לי נראה שההתנהגות רצונית, סביר להניח שאני אייחס הסיבה לבן-אדם עצמו, לעומת זאת, אם כפו עליו, אז אני לא אייחס לו .

סיבות פנימיות לעומת סיבות חיצוניות:

בחיצוניות – אנו נייחס סיבות שהן סיבות מחוץ לבן אדם, כמו תנאי מזג אוויר.

בפנימיות – סיבות פנימיות שבתוך האדם: האישיות שלו, האופי שלו.

אם אני אייחס את הסיבות לגורמים פנימיים, אז אני בעצם אטיל את ההסברים על האדם ועל הפנימי, ולהפך. אם ההתנהגות נכפתה עליו, גם אז לא נייחס לה סיבות פנימיות.

השתנות משותפת: הוא אומר שאנחנו ניטה להסביר את ההתנהגות בעזרת איזושהוא אירוע שיתרחש יחד איתה או קצת לפניה. לדוגמה: אם אני אראה ילד בוכה, אני ארצה להסביר לעצמי שהוא ילד בכיין. אם אני אראה ילד בוכה ולידו כלב נובח, אני אחבר בין שני האירועים. זה מאוד דומה להטיית המתאם המדומה, כי אולי אין קשר. היידר עצמו פרסם את זה, אך מחקר לא יצא מזה.

 

ג'ונס ודיוויס: אמרו שאנחנו נתמקד ונסביר איך אנשים מסיקים על איזושהיא תכונה. חשוב להדגיש שהם לא ויתרו על מה שאמר היידר. אנשים עושים תהליך של הסקה על איזו שהיא תכונה, תצפית על ההתנהגות:

1.שעל בסיס ההתנהגות הם מחליטים על התכונה. הם אומרים מתי אנחנו מחליטים על תכונה, אם היא נובעת מהרצון של הבן אדם.

2.תוצאת ההתנהגות היא ייחודית לו: הוא בחר ב-X קרוב למקום, בגלל שהמשכורת גבוה

או בחר ב-Y קרוב למקום מגורים - והוא ירוויח פחות.

3.האם ההתנהגות רצויה או לא רצויה בעיני החברה? (מבחינה חברתית). אחרי שראובן התקבל למקום עבודה X והזמין לעצמו כוס ויסקי, הוא הזמין את כל החברים. זה הגיוני. אבל אם הוא ערבי ושותה אלכוהול והתקבל לעבודה, זה לא מקובל, ואז אני אייחס לראובן תכונת שתיין.

לסיכום:

ג'ונס ודיוויס ניסו להסביר איך אנחנו נותנים איזו שהיא תכונה לבן-אדם. אנחנו מסתכלים גם על ההיבטים התרבותיים וגם החברתיים.

קלי – תיאורית הקו וריאציה (השתנות משותפת): הוא הראשון שפיתח שיטה אמפירית (מדעית) לבדוק את ההסברים (התיאוריות) שלו (שנשענים על התיאוריה של היידר).. הוא העמיד את השיטה לבדיקת התיאוריה שלו, והוא לא התווכח עם היידר או עם ג'ונס ודייוס, אלא הוא המשיך לחקור והוסיף. שם התיאוריה שלו היא תיאורית הקו-וריאציה (השתנות משותפת).

 

כשאנו רוצים להסביר התנהגות אנחנו מסתכלים על שלושת הדברים הבאים:

•מימד ההסכמה

•מימד הייחודיות

•מימד העקיבות.

כשאנחנו רוצים להסביר משהו אנחנו משתמשים במימדים האלה:

מימד ההסכמה: אנחנו שואלים את עצמנו כיצד מתנהגים אנשים באותו מצב. אם כל החברים היו מכניסים פסטה ויורקים אותה וצועקים "מלצר מלצר", היינו אומרים שההסכמה גבוהה. אם רק אחת עושה את זה - זו הסכמה נמוכה.

מימד הייחודיות: אנחנו שואלים את עצמנו איך אותו אדם מתנהג במצבים אחרים. אם למישהו יש תלונות בכל מקום ויש לו משהו לא בסדר, נגיד שהעכיבות שלו נמוכה, ואם הוא לא מתלונן במקומות אחרים וזו פעם ראשונה שהו מתלונן, נגיד שהייחודיות היא גבוהה.

מימד העקיבות: אנחנו שואלים את עצמנו כיצד מתנהג אותו בן אדם באותו מצב בזמנים שונים. אם זה פעם ראשונה שהוא מתלונן, נגיד שהעקיבות נמוכה. אבל אם בכל פעם שמגיעים למסעדה הזאת הוא מתנהג אותו דבר, אז נגיד שהעקיבות גבוהה.

התשובה שלנו לשלושת המימדים תקבע האם אנו עושים ייחוס חיצוני או פנימי לאותו אדם.

ייחוס פנימי: כאשר יש מימד של הסכמה נמוכה, וחוץ מאותו אדם אף אחד לא ירק את הספגטי.. כשהייחודיות נמוכה - כשהוא תמיד מתלונן בכל מקום, נעשה ייחוס פנימי. גם כשהעקיבות ( תמיד מתלונן באותו מקום על אותו הדבר) היא גבוהה נעשה ייחוס פנימי.

ייחוס חיצוני: אם כולם יירקו את הספגטי, זה בגלל שהוא מגעיל, שההסכמה גבוהה.

אם אותו אדם, במפתיע, לא מתלונן, זו יחודיות גבוהה, והעקיבות נמוכה, כי הוא אף פעם לא התלונן במסעדה זו.

 

הביקורת הראשונה על קלי:

1.המורכבות של המודל. בגלל שהיא מורכבת, המודל הוא מורכב מדיי.

2.המודל שלו אומר שתמיד לכל התנהגות שרוצים להסביר, אין בכלל התייחסות להתנהגות. גם המודל הזה לא מתייחס לקונטקסט, לסביבה, והוא מורכב.

המודל שלו אומר שתמיד נעשה זאת על מנת להסביר התנהגות.

 

הילטון: פרסם אחרי קלי את "תיאוריית ההתמקדות בתנאי המחריג": הוא ניסה את התיאוריה של קלי, אבל טען שהביקורות לגבי מורכבותה נכונות. אם אנחנו בכל זאת יכולים לתת תשובות לשאלות שעלו, לא נעשה ייחוס סיבתיות, נעשה אותו רק אם קרה אירוע מפתיע וחריג. הוא אומר שאנחנו לא נעבור על כל המימדים, שנעשה ייחסו חלקי, ונתמקד באירוע חריג. אנחנו נשתמש באחד מהמימדים האלה. נסתכל על האירוע והאם היתה הסכמה, או האם רק אותו אדם צעק וקרא למלצר. האם זה משהו חריג שאותו אדם הוא שקט ופתאום הוא יורק וקורא למלצר. נתמקד רק באירוע החריג. אנחנו מתמקדים בתנאי החריג, והוא שקובע את אחד משלושת המימדים. אנחנו תמיד רוצים לצאת עם מסקנה.

ויינר: תיאורית "ייחוס הצלחה וכישלון": הוא לא שולל את הקודמים, הוא התמקד במשהו ספציפי, הוא התמקד באיך אנחנו עושים ייחוס סיבתיות של הצלחה וכישלון, שלנו ושל אחרים. אנשים עושים יותר יחוס סיבתיות כשהם נתקלים בכישלון מאשר כשהם נתקלים בהצלחה. הכישלון הוא הרבה פעמים בולט יותר. הוא לקח את הייחוס החיצוני של ג'ונס ודיוויס וחקר האם ההצלחה נובעת מייחוס פנימי או חיצוני. וייחס לו אם הוא יציב או לא. הוא לקח מהיידר האם הוא זמני או קבוע. לדוגמה: אם בתקופת מבחנים מישהו בוחר ללכת לים לפני שלמד לבחינה, יש לזה ייחוס פנימי, כי הוא בחר ללכת לים לפני שילמד לבחינה. הכישלון הוא ההתנהגות.

 

שתי תופעות שכיחות שחוזרות על עצמן, נקראות עקרון ההגברה ועקרון ההפחתה:

עקרון ההפחתה: עקרון זה אומר שככל שיש יותר גורמים שיכולים להסביר את ההתנהגות, כך ההשפעה היחסית של כל גורם תפחת. אם יש לנו, למשל, סטודנט שנכשל במבחן, אנחנו מחפשים את הסיבות: א) הוא סטודנט זרקן, ב) המבחן היה קשה ולא פיירי, ג) הוא היה חולה, ד) חברה שלו זרקה אותו. במצב זה  ההשפעה היחסית של כל אחד מהגורמים – תפחת, לעומת מצב שיש בו רק גורם אחד, שיכול להשפיע יותר. ככל שיש הרבה גורמים, ההשפעה של כל גורם – יורדת. אם יש גורם אחד, הוא המסביר.

עקרון ההגברה: עקרון זה אומר שגורם יישפט כבעל השפעה חזקה אם הוא פועל בנוכחות גורמים מקשים ומעכבים. למשל, סטודנט שהצליח במבחן. ההסבר שלנו, בגלל שהוא מצליח, הוא חכם. הסבר זה יקבל הגברה, תוקף יותר חזק, אם המבחן היה קשה וכל השאר נכשלו במבחן, ואז ההסבר הזה יהיה הרבה יותר חזק בעקבות הגורמים הנוספים – המעכבים (מקשים), כי הוא בולט על רקע הקשיים, הוא מבליט שאובייקטיבית הסיטואציה היתה קשה.

טעויות והטיות ייחוס:

טעות הייחוס הבסיסית:

טעות זו אומרת שיש לנו נטייה להסביר התנהגות של אדם אחר בעזרת שימוש בתכונות שלו ובמאפיינים האישיותיים שלו. מדוע יש לנו נטייה לעשות זאת?  כי כשאנחנו צופים בבן-אדם, אחר, אנחנו בעצם מתמקדים בו, והוא המרכז שלנו, כל הקשב שלנו. כל מה שמסביב הופך להיות רקע. אם מתמקדים רק בו, מחפשים את התכונות שלו ומתעלמים בעצם מכל הסביבה, מכל הרקע. זה נובע מהבולטות של מי שאנחנו צופים בו, לא בעזרת המאפיינים של המצב.

הסבר נוסף הוא הסבר תרבותי: במחקרים על טעות הייחוס הבסיסית נמצא, שאנשים ששייכים לתרבות המערב נוטים לעשות את טעות הייחוס הבסיסית הרבה יותר מאנשים ששייכים לתרבויות אחרות, כמו תרבויות מזרחיות. לטעות הייחוס הבסיסי יש הקשר תרבותי. בתרבות המערבית, הדגש הוא על האינדיבידואל, לעומת התרבות המזרחית. לכן, בתרבות מערבית יש נטייה גדולה יותר לעשות טעות זו.

הטיית הצופה המשתתף:

הטיה זו היא ההטיה ההפוכה. יש לנו נטייה לייחס לאחר הסברים בעזרת התכונות שלו, ולעצמנו – לנסיבות חיצוניות: שההתנהגות שלנו נובעת מסיבות חיצוניות. במקרה שלילי, זה רק מתגבר.

ווינר אומר שאת כל תהליכי הייחוס אנחנו נוטים לעשות במקרי כישלון. הסטודנט ההוא נכשל - זה בגלל שהוא דביל. אני נכשלתי – בגלל שהמבחן היה קשה. בעצם, בתצפית עצמית, אנחנו רואים את הסביבה. אנחנו מסתכלים מתוך עצמנו על הסיטואציה, ולכן קל יותר לייחס את הדברים לנסיבות חיצוניות.

הטית לטובת עצמי:

היא מציבה את השאלה: האם מדובר בהצלחה או בכישלון?

כשאדם מסביר על עצמו הצלחה – הוא משייך זאת לתכונותיו. כשאדם מסביר על עצמו כישלון – הוא נוטה להשתמש בגורמים חיצוניים-סביבתיים. דפוס התנהגות זה פשוט משרת את הדימוי העצמי החיובי. הוא עוזר לנו להרגיש שאנחנו בסדר. זוהי הטיה הישרדותית, היא מאפשרת לנו להרגיש טוב עם עצמנו ועם אחרים.

 

 

סטריוטיפים ודעות קדומות

סטריוטיפים:

אמונות שיש לנו לגבי תכונות ומאפיינים משותפים לאנשים השייכים לקבוצה חברתית מסוימת. כשמתייחסים למישהו באופן סטריוטיפי, זה בא בהתאמה לאותה קבוצה חברתית אליה משתייך האדם, ממנה אנחנו מסיקים עליו כל מיני מסקנות, ולא בגלל שאנחנו מכירים אותו או את תכונותיו האישיות.

1. כיצד נוצרים סטריוטיפים?:

קטגוריזציה חברתית:

זה מחזיר לנושא הקטגוריות, אנחנו מסווגים גירויים דוממים לקטגוריות. את אותו התהליך, אנחנו עושים גם מבחינה חברתית: לפי גיל, מין, מוצא, מעמד כלכלי וכו'. העובדה - שאנחנו עושים זאת, זה מאפשר לנו לגבש מסקנה לגבי בן אדם, במהירות, זה חוסך לנו זמן. זה הבסיס לסטריוטיפים, חלוקה זו מקילה עלינו. חלוקה לקטגוריות מיד יוצרת בעיות, שהראשונה היא בכך שברגע שאנחנו מחלקים את האנשים לקטגוריות, יש לנו נטייה לתפוס את האנשים השייכים לאותה קטגוריה כמאוד מאוד דומים, מבלי לשים לב להבדלים ביניהם בתוך הקטגוריה, וזו בעצם התחלתה של הקונוטציה השלילית, כי אנחנו לא ערים לתכונותיהם האישיות. הנטייה לראות אותם כדומים ולהתעלם מהשונות שלהם, גורמת לפספוס מידע שיכול להיות חשוב וקריטי.

בניסוי של חוקר בשם טג'פל (הוגים – טוכפל), שהתעסק המון בנושא הסטריוטיפים, באחד ממקריו הראשונים הוא אצה לראות עד כמה יש לנו את הנטייה לראות את כל הפריטים השייכים לאותה הקטגוריה כדומים. הוא הציג לנבדקים 8 קווים: 4 קווים קצרים – לא באותו האורך, ו-4 קווים ארוכים – גם הם לא באותו האורך. הוא ביקש מהנבדקים להעריך את אורך הקווים בס"מ (בערך). הנבדקים העריכו נכון ובקלות.

בניסוי על קבוצה אחרת של נבדקים – הוא נתן להם בדיוק את אותם 8 הקווים, רק שעכשיו הוא רשם ליד הקצרים את האות A וליד הארוכים את האות B. המשימה שלהם היתה גם היא להעריך את אורך הקווים. הוא מצא שהנבדקים העריכו את הקצרים - כקצרים יותר, כשכולם באותו האו